פוגרומים ויחסי ציבור: בין קישינב לבגדד

השורות הבאות לא יעסקו ברצח הנורא בבית הכנסת קהילת בני התורה בשכונת הר נוף בירושלים, אלא בספיחיו השוליים שמתגמדים לנוכח אובדן חיי אדם. כאן ידובר באסוציאציות שעלו ובאמירות שנשמעו בעקבות הרצח, מפי אמילי עמרוסי, עיתונאית ב"ישראל היום" ודוברת מועצת יש"ע לשעבר, שמייצגת את ההגמוניה הפוליטית העכשווית בישראל:

זוועה שנלקחה מקישינב 1903 ותרפ"ט 1929 וליל הבדולח 1938

כך כותבת עמרוסי למחרת הרצח, והיא לא לבד. גם דן מרגלית משקף בדבריו, באותו עיתון, תחושות שנשאבות מהאתוס הלאומי שלנו:

יהודי אינו יכול לפסוח על הזעזוע הנפשי הפוקד אותו למראה תצלומים מגואלים בדם שנספג בטליתות

האתוס הלאומי שהתהווה כאן יונק בעיקר ואולי רק ממקורות אשכנזיים. טליתות מגואלות בדם הן לעולם אסוציאציה לפרעות קישינב ולפואמה המצמררת של חיים נחמן ביאליק, "בעיר ההרגה".

מדוע הרצח המזוויע בשכונת הר נוף הוא אסוציאציה אולטימטיבית לרצח 49 יהודים בקישינב בתחילת המאה ה-20 ולא לרצח 179 יהודים בפרהוד – הפוגרום שנערך ביהודי בגדד בשנת 1941? ולמה לא נשמר מקום בתודעה הלאומית לתריתל – הפוגרום בפאס שבו נרצחו 51 מיהודי העיר?

התשובה, כפי שכבר נכתב ונאמר פעמים רבות, היא שההיסטוריה היהודית נכתבה בעיקר דרך משקפיים אשכנזיים, ועל הדרך נגרסו ונמחקו אירועים משמעותיים אחרים. ההיסטוריה לא רק מתעדת אירועים, אלא גם מייצרת תודעה. וכך, הודות לכור היתוך תרבותי, מצד אחד עוצמת הפרעות בקישינב חזקה יותר מהפרהוד, ומהצד האחר – למרבה האירוניה – התודעה הסובייקטיבית הזאת גם מייצרת גלי התרפקות על אודות חיים שלווים ורגועים בין מוסלמים ויהודים במדינות ערב וצפון אפריקה.

אמילי עמרוסי היא בת למשפחת דילהרוזה הספרדית, ששורשיה מחופרים בארץ כבר 300 שנה. הוריה היו חילונים והתחברו לדת בילדותה. היא עצמה התחנכה בבני עקיבא ובאולפנה לבנות בעפרה. בשר מבשרה של הציונות הדתית לאומית, זו שמקדשת את חנה ובנותיה, אבל לא מכירה את הסיפור על סוליקה חגואל (על החינוך באולפנה אפשר ללמוד מהכתבה של אפרת שני-שטרית).

וכאן אנחנו מגיעים לקידוש השם במשנתה של עמרוסי. לדבריה, "שמע ישראל השם אלוהינו השם אחד" היו מילותיהם האחרונות של ארבעת הנרצחים בהר נוף. אין לי מושג מניין היא שואבת את המידע הזה, אבל ללא ספק הוא מתאים לאג'נדה הדתית-לאומית, כאשר בהמשך היא כותבת "קריאת שמע, אותה הצהרה עתיקה הנאמרת פעמיים ביום, מושמעת על ידי הנהרגים על קידוש השם: רבי עקיבא, עולי הגרדום, רועי קליין ואתמול, ארבעה נוספים".

האם דב גרונר ומרדכי אלקחי מתו על קידוש השם או שמא היו לוחמי חירות? התשובה ברורה ולא רק משום שבעלותם על הגרדום הם בחרו לשיר את התקווה ולא להשמיע קריאת שמע ישראל. ובאותה נימה יש לשאול: האם צה"ל הוא צבא השם והאם מח"ט גבעתי, אל"מ עפר וינטר, הוא נציגו במדים של הקדוש ברוך הוא? בינתיים, לצערה של עמרוסי, התשובה לשאלה הזאת היא כמובן שלילית.

בהמשך הטור, מתייחסת עמרוסי לחזותם של הקרבנות וכך היא כותבת: "הנרצחים, יהודים כל כך באורחותיהם, במראיהם, נטבחו בבית הכנסת".

האם מכנסי הג'ינס שלבשתי היום בבוקר, לפני היציאה לעבודה, נראים פחות יהודיים מבגדיו האירופיים של קלמן לוין ז"ל? האם זקנו של משה טברסקי ז"ל יותר יהודי מפניי המגולחות? האם השביס שעוטף את ראשה של עמרוסי מעיד על חוכמה יהודית יתרה, או שמא דבריה הם אלה שמעידים על איוולתה? מה באורחותיהם של המתפללים בבית הכנסת הופך אותם ל"כל כך יהודים" יותר מהחילונים, לדוגמה? ומה יהודי כל כך בבגדים, באביזרים ובחפצים? האמירה הזאת מתחברת היטב עם לחישתו של נתניהו באוזני של המקובל כדורי, בבחירות ב-1999: "אנשי השמאל שכחו מה זה להיות יהודים".

סיומו של הטור כותבת עמרוסי כי יש "להצטער שלא היו מתפללים חמושים בהר נוף" והיא מסיימת בחזון הדתי שלה, שמתחבר היטב למכתבו של מח"ט גבעתי: "יש לאחוז ביד האחת בסידור ובתפילין, וביד האחרת בנשק ההגנה". וכך, שוב נזכרתי ביוסף טרומפלדור, האיש שאמר או לא אמר "טוב למות בעד ארצנו" והאיש שעל אף נכותו מקושר לחיים שנעים במעגל שבין אחיזה במחרשה לבין אחיזה בחרב, כמאמר השיר של אבא חושי: "כָּל הַיּוֹם אֲנִי חָרַשְׁתִּי/ וּבַלַּיְלָה קְנֵה רוֹבֶה בְּיָדִי אָחַזְתִּי/ עַד הָרֶגַע הָאַחֲרוֹן". כאן בדיוק מצוי המקף המחבר בין הלאומיות של הציונות בתחילת המאה הקודמת לבין הדתה הלאומנית של מדינת ישראל ב-2014.

טוביה בסקינד הוא עיתונאי לשעבר