• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

טוב נו, נזכור, אבל רק את החורבן

היום הממלכתי החדש לציון היציאה והגירוש של יהודי ערב, רק מוכיח שוב כיצד החלק היחיד בהיסטוריה המזרחית שזוכה ללגיטימציה בנרטיב הציוני-אשכנזי, הוא אובדנה או סופה. אז מה הסיכוי של הזיכרון שלנו להיות מובן מעבר לשכפול המעבר מפוגרום/שואה למדינה/צבא, ומעבר לוויכוח בין תיאור חיי היהודים בעולם הערבי כגיהנום או כגן עדן?
אלמוג בהר

לפני יומיים, ב-30.11, על פי חוק חדש של הכנסת, התקיים לראשונה "יום לציון היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן".

החוק מעורר כמובן את הוויכוח, האם יהודי ערב גורשו או יצאו מרצונם, ויכוח שהתשובה עליו כמובן מורכבת: מעיראק ותימן היתה דחיקה אקטיבית מאוד של הקהילות היהודיות (שזוהו עם ישראל והציונות לאחר 48') בין 48' ל-51', בכמה ארצות הדחיקה/גירוש היו בעקבות המלחמות הבאות, ב-56' ו-67' (סוריה, לבנון, מצרים, לוב, תוניסיה), במרוקו לא היה גירוש ויש עדיין קהילה (וכן באיראן, שצורפה בחוק לארצות ערב).

אבל הדבר העיקרי והעצוב שהחוק הזה מדגים הוא כיצד החלק היחיד מתוך ההיסטוריה שלנו שיש לו סיכוי לקבל מקום בחברה הישראלית, וליתר דיוק בגבולות של הנרטיב הציוני-אשכנזי, הוא אובדנה או סופה, החלק הטראומטי של החורבן. כך גם יום הציון היחיד שהקהילה של יהודי אתיופיה הכניסה לזיכרון הלאומי הוא הזיכרון לרבים שנספו בדרך מאתיופיה לישראל, דרך סודאן. כל אלו למעשה עומדים על הדגם האשכנזי של יום הזיכרון לשואה, אשר גם הוא מתאפיין בכך שבמסעות התיכוניסטים לפולין כמעט ולא פוגשים את החיים היהודיים במזרח אירופה, אלא רק את מחנות המוות וצעדות המוות.

יש מי שמברכים – לפחות הטראומה של סוף הקיום היהודי-ערבי מוכרת, ואולי זאת התחלה של משהו? אולי בזכות הסוף יתעורר העניין של רבים גם במה שקדם לו? אולם תלוש מהקשר של יותר מאלף שנות תרבות ערבית-יהודית, מה הסיכוי של הזיכרון שלנו להיות מובן ומופנם מעבר לשכפול הסיפור על מעבר מפוגרום/שואה למדינה/צבא? מעבר לשכפול הוויכוח בין תיאור חיי היהודים בעולם הערבי כגיהנום או כגן עדן, ללא מורכבות אמיתית?

ילדות יהודיות מצריות חוגגות בת מצווה באלכסנדריה.
ילדות יהודיות מצריות חוגגות בת מצווה באלכסנדריה. התביעות שלנו צריכות להיות גם כלפי מדינת ישראל וגם כלפי המדינות הערביות שאותן עזבנו, והן אינן מחליפות זו את זו או תלויות זו בזו

כאשר ב-1996 העבירה הכנסת חוק אשר הקים רשות לאומית לתרבות היידיש ורשות לאומית לתרבות הלאדינו, היא בחרה לזנוח את אחותן הבכורה, הערבית-היהודית, השפה היהודית השלישית ברציפותה ההיסטורית, לאחר העברית והארמית. לכאורה שם היתה אפשרות לחבר את התרבות החיה של יהודי העולם הערבי, הנמצאת בסכנה, הלשון הערבית-היהודית, והתרבות הערבית-היהודית, אל מציאות חיינו כיום, אך במקום זאת אנו מקבלים חוקים למחיקת הערבית, שפת אמהותינו.

ואולי מטרתם האמיתית והיחידה של מחוקקי החוק הנוכחי אינה קשורה לחברה הישראלית, אלא היא קיזוז זיכרונות ורכוש, לצורך תעמולה בארצות-הברית ואירופה, בלי קשר למתרחש כאן: כמו הפלסטינים שגורשו מארץ-ישראל/פלסטין, מבקש החוק לומר, גורשו יהודי העולם הערבי מארצותיהם ללא רכושם, ולכן ישראל לא צריכה לפצות את הפליטים הפלסטינים. חבל רק שרוב רכוש יהודי העולם הערבי הגיע לערבים לא פלסטינים, ורוב רכוש הפלסטינים הגיע ליהודים לא ערבים, כך שהקיזוז "התרחש" ללא שה"מקוזזים" קיבלו ממנו דבר.

