• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

ה"איכותיים" כאנטיתזה ל"ערסים ופרחות"

מי האלימים בחברה הישראלית? מי מפעילים אלימות בקנה מידה פנומנלי וקוראים לכך "חוק"? מאיר עמור עומד על האלימות היומיומית שליבתה בחירה ומיון בין אנשים, המתקיימת מדי יום לאורכה ולרוחבה של החברה הישראלית
מאיר עמור

סוציולוג (פרופ' בגימלאות), אקטיביסט, ממייסדי ארגון הל"ה וסרבן מצפון חברתי

הסדרה הדוקומנטרית של רון כחלילי "ערסים ופרחות – האליטות החדשות" עוררה, כצפוי, סערת התנגדות. בסערה אין חדש. ככלל, שיח מזרחי מעורר סערות – בפרט כאשר הוא מנוהל בכיכר העיר; אז הסערה הופכת להוריקן. להתנגדות לקולות מזרחים יש טעמים רבים, בעיקר האיום העמוק שטמון בהם. על כן, לא מפליא כי מדי בוקר מתעוררים מופתעים ומתעוררות תוהות, המקשים על עצם ההרשאה או הרישיון שיש למתדיינים לדון בנושא זה. פעם תויג השיח הזה כ"שד", אך השד נקבר קבורת כלב. כעת ממוקד התיוג בשאלת "מי שמכם?" – שבעידן פוסט מודרני היא שאלה ניאו-ליברלית המוסווה כתביעה לאותנטיות ולייצוג ישיר.

בדיון הזה חשוב להקדיש תשומת לב לזהותם של תוהים ותוהות חדשים, חלקם מתנאים במוצא "מזרחי". על כן, הם מצהירים, זכותם להתנער ולהתנגד לייצוגם בידי "יצרני שיח מזרחי" כדוגמת רון כחלילי ודומיו, "אינטלקטואלים מזרחים" המעוותים את המציאות ומציגים תמונת מצב מוקצנת שאינה רגישה לפרטים פסיכולוגיים, היסטוריים וסוציולוגיים; מציאות אשר מוצגת כמאבק בין כוחות חושך לאור. אלה שכל מטרתם היא להתסיס ולעורר מהומות. בקיצור, הם טוענים, יצרני שיח מזרחי אלה הם אינטלקטואלים אלימים, והאלימות הננקטת על ידם היא כלי פוליטי.

את הגישה הזאת מייצגים בעיני מאמריהם מהעת האחרונה של ורד לי ויאיר אסולין, והן מאמר של יגאל בן נון מ-2013 (בו אתרכז) – כולם פורסמו ב"הארץ". יש לזכור כי מאמרים אלה באים על רקע תלונה "ישראלית" נפוצה כנגד אלימותם המוחצנת של "ערסים ופרחות". אם כך, יש ערסים אינטלקטואלים (בטלוויזיה) ויש ערסים ברחוב. שניהם משדרים אלימות. לאלימותם של ערסים ופרחות יש טעם, מראה, צבע, קול ותחושה. כל החושים נקשרים לאלימות זו, הקשורה באלפי נימים למוצא. "מנגנון ההרחקה האתנית" בא לידי ביטוי בטענה כי ישנם גם "ערסים אשכנזים", אך זוהי טענה דלה, גם עבור דובריה. הם יודעים זאת.

ניתן לומר כי סלע המחלוקת נסוב על מוטיב האלימות. אלה מציגים את אלימותם של ערסים ופרחות מצד אחד ואלה המנסים להצביע על קיומה של אלימות אחרת, שקופה, שאינה מורגשת בחושים, אך באה לידי ביטוי בתהליכים ומנגנונים של סלקציה חברתית, בחירה ומיון בין אנשים, הנעשים מדי יום, לאורכה, לרוחבה ולעומקה של החברה הישראלית. עם אלה נמנים תיוג, תיעול, מיון, סיווג והכפפה במוסדות ומנגנונים החל בצבא, דרך כניסה למועדונים, לפארקים, למקומות בילוי ציבוריים, למקומות עבודה וכלה בוועדות קבלה ליישובים קהילתיים ולהרחבות בקיבוצים. זוהי אלימות אתנית. זוהי אלימות גזענית באמצעות פרוצדורה. אלימות בה אנשים "איכותיים" מגדירים עצמם כאנטיתזה ל"ערסים ופרחות". אנשים המפעילים מערך מאורגן, מסודר, בעל היקף עצום ובעל משמעויות עמוקות של הבחנות. עד כדי כך עמוקה אלימות זו שאין היא נתפסת כאלימות אלא כתביעה לאיכות חיים. זוהי אלימות הדורשת ומקבלת את סיועו והגנתו של החוק והופכת לסדר חברתי.

