"שד שחור": על המייקל בראונים של החברה האמריקאית

ההחלטה שלא להעמיד לדין את השוטר שירה למוות במייקל בראון, הצעיר בן ה-18 שנורה שש פעמים בפלג גופו העליון ובראשו כשהוא לא חמוש באוגוסט האחרון, לא ממש הפתיעה את הקהילה השחורה בארצות הברית. השימוש המשטרתי המופרז בכוח כלפי שחורים היא עובדה המעוגנת במחקרים ובסטטיסטיקות, אך עבור אזרח שחור בארצות הברית אין צורך בנתונים האלה על מנת לדעת מה יחסי הכוחות בינו לבין המערכת הניצבת מולו ומיוצגת בדמותו של שוטר. מקרה הירי האחרון מלפני יומיים – שבו נורה למוות בקליבלנד תמיר רייס בן ה-12, לאחר שנופף ברובה צעצוע לעבר שוטר שהשיב בירי פחות מ-2 שניות (!) מיציאתו מהניידת – הוא הוכחה נוספת לכך שמערכת אכיפת החוק האמריקנית תופסת את האדם השחור כאיום.

פרגוסון היא מקרה מבחן מעניין, השופך אור על יחסי הקהילה האפרו-אמריקנית אל מול הקהילה הלבנה ומערכת החוק והשיטור. בתחילת שנות השבעים היוו השחורים כאחוז בודד מאוכלוסיית העיר. בשנות השמונים עלה שיעורם באוכלוסייה ל-15 אחוזים, בשנות התשעים המשיכה המגמה, עד אשר באמצע שנות האלפיים הפכו השחורים לקבוצת הרוב. מנוסתה של האוכלוסייה הלבנה מערים קטנות לפרברים "לבנים" יותר היא תופעה שהחלה כבר לפני עשורים רבים בארצות הברית, אך איפיינה בעיקר ריכוזים אורבאניים גדולים כמו ניו יורק, דטרויט וקליבלנד – מרכזי תעשייה חשובים שהעניקו מקומות עבודה לשחורים אשר היגרו ממדינות הדרום אל עבר מדינות הצפון בחיפוש אחר פרנסה.

השינוי הדמוגרפי בפרגוסון מראה כי "הבהלה הלבנה" הגיעה גם לעיירות קטנטנות בקנה מידה אמריקאי. עם זאת, השינוי הדמוגרפי לא הגדיל את ייצוג השחורים במשטרה המקומית: רק אחוז זניח מהשוטרים בפרגוסון הם שחורים, יחד עם העובדה כי מירב השוטרים המועסקים בעיר כלל לא גרים בה. הניכור והחשד ההדדי בין הקהילה השחורה לגורמי אכיפת החוק מולידים מצבים נפיצים על בסיס יומיומי, אך נדמה כי אין ניסיון מערכתי לגשר על התחושות הללו, להפך. במדינה בה התובע המחוזי נבחר למשרתו על ידי הציבור, הרצון לשרידות פוליטית גובר פעמים רבות על שיקולי טובת הציבור ועשיית צדק משפטי, ומקרה הירי במייקל בראון ממחיש זאת היטב.

חשוב לציין כי גורם נוסף שהתסיס את תושבי העיר השחורים מעבר להרג עצמו, הוא עבודת הטיוח הבוטה שעשתה משטרת פרגוסון לאחר התקרית – חוקרי המז"פ כלל לא צילמו את הזירה כמתבקש באירוע שכזה, נטען שבראון נשא נשק וגם הוצגו מספר גרסאות שקריות ביחס למרחק של בראון מהשוטר היורה. בנוסף, הושמעו טענות רבות כלפי המשטרה על כך שנהגה בחוסר כבוד כלפי המנוח שגופתו נותרה מוטלת ברחוב דקות ארוכות ללא כל כיסוי. עדותו האחרונה של השוטר היורה שלפיה בראון נראה לו כ"שד" לא סייעה להנמכת הלהבות.

עם פרוץ המהומות בפרגוסון ובמוקדים נוספים ברחבי ארצות הברית לאחר היוודע החלטת חבר המושבעים הגדול, פוליטיקאים ואנשי תקשורת קראו לציבור השחור להימנע ממעשי אלימות וביזה דומים לאלו שבוצעו לאחר זיכויים של השוטרים שהכו את רודני קינג בלוס אנג'לס ב-1992. האבסורד שבקריאה הזו נוסח היטב על ידי הכותב טה-נהיסי קואטס, שהזכיר למי ששכח כי אמריקה הלבנה בנתה עצמה על ביזה ואלימות כלפי קבוצות אתניות אחרות כמו השחורים והילידים האינדיאנים. ההתרפקות והערגה הצבועה של פוליטיקאים ובכירי ממשל לפרקטיקת המחאה הלא אלימה של ד"ר מרטין לות'ר קינג באה מאותו ממשל שעקב בחשאי, הפעיל סוכנים חשאיים, ניתר שיחות ואף ניסה לדחוף את קינג להתאבדות. למעשה מה שכל אותם "אוהדי" קינג שוכחים לציין הוא העובדה שלאחר מהומות ווטס ב-1965 חש קינג ייאוש כה גדול מאי הרצון של הממשל לשילוב אמיתי ושוויוני של השחורים בחברה שהחל להכיר בנכונות דבריו של מלקולם אקס לגבי הגזענות המובנית והשיטתית במערכת המדינתית בארצות הברית, ואף גרס כי "מירב הלבנים הם גזענים במודע או שלא במודע".

במרחב הציבורי של אמריקה הלבנה, חוקי המשחק ברורים: מחאה שחורה צריכה להיות נשלטת ומרוסנת, למרות שבאופן אירוני מקרי האלימות הקשים מצד גורמי אכיפת החוק המציתים אותה אינם מטופלים. בנקודה זו חשוב להזכיר כי במקרים רבים בהיסטוריה של השחורים בארצות הברית, דווקא הפגיעה ברכוש הייתה קטליזטור לשינוי מהותי במצבם, כולל בעת שחרורם מעבדות – שהרי הם עצמם נחשבו כרכוש, והבריחה של שחורים רבים מבעליהם בדרום נחשבה כעבירת רכוש לכל דבר ועניין. תנועת המחאה הלא-אלימה שהנהיג ד"ר קינג הייתה חלק משמעותי מהמאבק לשוויון, אך לא החלק היחידי. החשש של הממשל בשנות ה-60' מפני מהומות בערים הגדולות שיתפשטו לכלל מרד ארצי והמיליטנטיות שהציגו קבוצות כמו "הפנתרים השחורים", זירזו תהליכי חקיקה ושינויים סוציאליים שהיטיבו עם הקהילה השחורה, אך למרות כל השינויים, תחושת האדנות הלבנה שמכתיבה לשחורים כיצד למחות לא חלפה עדיין.

המעבר הקיצוני שחוותה ארצות הברית אל עבר מדיניות כלכלית של הפרטה קיצונית והתפרקות המדינה מהאחריות הסוציאלית שלה כלפיי אזרחיה, פגעה קשות בקהילה השחורה, שרק בשנות השישים קיבלה שוויון זכויות פורמלי. תהליך ההזנחה של הגטאות העירוניים, חדירת הקראק לשכונות והמנוסה של האוכלוסייה הלבנה ממרכזי הערים הקצינה עוד יותר את הפערים בין שחורים ולבנים, אך כל עוד האלימות נותרה בין שחורים לבין עצמם הממשל לא חש צורך להתערב. זליגת הסמים הקשים לפרברים הלבנים הולידה את מדיניות המלחמה בסמים של ממשל רייגן אשר נמשכה אל שנות התשעים ורק הגבירה את החיכוך בין המשטרה לקהילה ואת השימוש בפרופיל גזעי לשם מעצרי שווא, והובילה לעלייה דרסטית בכליאה של צעירים שחורים על עבירות מינוריות.

למעשה, מדיניות זו הפכה למין גרסה חדשה של חוקי "ג'ים קרואו" (חוקי ההפרדה הגזעית במדינות הדרום). דיכויו של האדם השחור כפרט וריסונה של הקהילה השחורה כציבור ניצבים בבסיסה של המערכת השלטונית של ארצות הברית, גם כיום כאשר בראשה עומד נשיא שחור. האירוניה הניצבת במרכז היחסים המורכבים בין הקהילה השחורה למערכת השלטונית היא שבמקום בחינה אמיצה וכנה של יחסי הגזע במדינה, לצד השקעת משאבים כלכליים להטבת מצב השכונות השחורות, משקיע הממשל הון תועפות בדיכוי ובכליאה של צעירים שחורים המהווים חוט השדרה של האוכלוסייה.

כאשר בוחנים את הנוכחות השחורה בזירה הציבורית-תרבותית, נדמה כי המצב מעולם לא היה טוב יותר – לצד נשיא שחור, הדומיננטיות של בדרנים, אמנים וספורטאים שחורים נמצאת בשיאה ונדמה כי תרבות ההיפ-הופ השתלטה על ארצות הברית – אך זוהי אשליה מתעתעת, שכן ריכוז ההון בארצות הברית מצוי בידיים לבנות, המערכת השלטונית מנוהלת על ידי לבנים וההגמוניה הלבנה דומיננטית גם במערכת אכיפת החוק והמשטרה בפרט.

ביום שבו יחול שינוי במערך השליטה הלבנה על מרכזי הכוח בחברה האמריקאית, או אז יבוא שינוי גם למייקל בראונים של החברה האמריקאית. עד אז תמשיך ארצות הברית להיטלטל בין מקרי אלימות שהם תוצאה של חיכוך בין צעירים שחורים לבין מערכת שלא ממש רואה בהם כשווי זכויות ושווי ערך.

הכותב הוא סטודנט לתואר שני בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת ת"א