יום הזיכרון הזה, כפי שחשף הטקס בבית הנשיא, חושף פרדוקסליות של נרטיבים: לראשונה יהודי ערב מוגדרים כפליטים, כדי להתחרות בפליטים הפלסטינים, אך בניגוד לנרטיב הציוני על עלייתם מתשוקה ציונית, ובניגוד למקרים של חלק מהם שלא הגיעו כפליטים.

נוסף לכך חשף הטקס את העובדה שהאיחור בהכרה הישראלית לטראומת העזיבה של יהודי העולם הערבי קשור כמובן לעוול הציוני-אשכנזי כלפי יהודי העולם הערבי, וכך עצם הניסיון להמיר את הזעם המזרחי כלפי ההגמוניה האשכנזית בזעם כלפי העולם הערבי מלמד על הקשר בין השניים. בסופו של דבר יהודי העולם הערבי נבגדו במאה ה-20 הן על ידי התנועה הלאומית היהודית, הציונות-האשכנזית, והן על ידי התנועה הלאומית הערבית, לסוגיה במקומות השונים, ועוד קודם לכן הם נבגדו על ידי הקולוניאליזם שניסה לגייס את חלקם כבני ברית (ראו מאמרו של משה בהר).

מאז התעצמותו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הניסיון היהודי-הערבי להצטרף לנרטיב לאומי, יהודי או ערבי, מלווה בבקשת התכחשות או מחיקה: עלינו למחוק את ערביותנו כדי להצטרף ללאומיות היהודית, או למחוק את יהדותנו, המזוהה מיד עם הציונות, כדי להצטרף ללאומיות הערבית. לכן התביעות שלנו צריכות להיות גם כלפי מדינת ישראל וגם כלפי המדינות הערביות שאותן עזבנו, והן אינן מחליפות זו את זו או תלויות זו בזו.

אנחנו תובעים לשנות את מדינת ישראל, את תפיסת ההיסטוריה שלה, את התרבות שלה, את חלוקת המשאבים והגבולות, ולא מוכנים להתאמות קלות של הנרטיב כדי להכיל אותנו ללא המטענים ה"עודפים" הערביים מדי. מדינת ישראל צריכה לפצות על העוולות שלה כלפי יהודי העולם הערבי, והמזרחים בכלל, בין השאר על-ידי חלוקה מחדש של משאבים בהווה (בחינוך, בשטחי רשויות עיירות הפיתוח, בהפסקת הפינויים של כפר שלם / גבעת עמל, הרחבת הדיור הציבורי ועוד).

לצד אלו צריכות לעמוד התביעות שלנו כלפי המדינות הערביות שאותן עזבנו, לגבי חלקנו בהיסטוריה שלהן, בתרבות שלהן, בזיכרון שלהן – שיש בו חלק יהודי שזכאי להכרה. התביעות שלנו לגבי הרכוש שעזבנו צריכות להיות אישיות או קהילתיות, אך לא לעבור דרך מדינת ישראל או דרך מנגנון קיזוז מול הפלסטינים. העוול שנעשה לנו אינו מצדיק את העוול שנעשה לפלסטינים, והגזל מאיתנו אינו מצדיק את הגזל מן הפלסטינים.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אילנה שזור

    רוב הפאזל של ההיסטוריה החדשה של הישראלים עודנו עלום. המאבק כדי שההיסטוריה של בני ישראל (ההודים היהודים צבישראל) יופיעו באזכור משמעותי בדפי ההיסטוריה שלנו ובתוכניות הלימודים.

    אנחנו לא על המפה ולא קרוב אליה בכלל, נשכחים ומודרים 66 שנה.

  2. שאול סלע

    ירון צור הארץ 30.11.2014

    [..האם היהודים שעלו לישראל ממדינות ערב הם פליטים שגורשו ממולדתם, והאם ניתן להקביל בין גורלם לבין זה של הפליטים הפלסטינים? פרופ' ירון צור מאוניברסיטת תל אביב, מומחה לתולדות יהודי ארצות האיסלאם, סובר כי התמונה מורכבת מזו שמציגים חלק מהפוליטיקאים ומנציגי הארגונים של יהודים יוצאי ערב.

    לדברי צור, לכל קהילה יהודית היה סיפור שונה, שנבע מהנסיבות הייחודיות למדינה שבה חיו. כך, בעוד שמקרב יהודי עיראק, מצרים ולוב היו פליטים, ובשעה שיהודי עיראק ומצרים חוו גירוש – אחרים, כמו יהודי אלג'יריה, מרוקו ותימן לא גורשו מעולם. [..]