בנסיבות אלה צריך לשאול מי הם האלימים בחברה הישראלית? מי מפעיל אלימות בקנה מידה פנומנלי וקורא לכך "חוק"? האם אין אלימות הרחוב היא פועל יוצא של הסדר החברתי האלים? אלימות הרחוב היא אלימותם של המוחלשים. אלימות של סלקציה, מיון, הבחנה, תיעול והכוונה היא אלימותם של "החבר'ה האיכותיים". זוהי הסיבה שהם בונים גדרות תיל ושערי ברזל סביב לובן יישוביהם. מאמרו של בן נון מביא עמדות אלה באופן בהיר וחד, ועל כן אשתמש בו כמודל למאמריהם של "המופתעים והתוהות".
מתוך "ערסים ופרחות - האליטות חדשות"
מתוך "ערסים ופרחות – האליטות חדשות". מי אלה שבונים גדרות תיל ושערי ברזל סביב ללובן יישוביהם

אתחיל מסוף המאמר בו פונה ד"ר בן נון אל "מזרחים" וממליץ להם "…לחזור למרכז הבמה ולפתח ישראליות נאורה, פתוחה, שפויה ומתקדמת, ללא שנאת אשכנזים וללא סגרציה". אומר מיד: אני מוכן לקבל את המלצתו. אך מקריאת מאמרו נראה לי כי אין הוא עצמו מבין אותה. מתקיים אצלו בלבול עמוק בין נושא הביקורת שלו (האינטלקטואל המזרחי) ומושא השינוי (החברה הישראלית והישראליות) אליו הוא שואף. גם אם מקבלים את מסת האש והגופרית שהוא מוריד על ראשיהם של "אינטלקטואלים מזרחים", הוא לבטח יודע – כהיסטוריון – שלא אינטלקטואלים, מזרחים או אחרים, קובעים את המציאות. מציאות נקבעת על פי כללי הכוח שבדרך כלל אינם מצויים בידיהם, אלא בידי ביורוקרטים, פוליטיקאים, בעלי הון וקבוצות עם היגיון חברתי מעוות.

כדי להניח את דעתו של ד"ר בן נון, לא אשתמש בביקורת זו אפילו פעם אחת במושג אשכנזים. אנסה להראות כי האנשים שמתייצבים נגד יישום המלצותיו אינם "אינטלקטואלים", "אינטלקטואלים מזרחים" ואפילו לא "מזרחים". מי שמכשיל את אופציית השינוי של החברה הישראלית והפיכתה לחברה "נאורה, פתוחה, שפויה ומתקדמת ללא שנאת אשכנזים וללא סגרציה", הם אלה שהוא בעיוורונו הרב מגן עליהם.

הנחת יסוד ראשונה היא שישנה יישות שניתן לקרוא לה באופן ברור "אינטלקטואל מזרחי". זהו אינטלקטואל, שעל פי התיאור של ד"ר בן נון מתנהג כפרא בחנות חרסינה. הוא אוריינטליסט, הוא מניכיאני (מאופיין בחשיבה דו-קוטבית של טוב ורע), הוא חד-ממדי, הוא אתנוצנטרי, הוא לא רגיש להבדלים ולדקויות, הוא דוגמט ומדלקם קלישאות. במילים אחרות אינטלקטואל מזרחי הוא הכל חוץ מאינטלקטואל. כמו כן האידיאולוגיה המשמשת נר לרגליו של אינטלקטואל פראי זה, היא "המזרחיות". על פי ד"ר בן נון המזרחיות היא תפיסה אתנית רדיקלית, הממלאת את כל יישותו של האינטלקטואל המזרחי, ומבחינתו של הפרא האינטלקטואלי הזה הכל מתבטל בפניה – במיוחד הישראליות.

