הבעיה: מזרחים בישראל. הפתרון: אסיאתים באמריקה

מאמר זה נכתב בתגובה למאמרו של לי–און הדר, שכתב תגובה לתגובה של חברתי אפרת שני–שטרית. מה שעוד יותר יפה, זה העובדה שהמאמר הנוכחי נכתב יחד עם חברתי אפרת. בעוד ששתי התגובות הראשונות שלנו למאמרו הראשון של הדר נכתבו והופיעו בנפרד – שלי ושל אפרת – המאמר הנוכחי נכתב כחלק מתגובה משולבת של שנינו למאמר השני של הדר. מאמר זה עוסק ב״אסיאתים״ בארה״ב, ומאמרה של אפרת יעסוק במזרחים בישראל. יש לשילוב זה משמעות, והיא מתבררת בסופו של המאמר.

בתגובתי הראשונה למאמרו של הדר, עסקתי בעיקר במופרכותה של ההשוואה שהוא עורך בין מזרחים לאסיאתים ובהיבטים כלליים שלה בהקשר האסיאתי-אמריקאי שלה. אפרת עסקה בצדה השני של ההשוואה בו – מזרחים בישראל. עתה אידרש להיבטים אחרים, כמו לעובדה שהדר מתכחש להשוואה שערך ולמשמעותה. אדרש גם להדר עצמו, כיוון שהוא מבקש זאת, ובין השאר בגלל שכינה אותי ואת אפרת ״מזרחים מקצועיים״ – כאילו אין לנו זכות לדעה משלנו ואנחנו מביעים דעות מקצועיות. להלן עוד נראה מי הוא המקצועי…

מכל מקום, בואו נתחיל מההתחלה. הנה כך כותב לי-און הדר:

האמת היא, שבשום מקום במאמרי לא ערכתי השוואה בין הצלחתם של המהגרים ממזרח אסיה לארצות הברית, למעמדם החברתי והכלכלי של המזרחים בישראל, ובוודאי שלא טענתי שמדובר ב'כישלונם של המזרחים בארץ'. ובכלל, בניגוד להתייחסות שלי למצבם של המהגרים האסיאתיים בארה״ב, לא הצגתי נתונים או מספרים שמאמתים את הטענה הזאת של שטרית, שהמזרחיים בארץ נכשלו כביכול. זאת הנחה שאני, כבן למשפחה שחייתה כמה מאות שנים תחת שלטון האימפריה העותמנית, וכמי שעוקב אחרי השינויים הדמוגרפיים שמתחוללים בישראל, לא מוכן לקבל. אולי זאת התודעה הכוזבת' שלי.

מי שיקרא את המאמר שלי יבין שביקורתי לא הופנתה בכל צורה שהיא כלפי כלל המזרחים בישראל. ובכלל, תהיתי אם לא הגיע הזמן להיפטר מהמונח הגורף הזה, שבווריאציות הקודמות שלו היה מוכר כ'ספרדים', ויותר מאוחר כ'עדות המזרח'. לא צריך להיות מומחה כדי להכיר בעובדה שהעולים מאתיופיה עומדים בפני אתגרים כלכליים וחברתיים, כולל צורות שונות של אפליה, למרות שהם לא 'מזרחים', בעוד צאצאיהם של העולים מעיראק ואיראן מתחרים היום בהצלחה בכל התחומים עם האשכנזים למיניהם.

עד כאן לשונו של הדר. ואין כל ספק שהוא מתבטא יפה. הבה ננתח קצת את הלשון הזו: שימו לב להערה הלכאורה אגבית בדבר היותו ״בן למשפחה שחייתה כמה מאות שנים תחת שלטון האימפריה העותמנית״. הקורא אמור להבין מכך שגם הדר הוא ״מזרחי״. מה שאמור כמובן להקנות לדבריו משנה ערך, כאילו הביקורת באה מ״בפנים״. אם כי הדר סולד מן הביטוי ״מזרחי״ (״ובכלל, תהיתי אם לא הגיע הזמן להיפטר מהמונח הגורף הזה, שבווריאציות הקודמות שלו היה מוכר כ״ספרדים״, ויותר מאוחר כ״עדות המזרח״). חדי עין יבינו שכנראה מדובר בבן למשפחה ספרדית מאחת הפרובינציות האירופיות של האימפריה העוסמאנית (יוון, הבלקן, אולי בולגריה, אולי רומניה). למה בלקן? כי כשהם לא קוראים לעצמם ״מזרחים״, מזרחים בני הפרובינציות הערביות של האימפריה העוסמאנית נוטים בדרך כלל להזדהות כיהודים–ערבים או, נעבעך, לפי מדינות הלאום שקמו תחתיה: עיראק, סוריה, לבנון וכו׳.

למה להידרש לדקויות הללו? בגלל שהתיבה ״מזרחים״ שימשה את הדר כבסיס להשוואה – שעכשיו הוא טוען שלא עשה – בין המזרחים של ישראל למזרחים של מזרח–אסיה (״אסיאתים״) שגרים באמריקה. לאורך כל המאמר הראשון הוא משווה בין ״מזרחים למזרחים״ ובמקום מסוים אף אומר בפירוש: ״…אבל הנה הבדל מרכזי בין אסטרטגיית הקידום של המזרחים האמריקאים לזו של המזרחים הישראלים…״. למאמר כולו ניתנה הכותרת ״באמריקה המזרחים דווקא מצליחים״. עתה מתברר מדברי הדר, שהתיבה ״מזרחים״, ששימשה את הבסיס הראשוני להשוואה, היא לדעתו מופרכת. האסיאתים באמריקה אינם ״מזרחים״ וגם אלו שכאן בישראל אינם באמת ״מזרחים״. למטה, תיכף נראה, הוא גם כולל ״קובנים״ ו״יהודים״ בסיפור שלו.

אבל אם כך הם פני הדברים נשאלת השאלה מדוע בכלל נדרש הדר להשוות בין שתי הקבוצות הספציפיות הללו, הרי אפשר היה להשוות בין כל מיני קבוצות של מהגרים מכל מיני מקומות בעולם. למשל, וזאת ההשוואה המתבקשת, בין מרוקאים או עיראקים יהודים שהיגרו לאנגליה או לצרפת, לבין כאלה שהיגרו לישראל. הדר גם יכול היה ״להשוות״ בין המזרחים של אמריקה ״למזרחים״ אחרים, יוצאי מזרח אירופה בישראל למשל. גם הם ״מזרחים״ על פי הקריטריון המוזר של הדר. ואז היינו למדים שמדובר בשתי קבוצות מוצלחות לעילא, שלא לדבר על כך שה״מזרחים״ (ממזרח אירופה) מישראל מוצלחים הרבה יותר. בניגוד ל״אחיהם״ הסינים בארה״ב, הם גם תפסו את השלטון למשך מאה שנה ולא הסתפקו רק בהצלחה בחינוך ובעבודה ובחיסכון, וכולנו יודעים כמה הם אוהבים לעבוד קשה כדי להישאר בשלטון.

מתעורר החשד, אם כן, שההשוואה של הדר באה לשרת מגמה אידיאולוגית מסוימת והכותב אינו מסיח לתומו בעודו עובר על סטטיסטיקות אמריקאיות שעוסקות בסינים והודים ומשגר אותן לתומו כאמור, לעיתון "הארץ". דבר נוסף שצריך לעורר חשד הוא השיח הפתאומי על ״הגירה״ ועל השוואה ״קרה״ כביכול של נתונים. פעם אחרונה שבדקתי אצל הציוניסטים, המזרחים לא ״היגרו״ לארץ אלא עלו אליה בהמוניהם מתוך רגש ציוני קמאי עמוק שאמור היה לגבור ולכפר על כל המעקשים שבדרך. פתאום נעשינו ״מהגרים״. כאילו קמנו בוקר אחד בבגדאד ובפז, בעדן ובספקס, ואמרנו איש איש לעצמו ״אני חושב שאהגר לי לארץ ישראל. אקנה לי בית וגינה ואשלח את הילדים לאוניברסיטה.״

עוד אשוב ואידרש למגמה האידיאולוגית שמסתתרת מאחורי השיח של הדר בהמשך. עתה צריך להיענות לדברים אחרים שאומר הדר:

בהסתמכה על מאמר של ההיסטוריון ד"ר צבי בן–דור בנית, טוענת שטרית שהצלחתם של המהגרים האסיאתים כלל אינה תלויה ב'אי התקרבנות' אלא 'בהקשרים עולמיים ומקומיים רחבים התלויים בעיקר בהצלחתן הכלכלית של יפן, טיוואן, דרום קוריאה וסין ובשיתוף הפעולה עם ארה"ב'. היא מוסיפה 'שלהצלחה ולקשרים אלו היה אפקט מעצים על הקהילות האסיאתיות בארה"ב'.

זאת תזה פשוט לא נכונה והייתי מזמין אותה או את ד״ר בן דור בנית לנסות להוכיח את הקורלציה שהציגו. מאות מאמרים וספרים הופיעו בשנים האחרונות על סיפור ההצלחה האסיאתי–האמריקאי, כולל מחקר מקיף שהתפרסם בשנה האחרונה על ידי מכון פיו שמסבירים כיצד הדגש על חינוך והשכלה, חיסכון, קשרים משפחתיים הדוקים, וסתם עבודה קשה, עזרו למהגרים סינים, קוריאנים, הודים כמו גם יהודים, קובנים ואיראנים, להתקדם במערכת הכלכלית וחברתית בארה״ב. בניגוד לנרטיב של שטרית, זוהי גם הדרך שבחרו המזרחים בישראל – שרוצים להצליח ולא להתקרבן.

עד כאן לשונו. ובכן. ראשית אני שמח לשמוע על כך שאפרת ואני, שני ״מזרחים מקצועיים״, אשמים יחד עם כמה מאות מחברינו בכישלון המזרחים בארץ. לא ידעתי שיש לנו כזה כוח. לעניין האסיאתים: אין שום ספק שמאות מאמרים, מה מאות? אלפים! של מאמרים הופיעו בשנים האחרונות על ההצלחה של אסיאתים באמריקה. מעניין משום מה שהרבה אסיאתים, באקדמיה ומחוצה לה, מבינים היטב שמאחורי המחקרים הללו, החיוביים לכאורה, מסתתרת מגמה גזענית שכל תכליתה לקדם את הרעיון של ״מיעוט לדוגמא״ כדי להשתיק קולות ביקורתיים. ומהו הסטריאוטיפ של ״מיעוט לדוגמא״? הנה כך מתארים אותו, למשל, סטודנטים אסיאתים בטקסס:

1. חכם.

2. עשיר.

3. עובד קשה. מסתמך על עצמו. חי את ״החלום האמריקאי״.

4. צייתן, כנוע, ולא מתלונן.

5. מתקדם ונאור מבחינה רוחנית ותרבותית ולא נזקק לעזרה.

אלו הם בדיוק האפיונים של האסיאתים האמריקאים! כך מעירים הסטודנטים הללו. ומדובר בסטריאוטיפ גזעני. ראשית, הם מזכירים: לא כל האסיאתים הם אותו הדבר. לא כולם מוצלחים וחכמים. שנית, הנטייה לפנות לעזרה נפשית בקולג׳ רווחת בקרב אסיאתים יותר מבני קבוצות אחרות. שלישית, 33% מן האסיאתים נושרים מבתי ספר תיכוניים. רביעית, ב-2004 11‪.‬5 אחוז מן האסיאתים חיו מתחת לקו העוני. ועלייתו של הנתון הזה היתה הדרמטית ביותר בהשוואה לקבוצות אחרות. יש להניח שבעקבות גלי ההגירה האחרונים ממש, ממחוז פוג׳יאן בסין למשל, המגמה הזו לא רק שלא השתפרה אלא אף החריפה. כלומר לא ממש ״מוצלחים״. יש מוצלחים, ויש הרבה מאוד, שלא.

