בין "אשה אמיתית" ל"מכוערת": על סערת אלמה דישי

השחקנית אלמה דישי, שמככבת בקמפיין ההלבשה התחתונה של טריומף, היא "הקורבן" האחרון בדיון המנסה לקבוע מהי אשה בהתבסס על המראה והגוף שלה, וזה גם הרגע בו הוא מפסיק להיות ביקורתי
דורית גרסטנפלד

הדיון הסוער סביב קמפיין ההלבשה התחתונה של חברת "טריומף" בכיכובה של השחקנית אלמה דישי ("איש חשוב מאוד"), נחלק בין היתר לאלו שחושבים שהיא שמנה, כשם גנאי או כמחמאה; אלו שחושבים שלקרוא לה שמנה זה עלבון לשמנות; ואלו שחושבים שלו היתה יפה, המשקל שלה לא היה כל-כך משנה. "אשה אמיתית", "רזה", "מכוערת" – כל ההגדרות הללו עולות במסגרת השאלה "מה המשמעות שאשה כמו אלמה דישי מדגמנת הלבשה תחתונה?". אני כותבת "אשה כמו אלמה דישי", שכן לא משנה איזו הגדרה ניתן לה, אני יוצאת מנקודת הנחה שהיא לא נראית כמו רוב הדוגמניות או השחקניות המככבות בקמפיינים מסוג זה.

הדיון שעליו הצבעתי מכיל בתוכו חלק מן הביקורות שהופנו כלפי מי שטענו שהיא "שמנה" – בעיקר אלה שטענו כי מישהי במידות שלה לא צריכה להיחשב שמנה – שכן מה זה אומר על הסטנדרטים שלנו כחברה בכל הנוגע למידות גוף. ביקורת מסוג זה שואלת: "האם זה בסדר לקרוא לאלמה דישי שמנה" על בסיס "הנתונים הגופניים שלה".

לפני כמה ימים נתקלתי בכתבה ביקורתית של רחלי רוטנר בוואלה!, שחשבתי בהתחלה כי היא נוגעת בבעיה, שכן היא דיברה על עצם הקריאה לעלמה דישי "שמנה" או "מכוערת" – לא בהתבסס על "נתוניה הגופניים", אלא בהתבסס על מה נחשב לגיטימי או לא לגיטימי לומר על נשים. כותרת המשנה היתה: "אחרי שנרגענו מפרשת אלמה דישי שהסעירה את הרשת, רחלי רוטנר מנסה להבין את האובססיה להגן על יופיין של נשים, וקוראת לגברברים להפסיק לדמיין אותנו בתור ברבוריות פורצלן ענוגות ומקסימות שחייבות בכל רגע לוודא שהיופי שלהן מקובל חברתית". כלומר לטענתה של רוטנר, אשה מוגדרת על פי היופי שלה, ולכן זה נחשב לא לגיטימי לקרוא לה "מכוערת" (לשם כך היא מביאה דוגמה מטור שהוסר בינתיים מ"ישראל היום" והחל את הסערה סביב דישי משום שהכתבת, מעיין רודה, כינתה אותה "מכוערת").

אם רק נוכל לקרוא לנשים "מכוערות" יש בכך, לטענתה, הצהרה שאנחנו לא מבססים את ההגדרה שלנו על "מהי אשה" על בסיס היופי שלה. היא מבקשת שלא יצפו מאיתנו להיות נשים יפות ומושלמות, על ידי כך שזה יהיה בסדר לקרוא לנו ההיפך, מכוערות.

אלמה דישי בקמפיין לטריומף. צילום: דודי חסון
אלמה דישי בקמפיין לטריומף. צילום: דודי חסון

אין לי תלונות ספציפיות לכתבה הנ"ל, ואני חושבת שההתחלה שלה אכן נגעה בצורה מסוימת בבעיה כמו שאני מבינה אותה. אך לטעמי, היא מפסיקה להיות ביקורתית ברגע שהיא לוקחת עמדה בתוך הדיון הזה. שכן הבעיה היא לא האם יש לקרוא לאלמה דישי, או כל אשה אחרת, "שמנה"/"רזה" או "יפה"/"מכוערת" – השאלה היא מהו מנעד המושגים שבו אנחנו משתמשים כדי לדבר על נשים, מה משמעות הדיבור הזה כפעולה, ואיך הוא משפיע על הגופים שלנו באופן מיידי. הכתבה, כאמור, טוענת שאשה מוגדרת על פי היופי שלה ולכן אי אפשר לקרוא לה מכוערת, וכתגובת נגד יש דווקא לקרוא לה מכוערת, או לכל הפחות להגיד שזה בסדר להיות מכוערת. היא אף מסיימת בכך שמדובר ב"טעם אישי". אבל לא חסרים מקרים בהם קוראים לנשים מכוערות. המקרה האחרון שזכור לי הוא "שערוריית" הניתוחים הפלסטיים של רנה זלווגר, שלא רק לגלגה על "הכיעור" החדש שלה, אלא גם על הניסיון שלה להסתיר את "הכיעור הטבעי" (הוא הזקנה שלה) על ידי ניתוחים פלסטיים.