    אסתר מאיר גליצנשטיין "האמת על העקירה" הארץ 04.10.2012

    [..]אבל הגורם המרכזי והחשוב ביותר, יהודי ערב עצמם, אינו נוכח בדיון הזה. כאשר הגיעו לישראל הם נדרשו למחוק את שפתם ותרבותם ואת עברם הרחוק והקרוב, ולאמץ את האידיאולוגיה הציונית שהציגה אותם כעולים. בשנות ה 50 מדינת ישראל לא היתה מוכנה להכיר בכך שהפתרון שהציעה לבעיה היהודית באירופה עורר קונפליקט קשה, שהעמיד בסכנה את קיומן של הקהילות היהודיות הוותיקות בארצות ערב. גם כיום אין היא מוכנה להכיר בכך. את האשמה לסיטואציה היא תולה במדינות ערב, שפתחו במתקפה משולבת נגד המדינה היהודית ונגד יהודי ארצות ערב.[..]

    ועכשיו להערות שלי

    1. גם לפי ארכיונים בריטים ממשלת עיראק לא התכוונה לגרש 125000 יהודים שעזבו את עיראק.הכוונה היתה להיפטר מכמה אלפים שגרמו לאי שקט ואז להחזיר את התנהלות המדינה לתלם. אלא שהעניינים בגלל כשלים בביצוע הובילו לכאוס שבסופו בוצע גרוש המוני.

    המקור הוא סיפרה של אסתר מאיר גליצנשטיין "בין בגדאד לרמת גן" שיצא ביד יצחק בן צבי.

    2. סיפרה השני של אסתר מאיר גליצנשטיין "יציאת יהודי תימן מבצע כושל ואתוס מכונן" מספר לנו שאם בפוגרומים נהרגו כמה מאות יהודים (לא כולל פלשטינה) ,הרי במחנות של הג'וינט והסוכנות בתימן מתו כמה אלפים מתוך 50000.

    3. גם ללא חוק יש פריחה של מוסיקה ערבית בקרב יהודים. מלבד הרב דוד מנחם ,משה חבושה וזיו יחזקאל יש עשרות פייטנים שבקיאים במוסיקה הערבית.נסרין קדרי שרה את אום כלתום עם האנדלוסית, זיו יחזקאל הוא הסולן הראשי של התזמורת הערבית של נצרת, וגם הרב דוד מנחם הופיע בפייס במרוקו לצד זמרים ונגנים מרוקאים בניצוחו של ז'ורדי סבאל.

    4. גם יהודה שנהב-שהרבני הי"ו מזכה אותנו בתרגום לספרי מופת

  3. אמיר פכר

    תודה – למדתי משהוא חדש

  4. עמית

    אירוני שמישהו שמשתמש בכינוי "יהודים ערבים" כותב מאמר שקורא להבנה אותנטית של ההיסטוריה והכרה במורכבויות. אין יותר רחוק זה מזה..

  5. ליאור קינן

    חלק מהדברים שכתבת מקובלים עלי, ולחלקם האחר אני לא מסכים. עניין אחד מסקרן אותי במיוחד: אתה ואחרים שמפרסמים כאן ב"העוקץ" כותבים על "ערביותם" של יהודי ארצות ערב. הרושם שאני מקבל הוא שאתם מדברים על משהו בסגנון "ערבים בני דת משה". אשמח לדעת אם התחושה הזו ניכרה בקהילות היהודיות *לפני* העליה ארצה או לפני היות הציונות, ולא אצל אינטלקטואלים כאלו או אחרים אלא אצל המון העם (היהודי). מהיכרותי עם בני משפחתי המרוקאים ועם מזרחים אחרים, זו השוואה שהם לא יקבלו לעולם.

  6. נורית

    תודה על המאמר והציטוטים שיובילו אותי להעמיק בנושא.
    חזרתי מטיול בן שבועיים במרוקו שנושאו היה המוסיקה המרוקאית והפיוט של יהודי מרוקו. נתגלתה לי תרבות עלומה ונשכחת. התעוררתי לצורך לחקור ולהחיות את התרבות הזו, לאו דוקא של המוסיקה והפיוט אלא גם את הכתיבה ההלכתית שמגלה לנו על אורחות החיים של היהודים, הן בעיר והן בכפרים. ספרי שאלות ותשובות שהעסיקו את יהודי מרוקו. ספרות , סיפורים שסופרו במשפחות הן על תולדות המשפחה והן מסורות העברה בעל פה של סיפורים עממיים, ספרות פילוסופית ואינטלקטואלית. לחקור כדי להחיות את מה שהיה במשך מאות ואף אלפי שנים כדי להמשיך במדינת ישראל את הרצף התרבותי ולא לקטוע אותו, כדי ללמד אותו בביתי הספר כחלק מן ההסטוריה שלנו.
    סיפורי הגירוש או העזיבה מרצון למדינת ישראל, כיום צריכים להיות בסיס לא רק להבנת הקמת של מדינת ישראל אלא להארת התרבות המפוארת, שאמנם כמה דורות נדחקה לפינה, אך מהפנינים שנשארו אפשר לבנות תיאור תרבותי לתפארת ואותו אפשר להנחיל.