הדר יבוא ויטען אולי שהנתונים קצת מיושנים (מלפני עשר ושש שנים) ויביא שוב את המחקר העדכני שלו. אבל הנקודה היא שהמחקרים הללו כולם, אלה של לפני עשר שנים ואלה של היום, מעוררים חשד כבד כי הם מתעלמים במכוון מהיבטים שליליים כדי לקדם את האסיאתים כ״מיעוט לדוגמא״. הנה למשל מאמר בניו יורק טיימס, שמסביר את הנקודה בנוגע לקבלת מיעוטים לאוניברסיטאות. המאמר מסתמך על דו״ח שתוקף את כל הנחות היסוד של המחקרים שמציבים, בעצם ממציאים, את האסיאתים ״כמיעוט לדוגמא״. המאמר מראה יפה שהמחקרים הללו בוחרים מראש ובאופן סלקטיבי למדי תת קבוצות ״מוצלחות״, חוקרים אותן, ואז מגיעים למסקנה המרעישה שהן… מוצלחות. המאמר גם מראה שהנתונים במחקרים הללו מעוותים. מדוע מעוותים? כיוון שברגע מסוים הנתונים מושלכים על כל מי שמוגדר כ״אסיאתי״ בלי כל קשר למוצאו באסיה או לתנאים בהם הוא חי בארה״ב. לכן, אני עומד על הטענה שלי שאם ישנה הצלחה אסיאתית, אצל קבוצות מובחנות, באמריקה היא תלויה בהקשרים עולמיים ומקומיים רחבים ולא רק ״בעבודה קשה״ וכיוצא באלה פנטזיות.

אבל אני רוצה להפנות את שימת ליבכם לפאנצ' ליין של המאמר בטיימס. הנה כך בתרגום שלי:

הדו"ח טוען שהתפיסה של 'מיעוט לדוגמא' מנגידה את האסיאתים האמריקאים נגד האפריקאים‫-‬אמריקאים.

ובכן, כאן יוצא המרצע מן השק ומתבררת פתאום המגמה הגזענית. לא ב״מזרחים חרוצים״ עסקינן, אלא למעשה ב״שחורים עצלנים״. המאמר שהבאתי עוסק במקרה הספציפי של השימוש שעושות אוניברסיטאות בנתונים הקשורים לגבי ״אסיאתים״ כדי לטעון במובלע שהן אינן גזעניות (״אנחנו מקבלים מיעוטים לא לבנים״) והבעיה היא לא אצלן אלא אצל מיעוטים בעייתיים שאינם מתקבלים לאוניברסיטה. מכאן, כך אני טוען, מתחילה האגדה על האסיאתים שעובדים קשה וחוסכים וכולי… הם מוצגים כפתרון לבעיה שאותה מהווים השחורים. לפני מאה שנה שאל אינטלקטואל שחור חשוב ״איך זה מרגיש להיות בעיה״, היום אינטלקטואלים אמריקאים אסיאתים ביקורתיים שואלים באותה מידה ״איך זה מרגיש להיות הפתרון״. הם מבינים היטב, שהם מוצגים כמיעוט לדוגמא כדי לשמש בהתקפות על מיעוטים אחרים (שחורים, היספאנים, ועוד מעט גם מוסלמים).

הייתכן שהמאמר של הדר שלפנינו הוא בעצם ניסיון, חינני אמנם, לעשות באסיאתים שימוש לא רק נגד שחורים אלא גם נגד מזרחים בישראל?

