טוב נו, נזכור, אבל רק את החורבן

לפני יומיים, ב-30.11, על פי חוק חדש של הכנסת, התקיים לראשונה "יום לציון היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן".

החוק מעורר כמובן את הוויכוח, האם יהודי ערב גורשו או יצאו מרצונם, ויכוח שהתשובה עליו כמובן מורכבת: מעיראק ותימן היתה דחיקה אקטיבית מאוד של הקהילות היהודיות (שזוהו עם ישראל והציונות לאחר 48') בין 48' ל-51', בכמה ארצות הדחיקה/גירוש היו בעקבות המלחמות הבאות, ב-56' ו-67' (סוריה, לבנון, מצרים, לוב, תוניסיה), במרוקו לא היה גירוש ויש עדיין קהילה (וכן באיראן, שצורפה בחוק לארצות ערב).

אבל הדבר העיקרי והעצוב שהחוק הזה מדגים הוא כיצד החלק היחיד מתוך ההיסטוריה שלנו שיש לו סיכוי לקבל מקום בחברה הישראלית, וליתר דיוק בגבולות של הנרטיב הציוני-אשכנזי, הוא אובדנה או סופה, החלק הטראומטי של החורבן. כך גם יום הציון היחיד שהקהילה של יהודי אתיופיה הכניסה לזיכרון הלאומי הוא הזיכרון לרבים שנספו בדרך מאתיופיה לישראל, דרך סודאן. כל אלו למעשה עומדים על הדגם האשכנזי של יום הזיכרון לשואה, אשר גם הוא מתאפיין בכך שבמסעות התיכוניסטים לפולין כמעט ולא פוגשים את החיים היהודיים במזרח אירופה, אלא רק את מחנות המוות וצעדות המוות.

יש מי שמברכים – לפחות הטראומה של סוף הקיום היהודי-ערבי מוכרת, ואולי זאת התחלה של משהו? אולי בזכות הסוף יתעורר העניין של רבים גם במה שקדם לו? אולם תלוש מהקשר של יותר מאלף שנות תרבות ערבית-יהודית, מה הסיכוי של הזיכרון שלנו להיות מובן ומופנם מעבר לשכפול הסיפור על מעבר מפוגרום/שואה למדינה/צבא? מעבר לשכפול הוויכוח בין תיאור חיי היהודים בעולם הערבי כגיהנום או כגן עדן, ללא מורכבות אמיתית?

כאשר ב-1996 העבירה הכנסת חוק אשר הקים רשות לאומית לתרבות היידיש ורשות לאומית לתרבות הלאדינו, היא בחרה לזנוח את אחותן הבכורה, הערבית-היהודית, השפה היהודית השלישית ברציפותה ההיסטורית, לאחר העברית והארמית. לכאורה שם היתה אפשרות לחבר את התרבות החיה של יהודי העולם הערבי, הנמצאת בסכנה, הלשון הערבית-היהודית, והתרבות הערבית-היהודית, אל מציאות חיינו כיום, אך במקום זאת אנו מקבלים חוקים למחיקת הערבית, שפת אמהותינו.

ואולי מטרתם האמיתית והיחידה של מחוקקי החוק הנוכחי אינה קשורה לחברה הישראלית, אלא היא קיזוז זיכרונות ורכוש, לצורך תעמולה בארצות-הברית ואירופה, בלי קשר למתרחש כאן: כמו הפלסטינים שגורשו מארץ-ישראל/פלסטין, מבקש החוק לומר, גורשו יהודי העולם הערבי מארצותיהם ללא רכושם, ולכן ישראל לא צריכה לפצות את הפליטים הפלסטינים. חבל רק שרוב רכוש יהודי העולם הערבי הגיע לערבים לא פלסטינים, ורוב רכוש הפלסטינים הגיע ליהודים לא ערבים, כך שהקיזוז "התרחש" ללא שה"מקוזזים" קיבלו ממנו דבר.

יום הזיכרון הזה, כפי שחשף הטקס בבית הנשיא, חושף פרדוקסליות של נרטיבים: לראשונה יהודי ערב מוגדרים כפליטים, כדי להתחרות בפליטים הפלסטינים, אך בניגוד לנרטיב הציוני על עלייתם מתשוקה ציונית, ובניגוד למקרים של חלק מהם שלא הגיעו כפליטים.

נוסף לכך חשף הטקס את העובדה שהאיחור בהכרה הישראלית לטראומת העזיבה של יהודי העולם הערבי קשור כמובן לעוול הציוני-אשכנזי כלפי יהודי העולם הערבי, וכך עצם הניסיון להמיר את הזעם המזרחי כלפי ההגמוניה האשכנזית בזעם כלפי העולם הערבי מלמד על הקשר בין השניים. בסופו של דבר יהודי העולם הערבי נבגדו במאה ה-20 הן על ידי התנועה הלאומית היהודית, הציונות-האשכנזית, והן על ידי התנועה הלאומית הערבית, לסוגיה במקומות השונים, ועוד קודם לכן הם נבגדו על ידי הקולוניאליזם שניסה לגייס את חלקם כבני ברית (ראו מאמרו של משה בהר).

מאז התעצמותו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הניסיון היהודי-הערבי להצטרף לנרטיב לאומי, יהודי או ערבי, מלווה בבקשת התכחשות או מחיקה: עלינו למחוק את ערביותנו כדי להצטרף ללאומיות היהודית, או למחוק את יהדותנו, המזוהה מיד עם הציונות, כדי להצטרף ללאומיות הערבית. לכן התביעות שלנו צריכות להיות גם כלפי מדינת ישראל וגם כלפי המדינות הערביות שאותן עזבנו, והן אינן מחליפות זו את זו או תלויות זו בזו.

אנחנו תובעים לשנות את מדינת ישראל, את תפיסת ההיסטוריה שלה, את התרבות שלה, את חלוקת המשאבים והגבולות, ולא מוכנים להתאמות קלות של הנרטיב כדי להכיל אותנו ללא המטענים ה"עודפים" הערביים מדי. מדינת ישראל צריכה לפצות על העוולות שלה כלפי יהודי העולם הערבי, והמזרחים בכלל, בין השאר על-ידי חלוקה מחדש של משאבים בהווה (בחינוך, בשטחי רשויות עיירות הפיתוח, בהפסקת הפינויים של כפר שלם / גבעת עמל, הרחבת הדיור הציבורי ועוד).

לצד אלו צריכות לעמוד התביעות שלנו כלפי המדינות הערביות שאותן עזבנו, לגבי חלקנו בהיסטוריה שלהן, בתרבות שלהן, בזיכרון שלהן – שיש בו חלק יהודי שזכאי להכרה. התביעות שלנו לגבי הרכוש שעזבנו צריכות להיות אישיות או קהילתיות, אך לא לעבור דרך מדינת ישראל או דרך מנגנון קיזוז מול הפלסטינים. העוול שנעשה לנו אינו מצדיק את העוול שנעשה לפלסטינים, והגזל מאיתנו אינו מצדיק את הגזל מן הפלסטינים.