לבי עם נתניהו

יש הסוברים שנתניהו רוצה בשפיכות דמים כדי להצדיק את המשך השליטה בפלסטינים ואת הרחקת הפתרון המדיני. אני לא חושב שזה נכון. אני חושב שנתניהו פשוט חסר אונים. מצד אחד, הוא כמובן לא רוצה בפתרון מדיני שבמסגרתו הוא יוותר על השליטה בשטחים הפלסטינים, אבל בו בזמן הוא גם לא רוצה בשפיכות הדמים (בעיקר הדמים היהודים) והוא מחפש ללא הרף את הדרך שתאפשר גם את זה וגם את זה, גם המשך שליטה וגם עצירת ההרג. בכל הנוגע להולכת שולל דיפלומטית של מנהיגים זרים הוא מאד יצירתי ומצליח הצלחה רבה בדחיית הפתרון המדיני. אבל, על הפלסטינים הוא כבר לא יכול לעבוד. הם יודעים עם מי יש להם עסק וברור להם שממנו לא ייצא שום דבר טוב. לכן, בכל הנוגע לעצירת שפיכות הדמים, כאילו היא לא קשורה כלל להולכת השולל הדיפלומטית, אין שום דבר חדש ויצירתי – עוצרים, הורגים, חוסמים, הורסים. מפעילים אלימות שעוצרת פיזית פלסטינים מלפגוע ביהודים, ואלימות שמבקשת להרתיע פלסטינים מפגיעה עתידית ביהודים.

אלא שהייאוש, התסכול והסבל הפלסטיני נעשו כבר בלתי נסבלים עבור פלסטינים מסויימים ומשימות ההתאבדות שמטרתן היא פגיעה ביהודים הולכות ומתרבות. עונש מוות למחבלים לא כל כך אפקטיבי כשממילא הורגים אותם והם יודעים שזה יהיה סופם. הרעיון החדש של גירוש משפחות המחבלים מהארץ קצת בעייתי ליישום שהרי מישהו מחוץ לישראל צריך להסכים לקבל אותן, ולמה שמישהו יסכים? כי נתניהו ביקש? המציעים הצעה זו לא הפנימו שהעולם לא עומד עלינו לשרתנו, במיוחד כשהם מאמינים שהוא עומד עלינו לכלותנו.

כך גם רעיונות נוספים, אף כי הם יצירתיים, אינם באמת ישימים. למשל, הרעיון החולני של בת האצולה המעודנת ג'ודי ניר מוזס (Judy Shalom) (כך היא כותבת בפייסבוק) לענות אותם למוות כחלופה לפתרון של השר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ', בהנחיה שלו לשוטרים לחסל כל מי ששוטר בשטח חושב שבא לעשות פיגוע טרור, הוא אמנם יצירתי וחדשני, אך משליך את שלטון החוק שישראל מתהדרת בו (ולמען האמת שלא בצדק) לפח הזבל הקרוב וקצת מתנגש בעקרונות חשובים יותר מאשר סיפוק תשוקת הנקם שאינה יודעת שובע.

אז מה נשאר לנתניהו? להרוס את בתי המחבלים, כלומר את בתי משפחותיהם, כי הם כבר לא יגורו בהם. אבל, נעבעך, מה לעשות שהצבא בעצמו הגיע בשתי פעמים נפרדות (מחקר פנימי של צה"ל שפורסם בסוף 2003 וועדה צבאית שהגישה דוח ב-2005) לאותה מסקנה ש"הריסת הבתים גורמת יותר נזק מאשר תועלת". הצבא לא עסק בנזק שנגרם למשפחות המחבלים. הנזק שמטריד את הצבא הוא הנזק ליהודים. הצבא הגיע למסקנה שהריסת בתים אינה טובה ליהודים. אז איך זה שנתניהו לא רק מקדם מדיניות שמזיקה ליהודים ואף מפרסם זאת בראש חוצות? מקובל לומר שהוא עושה זאת כי המטרה היחידה שעומדת לנגד עיניו היא קולות המצביעים בבחירות והרס בתי מחבלים מהלך קסם על מצביעים פוטנציאלים. גם אותם לא מעניינים מחקרים של הצבא ובלבולי מוח שכאלה. הם יודעים שעשיית רע לאויב בהכרח מועילה לאוהב. אין ספק שנתניהו הוא פוליטיקאי ציני שלא מהסס להשתמש באנשים, חיים או מתים, כדי לקדם את מטרותיו, אבל אני באמת משוכנע שהוא מוטרד מכך שדם יהודי נשפך ואחת ממטרותיו היא לצמצם למינימום את הפגיעות ביהודים. אז איך זה שהוא נוקט במדיניות שכבר התבררה כמזיקה לאותם אנשים שנתניהו רואה את עצמו כשליחם – היהודים?

לא זו בלבד אלא שגם יעלון, שר הביטחון, מקדם מדיניות זו כיום. יעלון היה ככל הנראה אחד מאלה שפקפקו במה שנתפס אז כאמת בלתי מעורערת – הריסת בתים מרתיעה פלסטינים מפגיעה ביהודים, שאחרת הוא לא היה ממנה את הוועדה לבחינת השאלה הזו.

ההסבר העיקרי שעולה בדעתי הוא לא הציניות שלהם, אלא חוסר האונים שלהם. להניח שמדובר בציניות בלבד, משמע להניח שהכוח שהם מנסים לשדר בהעמדת גופם ובהצהרות על "צעדים שננקטים כדי להרתיע" מול המצלמות הוא אמיתי, משמע שהם באמת חזקים ובטוחים בעצמם, ולכן הם מרשים לעצמם לשחק בחייהם של אחרים. אבל, לדעתי הם לא חזקים כלל. אנשים חזקים באמת לא צריכים לעשות הצגות של כוח. אנשים חזקים באמת יכולים להיות ענייניים. הבעיה היא שמנהיגיה העכשוויים של מדינת ישראל עומדים מבולבלים מול "המצב". מה שעושים אנשים במצב של חוסר אונים ובלבול הוא בדרך כלל מה שהם יודעים לעשות, מה שהם רגילים, הם פועלים באוטומט. גם אם זה לא אפקטיבי כלל ואפילו אם זה מזיק להם עצמם. הם פשוט חייבים לעשות משהו כדי להימלט מחוסר האונים המשתק, ואין משהו אחר שהם יודעים לעשות יותר טוב.

חוסר האונים הוא גם אל מול העובדה שהעולם מתהפך נגדנו גם כאשר מתרחש טבח נוראי בבית כנסת בירושלים. באותו היום ממש הפרלמנט הספרדי החרה החזיק אחרי השבדי, האירי והבריטי, והחליט על הכרה במדינה פלסטינית, על אפו ועל חמתו של נתניהו וממשלתו. פרלמנטים אירופים נוספים כנראה בדרך.

בנוסף, הוראות הבימוי של נתניהו לעולם ("אני רוצה לראות זעזוע") מזכירות לי את הנסיך הקטן של אנטואן דה סנט אקזיפרי:

אין זה מן הנימוס לפהק לפני מלך – אמר הוד מלכותו – והריני אוסר עליך לעשות כן! – לא אוכל להתאפק – ענה הנסיך הקטן במבוכה – עברתי דרך ארוכה ולא עצמתי את עיני…

אם כן – אמר המלך – פוקדני עליך לפהק! זה שנים רבות לא ראיתי אדם מפהק, לכן מוצא 
אני עניין רב בפיהוקים. פהק איפוא שנית. זוהי פקודה!

פקודתך מטילה עלי אימה… לא אוכל עוד… מילמל הנסיך הקטן ופניו האדימו מרוב מבוכה.

אם כן – אמר המלך – הנני פוקד עליך עתים לפהק ועתים לא…

הלא ברור שהטבח בבית הכנסת מזעזע. אולי לא את הפלסטינים שחוגגים רצח יהודים ואשר קוברים מדי יום את הרוגיהם ונרצחיהם, ולא פלסטינים שמתנחלים מתעללים בהם ואחיהם מעונים בבתי הכלא הישראלים… אבל פלסטינים אחרים? מדוע שלא יזדעזעו? ומדוע שאירופאים שכמו יהודה משי זהב גם הם רואים טליתות מוכתמות בדם ונזכרים בליל הבדולח לא יזדעזעו? ברור שהם יזדעזעו. כך, כמו המלך ב"נסיך הקטן", גם נתניהו רוצה להראות שהוא אומר וכולם מבצעים. “אני רוצה לראות זעזוע", הוא אומר, וגינויים זורמים מכל עבר. אפילו ממחמוד עבאס, אשר מגונה בשל כך על ידי החמאס. האם בגלל שנתניהו ציווה כולם מזדעזעים? כך, הוא המסכן יכול להרגיש בעל כוח.

במובן זה, לבי עם נתניהו. על אף הקבס הקבוע שאוחז בי לנוכח השחצנות, הריקנות והאלימות שהוא מקרין, כאשר אני רואה אותו כה חסר אונים אני רוצה לבוא אליו ולחבק אותו, לקחת אותו הצידה, להושיב אותו על כסא ולתת לו כוס מים ולומר לו כך: "תשתה חביבי ותירגע. זו אמנם אחריות שלך וזה מזעזע מה שקורה כאן, אבל אם תמשיך באותה דרך, רק תגרום עוד יותר רע ובין השאר גם לדברים החשובים לך. אז הכי טוב שקודם כל תירגע. שב. אחר כך נדבר. חייבים לחשוב מחדש על הכל ולא לפעול כאוטומטים."