המקרה של זלווגר הוא דוגמה טובה, משום שהוא נוגע בקשר שבין יופי לבין מה נחשב טבעי, במקרה הנוכחי זיקנה לעומת ניתוחים פלסטיים. גם במקרה של אלמה דישי, לקרוא לה "שמנה" כמחמאה היה בעצם לסמן אותה כ "אשה אמיתית", וכך בניגוד לנשים הרזות "הלא אמיתיות", או הדוגמניות – להעמיד מודל יופי אחר. הדיון הוא לכן, לטעמי, על מהי אשה, כאשר להוסיף את התואר "אמיתית" אינו נבדל למעשה מלהוסיף את התואר "רזה" או "מכוערת" – בכל המקרים הפעולה העיקרית היא ניסיון ההגדרה (של מהי אשה, "אמיתית"). ההגדרה נעה על פני סקאלה שאפשר להיות בה במרכז – אלמה דישי, שלא בכדי נבחרה לשחק מלצרית לא יפה כל כך ולא רזה כמו כל הנשים שיהודה לוי שוכב איתן; אפשר להיות הרבה מעליה – דוגמניות; והרבה מתחתיה – נשים מכוערות. הסקאלה הזו נקבעת על פי המראה שלנו, וקובעת איך עלינו להיראות, בהתאם למה שנחשב "אשה" וכולל בתוכו כבר את "מהי אשה יפה", אך גם את "מהי אשה מכוערת".

הנאום מ"הכל אודות אמא" של אלמודובר על "אשה אותנטית". אשה צריכה להיות "אמיתית", במובן של ציצי אמיתי, תחת אמיתי וכו':

רוטנר מביאה דוגמאות של שחקנים מכוערים ש"זה בסדר לומר עליהם שהם מכוערים", ושמצליחים למרות הכיעור שלהם. לטענתה זו דוגמא לכך שאשה חייבת להיות יפה. אני מסכימה איתה שנשים מוגדרות בעיקר על פי היופי שלהן וגברים פחות, אבל נדמה לי שהעניין הוא בכך שגברים יכולים "להתעלות מעל המראה שלהם", משום שהם יכולים להתעלות מעל הגוף שלהם. נשים לעומת זאת, לא יכולות. הן מוגבלות יותר לגוף שלהן מבחינה זו, לדבר שמלכתחילה נחשב בתרבות שלנו כמשהו שיש להתעלות מעליו.

לפיכך, אשה היא בעיקר הגוף היפה או המכוער שלה; ולכן, הגוף שלה סובל יותר. הוא נבחן ללא הפסקה, צריך להיות "יפה"/"רזה" וכו', ולשם כך היא אכן צריכה להרזות/להשמין/להקיא/להרעיב/לנתח את הגוף שלה. אם הגוף לא עומד בסטנדרטים, אזי מעבר לפעולות שציינתי, היא תזכה לסנקציות או תגובות כמו אלו שקיבלה למשל רנה זלווגר. לעתים, אכן, אשה יכולה להיות עד כדי כך מכוערת או מעוותת שהיא לא תקרא יותר אשה, אך בכך היא עברה את הסקאלה של המראה, ועדיין מוגדרת על פיה. בנוסף, היא יכולה להיות יפה עד כדי להיחשב על-אשה, ובמובן זה לא-אשה בצורות כאלו ואחרות (לעתים אף גברית, מאיימת, הפאם פאטאל היא מן הסתם הדוגמה הכי ברורה). ולכן, העניין הוא לא לקבוע האם זה בסדר לומר על אשה שהיא יפה או מכוערת, וגם לא להחליט מה זה שמנה ומה זה רזה.

הדיון סביב אלמה דישי הוא בלתי פוסק ולא חדש בכלל. אלמה דישי היא פשוט "הקורבן" האחרון שלו שמנסה לקבוע מהי אשה, בהתבסס על המראה שלה, על הגוף שלה, וגורם לנו, נשים, לסבול. בין אם דישי היא "מודל היופי החדש"/"רזה"/"שמנה"/"מכוערת", לא ניפטר מהסנקציות שמופעלות עלינו כנשים ביחס למראה שלנו, ולהתעללות הגופנית שאנו מעבירות את הגוף שלנו כתוצאה מכך.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. נטליה

    העיקר שכולנו נקנה את התחתונים של טריומף. רק כי לטריומף היה מספיק כסף כדי לפנות לכוכבת התורנית של הסדרה החלולה (סליחה, הסוגה עילית) התורנית. רק כי איזה פרסומאי ציניקן אמר לעצמו – היום פמיניזם זה טרנד. פנים מעניינות זה טרנד. ניתן להן לריב על האם דישי מכוערת או לא ונגזור קופונים. נמלא תחנות אוטובוס, שאין בהן מקום לשבת, בפוסטרים שלה עם ביריות וחזיות, ועוד יגידו שאנחנו פמיניסטים. אתם צריכים להבין, אמר להם הפרסומאי הציניקן בפגישה שבה הוכרע ללכת על דישי, היום הכל פוסטי-פוסטי-דימויים, אף אחד לא מדבר על המציאות.

    וגם המאמר הזה לא. אבל טריומף כן. המציאות – תחנות האוטובוס, חנויות הבגדים, הבגדים התחתונים עצמם שכולנו לובשות, המקומות שבהם אותם בגדים יוצרו, זה כר ההתנסות של טריומף. ושם אנחנו מה זה קטנות ולא משפיעות.

  2. תום

    שימי לב שזה דיון שלוקחות בו חלק בעיקר נשים הממשטרות עצמן ומגדירות עצמן לכאן ולכאן. תכלס, לגברים הרבה פחות חשוב איך אתן נראות. כך תמיד היה וכך גם עכשיו.