• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

על המאבק המזרחי והכיבוש: תגובה לסמי שלום שטרית

האחריות המוסרית שלנו לצעוק מול פעולה נפשעת נגד העם הפלסטיני אינה תלויה בדבר. בכך צודק סמי שלום במאמרו "חשבון מזרחי" במאה אחוז. אבל לפני שנשבור ידיים ורגליים לימין המשיחי, כבקשתו, כדאי לשאול האם בכלל יש שמאל בארץ שאפשר לעבוד איתו, כזה שמשלב בין מאבקים צודקים, או שמא זה שמאל סלקטיבי…

פרופ' סמי שלום שטרית נגע במאמרו "חשבון מזרחי" ("הארץ", 21.11) בעצב רגיש. השאלה, האם המאבק המזרחי אמור לדבר על מה שקורה בשטחים הכבושים ומה עלינו לעשות לנוכח אפליה ודיכוי נגד האזרחים הערבים-פלסטינים, נוכחת בדיונים רבים ברשתות ובמפגשים פוליטיים של הקהילה הפוליטית המזרחית. אני מסכים עם רוב הדברים שכתב שלום שטרית, ואף רוצה לחדד נקודה חשובה, אולם לא מסכים עם חלק משמעותי במאמרו.

לא בכדי רבים מאיתנו נרתעים/ות מלאמץ את השיח של השמאל בארץ בהקשר הפלסטיני. מושגים כגון הומניזם אוניברסאלי, זכויות אדם, קומוניזם או ליברליזם, אמנות בינלאומיות ועוד, מגיעים כולם מהמערב ופונים אל המערב. מבחינתנו זה לבן על לבן. השמאל האשכנזי שמדבר את השפה הזו הוא קולו של בעל זכויות היתר, נחלתם הנאורה והנינוחה של הפריבילגים, אשר למזרחים אין מקום בה, בין היתר בגלל שיטת ההסללה במערכת החינוך ששלום שטרית מציין במאמרו.

יתרה מזו: הם מנהלים מאבק נפסד שאין לו שום פוטנציאל להרחיב את השורות. השמאל בישראל תקוע כבר כמה עשורים על אותו לופ של הפגנות בתל אביב, עתירות לבג"צ, צעדות גרוטסקיות באחד במאי, כנסים מטרחנים ומאמרי דעה פה ושם. השאלה מדוע רוב הציבור, לא רק המזרחי אלא בכלל מי שאינו לבן, סולד ממנו, לא מעניינת את השמאל. לכן אני, כמו גם רבות ורבים מאיתנו, לא מעוניין להפגין או לפעול איתו.

אולם השאלה המעניינת היא, האם אנחנו בכלל צריכים את השיח שלהם בשביל לדבר על מה שמדינת ישראל עושה בשטחים הכבושים? לדעתי התשובה היא שלילית. חשוב לציין שרוב הפעילים שאני מכיר בהחלט מודעים לעוולות משני צדי הקו הירוק, אבל לצערי, ובמובן הזה שלום שטרית צודק לחלוטין, ויתרנו די מהר על האפשרות לומר זאת בקול רם ותקיף. יש בקרבנו איזו הנחה סמויה, שיש בה מידה של התנשאות, לפיה רוב הציבור המזרחי לא מעוניין לדבר על מה שקורה בשטחים הכבושים או על גזענות נגד אזרחי ישראל הערבים. אני חושב שזו הנחה מוטעית. לדעתי, מזרחים מתנגדים להטפות מוסר מצד אשכנזים שמדברים בשפה הנ"ל, כי הם יודעים ומרגישים את ההתנשאות הגלומה בחלוקת התפקידים הזו.

אבל לא פעם ולא פעמיים יצא לי לדבר עם פעילי ימין או שוטרי מג"ב בתפקיד ממש (לעתים קרובות שאלו אותי "מה אתה עושה כאן?" ופעם אחת מישהו תהה בקול רם אם "אתה מהבולשת"?), והתקיימה שיחה קולחת ומעניינת. כן, אני טוען בתוקף בפניהם שאנחנו עושים מעשים נוראיים ללא קשר לביטחון, פוגעים בעצמנו ומשחיתים משאבים שצריכים ללכת לדיור או חינוך, והם טוענים שאין פרטנר פלסטיני, שאנחנו משתדלים שלא לפגוע בחפים מפשע, ושהמזרח התיכון הוא מקום אלים בלי קשר למדינה היהודית. אוקי, אין הסכמה בינינו, או מסכימים חלקית פה ושם, אבל גם לא שותקים.

אגב, גם בבית שלי, סביב שולחן ערב שבת ובטח סביב שולחן הפסח המורחב, מתווכחים תדיר בטונים מאד גבוהים (אני על תקן ה"שמאלני שהשתגע") ונפרדים ברוח טובה. ערכים כמו חמלה ורגישות כלפי עוולות לא רשומים בטאבו של השמאל האשכנזי, ואנשים מעריכים כנות וישירות. הגיע הזמן לצאת מהארון שאנחנו נמצאים בו. סמי שלום שטרית, כדרכו, היטיב לזהות את הכשל הזה.

יחד עם זאת, נקודה משמעותית חסרה לדעתי במאמרו של שלום שטרית, והיא מחדדת את הפערים בין הדור המזרחי הצעיר לדור של שלום שטרית: הופתעתי לקרוא ששלום שטרית כתב כי "רוב הצעירים המזרחים הסובלים מרמת חינוך נחותה בקהילותיהם נתונים בידיהם של נתניהו, ליברמן ובנט. מילה אחת של נתניהו והם ירוצו לכיכרות להילחם באויב השמאלני. כמה הזדעזעתי לשמוע מזרחים יעני מודעים, שהודיעו שבכל התנגשות כזאת הם רואים עצמם עם המליציות העממיות של ביבי. יעני הפוך על הפוך מתחכם כזה."

מחאה מול הפגנת השמאל בתל אביב, 17.07.14. צילום: Kellie Kleine, cc by-nc-nd
מחאה מול הפגנת השמאל בתל אביב, 17.07.14. צילום: Kellie Kleine, cc by-nc-nd

אני לא מסכים עם זה. לאלימות פוליטית, כל אלימות פוליטית, יש הקשר. ממש כפי שההתקפות הפלסטיניות האחרונות נגד אזרחים יהודים בירושלים, נוראיות ככל שיהיו, משוקעות בתוך ההקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, האלימות של מזרחים ומפגינים נוספים שאינם לבנים כלפי מפגיני שמאל משוקעת במתח האתני-מעמדי בין הצדדים, קרי, בפריבילגיות שאשכנזים נהנים מהן.

בילדותי זכורה לי "מורשת קרב" של בני דודיי שהתגאו בכך שהם הפריעו לנאום של שמעון פרס, מועמד "המערך" לראשות הממשלה. דומני שזו היתה מערכת הבחירות של שנת 1981 בנאום שבו פרס קרא למפגינים פשיסטים/מדינה ערבית/תנועות מזרחיות. בימינו, חברתי עדי קיסר כתבה שיר נבואי ממש אודות האלימות בזמן המלחמה, "שיר למי", כאשר חזתה שאלו שאין להם יבואו למוטט את הבית על ראשם של אלו שנולדו למשפחות הנכונות. חברי איתמר טהרלב כתב באתר זה שהזעם הימני קשור ומשוקע באיבה ההיסטורית, שעברה דה-לגיטימציה ציבורית, של מזרחים כלפי האליטה האשכנזית.

אבל הרבה לפני חבריי קיסר וטהרלב, היה זה סמי שלום שטרית עצמו שעמד על כך בספרו החשוב "המאבק המזרחי בישראל". באחד הפרקים המרתקים בספר, שלום שטרית מנתח את שיעורי ההצבעה למפלגת הליכוד בקרב מזרחים, והמהפך הפוליטי בעקבות כך, לאו דווקא כהצבעה ימנית גרידא, אלא כהצבעת מחאה נגד הגזענות הלבנה מצד שמאל. באותם כלים ניתן להבין שהאלימות הפוליטית, מגונה ככל שתהיי, לאו דווקא נובעת מבריונות ימנית, אלא מזעם אתני-מעמדי שבמוקד שלו נמצאות הפריבילגיות של אשכנזים. אם השמאל, ובצדק, מבין אלימות פלסטינית על רקע הכיבוש, אז אפשר להבין את האלימות כלפיו על רקע הפריבילגיות שלו.

וזה חסר במאמר של שלום שטרית. השמאל בארץ שאינו מדבר כלל על פריבילגיות של אשכנזים, יושב על הברז הציבורי והכלכלי של "מתנגדי הכיבוש", וזאת בשעה שהוא מתעלם לגמרי מהעוולות כלפי מזרחים ומההדרה שלהם משורות מפלגות השמאל, ארגוני זכויות האדם, האקדמיה, התקשורת ועוד. בשבועות האחרונים התנהלו דיונים ציבוריים נוקבים בשני נושאים שהם באופן מובהק אתניים-מעמדיים: סילבן שלום הטיח בראש הממשלה נתניהו "שהבן שלך יהיה פחח" והמדינה חתמה על עוד קומבינה עם הקיבוצים וקרקעותיהם. מפלגות מרצ וחד"ש בקושי עוסקות בנושאים האלה, בטח שלא ממקדות את הדיון בהקשר האתני-היסטורי שלו. כנ"ל לגבי ארגוני "החברה האזרחית", שמתרחקים מהשיח שלנו כמו מאש. אם שלום שטרית תוהה מדוע אנחנו הקטנים לא מדברים על הכיבוש אז כדאי לשאול, ממש באותה נשימה, איך השמאל בארץ על משאביו הלא-מבוטלים שותק לנוכח המדיניות הזו נגד מזרחים וקבוצות אחרות? כנראה שבגלל זה הדור המזרחי הצעיר לא רוצה דבר וחצי דבר עם השמאל הזה.

האחריות המוסרית שלנו לצעוק נגד פעולה נפשעת נגד העם הפלסטיני אינה תלויה בדבר. הפעולה הזו היא לרעתנו כולנו. בזאת סמי שלום שטרית צודק במאת האחוזים ואני איתו. אבל לפני שנשבור ידיים ורגליים לימין המשיחי, כבקשתו, כדאי לשאול האם בכלל יש שמאל בארץ שאפשר לעבוד איתו, כזה שמשלב בין מאבקים צודקים כפי ששלום שטרית דורש, או שמא זה שמאל סלקטיבי שנאבק רק איפה שנוח לו? אני חושב שעד שלא ייפתח תיק הפריבילגיות של האשכנזים, כולל ובעיקר בשמאל, כל הצעקות נגד הכיבוש לא יעזרו וכולנו נישאר שבויים בידיהם של מנהיגים גזענים וציניים.

כנראה שיעניין אותך גם: