• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

הניצחון המזרחי שלי

"את לא נראית אחת כזאת שתצליח לפתור תרגילים של 5 יחידות", "התקבלת על תקן של העדפה מתקנת?" – מהתיכון ועד האוניברסיטה שמעתי את המשפטים האלה, והיה גם מי שבאופן אישי ניסה להכשיל אותי. בסוף החלטתי לקחת את הגזענות ולהשתמש בה לטובתי
רות חתוקה

 

גזענות והסללה בחינוך

את הגזענות פגשתי לראשונה בגיל 11 וחצי. אז עדיין לא היכרתי את המושג, אבל אי אפשר היה להתעלם מהשנאה. הלכתי עם אמי היקרה לראיון קבלה לתיכון במרכז הארץ (היו צריכים לקרוא לו תיכון שש-שנתי לבנות אשכנזיות, אבל כנראה שלא היה מספיק מקום בפנקס השיקים). ישבנו במסדרון וחיכינו לתורנו. בינתיים יצאו ונכנסו תלמידות מחדרו של סגן המנהל ולימים המנהל, כל אחת לכל היותר למשך חמש דקות. עד שהגיע תורי. הרגשתי כאילו אני בראיון קבלה לשב"כ: הוא שאל שאלה אחרי שאלה בלי הפסקה ולמשך כעשרים דקות. על הכל עניתי נכון, השנאה כמעט וניפצה את החלון והטון המזלזל שלו הבהיר לי יפה מאוד שאני הולכת לסבול. למה נשארתי שם? לא הייתה ברירה, אבי ז"ל רצה חינוך "דתי".

בשנתיים הראשונות, מנהל הבית ספר היה הרב כהנא זצ"ל. אבי ז"ל היה מגיע לדבר איתו לא פעם, והוא היה מעיר לסגנו, אפילו בפנינו, "תעזוב את הילדה". לאחר כשנתיים נפטר הרב כהנא זצ"ל, ולא רק שמערכת החינוך איבדה איש יקר – אני איבדתי את המגן האנושי שלי. סגנו שקודם לתפקיד המנהל היה גזען ברמות שאי אפשר לתאר.

לא אשקר, הייתי שובבה; אבל בין זה לבין מה שהייתי צריכה לספוג – מרחק שמים וארץ. כל מה ששמעתי במהלך התיכון זה "חתוקה". כולן מתפלחות, כולן מאחרות לשיעור, אבל "חתוקה למנהל". הוא גם דאג להאשים אותי בהעתקות: לא משנה אם תלמידה אחרת הודתה בפניו שהעתיקה, הוא בשלו – "חתוקה העתיקה"; ובכלל – הוא דאג להאשים אותי בכל מה שקרה בבית הספר וכל הזמן הבהיר לי במילים שלו שלא ייצא ממני כלום. אפשר לומר שאת רוב שנות התיכון ביליתי בחדרו. אולי עכשיו חבריי יבינו למה במשך שנים שנאתי שנאת מוות שקוראים לי "חתוקה", שנאתי את שמי ושנאתי את המקום ממנו באתי.

הצלחתי לשרוד, עד שהגיע היום ההוא ששבר וריסק אותי עד כדי כך שהחלטתי שאני לא ניגשת יותר לבגרויות: שיעור מתמטיקה 5 יחידות. הדלת נפתחת והמנהל בפתח: "חתוקה, תאספי את הדברים שלך ובואי". מה עכשיו? חשבתי לעצמי, עוד יום בחדר המנהל? אספתי את הדברים, יצאתי החוצה, הסתכלתי עליו ואז הוא הנחית את הפצצה: "אני מעביר אותך לכיתה של 4 יחידות, 5 זה לא בשבילך". ירה והלך. לא מצאתי את עצמי באותו רגע, רציתי שהאדמה תבלע אותי. אם במקצוע שאני הכי אוהבת אני לא טובה, אז במה כן? שנים שהוא ניסה לשבור אותי, ובפעם הזאת הוא הצליח; גרם לי לחשוב שאין לי שכל, שאני טיפשה. המורה ב-4 יחידות, אשה זהב, לא הבינה מה אני עושה בשיעור שלה, ואמרה שתדבר איתו. בינתיים, כשכולם למדו 4 יחידות, לי היא נתנה תרגילים של 5. לא משנה כמה היא דיברה איתו, הוא לא הסכים. אותו סיפור היה גם בשיעור אנגלית, רק ששם לא הייתי היחידה: חברה תימנייה נוספת חלקה איתי שולחן. גם במקצועות נוספים – אם קיבלתי במתכונת 90, הוא דאג להגיש אותי עם 60, אז בשביל מה להתאמץ??? הוא ניצח. אני הפסדתי.

הגעתי לשירות הלאומי, שם פגשתי מלאך בדמות רופא שהתחיל ללמד אותי כל מיני דברים. בהתחלה לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, הרי המנהל ההוא הבהיר לי יפה מאוד שאני לא גאון הדור, בלשון המעטה. אבל לא המלאך. הוא זיהה בי יכולות שלא ידעתי שקיימות בי, הוא האמין בי כשאני לא האמנתי בעצמי והכי חשוב הוא גרם לי להאמין בעצמי מחדש. יום אחד בא המלאך והודיע לי שהגיע הזמן להירשם לבגרויות. אי אפשר לתאר את התחושה שעברה לי בגוף באותו רגע. צמרמורות, התרגשות. ידעתי שאסור לי לאכזב אותו. לנצח הוא יישאר המלאך שהציל אותי.

רות
רות חתוקה (במרכז) בטקס הסמכת לשכת עורכי הדין

נרשמתי לבגרויות, וכשהגעתי למבחנים חשכו עיניי – כמה גזענים יש בעולם הזה, כמה??? זכיתי לשמוע משפטים שצרמו לי מאוד, הנה טעימה קטנה:
– למה לך להתאמץ, אין באוניברסיטה אנשים כמוך.
– בראש העין ובפתח תקוה אין אנשים אינטליגנטים.
– את לא נראית אחת כזאת שתצליח לפתור תרגילים של 5 יחידות.
– למה את פה ולא ב-3 יחידות עם כל החברים שלך? ובתגובה לזה: אם היית אומר לה את זה לידם, היית חוטף מכות.
מסקנה: מזרחים טיפשים ואלימים.

סיימתי עם הבגרויות, והמלאך, המשפחה והחברים שלי היו מאושרים. אבל זה לא נגמר כאן. המלאך הודיע שעולים שלב: צריך להירשם לאוניברסיטה. קשה לי מאוד לחשוב על אלו שלא זכו כמוני לפגוש מלאכים. זהו, נרשמתי לאוניברסיטה. חשבתי שכאן הכל נגמר. אבל לא רק שהגזענות לא נגמרה, האמרות אף הפכו קשות יותר. אנשים לא הצליחו לעכל את העובדה שגם "בחורה שכונה" יכולה להתקבל לאוניברסיטה:
– למה איזה ציונים יש לך בבגרות שהסכימו לקבל אותך?
– איזו אוניברסיטה הסכימה לקבל אותך?
– בתור מה התקבלת לאוניברסיטה?
– עוד לא העיפו אותך?
– התקבלת על תקן של העדפה מתקנת?
– באיזו מכללה את לומדת? זה משפט ששמעתי קרוב ל-30 פעם אם לא יותר, כי הלוא יותר הגיוני שיש לי כסף ולא שכל. אני, שכל חיי עבדתי במינימום שתי עבודות ומקסימום ארבע בכדי לממן את הבגרויות, הלימודים באוניברסיטה והשכירות – רק לי יהיה כסף. בסדר, ככה זה בחיים, הרי: "אֲנִי עַרְס, אֲנִי יָאלְלָה כַּפַּיִם וּמוּסִיקָה זוֹלָה תַּת תַּרְבּוּת תַּת רָמָה" (מתוך שירו של רועי חסן).

גם במבחני הסימולציה לבחינה ללשכה לעורכי דין נתקלתי בגזענות. למשך, ניגשה אליי סטודנטית ואמרה לי: "מה שהכי מדאיג אותי זה כמות הערסים והפרחות שיש כאן". הסתובבתי ועניתי: "אני ערסית". גם התברר שאסור לי להיות אני; הייתי באירוע מסוים, רקדתי כמו שאני אוהבת, עם הידיים כמובן, לצלילי המוזיקה המזרחית שאני אוהבת, אבל מישהי החליטה לנסות להרוס לי את השמחה: "את עוד מעט עורכת דין, תתנהגי בהתאם". מה זה אומר? לא לרקוד יותר מוזיקה ים-תיכונית?! זאת התרבות שלי, ככה גדלתי וככה אשאר, הסתובבתי והמשכתי לרקוד, נהנית מכל רגע. לא מזמן ישבנו כמה חברים, דיברנו על עריכת דין, וכמובן שאי אפשר לקיים שיחה בלי איזה משפט גזעני: "אני בחיים לא אבוא לעורכת דין שכונה כמוך", אמר לי אחד מהם.

תמיד לקחתי ללב, ומי שמכיר אותי יודע עד כמה אני רגישה. אבל כשהבנתי שזה לא ייגמר לעולם, החלטתי לקחת את הגזענות ולהשתמש בה לטובתי, היא תהווה תמריץ בשבילי. חילקתי את סוגי האנשים בעולם לשניים: אלה שאוהבים אותי, מאמינים בי ורוצים שאני אצליח – הם נמצאים למעלה, מושיטים לי ידיים וקוראים לי לבוא. אבל לעזאזל איך אני מגיעה אליהם? כאן נכנס הסוג השני, הגזענים. אני משכיבה אותם על הרצפה, הופכת אותם למדרגות ודורכת עליהם אחד אחד בשביל להגיע לחבר'ה למעלה. זהו, ברוך השם, הצלחתי להושיט ולתפוס את ידיהם של החבר'ה למעלה. הצלחתי, למרות הכל.

אבל עכשיו החבר'ה מלמעלה שחררו את ידיהם, עלו גבוה יותר, ושוב הם קוראים לי לבוא. דרושים גזענים המעוניינים לשמש כמדרגות.

רות חתוקה היא עורכת דין בוגרת אוניברסיטת בר אילן

כנראה שיעניין אותך גם: