אמר חזקל: כל הנוטל נפש מורד במלכותו של הקדוש ברוך הוא

"אמר חֶזְקֵל" הוא חלק מאסופה של כתיבה רבנית שכוללת גם את "אמר רִבִּי שמעון" ו"אמר חכם עבדאללה" (שקטעים ממנו יפורסמו כאן בסוף השבוע). "אמר רִבִּי שמעון" מחבר יחדיו דברי רבנים מכל הדורות שנקראו שמעון, אך כמעט מחציתו מוקדשת למפורסם בשמעונים, בר יוחאי. ל"אמר חכם עבדאללה" ארבעה "אבות חכמה" המהווים גם הם כמחציתו – חכם עבדאללה סומך, בן המאה ה-19 בבגדאד, "הבן איש חי", רבנו יוסף חיים, גם הוא בן המאה ה-19 בבגדאד, הרב יוסף משאש, שעבר בין מרוקו וישראל במאה ה-20, והרב עובדיה יוסף. אליהם מצטרפים ובהם מתערבבים רבנים אחרים, רובם מן הדורות האחרונים במזרח-התיכון וצפון אפריקה, אך חלקם מוקדמים יותר או ממקומות אחרים, וכן עוד מקורות שבעל-פה מִדרשות בבתי כנסת עיראקיים, תורכיים, ספרדיים וסוריים בירושלים בתריסר השנים האחרונות. לעתים "אמר רִבִּי שמעון" ו"אמר חכם עבדאללה" מאחדים שניים או שלושה מקורות שונים לגרסא אחת חדשה. החלק השלישי, שמפורסם בזאת, "אמר חזקל", בניגוד לשני החלקים הראשונים, הינו בדוי.

+   +   +

אין חכם ניכר אלא בתלמידיו, ואין התלמידים ניכרים אלא ברבם, כפי שהמעיין והמים קשורים ביניהם וכפי שהדבר, הדיבור והדובר אחוזים, ועליהם נוספת האוזן. ועל כן אני הקטן אלמוג בן סמירה כינסתי כאן אמירות חזקל בן אמל, תלמידו של חכם עבדאללה בן גורג'יה, למען ירוץ בהן הקורא וילמד מן הפרי על העץ ומן הבן על האב ומן התלמיד על מורהו. ואם נמצאתי מוסיף או מחסיר דבר מדברי המקור, ימצא בי הקורא את האשם, ואל ימצא בחזקל, ותבוא הברכה על כולנו.

א.

אמר חזקל: הלכתי לחכם עבדאללה והוא בביתו, והוא בוכה מול תמונות המתפללים שנרצחו בבית–הכנסת האשכנזי בשכונת הר נוף בירושלים אתמול, כשהם עטופים בטליתות ומעוטרין בתפילין. ואמר לי: כל הנוטל נפש מורד במלכותו של הקדוש ברוך הוא בעולמו, וכופר במלכותו, ואינו יהודי אמיתי ואינו מוסלמי אמיתי, שאלהים שלום ודרכו שלום ושמו שלום. ועוד אמר והוא בוכה: מתפללים מכאן רוצחים מתפללים מכאן, ומתפללים מכאן רוצחים מתפללים מכאן, ושמא אינם יודעים שמעשיהם חילול השם וכפירה גמורה, ושמא יש חכמים ומורי הלכה שמלמדים אותם היתר להרוג ולרצוח ולכלות נפש, ותחת אלהי אמת מעמידים אלהי כזב, ותחת "אֵל–נְקָמוֹת" (תהלים צ"ד, א'), שרק לו הנקמה ביום בו יופיע, פוסקים כי הנקמה ניתנה לבני–אדם, ומרבים "עַיִן תַּחַת עַיִן" (שמות כ"א, כ"ד) עד שיתעוור כל העולם, ומרבים "נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ" (שמות כ"א, כ"ג) עד שיהיה כל העולם רצוח? שצריכים אנחנו החכמים והרבנים והשיח'ים להתכנס בבית אחד, ולהרבות תפילות ובקשות ותחינות, עד שמחילת השם תופיע, וצריכים אנחנו ללמד זכות על תלמידינו שלא תלמידינו כושלים ללמוד, אלא אנחנו כושלים ללמד, שהחלפנו תורת אמת ברה וזכה בדברי שווא מדממים. החזיק חכם עבדאללה בידי ואמר בקול בוכים: צם אני מיום אתמול לבקש כפרה על עמי ועל עמם, על דתי ועל דתם, ומבקש אני אותך שתלך לאחיך אִסְמַאעִיל ותבקש ממנו שיבוא עם השיח' שלו ונצום יחד ונתפלל יחד ונבקש כפרה. צם אני על כי אחים אנחנו והמוסלמים, והרבה למדנו מהם, והרבה למדו מאיתנו, ואלהים אחד לנו, ולשון ערבית לכולנו, ועכשיו אנחנו שוכחים כי אחים הם, והם שוכחים כי אחים אנו, ולא נותר לי אלא לבכות ולצום ולהתפלל בעולם זה, שאיך אוכל ללמד תורתי בלעדיהם ובלעדי לשוננו, שבלעדיהם תורתי אובדת, ואנחנו מפסידים דת אמת לדת נקם.

ב.

אמר חזקל: הלכתי לחכם עבדאללה והוא בביתו, והוא בוכה מול תמונות המתפללים שנרצחו בבית–הכנסת האשכנזי בשכונת הר נוף בירושלים שלשום, כשהם עטופים בטליתות ומעוטרין בתפילין. עצם עיניו ואמר, משנן אני דברי אחד הנרצחים ששמעתי ברדיו שאמר פעם כשהספיד את אביו: "תורה היא תכלית הבריאה, וכל תלמיד חכם יש לו חלק מיוחד בתורה, וכשמת תלמיד חכם חסר אותו חלק מסויים בעולם שהיה חלקו בתורה, ואנחנו מצווים להמשיכו וללמד תורתו, שתתרחב תורה ולא תתמעט, שתתרבה ולא תהיה במיצר". ומעתה אקבל על עצמי שתורתו זאת תהיה חלק מתורתי, להרבות שמו.

ג.

אמר חזקל: כשהפכתי תלמידו של רבי חכם עבדאללה הודיעי שיעור ראשון של הלכה: הרואה ירושלים בחורבנה יקרע קרע בבגדו, ואז יתפור הקרע, שלא יהיו בגדיו עשויים קרעים–קרעים. ושאלתי את עצמי, איזו ירושלים זאת, הרחובות בהם גדלתי, סן מרטין ובר–יוחאי עד צומת פת, והרי אני רואה אותם יום–יום בחורבנם, לא יספיק החוט בביתו לתפור את הקרעים. אבל הייתי זהיר בשאלות החכם ולא עניתי מיד, זכרתי דברי אבי לִיָהוּ כי לכל דבר פנים שניים, נסתרים, נזכרתי כי אבי גילה את אוזני שקיימות אלפי הלכות העומדות עדיין סתורות ונסתרות, אלפי שנים מאז גלותם של ישראל מהר סיני, הלכות אותן אפילו רבי עקיבא הגדול בישראל לא למד מן הכתרים והתגים שנתן האלהים מעל האותיות שבתורה, ואיך אני הקטן בישראל אעמוד מול שאלות של הלכה. ורק חשבתי, והרואה אדם בחורבנו, מה יעשה, מה יעשה הרואה אדם בחורבנו.

ד.

אמר חזקל: אמר לי חכם עבדאללה כי אמר לו סבו חכם עבדאללה שלמד ממורו רבי שמעון בן פרידה: השלום הוא כתרופה, ועל–כן הוא מר בתחילה והאנשים מסרבים לקבלו, כי אף על גב שהוא יביא להם רפואה, הרי כשהם מכניסים התרופה לפיהם טעמה רע, ולא כן אלא שהם תמיד פוגשים התרופה בזמן שהם חולים, ועל כן בראשם הם מקשרים דברי רפואות לדברי מחלות, ושניהם רעים בעיניהם. וכך גם עניין השלום: שתמיד נזקקים אנשים אליו במצב מלחמה, ועל כן הם מקשרים דברי שלומות לדברי מלחמות, ולא זאת אלא שבתחילה השלום מר בפיהם, והם כילדים שאינם זוכרים כי אף על גב שהתרופה מרה בתחילה הרי שהיא מביאה עמה פתרון גדול, ועל הגוף לשאת המרירות כדי להבריא מחדש, שהבריאות באה מלשון בריאה, שכל פעם שמבריא אדם כאילו הוא נברא מחדש, וכך גם השלום, אחרי שהבריות כולן היו בסכנת כליה ממש בעצם ימי המלחמה העצומה, הרי הן נבראות מחדש לחיים. וכפי שהתרופה עושה אותה המרפא מתמצית הרעל שהוליד את המחלה, כפי שעושים בחיסונים כידוע, כך גם השלום שנעשה מתמצית המלחמה, ועל כך טעמו בתחילה. והוסיף חכם עבדאללה: ואם אין דברים אלה באים לשכנע הבריות, הרי שאתה מזכיר להם שהשלום אחד משמות הקדוש ברוך הוא, ולמען שלום בית נקבע שיוכל כהן גדול לקחת קלף ובו שמו המפורש של הקדוש ברוך הוא ולמחות אותו במים, ואם הקדוש ברוך הוא מוכן כך שימחק שמו למען שלום בבית, ודאי וודאי עבור שלום בעולמות, והרי לנו ללמוד למחוק שמותינו למען השלום, שודאי יש בו עניין גדול ונסתר.

ה.

אמר חזקל: הקמתי כּוּתַאבּ קטן עם בתי בסלון. בבקרים של יום שישי היא קמה עמי מוקדם ללמוד, ואני מזכיר לה כי בחדר אין מורה ואין תלמיד, רק תורה לפנינו, ואנחנו משננים יחד פסוקים בעברית וארמית וערבית. אנחנו נזהרים במילים רבות, ביניהן אלהים ואללה והשמות הרבים, וכשאני רואה כיצד יראה קשה מתלבשת בפניה, אני ממתיק לה אותיות בדבש, מתכנן עמה כיצד הכותאב יתרחב עם אחיה ואחיותיה, ונמתיק גם להם את האותיות בדבש, ולא נלעג לנכשלים, ונברך יחד לפני ואחרי הפסוקים. ואני אומר לה בכל בוקר בתום הלימוד, אב חייב ללמד לבתו תורה, ואם אינו יכול ללמדה חייב לשכור מלמד לבתו מבני עירו ללמדה, אבל את בתי, עליך לזכור שגם יבוא היום שתהיי חייבת להרגיש כמי שלא לימדה אביה, ואז תהיי חייבת ללמד עצמך כל הפסוקים והשמות והאותיות והתגים שלא חלפו בינינו, וכל אלו שחלפו בלי שאמרנו מילה אחת על מקומם בחיינו.

ו.

אמר חזקל: עכשיו אני הולך ומתרגם עצמי לערבית באין רואין, מתהפך חזרה בין השפות. כבר לא חירש, מעט פחות אילם, כבר יודע כי לא רק בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, אלא גם אַוַּל מַא כַלַקַ אַללַּה אֶלסַּמַאוַאת וַאלְאַרְצ'.

ז.

אמר חזקל: אמר לי חכם עבדאללה: הלכתי פעם בדרך ושמעתי מאחד מחכמי המוסלמים, מן השייח'ים שלהם, שאמר לקהלו: באים אלי אנשים ואומרים לי שהם התחזקו בדתם, ושעתה הם מוסלמים טובים בתפילה, ומוסלמים טובים בצום הרמדאן, ומוסלמים טובים בעלייה לרגל למכה. ואני שואל אותם: והאם אתם גם מוסלמים טובים כשאתם משוחחים עם ילדיכם? והאם אתם גם מוסלמים טובים כשעליכם לשלם שכרו של עובד? והאם אתם גם מוסלמים טובים כשאתם פוגשים אדם זר שאיבד את דרכו? שאלהים כבר אמר לנביאים שאינו מבקש שתשמרו דתו וחוקיו רק בבית התפילה, ורק בזמן התפילות והצומות והעליות לרגל, כפי שהוא לא שומע תפילתכם רק בבית התפילה ורק בשעת התפילה, אלא דווקא הוא מבקש שתשמרו דתו וחוקיו בכל המקומות והזמנים האחרים, כאשר אתם עם נשותיכם וילדיכם, וכאשר אתם בין אנשים זרים ורחוקים. כי כן נודע לנו מפי הנביאים שרק עשירית דתו וחוקיו הם לעשות הטוב לפני האלהים, ואילו תשע עשיריות הן לעשות הטוב לפני האדם, ורק אז תוכלו לעשות הטוב לפני האלהים. והוסיף על דברי אותו החכם חכם עבדאללה ואמר: נדמה לי שבדבריו לנביאי ישראל ממש התכוון.

ח.

אמר חזקל: קראתי לפני חכם עבדאללה את שנאמר, ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא. שאלני: מבין אתה למובן העניין? השבתי: שאין לנו להרחיק הבנים האובדים ולהחמיר עמם, שאף על פי שחטאו ישובו? השיבני: יותר מכך, שאין לנו לחשוך שִבְטנו מהם, שעדיין ישראל הם לעבור עבירות ולהיענש בעוונות, שעבירות רבות יותר יכול ישראל לעבור משיעבור מי שאינו ישראל. שאלתיו: עד כאן? ענה: יותר מכך, שעם חילופי הדורות במשך אלפי שנות, שנתרבו המתנצרים והמתאסלמים והמתייהדים, הרי שלמעשה כל בני–האדם, או לפחות רוב רובם של מוסלמים ונוצרים, ישראל המה, שאם תלך אחור ותחפש בין אמהות אמהותיהם תגלה שאחת מהן יהודיה שהתאסלמה או התנצרה, ועל כן הם יהודים גם אם אינם יודעים לכך, ואנחנו יודעים, ואלהים יודע. שאלתי: עד כאן? ענה: יותר מכך, שעם חילופי הדורות גם אנחנו כולנו, או לפחות רוב רובנו, מוסלמים ונוצרים, אם גם אצלם נאמר כי ישמעאל אף על פי שחטא ישמעאל הוא, ועשיו אף על פי שחטא עשיו הוא.

ט.

אמר חזקל: אמר לי חכם עבדאללה: מה בינינו ובין הפלסטינים? שאנחנו כאותם אנשים שחגגו את חג הפורים והתאהבו כל כך בתחפושותיהם שהתחילו מאמינים שאין זו תחפושת בלבד, אלא לבושם ממש. שמעיקרו של דבר עם הדורות התחלפו בינינו התלבושות, ועתה אנו נאמנים לתחפושת ושוכחים את הלבוש. שרוב הפלסטינים, נוצרים כמוסלמים, הם יהודים ושומרונים, וגם כמה קראים, שהתנצרו והתאסלמו, ורוב היהודים הם מוסלמים ונוצרים, וגם כמה שומרונים וקראים, שהתגיירו. ומפחד זה שימצא מי שיקרא ללבוש לבוש ולתחפושת תחפושת, אנחנו והם נאחזים וקוראים לתחפושת לבוש וללבוש תחפושת.

י.

אמר חזקל: אמרתי לחכם עבדאללה בערב שבת כשהמתנו בין מנחה לערבית: חברי בא אלי ואמר לי שהוא יהודי–ערבי. שתקתי. אמר לי שאנחנו יהודים–ערבים, ושתקתי לו שלושה ימים. חשב שאני כועס עליו ושותק, ובאמת מרוב ששמחתי שתקתי לו. ואחרי שלושת הימים אמרתי: עוד אין לנו הזכות לומר שאנחנו ערבים–יהודים, שאבותינו היו כאלו, ואנחנו שכחנו, ואולי ילדינו יזכרו. אמר לי חכם עבדאללה: אמור לו בפעם הבאה כי אנחנו יהודים–מוסלמים, ועודנו כאלו, וכך יהיו ילדינו. שתקתי. חשב שמרוב שמחה אני שותק, ובאמת מבוכה אחזה בי, שאם החכם עדיין יהודי–מוסלמי, הרי שאני כבר עיראקי–אשכנזי, ומי מבטיח לי שילדי אינם גדלים ונעשים ישראלים–אמריקאים? אחר נזכרתי באחי אִסמאעיל, והוא מוסלמי–יהודי, והנהנתי בראשי לחכם.

יא.

אמר חזקל: באתי אל חכם עבדאללה למחרת היום והימים עדיין ימי מלחמה. ראיתי שיושב הוא וקורא בכתב–יד ישן, ובתחילה לא רציתי להפריעו והייתי עומד מאחוריו. אחר שעה השגיח בי. אמר לי: אתמול שרנו משירי ר' ישראל נג'ארה שהיה רב בעזה לפני ת' שנים, שידבר עלינו ועליהם סנגוריה בשמיים, והיום החלטתי ללמוד בעבודתו של הרב נסים אוחנה, שהיה הרב בעזה לפני ק' שנה, לפני המלחמה העולמית הגדולה, ואת ספרו "ודע מה שתשיב לאפיקורוס" כתב יחד עם שייח' המוסלמים בעזה, השייח' עבדאללה אלעִלמי, כנגד המיסיון הפרוטסטנטי שהתיישב שם, ועדיין בבית–משפחתו כתב–היד בערבית של השייח' עבדאללה אלעִלמי לספר זה, ממתין לגואלו. שאולי ידברו גם הרב אוחנה והשייח' אלעִלמי סנגוריה עלינו ועליהם בשמיים. השייח' אלעִלמי והרב אוחנה ישבו מספר שבועות זה אצל זה, קוראים יחד בתנ"ך ובספרם של הנוצרים שהם מצרפים אחר התנ"ך, והיו שניהם כותבים בעברית ובערבית התשובות לכל פסוקי התנ"ך שהנוצרים מפרשים אותם כאילו על משיחם הם מדברים, ואחר–כך הדפיסו כתב הפולמוס בעברית ובערבית. וכך כתב הרב אוחנה בדברי הקדמתו לספרם: "זה ספר אור העולם המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים, ומאיר לעולם כולו, בו ביארתי פסוקים אחדים בראיות ברורות ביאור מספיק עד בוא גואל צדק, מספר התנ"ך, הספר הקדוש המוסכם לכל העמים. ואל יאשימני הקורא אם ימצא מה לתקן בדברי, שהרי גדול המשוררים אמר "שְׁגִיאוֹת מִי–יָבִין מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי" (תהלים י"ט, י"ג), ומי שיש בידו להעיר על איזה עניין הרשות בידו, ובתנאי שלא יצא מפשט המקרא, כי אין כאן דרשות וסודות, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו לעולם. בטחתי כי כל הקורא בספרי זה יפיק רצון מעבודה כבדה זו שיש בה חיפוש מחופש בספרים רבים. וכל חכם לב יקח ספר יקר זה בביתו, בכסף מלא מקנת כספו, ועל ידו יבין כל דבר לאשורו, כי דברי הנביאים צריכים תלמוד, דברו את נבואתם בקצרה וזקוקים המה לפירוש. ובדבר הזה תצילו את נפשיכם ונפש בניכם מרשת המסיתים ותאריכו ימים. כי בביאורי ביארתי הפרקים והפסוקים שהעתיקו שליחי ישוע הנוצרי ויכתבום בברית חדשה כנבואות על לידת ישוע ודברי ימיו ואופן הסתלקותו מן העולם הזה, ויהפכו היום לראיות בידי המתווכחים עם בני ישראל אודות המשיח, והמתווכחים סובבים המה מעיר לעיר, ממקום למקום, מבית לבית, לבשר ביאת המשיח, ובאים בדברים ומשמיעים פלא פלאות פרקים ופסוקים מהנביאים המראים את לידת משיחם, והנוכחים דוחים אותם בתשובות רעועות, וילכו הלוך וכשול, עד שהמוכיח יתן בקולו קול עוז בתרועת ניצחון. לכן קנאתי לה' שציוונו לאהוב את האמת, ואשים לילות כימים, וקראתי ושיננתי בספרים שונים, וביארתי את הפרקים והפסוקים הקשים, אני נסים ימין אוחנה השוכן בציון ולוחם מלחמתה של תורה". ואמר לי חכם עבדאללה כי אולי אם נשוב להתפלמס עם הפרוטסטנטים, כמימים ימימה, נוכל לשוב לכתוב ספרים יחד עם חכמי המוסלמים.

יב.

אמר חזקל: באתי אל חכם עבדאללה במוצאי השבת, שהיה הוא חולה באותה שבת ואני הלכתי להתפלל ולשמוע השיעור בבית כנסת של האשכנזים אצל אחד מחכמי האשכנזים, ובאתי לדרוש בשלומו אחר השבת. וסיפרתי לחכם עבדאללה כי אמר לנו שם אותו חכם מן האשכנזים שכשמתבוננים אנו מרחוק בחכמי הספרדים ובחכמי המוסלמים דומים הם, אך כשמתבוננים אנו מקרוב בחכמי הספרדים ובחכמי המוסלמים – זהים הם. אמר לי חכם עבדאללה שעוד חלש היה מן המחלה: בדיחה ידועה היא זאת, והיו מספרים אותה גם לפני שלושים שנה, בעודי איש צעיר. ויש לומר להם ככה: האמת והצדק עמכם, שאנו חכמי הספרדים ואלו שמקרבם יצאנו, חכמי המוסלמים, אכן דומים אנחנו, עד שבעיניכם שבאו ממרחק ועוד לא רכשו רגישות לכל גיוון שבכיסוי הראש או במלבוש אכן זהים אנו. אך אתם דורשים דימיון זה לגנאי, ואילו אנחנו דורשים אותו לברכה, שרצה האל וגם בלבם של אותם ישמעאלים בערה אש ייחודו של היחיד והמיוחד, והגו דרכים רבות לדרוש זאת בדרכי הפַלְסַפָה ובדרכי הסוד ובדרכי ההלכה ובדרכי הפרשנות, ואנו נהנים מאוצרם הגדול בלשונם, שהיא לשוננו ממש, ויכולים ליטול האמת והצדק, ולהותיר אצלם כל מה שאינו מקובל עלינו. שכבר אמר הרמב"ם הנשר הגדול: "שמע האמת ממי שאמרהּ", וכך גם אמרו נביאיהם: "חפשו חוכמה אפילו בסין".

יג.

אמר חזקל: שבִיתת קוֹל המוּאַזִין בִּשכוּנתִי החדשָה הותירה את אוזנַיי בְּציפייה בלתי משתלמת, עד שהתחלתי הולך יום יום לְבית–הכנסת, ערְבִית, שחְרִית וּמִנחָה. למה לנו רק שלוש תפילות בְּיום, שאלתי את חכם עבדאללה, למה אנחנו לא קוראים בְּעוז ממגדלים. חכם עבדאללה סיפר לי על אברהם בן הרמב"ם, שבבית–הכנסת שלו היו מתפללים על שטיחים בכריעה מוסלמית, ואני סיפרתי לו על אַנְוַר שאול, שקרא לעצמו אִבְּן אַל–סַּמַוְאַל, בן משורר הגַ'אהֶלִיָה הערבי–יהודי, והספיד בְּמסגד בְּבגדאד את ראש–ממשלת עיראק בקַצִידָה מפוארת. ערב שבת אחד כששליח הציבור ירד לפני התיבה וקרא את הקדיש באחד מסולמות המַקַאם הצלחתי סוף סוף לשמוע שוב את המואזין קורא לַמאמינים לְעבודת האלוהים. אם לא זימרו הלוויים בבית–המקדש בירושלים בְּמַוַאלִים ערביים בעודם מנצחים ומרננים בִּנְגִינוֹת, במזמורים, בשירים עַל הַגִּתִּית, על עֲלָמוֹת שִיר, על יוֹנַת אֵלֶם רְחֹקִים, וודאי זימרו בהם המתפללים בְּבית–הכנסת של רבי יהודה הלוי כשהתכוננו לשיר את פיוטיו, וודאי נטלו את הפסוק "עַל–עֲרָבִים בְּתוֹכָה תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ" (תהלים לק"ז, ב') ופירקו כל הברה להרבה צלילים בכוונה גדולה.

יד.

אמר חזקל: שביתת קול המואזין בשכונתי החדשה הותירה את אוזנַי בציפייה בלתי משתלמת, עד שהתחלתי הולך יום יום לְבית–הכנסת, ערְבִית, שחְרִית וּמִנחָה. ואם אחזור להאזין לקולות המואזינים, האם תחזרו להאזין לקולות החזנים? בְּמרחק ארצות הושלכנו וכוהנים של דת אחרת הם לנו בני–ברית של מנגינה, של דיבור אל אלוהים, של תפילה.

טו.

אמר חזקל: אנחנו יושבים ומאזינים לפוֹג אֶל–נַּחַ'ל שוב ושוב ובוכים, כבר לא מבינים את המילים, עדיין לא מבינים את המילים, ובוכים, לא יודעים אם בוכים עלינו, או על בגדאד של חלומותינו, או על בגדאד של היום הזה, של הטלויזיה והפצצות, אם בוכים אנחנו על מה ששכחנו, או על מה שעוד לא נזכרנו בו. ואנחנו גולים ובוכים, בוכים וגולים, ובעקבות מואיז בן–הראש, אפילו מגלותנו אנחנו גולים.

טז.

אמר חזקל: עם המוזיקה לבי חוזר להיות גַּלְבִּי, לפחות לרגע אחד, אחר–כך קַלְבִּי ואַלְבִּי, ושוב גַּלְבִּי. לבי לבי, למה עזבתני, קלבי קלבי, למה נטשתני, אלבי אלבי, למה הסתרתני, גלבי גלבי, למה שבקתני ואיך זכרתני. והנה אני נע בין לבי העברי לבין האַלְבִּי של הרדיו המצרי, נד אל הגַּלְבִּי של השירים העיראקיים, שב אל הקַלְבִּי של הבית, של סבא וסבתא. עכשיו גם לבי, גם לבי קלבי. ופתאום אִלְהַאם אֶלְמַדְפַעִי שר לי מחדש "וִין וִין יַא גַּלְבִּי, יא גַּלֻבּ", ואני שומע את קולם של צַאלֶח ודַאוּד אל–כְּוֵויְתִי, בכה בכה לבי, הם שרים לי, ואני עונה להם ושר, "וֵין וֵין יַא גַּלְבִּי", איפה איפה אתה לבי, איה נעלמת לי שישים שנה.

יז.

אמר חזקל: כשציטט רבי משה אבן עזרא, הוא אַבּוּ הַרוּן, מן הקוראן, הוא זכר כי ריבון העולמות ואדון הסולמות זכה לשמוע בתוכו את השמות היפים ביותר אשר בהם שיבחו אותו מאז הזמן שקדם לבריאה, בשמים או בארץ. "ביום–הדין ינועו בני–האדם כגלים איש מול רעהו", הרהר, ותהה כיצד ימצאו מקומם בין הגלים הגולים בחזרה אל מקום גלותם, ויתגלו לפני ריבונם שיתגלה להם בתקיעות שופר, ובשבועות אודות עץ התאנה, עץ הזית, הר סיני ומכה, כיצד ימצא הוא מקומו בין הגלים. בינתיים ניסה לחשוב היכן בשיריו ישתמש בשבח הקוראני: "לוּ היה כל הים דיו לכתוב בו דברי שבח לריבוני, אז היה הים מתייבש, גם לו הכפלנוהו, לפני שייגמרו דברי השבח לריבוני", ולמי יפנה אותו במילים עבריות.

יח.

אמר חזקל: מוחמד עליו התפילה והשלום הזכיר לנו: הפרתם את הברית, כפרתם באותות אללה והרגתם את הנביאים בלא צדק. ואנחנו הזכרנו לו כי תמו בנו הנביאים להרוג, והחלו האומות להרוג בנו, ולהפר בנו את בריתו של אללה עמן, והזכרנו לו את דברי האל אליו, כי "לוּ היה אללה מעניש את בני האדם לפי מעלליהם הרעים לא היתה נשארת כל בריה על פני האדמה", ולא רק על בני היהודים נאמרו פסוקים אלו, אלא על כל בני האדם.

בסוף השבוע – "אמר עבדאללה"