• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

כתובה - בגוף ראשון

קטע מתוך המסה – כְתּוּבה – המופיעה, לצד שבע סיפורי חיים אישיים נוספים של חוקרות מגדר בבר אילן, באסופה "בגוף ראשון" שהתקבלה לפרסום בהוצאת פרדס, ונמצאת כעת במסע גיוס המונים בהדסטארט
שלומית ליר

העולם שרחש בביתנו ברמת גן היה שונה בתכלית מהעולם שבחוץ: שטיחים אפגנים שהורי הביאו לאחר שליחות של שנתיים בטורקיה, אתנחתה קצרה ממלחמת הפרנסה, שהתרחשה לפני שנולדתי. תמונות ססגוניות ממקומות רחוקים. שיחות מעמיקות על נושאים שונים ומגוונים. סיפורי תנ"ך, אגדות חז"ל ומעשיות עממיות שצבעוניותן לא פגה עם חלוף הזמן. ואוסף גדול ונכבד של ספרים מסוגים שונים.

ספרי הבית המכובדים שכנו במזנון המהגוני בסלון. במדף התחתון, מעל שלוש הדלתות הנעולות, עמדה, מקור גאווה לאבי, האנציקלופדיה העברית שעדיין לא הושלמה אז, ואבי חסך לרכוש את כל כרכיה. על המדף העליון, רחוקים מנגישות, אוסף גיליונות מגזינים שעליהם היה אבי מנוי כחלק מתחומי העיסוק שלו: הוראה, פוליטיקה וספרות. באחדים מהם פורסמו מדי פעם שירים מאמרים וסיפורים מפרי עטו; "ישראל סער הוא / על גבו מסע עד / לעד", נהג לדקלם לנו בפתוס את אחד מהשירים שכתב.

בין לבין "דרכו של מקרא" של מרטין בובר, מילון אבן שושן, שהיה משמש אותנו בפתרון תשבצים מדי יום שישי, וכמובן פירושי רש"י לספרי התנ"ך בעטיפתם השחורה. ספרי המקרא ופירושיהם סימנו אז הבטחה אדירה. אבא, שידע על-פה חלק ניכר מפרקי התנ"ך, והיה מספר לנו את סיפוריו מגיל צעיר, הנביט סוג של הבטחה למשמעות וחיבור למשמעות גדולה ועצומה, הקיימת בחיים ומתגלמת בספר הספרים. שוב ושוב שאלתי את השאלה מי כתב את התנ"ך מבלי לקבל מענה של ממש – דבר שהוסיף נדבך נוסף של מסתורין לאוסף הספרים, שלימים הרגשתי, כמו נחקקו בבשרי – לא רק כסיפורי דת בעלי ערך מוסרי, אלא כמטען צפון שלא ניתן לפענח במלואו אלא רק לשאתו הלאה.

על המדף העליון של מזנון המהגוני הייתה מונחת על שלוש רגליים דקות קערת כסף מרוקעת בתבליטי פרחי שושנה, שהכילה בדרך כלל סוכריות מצופות שוקולד עטופות צלופן אדום ומרשרש וממולאות בליקר דובדבנים. נהגתי לקרב כסא משולחן האוכל העגול אל המזנון, להניח את רגלי על הארונית התחתונה, להושיט יד למדף העליון עליו שכנה קערת האוצר ולשלות את הממתק המבוקש, שהאפיל על הפחד פן האזהרה החמורה כי המזנון, על שלל ספריו, יקרוס ויפול עלי תתממש.

על המזנון, בינות לספרים, שכנו "אוצרות" נוספים: ויטרינה בעלת זכוכית הזזה דקה ושקופה שאצרה אוסף של מדליות וגביעים שצבר אבי בתחרויות ספורט, סט ספלוני קפה זעירים עם ציורים מרתקים של נוף תחנות רוח כחולות על רקע שדות ואגמים, ואוסף כוסיות זעירות מזכוכית רקועה פרחים שהונחו מדי יום שישי על שולחן האוכל ושימשו ליין הקידוש. על אחד המדפים ניצבו חמישה ספרי חומש בצבע אדום שגודלם לא עלה על עשרה סנטימטרים. חומש ספרי התורה היה אחד המשחקים האהובים עלי טרם למדתי לקרוא. נהגתי לשבת על השטיח האפגני שאת פשר רקמת ציוריו הססגוניים נהגתי לנחש, ולנסות ליצור מחמשת הספרונים בית אדום קטן, שכל אחד מהספרונים משמש לו קיר. בית החומש התגלה כבעייתי. הספרון שהצבתי מעל ארבעת הכרכים האחרים, בתפקיד הגג הצליח בדרך כלל להחזיק את המבנה המדומיין למספר דקות בלבד, טרם קרס. לא מצאתי שום פתרון יצירתי אחר ליצירת בית החומש, הוא תמיד נותר חסר נדבך נעלם נוסף, שיחזיק ויחבר את כל המבנה יחדיו.

את שאלת שייכותו של התא המשפחתי לעולם סביבנו – סימנו שתי בובות שניצבו במקום נגיש על אחד ממדפי המזנון. הבובה שלכדה את מירב תשומת הלב המשפחתית הייתה בובת חרסינה עדינה בעלת שיער בלונדיני, עיניים כחולות ושמלת נשף מצויצת שהורי הביאו בעת סיורם באירופה. שני מדפים לימינה עמדה בובה, או למעשה פסלון צדודית נשי, בדמות אישה אפריקאית יצוקה ברונזה עם צוואר חרוט שרשראות, שאבי הביא מקניה. כמה הערצנו אחיותיי ואני את בובת החרסינה הלבנה והמעודנת. כל קיומה רמז על קיומו של עולם נשגב ושונה בתכלית השינוי מהווי השכונה השומם שבפאתי ביאליק ברמת גן. עולם שבו ריחפו גברות מעודנות בשמלות שיפון יוקרתיות וצבעוניות בנשפים מפוארים עם מחזרים רומנטיים. כמה שמחנו שאחי, בעל כישרון ציור ניכר, צייר יום אחד בשלל צבעים את דמותה של המלכה אליזבט, ושיעתק את השיער הבלונדיני, עיני התכלת והלבוש המהודר על שלל פרטיו על בריסטול ענק. כמה אושר ומתיקות של ילדות חשתי למראה הציור, שנשמר עוד שנים רבות מתחת למזרון מיטתו של אחי.

בובת החרסינה זהובת השיער סימנה עוגן כמיהה של נשיות אירופאית בעולם מרוחק ושונה של נשפים, אופנה וחן. עולם שלא היה לו כל ממשק, מלבד הדמיון, לעולם למציאות הישראלית הצורבת. כמו ברמז דק על שבריריותו של סוג קיום נשי מרוחק ומעורר כיסופים זה, שלא עמדנו על טיבו בזמן הילדות, בוּתק ראש הבובה השברירית מגופה, עוטה השמלה המפוארת, מספר פעמים במהלך השנים. הראש על שפעת השיער הבלונדיני חזר וחובר לה יחדיו בדבק מגע שייצר שרשרות שקופות סביב צווארה. מנגד, קרובה יותר ובהישג יד, דיוקן האישה האפריקאית היה יצוק ברונזה. דמות זאת, בדומה לאחותה למזנון, נפלה אף היא פעמים אחדות ברבות השנים, אך מעולם לא קרה לה דבר, לא נשברה או אפילו נסדקה. עצמות הלחי הגבוהות שלה ומבט עינה שידרו אצילות, עוצמה וכוח. היא הישירה מבט, אבל הייתה חסרת גוף וצד אחד של פניה נותר עלום, כמסתורין שנותר לעולם בלתי פתור.

בגוף ראשון. שתיים מתוך שמונה

לפרטים נוספים ולתמיכה

כנראה שיעניין אותך גם: