הגיהנום תמיד חיכה בשקט: על איום החינוך המקצועי

גזענות והסללה בחינוך

ביום בו קראתי את פייר בורדיה לראשונה, בכיתי. לא דמעות של התרגשות, אלא בכי של התעוררות מהעיוורון וצער עמוק על מאות ואלפי חיים שהוסללו בתחכום סמוי מן העין. לרגע אחד ראיתי את כל החברים שלי מהשכונה, אורן, חנן, גדי, רמי ואילן הגרוזיני, ילדי כורכום ופלפל הארץ, שבמחי כמה משפטים על הון תרבותי הוביל אותי בורדיה במפת חייהם השרירותית – היישר מהשיכונים החדשים וכנראה עד הקבר, כמי שצועדים במסלול שנסלל עבורם אי-אז בכיתה ז'.

אבל בשביל להבין איפה הכל התחיל צריך ללכת קצת אחורה. בקצה כיתה ג', לקחו אותי הוריי למסע בעולם הגדול. כך מצאתי את עצמי בבית הספר הבינלאומי על שם אלברטו איינשטיין, כפי שקראנו לו, בפנמה סיטי.

למדתי יחד עם ילדי דיפלומטים ואנשי עסקים מכל העולם, נוצרים, מוסלמים ויהודים באותה כיתה. קארן השוודית, איוואן מרוסיה, ג'וזף האמריקאי, אנטוני מפנמה ודויד הישראלי. שם חוויתי מה זה רב-תרבותיות, לא בתיאוריה אלא באופן מעשי. שם למדתי מה זה להיות האחר, למדתי מה זה להיות זר, יהודי, וגם למדתי איך זה לחטוף מכות בשל כך. אבל שם, עמוק בחיקה המובהק של אליטה כלכלית, לא מזרחית ולא אשכנזית, אליטה מרכז-אמריקאית של הון ושלטון שאפילו לא ניסתה להסתיר את היותה כזו, שם ראיתי שאין דבר כזה "חינוך מקצועי" לילדי האליטות.

אף פעם לא היה, ולא יהיה. לא משנה כמה מופרעים ולא "מותאמים" למערכת היו אותם ילדים (והיו כאלו בכיתה שלי ובכיתות המקבילות), הם תמיד נשמרו בתוך המערכת העיונית והממסגרת של תעודות ומסמוך. המורים עטפו את לשונם בצמר גפן, שכן בפנמה היה ברור לחלוטין מי משלם את שכרם, ומי יעוף אם רק ידבר לא יפה אל התלמיד הלא נכון. בסופו של דבר כולנו היינו ילדי מופת מצטיינים, עם תעודות יפות ומבהיקות בתחילת הקיץ, אף אחד לא נשאר כיתה, אף אחד לא יצא בלי תעודה. מסמוך זו דרכה של ההגמוניה לקבוע מי יהיה זה שתתאפשר לו גישה אל ראש הפירמידה, ומי לא.

לא משנה איך תסדרו את זה: פחח, חשמלאי, רתך, חרט, הם המעמד העובד. את העולם ואת חייהם מנהלים בני המעמד המנהל, בעלי התעודות.

כשחזרתי מפנמה, המשכתי את לימודיי במסגרות דתיות-לאומיות. עם כל הביקורות שהצטברה בי עם השנים על הגזענות המובנית כלפי מזרחים בעולם הדתי של הישיבות, ידעתי שלפחות בדבר אחד העולם הזה היה ברור – קיבלנו חינוך הדוק, אידיאולוגי, ערכי, בעל אמת מידה ברורה של טוב ורע, אסור ומותר. הפתח לחיים טובים, רווחיים, משמעותיים יותר, מתחיל בפתיחת הספר, ופעם אחר פעם הובהר לנו שהשער לבחירות חיים כרצונך הוא השכלה, עיונית, תעודת בגרות.

בכיתה יא' לא יכולתי לסבול יותר את חיי בישיבה, והצלחתי לשכנע את הוריי שיתנו לי לסיים את לימודי במקיף העירוני (הדתי) מקיף ה'. מודה, גם בחלומותי הפרועים ביותר לא דמיינתי את הפער העצום ששכן בין ישיבת 'אור עציון' ממנה הגעתי, אל המקיף העירוני. זה היה פשוט בלתי נתפס. כשנכנסתי לשיעור הראשון בכיתה העיונית המצטיינת של המקיף – "הנבחרת של בית הספר" – היה נדמה לי שחזרתי לכיתה ח'. המורה הכתיבה ללא הפסקה, מפרקת מילים אלמנטריות לאותיות כדי שלא יהיו שגיאות כתיב.

לא פלא שלאחר שנה, מתוך מחזור של כמאה ומשהו ילדים, רק ארבעה סיימו עם תעודת בגרות (ושניים מהם הגיעו ב-יב' ממסגרות אחרות).

כמי שהגיע מהישיבה בה למד רק עם בנים, הגעתי אל התיכון אפוף פליאה ותקווה לאור העובדה שאלמד עם נערות באותה כיתה. למרבה ההפתעה, כמעט כל הנערות במחזור שלי למדו לימודי אחיות, סיוע, מזכירות ואפילו מלאכת בית. מעטות היו הבנות בכיתה העיונית. מעבר לאכזבתי ההורמונלית הקשה, זה היה כאין וכאפס לעומת הטרגדיה של חיי אותן נערות שמישהו בכיתה י' קבע עבורן בשרירותיות איזה חיים יהיו מנת חלקן. לפעמים אני רואה אותן פה ושם ברחבי העיר: זאת בגיל 40 עדיין מוכרת בגדים, האחרת פקידה אצל רואה חשבון, אף פעם לא פגשתי אותן באוניברסיטת בן גוריון; סליחה, פעם אחת פגשתי מישהי מהן, היא הגישה לי אוכל במנזה.

במקיף ה' היכרתי את חרב האיום: גורלי ששכן דרך קבע מעל ראשי הנערים בכיתתי המצטיינת – לא תלמד? לא תעבור את המבחן? תפריע? לא תגיע לתפילה? נעביר אותך למגמת מכונאות רכב. על אלו שממש רצו לנער, איימו בהעברה אל מגמת פקידות ומזכירות. הגיהנום תמיד חיכה בשקט, מתחת לפני השטח. יום אחד הלכה אחת המורות איום אחד רחוק מדי, ביחס למישהו בכיתה העיונית, ותגובתו היתה: המורה – יאללה את והשטויות שלך – אני שלא תהיה לי תעודת בגרות, אני ממילא רוצה להיות ירקן בשוק, כמו אבא שלי.

אף אחד לא אמר לילדים האלו שיש להם את האפשרות להיות עורכי דין, מנהלי חברות, סטארטפיסטים, אנשי מחשבים, קצינים בכירים. אלו היו החלומות שנתלו על הקיר הלבן במקיף ה' – מולנו – בסדר יורד: מורים, פקידים ממשל, שוטר, אחיות, מנהלי חשבוניות, חשמלאי רכב, פחחים, פנצ'ר מאכר, ובתחתית הרשימה האיום במקצוע הנורא מכל – מוכר ירקות בשוק. זה היה שיעור מולדת שלנו.

כשסילבן שלום אמר לביבי שהבן שלו יהיה פחח, הוא דיבר עמוק מכאב קוצי הפריפריה התקועים בנשמתו. כל מי שעבר מקיף עירוני משולב, מקיף בו למדו מגמות עיוניות לצד הכשרה מקצועית, הבין כבר אז רגשית, אז את מה שבורדיה ילמד אותי לאחר שנים. בשביל לא להכניס מזרחים למוזיאון, הדבר האחרון שאתה רוצה לעשות זה לשים שלט "אין כניסה למזרחים" בפתח המוזיאון. כל מה שאתה צריך לעשות זה לשכנע אותם שהם כלל אינם רוצים להיכנס למוזיאון, שהמוזיאון הוא לא חלק מהם, שההון התרבותי המתגלם בו בכלל לא מעניין אותם. וכך גם תפקידי ניהול בכיר, השכלה וגם האוניברסיטה שלידה גרנו ובכל זאת היתה רחוקה כל כך מאיתנו.

