גבעת עמל: יותר עמוק מ"סתם" חמדנות

בתוכניתו "פנים אמיתיות" ששודרה השבוע בערוץ 10, הציף אמנון לוי שוב את סיפורה של גבעת עמל. אותה שכונה שבחודשים האחרונים עוררה סערה תקשורתית כאשר צווי הפינוי לתושביה הפכו לבולדוזרים שהרסו את בתיהם. כיאה לז'אנר, התוכנית הייתה נגועה לא אחת בפופוליזם ועשתה שימוש ציני במצוקותיהם של האנשים לטובת הרייטינג בעוד לוי מוצג כאביר צדק שהגיע לחלצם. גם ה"מס" לבעלי ההון המעורבים בפרשה שולם כנדרש. אבל נניח לעטיפה – הבעיה המשמעותית הייתה במקום אחר. אמנם הצפת הסיפור עצמו, שכבר נדמה שנשכח מהדיון הציבורי, היא חשובה. אבל המסר שהתוכנית נשאה בסופה היה לגמרי בלתי מספק. את הפרק חתמו דבריו של מהנדס עיריית תל אביב-יפו לשעבר, ישראל גודוביץ', שטען כי בסך הכל מדובר פה בסיפור על חמדנות: חמדנות מצד התושבים, חמדנות מצד המדינה וחמדנותם של בעלי ההון. המסר הזה, שיש בו אולי מן האמת, מסיים את חוויית הצפייה בנחמה. כי מה יותר מרגיע אותנו וממרק את המצפון מהתובנה שכולם נמצאו אשמים? אפשר ללכת לישון בשקט, כל אחד קיבל את המגיע לו ובא לציון ולרייטינג גואל.

אבל למרבה הצער, הסיפור של גבעת עמל חושף משהו יותר עמוק מנגע החמדנות. הסיפור של גבעת עמל הוא תיאור מתומצת של ישראל 2014. הוא מראה שמשקפת עבורנו בקליפת אגוז את התנערותה ההולכת וגוברת של מדינתנו ממחויבויותיה כלפינו האזרחים.

אז מה היה לנו שם?

תחילתו של הסיפור הוא כשל כל סיפור קלאסי ציוני: כפר ערבי שתושביו גורשו בשנת 1948 ובמקומם יושבו פליטים יהודים שאמורים היו לשמש כיפת ברזל. בניגוד לתואר הרם והנישא לו זכו פליטים יהודים אחרים במחוזות אחרים בארצנו, הרי שהפליטים בסיפורנו לא נקראו מעולם חלוצים. לא הדר ולא פאר, לא חומה ולא מגדל ניבטו ממפעלם ההתיישבותי באחת הקרקעות היקרות בארץ. המדינה התעלמה מקיומם, הניחה להם לנפשם, ללא תשתיות וללא פיקוח. זאת ועוד, בניגוד למענה שהמדינה נתנה במחוזות אחרים לעניין הריבוי הטבעי בדמות זכויותיהם של בנים ממשיכים, הרי שהריבוי הטבעי של התושבים בסיפורנו גם הוא נותר ללא מענה מסודר ולא עוגן באופן חוקי.

המשכו של הסיפור בתהליך ההפרטה המואץ שעבר על מדינת ישראל ובו המדינה החליטה להעביר את "כאבי הראש" שלה לטיפולם של יזמים פרטיים. בדרך זו נמכרה גבעת עמל לבעלי הון. הללו הצליחו להגיע להסדר עם חלק מהתושבים שהתפנו איש איש לדרכו, כל עוד דרך זו אינה מובילה למגדלי היוקרה הקרובים לביתם שפונה זה עתה. תוך כדי תנועה הגדילו לעצמם בעלי ההון את אחוזי הבנייה ודילגו בקלילות על סעיף הפיצוי לתושבים. הכול כחוק.

סופו של הסיפור בפינוי בכוח של תושבים באמצעות כוח משטרתי שמומן על ידי בעל הון. גם כאן, לא היה שום דבר בלתי-חוקי במימון הכוח המשטרתי על ידי אדון תשובה לצורך הוצאה לפועל של צו הפינוי שבידיו. אבל אין בכך בכדי להקל על התמונה הנצרבת בתודעה: כוח משטרתי, המהווה אחד מיסודות האוטונומיה של כל מדינה, מצוי בשירותו של בעל הון שקיבל לידיו צו המורה לאזרחי המדינה להתפנות מבתיהם מזה כ-60 שנה שנבנו על מה שעד לא מזמן היה אדמות מדינה. אבוי למדינה שיישום חוקיה מדיף ריח כל כך חזק של חוסר צדק.

גם אם היו בסיפור אי אילו טרמפיסטים מבין הדיירים שביקשו לגזור קופון, אין בכך בכדי לטשטש את הסיפור הכללי: סיפורה של מדינה שמפקירה את אזרחיה לגורלם. זה אינו שונה ממה שהמדינה עושה בתחומי החינוך, הבריאות, הרווחה והדיור. נתונים לחסדי השוק ולחקיקה שרירותית האזרחים שהצליחו בשנים עברו לצבור נכסים ולהתחבר למקורות כוח עוד יחזיקו מעמד. מי שכבר בתחילת הדרך הופקר שלא יצפה היום שלמדינה תהיה תשובה עבורו.

ד"ר רויטל עמירן היא מומחית למדע המדינה

עוד על גבעת עמל