הר הבית: שומרי תורה מול שומרי טורא

לאור המתיחות הרבה בירושלים, אנחנו עדים לעמדה מאוד תקיפה מצד הפוסקים המובילים בציבור המזרחי-ספרדי – אסור באיסור חמור לעלות אל הר הבית. עמדה זו מקורה בפסיקתו הנחרצת של הרב עובדיה יוסף, שחשפה כבר בפוליטיקה של 67' את המחלוקת האידיאולוגית בין שומרי התורה הספרדים לחוגים התורניים בציונות הדתית הקיצונית. נסים ליאון…
נסים ליאון

English

כשהר הבית ('טורא' בארמית הוא 'הר') עשן כולו אנו עדים באחרונה לעמדה מאוד תקיפה מצד הפוסקים המובילים בציבור המזרחי-ספרדי בישראל – אסור באיסור חמור לעלות אל הר הבית ואף נגוע בקצהו. עמדה זו יונקת מפסיקתו החד-משמעית והנחרצת של הרב עובדיה יוסף (2013-1920), רבה הראשי הספרדי לשעבר של מדינת ישראל, ומהבולטים בפוסקי ההלכה ביהדות המזרחית במאה העשרים. במסגרת המאמר הקצר שלפנינו אני מבקש לעמוד על הרקע לפסיקתו של הרב עובדיה יוסף, מנהיגה הרוחני של ש"ס, ועל העימות האידיאולוגי המתמשך בינו לבין הגישות הקיצוניות בחוגים התורניים בחברה הציונית הדתית.

במלחמת ששת הימים השתלטה ישראל על מזרח ירושלים ובכלל זה על מוקדים בעלי חשיבות דתית עצומה כמו הר הבית. אתר זה קדוש במיוחד הן ליהדות והן לאסלאם: מבחינת המוסלמים הר הבית הוא מקומם של שני מסגדים חשובים; מבחינת היהודים הוא המקום שבו שכן בית המקדש היהודי שחרב בשנת 70 לספירה, מאורע שמנקודת מבטם של החוגים הלאומיים והדתיים ציין את פתיחת פרק הגלות שסופו בהקמת מדינת ישראל. רבים בציבור הישראלי ראו בהשתלטות על הר הבית את אחד משיאיה של מלחמת ששת הימים ואת אחד הרגעים המכוננים של הריבונות היהודית החדשה. היו אף מי שפירשו את כיבוש הר הבית כאות גלוי למעורבות אלוהית בתוצאות המלחמה, שבאה אחרי תקופת המתנה מתוחה ומלאת חרדה אך נגמרה בהישג צבאי גדול של ישראל. רגשות דומים אגב שררו גם בזרם המרכזי בציבור החרדי שנמנה עם חוגי אגודת ישראל.

הרב עובדיה יוסף. צילום: יונתן מיכאל cc-by-sa
הרב עובדיה יוסף. צילום: יונתן מיכאל, cc-by-sa

תוצאות המלחמה גם עוררו לא מעט חששות בהנהגה הישראלית. אישים כראש הממשלה לוי אשכול, שר הביטחון משה דיין ואחרים ראו בהחזקה בהר הבית פתח להסתבכות מדינית ודתית. החשש היה כי השליטה היהודית במתחם תהפוך את הסכסוך בין ישראל לערבים מעימות לאומי לעימות דתי שיהיו מעורבות בו כלל המדינות המוסלמיות בעולם. למרבה ההפתעה, סייעה להנהגה המדינית דווקא קואליציה שמרנית של רבנים חרדים וציונים דתיים, מהרבנות הראשית ומחוצה לה. אלה אסרו במפורש על יהודים לעלות להר הבית. דומה כי הכל הבינו את האנרגיה הדתית והפוליטית הנצורה באפשרות השליטה בו. נימוקיהם לא היו מדיניים או פוליטיים, אלא הלכתיים-דתיים. עמדתם נדונה בישיבות הרבנות הראשית והתפרסמה בתמצית במודעות בעיתונות הדתית והכללית. על רקע עמדה תמציתית ומרוכזת זו בלטה עמדתו המפורטת והנפרדת בסוגיה של הרב עובדיה יוסף, ששימש באותה העת כדיין בבית הדין הרבני הגדול בירושלים.