הבה נראה. שימו לב מה לא מופיע ברשימת הערכים שמונה הדר: ״עבודה קשה, חינוך, חסכון, קשרים משפחתיים הדוקים וכולי״. שני דברים לא מופיעים שם: פעילות פוליטית של הקבוצות הללו והמדינה.

במאמרו הראשון הדר אף רמז להיעדר פעילות פוליטית בכך שהילל את האסיאתים על כך ״שהתקבלו לחברה האמריקאית כיחידים ולא כקבוצה״. זוהי שטות גמורה, ויעידו עליה ערי ה״צ'יינה טאון״ השונות, הארגונים הדתיים והחברתיים הענפים ועוד ועוד שהקימו אסיאתים בארה״ב. לו היה טורח לבדוק הדר היה גם מגלה את הנתון המדהים שעד סוף שנות השישים, 90 אחוזים מבין יוצאי סין בארה״ב באו מתת–מחוז (county) אחד בלבד בסין – תת–מחוז טאישן בפרובינצית גואנגדונג. בסין ישנן 27 פרובינציות שמחולקות לאלפי מחוזות ותתי מחוזות קטנים. העובדה שעד שנות השישים 90 אחוזים מכל הסינים בארה״ב באו מתת מחוז אחד בלבד מכל האלפים הללו זה די מדהים. לשם המחשה זה כאילו שהיינו אומרים שכל הישראלים בארה״ב באו מסמטא אחת בתל אביב. מכל מקום, הנתון המדהים הזה נוצר עקב מדיניות הגירה אמריקאית נוקשה והגירה מאורגנת לעילא במשך עשרות שנים של בני המחוז הזה מסין לאמריקה תוך ניצול פרצה מסוימת בחוק ההגירה האמריקאי שהגביל הגירת אסיאתים.

ההיעדר השני ברשימה של הדר – המדינה – הוא לא פחות, ואף יותר, חשוב. שהרי מה אומר הדר בעצם, למדינה אין כל אחריות על ההצלחה של מהגרים אליה. תפקידה היחיד לכאורה הוא רק לתת ציונים למי שנכשל או למי שהצליח. כאן יוצא מן השק המרצע השני של הדר. הבחור היה, או עדיין, חבר במכון שמרני כלשהו בוושינגטון שמקדם בדיוק את המדיניות הזו של אי מעורבות של המדינה. הוא רק שכח לספר לנו את זה ועיון מהיר ברשימת מאמריו מראה שהוא כותב לאחרונה על הליברטריאן פול ראנד.

לפני כן הוא היה חבר במכון ״קאטו״ של אחד מן האחים קוך ושירת בקמפיין של פול ראנד ב-2008. אני מקווה שאתם יודעים מיהם האחים קוך. אז הנה אתנחתא קלה לרענון הזכרון על מכונים שמרניים בוושינגטון ועל מי שחבר בהם. בדרך כלל הדימוי הוא של כל מיני נפחנים נפוחים שמסתובבים עם כרך של ה״פוליטיאה״ של אפלטון תחת בית השחי ומביעים דאגה לגורלה של ״תרבות המערב״. אבל למעשה מדובר באנשים לעיתים יכולים להיות מאוד מסוכנים. הם מקבלים המון כסף ואם במקרה ישנו פוליטיקאי שמאזין להם אז כל העולם בצרות. בפעם האחרונה שישב בבית הלבן נשיא שפינק את עצמו ביוצאי מכונים שמרניים מוושינגטון שהלעיטו אותו בשטויות על ״דמוקרטיה״ במזרח התיכון, בעודם מתכוונים להמשך השליטה האמריקאית בנפט, העולם כולו גלש למלחמה קרה שעדיין ניתשת. כמו במלחמה הקרה הקודמת, גם זו הנוכחית חמה מאוד. לרבים מן הטיפוסים הללו יש קשר עמוק ואבהי, לחבר נתניהו היושב בבית הלבן שלנו.

אני לא טוען שהדר הוא בן דמותם של הניאו-שמרנים מן העשור הקודם. בתור ספרדי צאצא של האימפריה העוסמאנית אני גם בטוח שהוא יותר נחמד מהם. הללו חלקם ״דיאלנא״, כמו שאומרים ביידיש, מזרחים ממזרח אירופה. אבל הוא בא מאותה סביבה. זה ברור מן הרזומה שלו. תסתכלו בעצמכם. לפחות אחד ממושאי המאמרים שלו, ראנד פול, הוא מועמד אפשרי לנשיאות ב-2016. ועכשיו בואו נשאל מיהו כאן ״שמרן מקצועי״ ומיהו ״מזרחי מקצועי״? זה שיושב בוושינגטון במכון שמרני וכותב לכבוד השררה, או אישה שמקדישה מזמנה הפרטי וכותבת מאמר ל"הארץ" שחולק עליו.‪‬

האם מותר כבר לשאול האם יש קשר בין המאמר הזה שמתפרסם פתאום ב"הארץ" למכון שמפרנס את הדר‬. אני סבור שכן. והרשו לי להשיב, בארה״ב ניתשת כרגע מלחמה גדולה בין הרפובליקנים לדמוקרטים על נושא ההגירה. אמנם הויכוח הגדול הוא על חוקיות מעמדם של מהגרים שהגרו באופן לא חוקי, אבל ברקע ישנו ויכוח על אחריותה של המדינה כלפי מהגרים. אולם, זהו הרקע שעליו צריך להבין את כל המחקרים התמימים שצצים לפתע ומציגים את האסיאתים כ״מיעוט לדוגמא״. המסר שלהם הוא אחיד: אמריקה הלבנה אינה גזענית. תעבדו קשה, תסתמו את הפה, תהיו צייתנים ותצליחו. כך נולד ״הפתרון״ האסיאתי לבעית ההגירה באמריקה. ולכן שואלים האסיאתים במרירות: ״איך זה להיות הפתרון״.

במאמרה הבא, חברתי אפרת תעסוק יותר במזרחים. אבל אני רוצה לקשור את המאמר המעניין של הדר להיבט מזרחי אחד חשוב בארץ. כאמור, אני טוען שהוא משכפל את התיזה האסיאתית נגד השחורים ששם נגד השחורים שכאן. אבל שימו לב, כאשר מדברים על רשימת הערכים אותה מונה לעיל הדר מתעוררת השאלה: וכי לא באו המזרחים לישראל ועבדו קשה? רוב מכריע שלהם עבד קשה מאוד: במפעלים, בבניה, בחקלאות, במושבים מוכים על גבול הלבנון, בערי הפריפריה, ביישובי הספר. וכי לא שמרו המזרחים על ״קשרי משפחה הדוקים״? בטח ששמרו. וכי לא נאבקו על השקעות בחינוך? בטח שנאבקו מרגע שבאו ועד היום. ע״ע ״קדמה״, ועוד מאות יוזמות פחות רדיקליות בפריפריה מירוחם עד שלומי. אז למה הם לא ״הצליחו״? על זה תקראו אצל אפרת.

אני אסתפק בציון שתי נקודות נוספות בקשר לכך. הדר מהלל את הנטייה של האסיאתים ״לחסוך״. ובכן, צאו וראו מי בארץ תמיד הואשם שאינו ״חוסך״. להזכירכם, בזמן ההגירה הגדולה מרוסיה בשנות התשעים תקף אדון טומי לפיד את המזרחים שאינם חוסכים. בפופוליטיקה הוא צעק פעם אחת על אישה מזרחית מן הפריפריה שהוא בכלל לא הכיר שהיא משקיעה כסף בצבע השיער שלה ולא בחינוך של ילדיה. בשעה שהוא השקיע בטיולים באירופה עוד מתקופת הצנע וכתב עליהם מדריכים משעממים לאשכנזים חסכנים כמוהו שנסעו לאירופה לאכול שטרודל. מזרחים גם הואשמו שהם מולידים יותר מדי ילדים ולא מחנכים אותם ועוד ועוד. השיח הגזעני הזה היה מאוד רווח בישראל. למעשה, הוא עדיין קיים, וטענתי היא שהמאמר של הדר מגלם ביטוי נוסף שלו.

הנקודה האחרונה נוגעת לנושא של מיעוט לדוגמא שלא ״מתקרבן״, כלומר לא עוסק בפוליטיקה. בשנת 1992, כאשר הייתי עדיין ״מזרחי מקצועי״ וחבר במכון השמרני של הקפיטריה הזולה בהר הצופים (קפה בשמונים אגורות) – או כפי שכינה אותי פרופסור נכבד מן החוג להיסטוריה – ״מסיתן עדתי״, כתבתי מאמר גדול בעיתון פי האתון בשם "הוסף תימני ובחש". טענתי שם שההגמוניה האשכנזית טיפחה את התימנים כ״מזרחים לדוגמא״: הם תוארו כ״עדינים״, ״צייתנים״, כנועים, בעלי תרבות יפה וכו׳. הצורה היחידה של מזרחיות שהיתה מקובלת בפרהסיה הישראלית היתה ״תימניות״ (ע״ע: שושנה דמארי, להקת ענבל, זמרי האירווויזיון למיניהם, ״צעד תימני״, מלוואח, ג׳חנון, ״רמטכ״ל תימני״, וכיוצא באלה שטויות אשכנזיות). העובדה שמדובר בעדה ענייה, כואבת, ואפופת יגון קולקטיבי בגלל היעלמותם של אלפי תינוקות לא עלתה על דעת איש מן המפזזים והמתג׳חננים על שושנה דמארי ויזהר כהן. למרבה התדהמה רק ב-1994 בעקבות הפעילות האלימה, לכאורה, של הרב עוזי משולם, התבררה האמת. האינטלקטואלית התימנייה יעל צדוק ניסחה אז את הענין כך: ״גמרנו להיות תימנים נחמדים״. בפראפרזה על האסיאתים הביקורתיים הנזכרים לעיל אפשר לומר שהיא בעצם אמרה: ״אנחנו לא הפתרון, אנחנו הבעיה״.

כעת, בואו נחשוב נגד מי בעצם כוון הסטריאוטיפ של התימני כ״מזרחי לדוגמא״. לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שנגד המרוקאים: עצלנים, לא עובדים, שיכורים, לא חוסכים, אלימים, וגם רחמנא ליצלן שטופים בפעילות פוליטית (ואדי סאליב, פנתרים שחורים ועוד). אחרי הרב עוזי משולם אי אפשר לדבר יותר על התימנים כמו שדיברו פעם. אפשר למצוא רק כמה תימנים תמימים ספורים שעוד מדברים על התימנים כמו שדיברו פעם. את הדיבור היום מגדיר שלומי חתוכה. לכן, על רקע זה עולה פתאום קבוצה מזרחית אחרת של ״מזרחים לדוגמא״. לא צריך לנחש מי? הדר עצמו אומר בפירוש: עיראקים ואיראנים. על רקע כשלונה של המדינה בישראל ועל רקע התרופפות האידיאולוגיה הציונית שדיברה על עולים ולא על ״מהגרים״, עולה כפורחת דמותו של ה״מהגר״ העיראקי ה״מוצלח״: חכם, עובד קשה, חסכן, משקיע בחינוך, צייתן ולא מרדן, בעל תרבות מפוארת ועוד ועוד. זה לא יעבוד. המאמר זה נכתב כאמור במשולב ע״י עיראקי לא עצלן ומרוקאית חכמה.