הנחה נוספת היא שאשכנזיות היא סוג של התייחסות שהיתה קיימת בעבר, אך היא חדלה מלהתקיים ואת מקומה תפסה הישראליות. לטענתו, הממסד הישראלי של שנות ה-50 וה-60 פגע, התעלל, וקיפח באופן ברור את כל מי "שלא דמה לו", ובמהלך פגיעה זו נפגעו "דורות שלמים של מהגרים מארצות ערב", ו"שאין ספק שעד היום קיימת אפליה". עוד הוא מניח שיש אמת בקביעה כי יש מתאם בין נחשלות ומוצא עדתי, ושיש צורך ב"תיקון" מתאם זה, אך בשלב הפתרונות אסור להביא בחשבון את המוצא האתני כי כל דיון "אתני" מנציח את הבעיה.

מתברר כי גם על פי ניתוח זה רישום הקיפוח והפגיעה במהגרים מארצות ערב הוא חלק חיוני מהתיקון. אסור, על פי ד"ר בן-נון, להציג מהלך זה כתיקון למען "מזרחים" כנפגעים (לבטח אסור לומר "אשכנזים" כפוגעים). הכותב מתלונן, כאמור, על כך שאינטלקטואלים מזרחים פיתחו תפיסה מניכאנית, תפיסה פשטנית שהיא גם אוריינטליסטית במהופך: אינטלקטואלים מזרחים הם אלה שאינם מבחינים בהבדלים שהיו ויש בין יהודים מארצות המזרח התיכון ואסיה. הם אלה שמבטלים את ההבדלים בין מרוקו ופרס, בין תימן לטורקיה, בין ספרד לעיראק. על פי ד"ר בן נון, המזרחי אומר: "כולם אותו הדבר".

היסטוריונים יכולים לסייע בידינו להיזכר כי הקביעה "כולם אותו הדבר" הייתה ההגדרה המרכזית של הממסד בשנות האפליה של מה שהם (אסור להגיד אשכנזים, זוכרים?) קראו: "עדות המזרח". ובכל זאת קורבנותיו של המושג "עדות מזרח" הופכים לממציאיו של המושג "מזרחים". כיצד תהליך זה קרה? רק לד"ר בן-נון, לממסד הישראלי, ולאלוהים הפתרונים.

ערסים
מתוך "ערסים ופרחות – האליטות חדשות". אלימות הרחוב היא אלימותם של המוחלשים

אבל רצוי ללכת אל הפתרונות אליהם שואף בן נון. בואו נדבר על אזרחים. מהי הישראליות הנאורה עליה ממליץ ד"ר בן נון? אין הוא מספק אפילו לא מלה אחת של תוכן לגביה. מהי החברה הפתוחה אליה הוא שואף? אין הוא מספק אפילו לא הגיג אחד של הסבר לפתיחותה. מהי החברה השפויה והמתקדמת אליה הוא מתאווה? אין הוא מציג אפילו לא ציוץ אחד להבהרת שפיותה. כל רצונו הוא שנאורות זו תהיה ללא "שנאת אשכנזים וללא סגרגציה". עלינו אם כך להסתפק במעט הזה.

מיהם האנשים המבצעים סגרגציה בישראל של היום? מהם האנשים המדברים בישראל כמו ד"ר בן נון על "אנשים איכותיים" בישראל? האם ועדות הקבלה ביישובים הקהילתיים בישראל מנוהלות על ידי "אינטלקטואלים מזרחים" פראיים המבצעים סגרגציה ושונאים אשכנזים? במה בדיוק עוסקות ועדות הקבלה ומבחני פילת בכניסה אל יישובים קהילתיים? האם אין ועדות קבלה אלה מנסות להבחין בין "אנשים איכותיים" המתאימים "למרקם החברתי" לבין מי שאינם? האם אין אלה תהליכים של סגרגציה חברתית? האם אין זו אלימות?