במאמר הלכתי ארוך שהתפרס על פני מחצית הגיליון של הביטאון התורני-חרדי "קול סיני", נימק הרב עובדיה, ארבעה חודשים בלבד אחרי המלחמה, את האיסור על כניסת יהודים לשטח הר הבית. בין היתר כתב: "אסור להיכנס בזמן הזה למקום המקדש … מפני שכולנו טמאי מתים … שקדושת המקדש מפני השכינה, ואין השכינה בטלה לעולם … לפיכך הנכנס למקדש בזמן הזה מתחייב באיסור כרת, ומצווה לפרסם הדבר ברבים להסיר מכשול מדרך עמנו". במוקד נימוקיו הציב הרב עובדיה את קדושת המקום. בקרב החוגים הדתיים-לאומיים הקיצוניים נתפסה קדושה זו כמקור לרצון להתקרב אל הר הבית, ואילו אצל הרב עובדיה, הקרוב לחוגים החרדיים, זו הייתה בדיוק הסיבה שבגינה ראוי להתרחק מהמקום. קדושת המקדש נמשכת גם לאחר חורבנו, ומאחר שלשיטתו אין היהודים בזמננו יכולים לנהוג בהתאם לכללי הטהרה המתחייבים על פי ההלכה לפני עלייה להר הבית, הרי כולם בחזקת "טמאים". מכאן שאין לעלות להר הבית, שכן התחומים האסורים לכניסה למי שאינו טהור אינם ברורים דיים, ולמעשה מי שעושה כן 'מתחייב באיסור כרת', כלומר מסתכן בנפשו – לא מידי אדם, כי אם מידי שמים, בשל העבֵרה על דיני הטהרה והטומאה בבית המקדש.

עלייה להר הבית - המתירים
עלייה להר הבית – המתירים

התביעה לריחוק מהר הבית והאיסור שהרב עובדיה ביקש להטיל על עליית יהודים אליו עוגנו לא רק בנימוקים הלכתיים מפורטים. התביעה לריחוק כמו באה לביטוי גם בסגנון הכתיבה והעריכה של פסק ההלכה עצמו. בשיח החרדי המקנה סמכות ל'מילה', חשיבות גדולה לא פחות נודעת גם לדרך הצגתה של ה'מילה'. דרך ההצגה והעריכה האסתטית של חוות הדעת ההלכתית או הפסיקה יכולים לשמש גוף פרשנות לתוכן שעל פני הדברים נראה ענייני וחסר פניות.

קריאה בפסיקתו של הרב עובדיה בשאלת העלייה להר הבית אינה יכולה להתעלם מהלשון הרזה, היבשה, הדחוסה, העמוסה במראי מקום ובהתייחסויות הלכתיות מוקדמות. הסגנון הענייני כמו סייע לפוסק ההלכה, בסוף שנות הארבעים לחייו, למתן את ההתלהבות על תוצאות המלחמה. הרב עובדיה לא הקדים כל הקדמה למאמרו. ברוח הימים שבהם נכתבו הדברים היה מצופה להקדמה סיפורית קצרה שתקשר מעט בין מאמרו לפאתוס ולרגשות הלאומיים ואף הדתיים העזים שעוררה בקרב יהודים שומרי מצוות ושאינם שומרי מצוות השליטה בהר הבית, אירוע שנתפס בעיניהם לכל הפחות כאירוע נִסי; והנה, העלייה להר הבית הפכה מסוגיה הנקשרת באירוע, שכבר אז נתפס כמאורע מכונן, לדיון משפטי-הלכתי יבש משהו, בבחינת פסיקה אחת מִני רבות בהלכות ברכות או נטילת ידיים.

מצד אחד הפסיקה בסוגיית הר הבית, ממנה לא מש הרב עובדיה עד יומו האחרון, כמו ביטאה את הכלת האירוע ההיסטורי מתוך התייחסות רחבה למציאות החדשה ולמשמעותה ההלכתית, ומצד שני הניסוח, העריכה, הלשון – כל אלה כמו קרצו לעמדה החרדית הרֵיאקציונית של ראשי ישיבות מובילים שביקשו להנמיך את גובה הלהבות הלאומיות שמצאו מקום גם בחברה החרדית. לגישה זו אירועי המלחמה אמנם חשובים, עם ישראל ניצל מהכחדה, אך עדיין אין המדובר בגאולה ה'אמִיתית'. מדובר בעוד אירוע מלחמה בארץ, שההישגים בו אמנם הושגו בחסדי שמים, אך אין בו כדי לשנות את מצבם הארעי של היהודים שלאמִתו של דבר עודם 'שרויים בגלות'.

עלייה להר הבית - האוסרים
עלייה להר הבית – האוסרים

שאלת הר הבית, ובהמשך גם פסיקתו של הרב עובדיה בדבר מסירת שטחים תמורת שלום, הן שתיהן הכרעות בעלות משמעות ציבורית רחבה. בשתיהן קבע הרב עובדיה דעת תורה מנומקת, כלומר לא דעת תורה מתומצתת הנסמכת על צייתנות לפוסק ההלכה. דומה כי באמצעות פסק ההלכה מיקם עצמו הרב עובדיה, ואת האוחזים בעמדתו, בעמדה הלכתית-לאומית עצמאית שאינה מתבדלת או מסתגרת כמו הזרם החרדי. ואולם, דווקא באמצעות המעורבות בשאלות מדיניות כמו הזמין עצמו גם לפולמוס אידיאולוגי ישיר וחריף עם החוגים התורניים הקיצוניים בעולם הציוני-דתי.

למעשה, גישתו של הרב עובדיה לסוגיית הר הבית חשפה את המחלוקת האידיאולוגית, שתלך ותעמיק עם השנים, בין שומרי התורה הספרדים לחוגים התורניים בציונות הדתית הרדיקלית. גישתו מבקשת להסתייג מהשאיפה האידיאולוגית והפוליטית של חוגים אלה להוביל את המפעל הציוני, וכמו הגישה החרדית הקלסית, נראה כי מעדיפה את שליטת הציונות החילונית במסגרת הפוליטית משליטת הציונות הדתית. לא רק משום תחרות פוליטית – שכמובן גם זו מעורבת בה – אלא גם מתוך עמדה עקרונית. בעוד הציונות החילונית נתפסת כתינוק שנשבה, שאפשר ללמדו מחדש את הדרך אל המסורת, הרי הציונות הדתית נתפסת כמעט כבן כלאיים וכמעוות שלא יוכל לתקון.

עמדתו-פסיקתו של הרב עובדיה הפכה לעמדה-פסיקה מרכזית בקרב מנהיגי הזרם המרכזי של החרדים הספרדים שומרי התורה. כפי שניתן להתרשם באחרונה מחרים מחזיקים בעמדה זו מי שהציבור רואה בהם כממשיכיו של הרב עובדיה ובהם בולטים בני משפחתו, כראשון לציון הרב יצחק יוסף וחבר מועצת חכמי התורה של ש"ס, הרב דוד יוסף ועמם פוסקי הלכה בולטים בציבור הספרדי כראשונים לציון עמאר ובקשי-דורון. עמדה זו משמשת בידי שומרי התורה הספרדים החרדים אמצעי נוסף בכדי לבדל עצמם ככל שניתן משומרי הטורא הדתיים הלאומיים.

ד"ר נסים ליאון מלמד במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן וחקר, בין השאר, את תנועת ש"ס

לקריאה נוספת:

"אהבנו אותו," אמר לי אבא ונאנח | נסים ליאון

עיני רבותינו אינן מושפלות | אלי ברקת

עוד על מרן עובדיה יוסף

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מוישה

    לא יודע אם הכותרת ניתנה על ידי כותב המאמר או על ידי המערכת, אבל בבירור זה לא מאמר שעוסק באשכנזים ומזרחים אלא בציונות הדתית מול החרדים.

    1. דן סגל

      בשיחתו השבועית בפני תלמידיו החשובים התייחס הגאון הגדול מרן הגר״מ שטרנבוך שליט"א ראב״ד העדה החרדית בירושלם עיה"ק, לנושאים העומדים על סדר יומו של הציבור החרדי, וביניהם סוגיית מתן ההיתר לעלייה להר הבית וכן אישור חוק הגיור כשהוא תוקף את העולים בחריפות רבה.

      הגר״מ שטרנבוך שליט"א דיבר על כך שהבעיה הגדולה בסדום היתה העובדה שקבעו את הרשעות בתוך החוק, וזהו לדבריו המצב המסוכן ביותר משום שכל עוד עוברים עבירה בשל התאווה או משום שרוצים להיות ככל האומות הרי זה גרוע מאוד אך לא מסוכן כמו שמחוקקים חוק על העבירה שאינה עבירה ועוד הופכים זאת לשיטה.

      הרב משה שטרנבוך שליט"א (הרב המתיר לחפור בבית שמש קברי ישראל) הוסיף כי כך היו אומרים "כל גדולי הדור" כמרנן ורבנן ה'חזון איש' ו'הבריסקער רב וכו' על המזרחים-העמלקים שהם המסוכנים ביותר לקדושת עם ישראל, וצריכים ללחום כנגדם משום שהם נוקטים בשיטה שבדווקא צריך לעשות פשרות ובזה יש ללחום עד הסוף.

      וכאן הוסיף ואמר הראב״ד שליט"א: "ומה שראינו לאחרונה שמאות מזרחים-מזרע עמלק בחזקת ערב רב, הכופרים-בד' ובתורת משה, ועמי הארץ, ושפלים, נדחקים להיכנס להר הבית אפ' שזה "באיסור כרת" ואין מטרתם לתאבון להיכנס כתיירים בעלמא, אלא כדי להוכיח לעומות העולם שעל פי החוק הציוני והתורה-שלהם, הר הבית שייך שלנו, ועל דבר זה הקב"ה מאוד בכעס עליהם משום שאינם עושים עבירה לתאבון, אלא הם מדברים בשם התורה, ובאים להראות שח"ו ראוי לעשות כן, ומש"ה יכרתו ימיהם בקרוב. וכל זה מלבד מה שמביא לשנאה שכמה קרבנות לא עלינו לדאבוננו כבר נגרמו מזה, ועוד הודיעו הרשעים שיוסיפו עוד לגבות קורבנות רח״ל עד שיסלקו ידם מהר הבית".

      בשלב זה התייחס הראב״ד שליט"א גם לחוק הגיור ואמר: "ובדומה לזה מה שחוקקו השבוע חוק על גרות שלא מספיק להם לחוקק שעל פי חוק המדינה מי שמתגייר כרצונם הוא יהודי, אלא הם רוצים דווקא שעל פי דת תורתינו הקדושה אנו נקבלם כיהודים ובזה הם יותר גרועים מהחוטאים לתאבון, או מאלו שעובדים עבודה זרה כדי להיות ככל העמים בעולם, שכיוון שקובעים בחוק לבטל חוקי התורה, אין לך עקירת דת כמוהו -כמו שיטת המזרחים, וזה היה עיקר הכעס של הקב"ה על סדום שלא די להם במה שהם רשעים אלא הם רוצים שהכול יהיה נחשב על פי חוק" וחייבים כרת. עליה להר הבית היא באיסור כרת כל עוד אין לנו אפר פרה אדומה שרק (מלך המשיח – בסיוע כהן) יכול לשחוט בהר הזיתים.

  2. שאול סלע

    פרופסור ליבוביץ' דגל בהפרדת הדת מהמדינה וטען שהרבנות הראשית היא אחד מהמוסדות הבזויים שקם אי פעם. הוא אמר את הדברים משום שהרבנות הפכה לפונקציה שלטונית שנותנת שרותים כמו אגף הנדסה ומחלקת תברואה,כמחלקה במנגנון השלטוני דובקת בה השחיתות של משרות שלטוניות וקידום מקורבים.

    לא כך ראה הרב קוק את הרבנות הראשית. הוא ראה את הרבנות כמוסד רוחני שמקרין על הציבור היהודי, כמו שהיה הבן איש חי בבגדאד.

    אם מירי רגב,שולי מועלם, וציפי חוטובלי היו מכבדות את המסורת הספרדית/מזרחית הן היו מצייתות לרב עובדיה יוסף זצוק"ל. אם הן היו רואות את הרבנות הראשית כפי שראה אותה הרב קוק ,הן היו מכבדות את הראשון לציון הרב יצחק יוסף.

    בפועל הן רואות את הרבנות כמו שרואה אותה פרופסור ליבוביץ'.

  3. עמית

    אין סיבה לקטלג דווקא את הגורמים המתירים עלייה להר הבית כ"רדיקלים" ואת הגורמים שאוסרים עלייה להציג כאותנטים. ייתכן מאוד שבעבר עלייה להר הבית הייתה מקובלת, ולא נתפסה כאיסור הלכתי, והרי יש כמה וכמה מקורות המספרים על יהודים שעלו להר במקרים שונים מימי הביניים ועד העת החדשה. בנוסף גם במאה העשרים לא רק דת"לים "רדיקלים" פסקו שמותר לעלות להר הבית. רבנים ספרדים ומזרחים חשובים לא פחות מהרב עובדיה (ולטעמי ראויים להערכה הרבה יותר), שלא "התחרדו" (כלומר, השתכנזו) באותה מידה כמוהו, פסקו שמותר ליהודים לעלות להר. ביניהם הרב יוסף קאפח והרב חיים דוד הלוי.

  4. שיקו

    רב תודות ניסים. רשימה חשובה מאוד.

  5. שילה

    לצערי הנטיה הכפולה לאמץ את השיח המזרחי תוך דחייה של השיח החרדי מעמקה את הבורות וחוסר הידע באשר לתפיסות העולם החרדיות בניגוד לדתיות לאומיות, ללא קשר למאפיינים מזרחיים או אשכנזיים. התזה כאילו רבנים מזרחיים שגדלו בסיסה תרבותית ערבית רחוקים יותר מתפיסות לאומניות ומשיחיות רק בגלל הרקע התרבותי בו צמחו איננה נכונה. כותב המאמר איננו בקיא בהבחנות בין תפיסות חרדיות לדתיות לאומיות-משיחיות. בתקופה בה הוביל את הציבור החרדי הרב שך האשכנזי כזכור הוא היה ראש החץ והמוביל לתפיסה שהחזקה בשטחים הכבושים הינה משגה ומדיניות ממשלות הימין המתנחליות מובילה לאסון. הרב עובדיה יוסף לא היה היחיד לטעון כך, ולמעשה תפיסה זו התפתחה והתחדגה אצל שניהם במקביל באותם שנים בדיוק והציבור הליטאי האשכנזי תמיד נטה לראות ברוח זו את הדברים ללא קשר למזרחיות וכדומה.

  6. Susann Codish

    Thank you for a fascinating analysis. Question: Is the messianic flavor of radical Ashkenazi dati leumi camp absent from R. Ovadya's teaching in general? For example, would be call the State of Israel ראשית צמיחת גאולתנו
    or would he leave that phrase out of the
    תפילה לשלום המדינה?
    And, generally speaking, do you see a divide between a pragmatic Sephardic approach to Judaism versus an ideological Ashkenazi approach?

  7. טוביה בסקינד

    ההתנגדות של חלק מהרבנים לעלייה להר הבית נסמכת מטבע הדברים על מקורות הלכתיים והיא איננה נגזרת ממוצא עדתי. הרב דוד חיים הלוי והרב מרדכי אליהו, לצד הרב שלמה גורן, תמכו בעלייה להר הבית, בעוד שהרב אליעזר וולדנברג והרב יצחק יעקב וייס, לצד הרב עובדיה יוסף, התנגדו לכך. מעניין יותר, אולי, לבדוק מה הקשר בין השתייכות לזרם הליטאי או החסידי לבין תמיכה או אי תמיכה בעלייה להר הבית

    1. שאול סלע

      הרב חיים דוד הלוי היה ספרדי ממוצא טורקי

      לא מצאתי בויקי את הערך "הרב דוד חיים הלוי" כפי שכתב טוביה,כן מופיע הערך הרב "חיים דוד הלוי" ,רב ספרדי ממוצא טורקי.

      לא ברור איזה רב חרדי התיר עליה להר הבית

        1. גל לוי

          אכן מאמר חשוב ומאיר עיניים.
          טוביה, לא הבנתי – האם הציפיה היא כולם יגידו אותו הדבר, חרדים או אשכנזים או ספרדים?
          דווקא לאור ההערות שלך כאן עולה כי לרב עובדיה הייתה עמדה אוטונומית שנבדלה מהבדלנות החרדית ומהמשיחיות הפשיסטית של הזרם הציוני-דתי.

  8. פריץ היקה הצפונבוני

    הקבליסט ש,,ידע" שהציונות המדינית,(חילונית ביסודה למעט המזרחי,מיעוט קטן אז בין האורתודוקסים), היא ראשית הגאולה המשיחית. לא יפלא שבנו הפך מנהיגו של גוש אמונים. שמהם גם יצאו קנאי הר הבית. הרב עובדיה ואחרים בטאו בעצם את העמדה המסורתית של יהדות התורה כולה ששללה את הציונות המדינית בזמנו והמשיכה את איסורי חככמים אחרי כשלון מרד בר כוזיבא שלא לעלות בחומה-לממש עצמאות ישראל באמצעים מדיניים ואם צריך צבאיים .מה שהוא מהותה של הציונות המדינית. לא לדחוק את הקץ, מה שביקש הרב קוק ויורשיו לעשות לכפות על הקב"'ה הבאת המשיח. ולא להתגרות בגויים העליה להר הבית נופלת גם בקטגוריה זאת בנוסף על ענין טומאת המת. בין השאר מחפשים קנאי הר-הבית פרה אדומה שתענה על הדישות ההלכתיות ושאפרה ישמש להסרת טומאת המת.

  9. דןש

    אין מצב שהר הבית יהיה סגור בפני כל מי שמרגיש, שהוא מקום קדוש עבורו וחפץ לשאת שם את תפילתו, מבלי לפגוע באחר.
    בגלל חילוקי הדעות וההתערבות הרבנית נשלל מיהודים החפצים בכך לעלות ולהתפלל בהר הבית. לאחר מלחמת ששת הימים, נוצרה הזדמנות ( כפי שנעשה במערת המכפלה ), לאפשר להקצות ליהודים "פיסת קרקע" ( ללא הקמת כל מבנה ), בו יכלו לשאת את תפילתם.
    נוצר מצב שהיום הוא בלתי הפיך וחייבים להשלים אתו עד ליום בו יוסדר הסדר כל שהוא עם הפלסטינאים, במכלול הנושאים המצויים במחלוקת.
    אסור לנו ליצור מצב בו הסכסוך יצא משליטה ויהפוך לסכסוך דתי – בין היהדות לבין האיסלם.

    1. אלי אמינוב

      חסידי הקמת בית המקדש במקום מסגדי כיפת הסלע ואל אקצא, אינם מוטרדים כלל ממה שמדאיג את תושבי ירושלים וגם את אזרחי ישראל. הם, אינם חוששים ממלחמה שתפרוץ כתוצאה מפעילותם ופעולות חברי הכנסת המכורים להם. כמו הפונדמנטליסטים האמריקאים התומכים בהם, הם בטוחים שמלחמה כזו תביא למילוי כל משאלותיהם. לא במקרה ביטחונם ההזוי מוסיף להם חסידים צעירים, ממש כמו ארגון המדינה האיסלמית. ולאמיתו של דבר הם מבטאים את התוצאה ההיסטורית ההגיונית של פעילות התנועה הציונית בפלסטין.
      בתוך החבורות המרובות של הפונדמטאנליזם היהודי, הלוקים בטירוף ציוני-משיחי מסוגים שונים, נוצר מכנה משותף: הכלל ההלכתי של לא להתגרות בגויים בשל היותנו מיעוט חלש, עבר אצלם מהפך. טענתם פשוטה: "מכיוון שהקמת המדינה, כיבושי 67, והיותה של ישראל מעצמה צבאית אזורית, הם תוצאה של נס משיחי. לכן יש בכוחנו כיום להביא ל להמשכו ולהשלמתו של הנס לגאולה שלמה". הם אינם מתכוונים לחכות לגאולה מן השמים,אלא להביאה על ידי החרבת מסגדי חראם אל שריף והתנגשות עם כל העולם הערבי המוסלמי, שהרי כוחנו הצבאי גדול מכוחו. חלקם טוען שיש לחדש את המלוכה בישראל וזה שיישב על כס המלוכה יהיה המשיח – מכוח ישיבתו על הכסא. רעיונות הבל כאלה היו תמיד חלק, לרוב זעיר מהאידיאולוגיה הציונית. אחד שהטיף להם היה יאיר (אברהם שטרן), ויורשו בתחום הזה היה ישראל אלדד (ד"ר שייב). אחד ממוקירי תפשת עולמו למשל היה אחד מראשי המחתרת היהודית יהודה עציון, המשמש עד היום כגורו לצעירים ציונים לאומנים. אולם רצוי שנזכור שהראשון שהכריז קבל עם ועולם כי " קמה מלכות ישראל השלישית", היה דוד בן גוריון במבצע סואץ

  10. נורית

    תודה לך ד"ר ניסים ליאון. כמי שמתענינת בהלכה היהודית, ומאד מעריכה את הרמב"ם מצאתי עובדה מאד מענינת בעיוניי השונים. הרמב"ם בקביעתו ההלכתית מתרחק מכל רמז פסיכולוגי או השפעה של הפסיכולוגיה הרגעית על פסק ההלכה. אורך חייה ואורח חייה של ההלכה צריכים להיות תקפים למצבים פסיכולוגיים שונים ומשתנים, אחרת הם טובים לרגע זה ולא נכונים לרגע אחר. לא קראתי את פסק ההלכה של הרב עובדיה יוסף ואני מבססת את תשובתי על מאמר זה. הכתיבה , היבשה, הענינית שאיננה מתיחסת למצב הנפשי של האומה ברגע מסוים היא הדרך הנכונה לפסק הלכה.

  11. אלי אמינוב

    לפסיקתו של הרבובדיה בענייני החזרת שטחים תמורת שלום לא היתה כל חשיבות. אמנםהרב עובדיה יוסף הוציא בסוף שנות השמונים של המאה שעברה, פסק הלכה הקובע שאפשר להחזיר שטחים לערבים אם הדבר ימנע שפיכות דמים (דהיינו מות של יהודים ולא של אחרים). הנימוקים למתן פסק ההלכה הנ"ל נשענו על הנחה פוליטית של הרב שטען שמכיוון שאנחנו חלשים ( אז), הרי שאין לנו ברירה. את הקביעה שאנחנו חלשים ביסס ונימק בצורה הבאה: "משום שיש בירושלים בתי יראה של עבודה זרה (כנסיות נוצריות), שאילו היינו חזקים היינו הורסים אותם, ולא כל שכן שאנחנו חייבים לשמור עליהם כדרישת האומות". הקביעה הגזענית שלו לא הפריעה לשמאל להגדירו כרודף שלום. מאוחר יותר ביטל הרב עצמו את פסיקתו זו.

  12. שמואל כהן

    אין כל אסמכתא בפסק ההלכה של הרב עובדיה יוסף המצוטט לעיל שכן הוא דן שם על מקום המקדש עצמו ולא על המקומות המותרים בעליה על הר הבית. דומה שבורותו של הד"ר הנכבד בענייני טרמינולוגיה הלכתית הביא אותו להתפלפלות חסרת שחר בדברי הרב עובדיה שלא חשב אז לאסור עליית יהודים להר במסלול הלכתי שאין עימו כל בעיה הלכתית.