היום חשבתי על חנן, עם הראש המבריק והווכחנות הבלתי-נלאית שלו, שהיה יכול להיות עורך דין מעולה וסיים כמוביל דירות כמו אבא שלו, אבל שדרג את מעמדו דרך מעבר לארה"ב. חשבתי על גדי שהיה ספורטאי מדהים בעל יכולות גופניות מופלאות, עם יכולות תנועה של ברישניקוב, שאף אחד לא אמר לו שהוא יכול להיות רקדן אז הוא הלך להיות כדורגלן בליגה משנית, והיום מטפס על מתקנים, חשמלאי ברמת חובב, כמו אבא שלו. וחשבתי על רמי שהיה מפצח מספרים וחידות היגיון כמו פיסטוקים, והיום הוא מוכר פיצוחים כמו אבא שלו.

ההסללה התחילה בזה שלא היו מודלים של הצלחה בסביבה שלנו. נשאלתי כבר כמה פעמים – מה, רק אשכנזים יכלו להיות עורכי דין? והתשובה היא לא; לכאורה כולם יכלו, אבל השאלה היא – מי ידע שהוא יכול להיות עורך דין ומי ידע שהוא יכול להיות רופא, ומי ידע שהוא יכול להיות דוקטור באוניברסיטה, אם לא הכרנו אף אחד כזה שהיה מזרחי או קווקזי או גרוזיני. עבור רוב ילדי השכונה שלי, הדוקטור היחיד שהם ראו היה בקופת חולים והוא היה ארגנטינאי או רוסי, ופרופסור היה שיבוש חינני לשם פרוספר. האיש הכי משכיל בבלוק היה אבא שלי והוא היה מורה בבית ספר, שהפך למנהל, שמדי יום כששב לביתו ישב ולמד ערב-ערב באוניברסיטה הפתוחה, עד שעשה תואר ראשון בלא מעט שנים.

היה לי מזל גדול להיוולד להורים שהדגישו שוב ושוב כמה חשוב שאלמד ואלמד ואלמד, עד היום תלויות בחדר השינה של אבי, ממסוגרות כמו תמונות במוזיאון, כל תעודה שלי ושל אחותי המעידה כי סיימנו איזו מסגרת לימודים, מקורס מנהל רשתות מחשבים ועד תוארים אוניברסיטאיים. כבר לפני שנים הבין אבי על בשרו את מה שלקח לי שנים רבות להפנים: ילדים הם טיל אל העתיד, התעודות הן הדלק שדוחף אותם כמה שיותר רחוק.

הבעיה הגדולה ביותר של מי שצמח בשולי הגמוניה מתבנתת היא התודעה השבויה, תודעה שכה מוטבעת בך עד ששנים רבות אתה צריך לחפור עמוק אל תוך עצמך ולהתבונן במהלך חייך בכדי לנסות ולפענח מה שלך ומי אתה ולמה אתה טוב, לעומת מה שדחפו לך כשהיית קטן, ועכשיו אתה נאלץ להתמודד עם השאריות של זה ולתהות אם המחשבה הזו שאני לא מתאים להיות פרופסור, זה אני או שזה מישהו שאמר לי שאני לא מותאם.

כשאתם שומעים את המילה הסללה, תחשבו עליהם – ילדים רכים שהעולם פתוח בפניהם, רק שהם לא יודעים שהיד הנעלמת דוחפת לתוכם שלל גלגלי שיניים שבורים, קושרת להם את הרגליים בשלשלאות כמעט שקופות, נותנת טפיחה על השכם ואומרת – רוצו ילדים, רוצו… העולם הזה בשבילכם. תחשבו על הילדים האלו ותחשבו למה לעולם לא תתקלו בשלט: אבנר נתניהו הפחח או דוד בנט החרט, ותבינו מי חי בעולם האתמול ומי מדבר בשם נפגעי עולם העתיד.

יוסי דהאן | טראומת החינוך המקצועי

עוד על גזענות והסללה בחינוך