מיהם התושבים המבקשים להסתגר ביישובים קהילתיים עם גדרות ושערים חשמליים? סגרגציה ובידול הם חלק מההליך הרשמי של התקבלות ליישובים קהילתיים בשטחים הכבושים או לישובים ב"ייהוד הגליל" או בקיבוצים שעוברים "הרחבות". אלה יישובים אשר הוקמו ובוססו באמצעות סיוע מאסיווי של המדינה (מיסים של כל האזרחים). יישובים אלה ממנים ומקימים ועדות סינון של תושבים. האם אלה אינם הישראלים בעלי הישראליות היפה המבדלים עצמם על חשבון הציבור מהציבור הישראלי?

מה שעומד לרועץ בפני שינוי של החברה הישראלית לחברה "נאורה, פתוחה, שפויה ומתקדמת", בראש וראשונה, הינו האינטרס של אלה אשר עלולים להיפגע משינוי חברתי. "אינטלקטואלים מזרחים", תהיה שפתם אשר תהא, מבקשים שינוי. הם והן מבקשים הגנה ומפגינים למען דיור ציבורי. הם והן מבקשים את שינוי היחס לעבודה ולהון. הם והן מבקשים יותר חינוך בעיירות הפיתוח. הם והן מבקשים חינוך טוב יותר בכפרים הערבים. הם והן מבקשים ייצוג שווה במוסדות המדינה המייצגים. הם והן מבקשים את כיבוד החוק והכפפת החזקים והחלשים לשלטון החוק. הם והן מבקשים את הפסקת סיפסור אדמות המדינה דרך מוסדות "הבנים החוזרים" ו"הבנים הממשיכים" ו"המועצות האיזוריות". הם והן מפגינים בבתי הכלא הצבאיים כעריקים ונפקדים. והן הם מבקשים חלוקה שיויונית יותר של משאבים לתרבות ולייצוג תרבותי.

הן והם מבקשים הגנה של מדינת הרווחה על ילדים. הן והם מפגינות מול משרדי הרווחה השונים. הן והם מבקשים לעשות שינוי במערכת האקדמית בישראל על מנת שזו תייצג באופן קרוב יותר למציאות את הרכב האוכלוסייה הישראלית. הן והם רוצים שבית המשפט העליון לא יתפס כמוסד אליטיסטי מנוכר ומרוחק.

אם כך הדרישות לשינוי בדרך להבראתה של החברה הישראלית לכדי חברה נאורה, פתוחה, שפויה ומתקדמת עוברת דרך רפורמה אגררית המחסלת את ספסור האדמות בכסות ציונית כזו או אחרת. דרך זו חייבת לכלול רפורמה בייצוג על מנת שגווניה הרבים של האוכלוסייה הישראלית – יהודים וערבים, נשים וגברים – יבואו בה לידי ביטוי במוסדות המייצגים. דרך זו חייבת לעבור דרך שינוי אזרחי שבו מדינת ישראל תכיר באזרחיה ובזכויותיהם על מנת שהם יוכלו לתרום לה מיכולתם בהבנה, בהכרה וברצון טוב. דרך זו חייבת לעבור דרך יצירתו של הגבול שאינו קיים למדינת ישראל. אלה הן דרישות של אינטלקטואל מזרחי.

האש והגופרית של ד"ר בן נון מובילים אותו, כמו אחרים רבים כמוהו, אל מחדל יום כיפורים חברתי. אין הוא מבקש תיקון. הוא מגן על המשך העיוות. המשך העוול החברתי, זה כל שהוא ישיג באמצעות העיוורון שבו הוא כותב.

המאמר מוקדש ליוני ושונית עזרא ולשני ילדיהם. יוני הוא קצין ושונית היא שוטרת במשטרת ישראל. משפחתם נדחתה ב-2013 על ידי ועדת הקבלה להרחבה בקיבוץ יסעור שבגליל התחתון. הם נדחו בטענה כי אין הם מתאימים ל"מרקם החברתי" המיועד של היישוב, כך נאמר להם. לתשומת לבו של ד"ר בן נון ושוחרי טובתם של "האנשים האיכותיים" בישראל

כנראה שיעניין אותך גם: