פנטום האושר של האהבה וההבנה

1.

אומלל הגבר אשר אוהב אישה ונישא לה ויוצק לרגליה את זיעת עורו ודם גופו ואת חיי לבו, ושׂם בידיה את פירות עמלו ואת שכר חריצותו; כי כאשר הוא מתעורר לאטו הוא מגלה שהלב אשר אותו ניסה לרכוש ניתן ללא תשלום ובכנות לאיש אחר, על כל תענוגות סודותיו הנסתרים ואהבתו העמוקה. אומללה היא האישה המתעוררת משוויון הנפש וחוסר המנוחה של הנעורים ומוצאת את עצמה בביתו של גבר הממטיר עליה את זהבו הנוצץ ומתנות יקרות ערך ומעניק לה את כל הכבוד והחסד של אירוח נדיב, אך אינו מסוגל לספק את נפשה באותו יין שמֵימי אשר אלוהים יוצק מעיניו של גבר אל לבה של אישה.

את רשיד בֵּיי נַמְעַאן הכרתי בילדותי. הוא היה לבנוני שנולד והתחנך בביירות. כיוון שהיה בן למשפחה עתיקה ועשירה ששימרה את המסורת וההדר של אבותיה, רשיד אהב לספר על אירועים שונים שעיקרם ביוחסין של אבות אבותיו. בחיי היום-יום שלו הוא המשיך לנהוג על פי אמונותיהם ומנהגם שרווחו באותם ימים במזרח התיכון.

רשיד ביי נמעאן היה נדיב וטוב לב, אך כמו רבים מן הסוּרים2 הוא הסתכל רק על הדברים השטחיים ולא על המציאות. אף פעם לא הקשיב לקול לבבו אלא העסיק את עצמו בציות לקולות סביבתו. הוא שעשע את עצמו בחפצים נוצצים שסנוורו את עיניו ואת לבו והסתירו את סודות החיים. נפשו הוסטה מהבנתם של חוקי הטבע וביקשה סיפוק מיידי וזמני. הוא היה מן האנשים הממהרים להתוודות לפני אחרים על אהבתם או רתיעתם, ואחר כך מתחרטים על גחמותיהם כאשר כבר מאוחר מדי להחזיר את המצב לקדמותו. וכתוצאה מכך מנת חלקם היא קלון ולעג במקום סליחה או עידוד.

אלו היו התכונות שגרמו לרשיד ביי נמעאן לשאת את רוז האני לאישה זמן רב לפני שנפשה נקשרה בנפשו בצִלה של אהבת אמת אשר הופכת איחוד כזה לגן עדן.

*

לאחר כמה שנים של היעדרות חזרתי לעיר ביירות. כאשר באתי לבקר את רשיד ביי נמעאן ראיתי שהיה חיוור ורזה. על פניו אפשר היה לראות את רשמיה של אכזבה מרה; עיניו מלאות העצב סיפרו על לבו השבור ועל נפשו המלנכולית. הייתי סקרן לגלות את סיבת מצוקתו ומסכנותו, על כן לא היססתי לשאול לסיבתה ואמרתי: "מה קרה לך, רשיד? היכן חיוכך הקורן ופניך השמחות שהיו בני לווייתך מאז ילדותך? האם המוות לקח ממך חבר יקר? או שמא הלילות השחורים גזלו ממך את הזהב שצברת בימים הלבָנים? בשם הידידוּת אמור לי, מה גרם לך לעיצבון הלב הזה ולחולשת הגוף?"

הוא הביט בי במבט עגום כאילו הערתי בתוכו מחדש חזיונות סמויים מימים נפלאים, ובקול מיוסר ומהסס השיב: "כאשר אדם מאבד חבר הוא מנחם את עצמו בחברתם של ידידיו הרבים האחרים, וכאשר אדם מאבד את זהבו הוא מהרהר זמן-מה וזורק את ביש מזלו ממחשבותיו, בעיקר אם הוא בריא ועדיין מלא שאיפות. אך כאשר אדם מאבד את מנוחת לבו, היכן ימצא נחמה ואיך יוכל להחליפה? איך יוכל להתגבר על כך? כאשר המוות מכה קרוב אליך אתה סובל. אך לאחר שעברו יום ולילה תחוש את מגען הרך של אצבעות החיים; ואז יעלה חיוך על פניך ותשמח.

"יד הגורל באה לפתע נושאת בחוּבה מורא; היא מסתכלת בך בעיניים איומות וחונקת את צווארך באצבעות חדות וזורקת אותך אל הקרקע ודורכת עליך ברגלי ברזל, ואז היא צוחקת ומסתלקת לה, אבל מאוחר יותר היא מתחרטת על מעשיה ומבקשת למרבה המזל שתסלח לה. היא שולחת את ידיה הענוגות ומרימה אותך אל על ושרה באוזניך את שיר התקווה ומסירה דאגה מלבך. היא מלַבה בתוכך להט חדש של ביטחון ושאיפה. אם מנת חלקך בחיים היא ציפור יפהפייה שאתה אוהב בכל לבך, אתה מאכיל אותה בשמחה מזרעֵי פְּנים נפשך, ועושה את לבבך כלוב למענה ואת נשמתך לְקִנָהּ. אבל אם בעת שאתה מעריץ אותה בחיבה ומסתכל עליה בעיניים אוהבות היא פורחת מידיך ועפה למרומים ויורדת ונכנסת לכלוב אחֵר ולעולם אינה חוזרת אליך, מה תוכל לעשות? מאין תמצא סבלנות ותנחומים? איך תוכל להחיות את תקוותיך ואת חלומותיך? איזה כוח יוכל להרגיע את לבך הסוער?

ולאחר שאמר מילים אלו בקול חנוק ורווי סבל, נעמד רשיד ביי נמעאן כשהוא רועד כקנה מפני רוח נושבת מצפון ומדרום. הוא שלח את ידיו כאילו היה ברצונו לתפוס משהו בין אצבעותיו הכפופות ולמחוץ אותו. פניו המקומטות היו זועמות ועיניו התרחבו כאילו ראה לפניו שֵד שהופיע משומקום כדי לחטוף אותו; ואז הוא הסתכל אל תוך עינַי וכל הופעתו השתנתה פתאום; כעסוֹ הפך לסבל כבד ולמצוקה והוא זעק: "זו האישה אשר הצלתי ממלתעות המוות של העוני; פתחתי לפניה את אוצרותי והפכתי אותה למושא קנאתן של כל הנשים בשל שמלותיה היפות ותכשיטיה היקרים והכרכרות הנהדרות עם הסוסים האצילים; האישה שלבי אהב ואשר לרגליה יצקתי חיבה; האישה שהייתי לה חבר אמיתי, רֵעַ ישר ובעל נאמן. האישה אשר בגדה בי ונטשה אותי למען מישהו אחר כדי לחלוק איתו מחסור ולבצוע עמו את לחמו הרע אשר לש בבושה ובלל אותו בחרפה. האישה אשר אהבתי, הציפור היפהפייה אשר האכלתי, אשר הפכה את לבי לכלוב ואת נשמתי לקן, פרחה מידַי ונכנסה לכלוב אחר; המלאך הטהור אשר שכן בגן העדן של חיבתי ואהבָתי, מופיעה עתה לפני כשֵדה נוראה שנפלה אל תוך החושך לסבול בשל חטאהּ ולגרום לי להתייסר על פני האדמה בשל פשעהּ. הוא החביא את פניו בתוך ידיו כאילו היה ברצונו להגן על עצמו מפני עצמו, ושתק לרגע. ואז נאנח ואמר: "זה כל מה שאני יכול לספר לך. אנא, אל תבקש ממני יותר. אל תהפוך את אסוני לקול בכי, אלא הנח לו להיות מזל בִּיש אילם; אולי הוא יגדל בשתיקה וימית אותי ואז אוכל סוף סוף למצוא מנוח."

קמתי ממקומי כשדמעות בעיני וחמלה בלבבי, ונפרדתי ממנו בשתיקה. לא היה במילותי מזור ללב פצוע, וביֶדע שלי לא היה כדי להאיר כלפיד את האפלה שעטפה אותו.

2.

ימים ספורים לאחר מכן פגשתי לראשונה את מאדאם רוז האני בצריפון עלוב שמסביבו פרחים ועצים. היא שמעה עלי מרשיד ביי נמעאן, האיש שאת לבו היא שברה ורמסה והשאירה אותו דרוס מתחת לפרסות החיים הנוראות. כשהבטתי אל עיניה היפות והזוהרות והקשבתי לקולה הכֵּן, אמרתי לעצמי: "האם זו היא האישה השפלה? האם יכולות הפנים הגלויות האלה להסתיר נפש מכוערת ולב פושע? האם זו האישה הבוגדנית? האם זו האישה שעליה דיברתי רָעות ודמיינתי שהיא כנחש מגעיל בדמות ציפור יפהפייה?" ואז לחשתי לעצמי: "האם הפנים היפות האלה הן שאִמללו את רשיד ביי נמעאן? וכי לא שמענו שיופי גלוי הנו סיבה לייסורים נסתרים ולסבל עמוק? וכי לא הלבנה היא הנותנת השראה למשוררים, אותה לבנה אשר מכעיסה את דממת הים עד כדי שאגה אימתנית?

כאשר התיישבנו, נראה היה שמאדאם רוז האני שמעה וקראה את מחשבותי ולא חפצה להאריך את ספקותי. היא השעינה את ראשה היפה על ידיה, ובקול מתוק מקולו של נֵבֶל אמרה: "אינני מכירה אותך, אבל שמעתי את הדֵי מחשבותיך וחלומותיך מאנשים, והם שכנעו אותי שאתה אדם רחום וכי יש בך הבנה לאישה מדוכָּאָה – אשר את סודות לִבה כבר גילית ואת אהבותיה ידעת. הרשה לי לחשוף לפניך את כל מטמונֵי לבי כדי שתדע כי רוז האני מעולם לא הייתה אישה לא נאמנה.

"הייתי בקושי בת שמונה-עשרה כאשר הגורל הוליך אותי אל רשיד ביי נמעאן, אשר היה אז בן ארבעים שנה. הוא התאהב בי, כך אומרים, ונשא אותי לאישה ושׂם אותי בתוך בית מקסים ונתן לי מלבושים ואבנים יקרות. הוא הציג אותי כמוצג נדיר בבתי ידידיו ומשפחתו, וחִייך כמנצח כאשר ראה את בני חוגו מסתכלים עלי בפליאה ובהערצה. הוא זקף את ראשו בגאווה כאשר שמע את הגברות מדברות עלי בחיבה ומספרות בשבחי. רק לא שמע כלל את הלחשושים: 'האם זו אשתו של רשיד ביי נמעאן או בתו המאומצת?' או את ההערות: 'אילו נישא בגיל הנכון, הייתה בתו הבכורה מבוגרת מרוז האני.'

"כל זה קרה לפני שחיַי התעוררו מעלפונם העמוק של הנעורים, ולפני שאלוהים הדליק בלבי את לפיד האהבה. לפני שזרעֵי חיבתי החלו לצמוח. כן, כל זאת קרה כאשר האמנתי כי האושר האמיתי בא משמלות נהדרות וארמונות מפוארים. כאשר התעוררתי מתרדמת הילדות, חשתי את להבות האש הקדושה בוערות בלבי, ורעב רוחני כרסם בנפשי וגרם לי סבל. כאשר פקחתי את עיני גיליתי כי כנפַי מתנועעות ימינה ושמאלה, מנסות להמריא אל מרחבי רקיע האהבה, אבל חשתי איך הן רוטטות ונשמטות תחת משבי הרוח של אזיקֵי החוק אשר כבלו את גופי אל איש עוד לפני שידעתי מה משמעותו האמיתית של אותו חוק. את כל הדברים האלה הִרגשתי, וידעתי כי אושרה של אישה לא בא באמצעות תהילתו של האיש וכבודו, אף לא באמצעות נדיבותו וחיבתו, אלא באמצעות אהבה שמאחדת את שני הלבבות, וחיבה שהופכת אותם לאבר אחד מגוף החיים ומילה אחת על שפתיו של אלוהים. כאשר התגלתה לפני האמת, מצאתי את עצמי כבולה בידי חוק בארמונו של רשיד ביי נמעאן, כמו גנב שגנב את לחמו ומתחבא בחושך בפינות הלילה החשוכות והידידותיות. ידעתי כי כל שעה שביליתי איתו הייתה שקר נורא שנכתב על מצחי באותיות של אש קבל שמים וארץ. לא יכולתי לתת לו את אהבתי וחיבתי כתמורה לנדיבותו וכנותו. ניסיתי לשווא לאהוב אותו, אבל האהבה היא כוח שיוצר את לבבנו, ואילו לבבנו אינו יכול ליצור את אותו כוח. התפללתי והתפללתי בחשאי בלילות, שאלוהים יברא בעומק לבבי את הקשר הרוחני שיקרב אותי אל האיש אשר נבחר להיות בן לווייתי לכל ימי חיי.

"תפילותי לא נתקבלו, כי האהבה נוחתת על נשמותינו ברצונו של האל ולא על פי דרישה או תחינה של האדם. וכך נשארתי במשך שנתיים בביתו של אותו איש, כשאני מקנאה בציפורי השדה על החופש שלהם, וכל ידידַי מקנאים בי על שלשלות הזהב המכאיבות שלי. הייתי כמו אישה שקורעים ממנה את בנה יחידה; כמו לב מקונן ששורד ללא מגע של קִרבה; כקורבן תמים של חומרת החוק האנושי; הייתי קרובה למוות מרעב ומצמא רוחני.

"ביום קודר אחד, כשהסתכלתי מעֵבר לשמים הכבדים, ראיתי אור ענוג זורם מעיניו של איש שהילך אָבוד בשבילי החיים. עצמתי את עיני מפנֵי אותו אור ואמרתי לעצמי: 'הו, נִשמתי, חֶשכת הקבר היא גורלך, אל תחמדי את האור.' ואז שמעתי נעימה יפה מן השמים, שהחייתה בטהרתה את לבי הפצוע. אבל אטמתי את אוזנַי ואמרתי: 'הו, נִשמתי, זעקת השאול היא גורלך, אל תחמדי את השירים השמימיים.' עצמתי שוב את עיני כדי שלא אוכל לראות, אטמתי את אוזני כדי שלא אוכל לשמוע, אבל עיני העצומות עדיין ראו את האור הענוג, ואוזני עדיין שמעו את הנעימה האלוהית. לראשונה חרדתי, וחשתי כמו קבצן שמצא אבן יקרה ליד ארמון האמיר אך אינו יכול להרימה מפַּחד, גם לא להתעלם ממנה בשל עוניו. בכיתי בכי של נפש צמאה אשר רואה פלג מים מוקף בחיות פרא, ונופלת ארצה בעודה מחכה ומתבוננת בחרדה."

היא הסיטה את עיניה ממני כאילו זיכרונות העבר שהעלתה גרמו לה להתבייש מפנַי, אבל המשיכה: "אותם אנשים החוזרים אל הנצח לפני שטעמו את מתיקותם של החיים האמיתיים אינם יכולים להבין את משמעות סִבלה של אישה. במיוחד אם היא מקדישה את נפשה לאיש שהיא אוהבת ברצון האל, ואת גופה לאיש אחֵר שהיא חובקת בשל צו מעשה ידי אדם. זו טרגדיה הכתובה בדמה ובדמעותיה של אישה, אשר הגבר קורא בלעג כי אינו יכול להבין; ואם הוא אכן מבין, צחוקו הופך לבוז ולהשפלה אשר צורבים כאש את לבה. זו דרמה שמתרחשת בלילות שחורים על במת נשמתה של האישה אשר גופה קשור לגבר שנעשה בעלה לפני שקלטה את המשמעות האלוהית של הנישואים. היא מגלה כי נשמתה מרחפת סביב האיש שהיא מעריצה בכל נימי אהבתה האמיתית הטהורה והיפה. זהו עינוי נורא שראשיתו בחולשה שבאישה ובכוחו של הגבר. והוא לא יסתיים אלא אם יבטלו את ימי העבדות ואת עליונותו של החזק על החלש. זהו קרב איום בין החוק המושחת של האנשים לחיבתו הקדושה ולמטרתו העילאית של הלב, אבל אני אספתי את שארית כוחותי והתרתי את כבלי הברזל של הפחד, ושחררתי את כנפַי מרצועות הבד של החולשה והמראתי אל השמים הרחבים של האהבה ושל החירות.

"היום כבר התאחדתי עם אהובי; שנינו הגחנו כלפיד אחד מידו של האלוהים לפני בריאת העולם. אין כוח תחת השמש אשר יוכל לקחת ממני את אושרי, כי הוא נובע משתי נפשות חבוקות, מוצפות הבנה, זוהרות מאהבה ומוגנות משמים."

היא הביטה בי כאילו ביקשה לחדור את תוך לבי בעיניה כדי לגלות את רישומם של מילותיה עלי ולשמוע את הד קולה מתוכי; אבל אני נותרתי שָקט, והיא המשיכה. קולה היה מלא במרירות בזיכרון ובמתיקות הכֵּנות והחופש כאשר אמרה: "אנשים יאמרו לך שרוז האני היא כופרת ואישה לא נאמנה אשר הלכה אחר תאוותיה בעוזבה את האיש שהעלה אותה לרמתו והפך אותה להדר ביתו. הם יאמרו לך שהיא נואפת וזונה שהרסה בידיה המלוכלכות את עטרת הנישואים הקדושה והחליפה אותה בזיווג מוכתם שזור בקוצים מן הגיהינום. שהיא הסירה את מלבוש הטוהר ולבשה שמלת חטא וחרפה. ויאמרו גם יותר מכך, כי רוחות אבותיהם עדיין חיים בגופיהם. הם משולים למערות הנטושות בהרים אשר מהדהדות קולות שאת משמעותם אינן מבינות. ולא רק שאינם מבינים את החוק האלוהי, אלא אינם מבינים גם את כוונתה האמיתית של הדת ואינם מבחינים בין חוטא לזכאי. הם מסתכלים רק על פני השטח של הדברים בלי שיֵדעו את סודותיהם. הם שופטים מתוך בערות ופוסקים בעיוורון כאשר הם משווים בין פושע לתמים, בין טוב לרע. אוי להם, המעמידים לדין ושופטים את האדם…

"בעינֵי האל הייתי בוגדנית ונואפת רק בעת היותי בביתו של רשיד ביי נמעאן, כי הוא עשה אותי לאשתו על פי המנהגים והמסורות ובעוצמת החיפזון, לפני שהשמים עשו אותו לשלי בהתאם לחוק הרוחני של האהבה והחיבה. הייתי חוטאת בעיני האלוהים ובעינַי כאשר אכלתי מלחמו והגשתי לו את גופי בתמורה על נדיבותו. עכשיו אני טהורה ונקייה, מפני שחוק האהבה שִחרר אותי ועשה אותי מכובדת ונאמנה. חדלתי למכור את גופי תמורת מִקלט ואת ימַי תמורת בגדים. כן, הייתי נואפת ופושעת כאשר אנשים ראו בי אישה כבוּדה ונאמנה; היום אני טהורה ואצילה ברוחי, אך בעיניהם אני מזוהמת, כי הם שופטים את הנפש על פי הגוף ואת הרוחניות על פי קנה-מידה חומרי."

ואז היא הביטה דרך החלון והצביעה בידה הימנית אל עֵבר העיר, כאילו ראתה שם את רוח השחיתות ואת צל הבושה בין הבתים המפוארים. ואמרה בטון של רחמים: "הבט אל האחוזות המלכותיות ואל הארמונות הנשגבים שבהם מתגוררים הצבועים; במבנים האלה, בין קירותיהם המקושטים להפליא, שוכנת הבגידה לצד הריקבון; תחת התקרות המצוירות בזהב חי השקר לצד היומרנות. שים לב אל הבתים הנהדרים המייצגים אושר, תהילה ושליטה. אין הם אלא מאוּרות של אומללוּת וייסורים, קברים מטויחים שבהם מסתתרת בגידת האישה החלשה מתחת לעיניים מאופרות ולשפתיים אדומות; שבפינותיהם שוררת האנוכיוּת ושָׁם מבעד לזהב ולכסף החייתיוּת שבאדם היא שליטת-על.

"אילו הדיפו אותם בניינים אטומים את ריח השנאה, המרמה והשחיתות, הם היו נסדקים ומתמוטטים. האיכר העני מסתכל על הבניינים האלה בעיניים דומעות, אך כאשר הוא יגלה שלבותיהם של השוכנים בהם ריקים מאהבה טהורה כמו זו שבלב אשתו וכזו שממלאה את ביתו, הוא יחייך וישוב אל שדותיו שבע רצון."

אחר כך היא לקחה את ידי בידה והוליכה אותי אל החלון ואמרה: "בוא ואראה לך את סודותיהם החשופים של אותם אנשים אשר סירבתי ללכת בדרכם. ראֵה את הארמון בעל העמודים הענקיים. גר בו איש עשיר אשר ירש את זהבו מאביו. לאחר שניהל חיים של זוהמה וריקבון, הוא התחתן עם אישה שלא ידע עליה דבר מלבד העובדה שאביה הוא אחד מנכבדי הסולטאן. מיד לאחר ירח הדבש הוא מאס בה החל להתחבר עם נשים שמוכרות את גופן בעד כסף. אשתו נשארה לבדה בארמון כמו בקבוק ריק שנזרק מידי שיכור. תחילה היא בכתה וסבלה, אך מאוחר יותר הבינה שדמעותיה יקרות יותר מבעלה הנאלח. עתה היא מעסיקה את עצמה באהבה ובמסירוּת לאיש צעיר שעליו היא ממטירה שעות של שמחה ויוצקת אל לבו את אהבתה הכֵּנה ואת חיבתה.

"בוא ואקח אותך עתה אל הבית הנהדר שסביבו גינות יפהפיות. זהו ביתו של איש אשר מוצאו ממשפחת אצילים ששלטה במדינה דורות רבים, אבל רמת חייה, עושרה, ויוקרתה הידרדרו בשל התמכרות בניה לבזבוזים מטורפים ולעצלות. לפני שנים מספר נשא האיש הזה אישה מכוערת אך עשירה. לאחר שקיבל את רכושה הוא התעלם ממנה לחלוטין, והקדיש את עצמו לאישה צעירה ומושכת. עכשיו אשתו מבלה את זמנה בסלסול שערותיה, בצביעת שפתיה ובבישֹוּם גופה. היא לובשת רק את היקרות שבשמלות ומצפה שגבר צעיר יחייך ויבוא לבקרהּ. אולם כל זאת לשווא, כי אינה יכולה לזכות בחיוך אלא מפניה המכוערות במראָה.

"שים לב לאחוזה הגדולה שמסביבה פסלי שַיש. זהו ביתה של אישה יפה בעלת אופי מוזר. לאחר שמת בעלה הראשון היא ירשה את כל כספו ואת אחוזתו, ואז בחרה לה גבר חלוש דעת ובעל גוף רופס, והיתה לאשתו כדי להגן על עצמה מלשון הרע ולהשתמש בו כמגן לסטיותיה. עתה היא סובבת בין מעריציה כדבורה היונקת מן המתוקים והטעימים שבפרחים.

"הבית היפה הסמוך לו נבנה על ידי האדריכל המפורסם ביותר באזור. הוא שייך לאיש רודף בצע ובעל יוקרה, המקדיש את כל זמנו לצבירת זהב ולהשפלת העניים. יש לו אישה שיופיה שמֵימי בגוף וברוח, אבל היא, כמו האחרות, הייתה קורבן לנישואים מוקדמים. אביה פָּשע כאשר הִשיא אותה לפני שהגיעה לגיל ההבנה, ושׂם על צווארה את העול הכבד של נישואים מושחתים. עכשיו היא רזה וחיוורת ואינה יכולה למצוא מוצא לחיבתה הכלואה. היא שוקעת לאִטה ומייחלת למוות שישחרר אותה מעבדות ויציל אותה מאיש שמבלה את כל ימיו באיסוף זהב ובקללות על שהוא נשוי לאישה עקרה שאינה יכולה להביא לו ילד אשר יישא את שמו ויירש את הונו.

"בבית ההוא שבתוך הבוסתן מתגורר משורר אדיאליסט; הוא נישא לאישה בוּרה הלועגת ליצירותיו כי אינה מבינה אותן, ומהתלת בהתנהגותו כי אינה יכולה להסתגל לאורח חייו הנשגב. אותו משורר מצא מזור לייאושו באהבתו לאישה נשואה אשר מעריכה את חוכמתו ונותנת לו השראה בהדליקה את לבבו בלפיד האהבה, ואשר בחִנה וביופיה מראה לו את היפים והנצחיים שבביטויים."

לכמה רגעים שרר שקט, ומאדאם רוז האני התיישבה על הספה ליד החלון, כאילו עייפה נפשה מלתור באותם מעונות. ואז המשיכה לאִטה: "אלה הם המקומות שסירבתי לגור בהם; אלה הם הקברים שגם רוחי הייתה קבורה בהם. האנשים שמהם השתחררתי, הם אלה הנמשכים לגוף אבל דוחים את הרוח; אלה אשר אינם יודעים דבר על אהבה ויופי. הדבר היחידי שמגשר בינם ובין האלוהים הוא חמלתו של אלוהים על מי שאינם יודעים את החוק האלוהי. איני יכולה לשפוט אותם, כי הייתי אחת מהם, אבל אני מזדהה איתם בכל לבי. איני שונאת אותם, אך מתעבת אני את כניעתם לחולשה ולהונאה. את כל הדברים האלה אמרתי לך כדי להראות לך את המציאות של האנשים אשר מהם נמלטתי נגד רצונם. ניסיתי להסביר לך את חיֵי האנשים אשר מדברים בי רָעות כי איבדתי את ידידותם ולבסוף השגתי את שלי. פרצתי מן הצינוק האפל שלהם וכיוונתי את עיני אל האור, אל המקום שבו שליטים הכֵּנות, האמת והצדק. הם הגלו אותי כעת מחֶברתם ואני שמחה, כי האנושות אינה מַגלָה אלא את אלה שרוחם האצילה מתמרדת נגד עריצות ודיכוי. זה אשר אינו מבכר גלות על עבדות אינו חופשי בשום מד של חירות, אמת וחובה.

"אתמול הייתי כמו מגש שעליו מיני מאכלים ערבים לחֵך, ורשיד ביי נמעאן מעולם לא ניגש אלי אלא כאשר חש צורך באותו מאכל, ואילו נפשותינו נותרו מרוחקות מאיתנו כשני משרתים צנועים ומכובדים. ניסיתי להשלים עם מה שאנשים מכנים ביש מזל, אבל נִשמתי סירבה לבזבז את כל חייה כשהיא כורעת איתי לפני אותו אליל איום שהוקם בזמנים חשוכים ומכונה חוק. נשארתי כבולה בכבלַי עד אשר שמעתי את האהבה קוראת לי וראיתי את נִשמתי מוכנה להפליג. אז שברתי אותם ויצאתי מביתו של רשיד ביי נמעאן כמו ציפור המשתחררת מכלוב ברזל, והשארתי מאחורי את כל האבנים היקרות, המלבושים והמשרתים. באתי לחיות עם אהובִי כי ידעתי שמעשַׂי כנים וכי השמים אינם חפצים בבכיי ובסבלותי. לילות רבים התפללתי שיבוא השחר, וכשבא השחר התפללתי שהיום ייגמר. אלוהים אינו חפץ שאחיה חיים אומללים, כי הוא טמן בעומקי לבי את התאווה לאושר. תהילתו של האלוהים היא באושרו של לבבי.

"זהו סיפורי וזו מחאתי בפני שמים וארץ; את זאת אני שרה וחוזרת ושרה בעת שאנשים אוטמים את אוזניהם מפַּחד לשמוע, פן נפשותיהם ימרדו ויפוררו את יסודות החברה המתמוטטת שלהם.

"זה השביל הקשה שפילסתי עד שהגעתי לפסגת הר אושרי. אם יבוא המוות לקחתני עכשיו, אהיה מוכנה ומזומנה להציג את עצמי לפני הכס השמימי העליון ללא פחד או בושה. אני מוכנה ליום הדין ולבי צח כשלג. נשמעתי לצו האלוהים בכל דבר והלכתי אחר קולו של לבי כשבאוזנַי שירת המלאכים משמים. זו הדרמה שלי אשר אנשי ביירות מכנים 'קללה על שפתי החיים' ו'מחלת הגוף' ו'מחלה בגוף החברה'. אך יום אחד האהבה תאיר את לבבם כמו קרני השמש אשר מפריחים פרחים מן האדמה הטמאה. יום אחד נוודים יעצרו ליד קִברי ויברכו את האדמה אשר מכסה את גופי ויאמרו: 'כאן טמונה רוז האני אשר שחררה את עצמה מעבדות החוקים האנושיים הרקובים ונשמעה לצו האלוהי של אהבה טהורה. היא הפנתה את פניה אל השמש על מנת שלא תראה את צל גופה בין הגולגולות והקוצים."

הדלת נפתחה וגבר נכנס. עיניו נצצו כבקרני קסם ועל שפתיו הופיע חיוך טוב לב. מאדאם רוז האני התרוממה, לקחה בידה את זרועו של האיש הצעיר והציגה אותו לפנַי ואחר כך אמרה לו את שמי במילים מחמיאות. הבנתי כי זה האיש שלמענו היא התכחשה לכל העולם והפרה את כל החוקים והמנהגים המקובלים.

לאחר שהתיישבנו השתררה שתיקה. כל אחד מאיתנו היה שקוע עמוק במחשבותיו. רגע ראוי לשקט ולהוקרה חלף כאשר התבוננתי בזוג שישב זה לצד זה. ראיתי משהו שלא ראיתי אף פעם בעָבר, והבנתי מיד את משמעות סיפורהּ של מאדאם רוז האני. הבנתי את סוד מחאתה נגד החברה המוקיעה את אלה שהתמרדו נגד החוקים והמנהגים המגבילים לפני שהיא בודקת את סיבת המרד. ראיתי לפנַי רוח שמימית אחת מורכבת משני אנשים יפים ומאוחדים, שביניהם עמד אלוהֵי האהבה כשכנפיו פרושׂות עליהם לגונן מפני לשון הרע. גיליתי הבנה מושלמת קורנת משתי הפנים המחייכות, מוארת באור הכֵּנות ועטופה בטוהר. לראשונה בחיי מצאתי את פנטום האושר עומד בין איש ואישה המקוללים בשם הדת ומנודים על ידי החוק. נעמדתי ונפרדתי מהם ועזבתי את הצריפון העלוב שהחיבה הקימה כמזבח לאהבה ולהבנה. חלפתי על פני הבניינים שמאדאם רוז האני ציינה בפנַי. כשהגעתי לסוף השכונה הזו נזכרתי ברשיד ביי נמעאן והרהרתי בייסוריו האומללים, ואמרתי לעצמי: "הוא מדוכא. האם יקשיבו לו ממעל אם יתלונן על מאדאם האני? האם עשתה עוול כשנטשה אותו והלכה אל חופש לבבה? האם פָּשע הוא כאשר כפה עליה אהבה? מי משניהם הוא המדכא ומי המדוכא? מי הפושע ומי הזכאי?"

לאחר כמה רגעים של מחשבות המשכתי לדבר אל עצמי: "פעמים רבות מפתה ההונאה אישה לעזוב את בעלה וללכת אחר העושר, כי אהבתה לנכסים ומלבושים מסנוורת אותה ומוליכה אותה אל הקלון. האם הונתה מאדאם האני כאשר עזבה את ארמונו של בעלה העשיר למען בקתת העני? פעמים רבות ממיתה נבערות מדעת את כבודה של האישה ומחַיה את תאוותה; היא מתעייפת ועוזבת את בעלה בדחף תשוקותיה והולכת אחר האיש שבשבילו היא משפילה את עצמה. האם הייתה מאדאם האני אישה בורה שהלכה אחר יצריה הגשמים כשהצהירה בפומבי על עצמאותה והצטרפה אל אהובה הצעיר? הלא יכלה לספק עצמה בסתר בעת שהתגוררה בבית בעלה, כי גברים רבים היו מוכנים להשתעבד ליופיה ולהיות לקורבנות אהבתה. מאדאם האני הייתה אישה אומללה. היא חיפשה רק אושר, וכשמצאה אימצה אותו. זו האמת לאמיתה אשר החברה בזָה לה. " ואז לחשתי לחלל האוויר ושאלתי את עצמי: "האם מותר לאישה לרכוש את אושרה תמורת אומללות בעלה?" ונפשי השיבה: "האם צודק הגבר המשעבד את אהבת אשתו בה בשעה שהוא יודע כי לעולם לא יזכה בה?"

*

המשכתי ללכת, וקולה של מאדאם האני עדיין הדהד באוזני כאשר הגעתי לקצה העיר. השמש הלכה ונעלמה, והשקט שרר בשדות מסביב בעת שהציפורים החלו לזמר את תפילות הערבית שלהם. עמדתי שם מהרהר ואז נאנחתי ואמרתי: "לִפני כס החירות עולצים העצים ברוח העליזה ונהנים מקרני השמש והירח. באוזנֵי החופש הציפורים האלה מתלחשות, וסביב החירות הן מרפרפות לצלילי הנחלים. בשמֵי החופש הפרחים מריחים את בושמם, ולִפני עינֵי החירות הם מחייכים לבוא היום.

"כל דבר על הארץ חי על פי חוק הטבע, ומחוק זה נובעת התהילה ושמחת השחרור; ואילו מן האדם נשלל גורל דומה כי הוא הציב בפנֵי הנפש שנתן לו האלוהים חוק מוגבל וארצי משלו. גזר על עצמו חוקים נוקשים. האדם הקים בית סוהר צר ומכאיב שבו סגר את אהבותיו ותשוקותיו. הוא חפר קבר עמוק שבו קבר את לבו ואת כמיהת הלב. ואם יש מי שבצו נפשו מצהיר על הסתלקותו מן החברה ומפר את החוק, עמיתיו יאמרו כי הוא מרדן החייב גירוש או יצור מגונה הראוי להוצאה להורג. האם יישאר האדם עבד למאסרו העצמי עד סוף הימים? האם יתעקש האדם להביט באדמה מטָה ולאחור? או שמא יסב עיניו אל השמש כדי שלא לראות את צל גופו בין הגולגולות והקוצים?"