יהיה מהפך בבחירות, בספרד: מחאה מליגה אחרת

מה מבדיל בין המחאה הישראלית לספרדית? איה שושן מוסיפה פרק חדש לסיפור המרתק של המחאה הספרדית, שממשיכה להתגלגל כדי בסופו של דבר להשיב גם לנו מעט תקווה
איה שושןאיה שושן

השתתפה במחאת האוהלים בספרד ובישראל ב-2011. עורכת מחקר השוואתי של המחאות בדגש על הפרקטיקות הארגוניות שלהן, במסגרת לימודי דוקטורט במחלקה לפוליטיקה וממשל באוני' בן גוריון

״מה קרה למחאה החברתית? מה יצא מהמחאה? למה אנשים לא יוצאים לרחובות? מה השתנה?״

אם המחאה החברתית עדיין עולה אצלכם מדי פעם בשיחות משפחתיות, בעבודה או בלימודים, סביר להניח ששמעתם את רצף השאלות האלו יותר מפעם אחת. כמי שהיתה מעורבת מאוד בפעילות במאהל רוטשילד, לרוב השאלות האלו מופנות אלי כחץ מחודד, בדרך כלל בטון תקיף, לגלגני או מאשים. אני לוקחת נשימה עמוקה, מפעילה מאמץ לא מבוטל בהרגעת סערת הרגשות הפנימית, ומחפשת אחר נקודת פתיחה משותפת לדיון שממנה אצליח לנהל שיחה פרודוקטיבית מעבר לסיסמאות ולקלישאות.

לרוב אני מוצאת שנקודת התחלה כזו עוברת דרך השוואה למקום אחר בו התרחשה מחאה. המבט ההשוואתי מאפשר להרפות לרגע מהעמדות המוגדרות מראש, לפתוח את הדמיון לאפשרויות חדשות, להבין לעומק תהליכים שקל יותר לתפוס מרחוק, ולהדגיש נקודות חוזק וחולשה של המחאה הישראלית. התמזל מזלי ויצא לי להיות במדריד כאשר פרצה שם מחאת האוהלים. מאז אני עוקבת אחרי המחאה הספרדית, וההשוואה בינה לבין הישראלית הפכה להיות נושא הדוקטורט שלי. שם, בדרך כלל, אני מוצאת נקודת התחלה טובה לדיון.

בעקבות עלייתה של המפלגה החדשה ׳פודמוס׳ לצמרת הסקרים בספרד וההכרזה החפוזה על מערכת בחירות בישראל, זהו אולי זמן טוב לכולנו לעצור ולהתבונן על המחאה החברתית במבט השוואתי – מישראל לספרד ובחזרה.

אחת התופעות הבולטות בספרד הוא השצף הבלתי פוסק של הפגנות, צעדות ואירועי מחאה שפוקד את הרחובות מאז 2011. מצעדות ענק נגד הפרטת מערכת הבריאות שקיבלו את השם ״הגל הלבן״, ועד אלפי פעילויות נקודתיות נגד פינויי משפחות מבתים, שחיתות בבנקים, אלימות משטרתית וגזילת משאבים ציבוריים. קבוצות מחאה מקומיות ממשיכות להראות נוכחות מרשימה במרחב הציבורי.

למה רחובות ספרד גועשים ותוססים כשבישראל, מאז קיץ 2012, הרחובות חזרו לידי התערוכות המסחריות, אירועי הספורט הממומנים ושגרת היומיום המנוכרת?

לעתים קרובות אני שומעת את הטענה שזו תוצאה של המשבר הכלכלי ההולך ומחריף בספרד. עם 25% אחוזי אבטלה באוכלוסייה הכללית וכ-55% בקרב צעירים, לא פלא שהציבור יוצא לרחוב בהמוניו. ייתכן שזה חלק מהסיפור, אבל זה לא ההסבר כולו. בספרד הונחה ב-2011 תשתית ארגונית נרחבת של קבוצות אזרחיות ואסיפות מקומיות שאיפשרה את המשך הפעילות גם לאחר שיא המחאה. הקבוצות האלו התבססו בתקופת המאהלים והמשיכו את פעילותן גם בשלוש השנים שעברו מאז. על הרשתות העניפות האלו אפשר לקרוא בפוסט נרחב קודם שהתפרסם בהעוקץ לפני כשנה (ועל המחאה הספרדית ב-2011 בשלושה פרקים – 1, 2, 3). אציין כאן אולי רק תופעה אחת יוצאת דופן במיוחד – תופעת המרכזים החברתיים והסולאריים.

המטרה של המרכזים החברתיים והסולאריים היא לייצר מרחבים אזרחיים אוטונומיים לא מסחריים בתוך העיר, שבהם מתאפשרת פעילות חברתית, פוליטית, תרבותית ואמנותית שמנוהלת על-ידי ועבור הקהילה המקומית. המרכזים החברתיים פועלים בדרך כלל בתוך מבנים נטושים ללא אישורים וללא רשות הבעלים. הסולאריים עושים דבר דומה במגרשים ריקים ברחבי העיר.

בשנות ה-80 פעלו במדריד 2-3 מרכזים כאלו. באמצע שנות האלפיים, אחרי המאבק נגד המלחמה בעיראק וכמה גלים מרשימים של התעוררות אזרחית, כבר היו בין 10-12 מרכזים. היום פועלים בעיר כ-40 מרכזים כאלו. רבים מהם נוצרו אחרי ה-15M (שמה של תנועת המחאה הספרדית), ומספר לא מבוטל הוקם על-ידי אסיפות השכונה של ה-15M. מרכזים רבים הוקמו גם בערים אחרות בספרד.

הקבוצות שמשתלטות על הבתים בוחרות בקפידה מבנים ששייכים לבעלי הון עם תיקי שחיתות תלויים ועומדים, לחברות השקעת הנדל"ן הגדולות, לבנקים הגדולים שקיבלו כספי מיסים כדי לכסות את החוב שלהם וכו'. בחירת המבנה היא חלק מהותי מגיוס הלגיטימציה הציבורית למהלך. המרכזים נמצאים במצב תמידי של אי-וודאות חוקית. רבים מהם פונו במהלך השנים, חלק מהקבוצות חזרו להשתלט על אותו מבנה, ואחרות השתלטו על מבנים אחרים.

המרכזים מתארגנים ללא תמיכה כלכלית מבחוץ. את הכסף הם אוספים בעצמם, באמצעות אירועים ופעילויות גיוס כספים בתוך הקהילה. הם מתנהלים באמצעות אסיפות ופועלים לפי עקרונות ארגוניים רוחביים, שכוללים רוטציה בתפקידים, השתתפות ישירה בקבלת החלטות, שקיפות ופרסום פרוטוקולים ודחייה של מנהיגות היררכית מכל סוג שהוא.

קשה להפריז בחשיבות של המערכת החברתית-אקולוגית הזו עבור המחאה החברתית בספרד. התשתית הארגונית הזו יוזמת ותומכת במגוון רחב של פעילויות מחאה, בהקמת קואופרטיבים, גינות קהילתיות, שווקי קח-תן ויצירת אלטרנטיבות מקומיות לשוק הקפיטליסטי.

גם בישראל קמו יוזמות דומות בעקבות המחאה: הבר קיימא בתל אביב הוא דוגמא טובה, וכך גם קפה חברותא בקריית שמונה. המקומות האלו ממשיכים להוציא מקרבם פעולות מחאה והתארגנויות קהילתיות מרשימות. אבל עדיין לא מדובר ברשת אזרחית ענפה כמו זו שקיימת בספרד.

אם נחפור עוד יותר לעומק, נגלה שחוזקה של הרשת האזרחית הזו קשור קשר הדוק לאופן בו התארגנה שם המחאה ב-2011, ולמסורות של מחאה בספרד בכלל. המרכזים החברתיים מבוססים על מסורת ארוכה שמכונה "אוטונומיה". אלו הן קבוצות, תנועות, ויחידים שיוצרים פעילות חברתית פוליטית שלא מזוהה עם אף מפלגה או ארגון עובדים, שפועלת בצורה אנונימית מבלי לציין שמות של יחידים ויחידות, ושמתנהלת בצורה אופקית ובאמצעות אסיפות. זוהי מסורת שמאופיינת על-ידי מה שנקרא פה "ארגון עצמי" – התארגנות וניהול עצמי של הקהילה בלי התערבות של הרשויות או גופים ממוסדים, בהתבסס על המשאבים, הכשרונות, והרצון החופשי של כל אחד ואחת מחברי הקהילה.

שיטת ההתארגנות הרוחבית והדמוקרטית הזו, שאפיינה גם את תנועת המחאה הספרדית ב-2011,מאפשרת השתתפות של הרבה אנשים בקבלת החלטות, מקלה על חילופי כוח אדם וכניסה של פעילים חדשים למעגלי עשייה, ובעיקר מספקת לכל הלוקחים חלק בדבר בסיס הזדהות משותף שמקורו בהרגשה שמה שהם עושים הוא שלהם, שאף אחד לא יכול לנכס, לחטוף או להשחית אותו מאחורי הגב שלהם.

שינוי ממסדי

אז בעוד פעילות המחאה בספרד חיה ובועטת, בישראל נרשמו הצלחות דווקא בתחומים יותר ממוסדים. בעקבות המחאה החברתית ישראל ראתה גל חסר תקדים של התאגדויות עובדים ומאבקים על זכויות עובדים. עשרות התאגדויות חדשות הצטרפו לכוח לעובדים ולהסתדרות, המאבק להעסקה ישירה קיבל נראות ציבורית מרשימה ונחל לא מעט הצלחות, והמאבק להעלאת שכר המינימום זכה לתמיכה גורפת מקיר לקיר. כל אלו לא היו אפשריים, בעיניי, ללא הפנייה החדה שקיבל השיח הכלכלי הישראלי מאז מחאת 2011, משיח ניאו-ליברלי שבז למדינת הרווחה ומעריץ את השוק הפרטי, לשיח שדורש מהמדינה לספק שירותים אוניברסליים ותומך במאבקי עובדים ובהקטנת הפערים החברתיים.

בספרד המצב הממוסד פחות מזהיר. איגודי העובדים הגדולים נחשבים מושחתים ובעלי ברית של בעלי ההון. חוסר הלגיטימציה שלהם כל כך עמוק שהוא הכתים את תחום התאגדויות העובדים בכללותו. במקום איגודים רשמיים, קמו בספרד התארגנויות קטנות ולא ממוסדות, בעיקר בבתי חולים ובבתי ספר, כדי להילחם בהפרטה, בפיטורים ועבור הזכות לחינוך ולבריאות ציבוריים.

אז אפשר להגיד שבהשוואה לספרד, המחאה הישראלית נעלמה מהרחובות, אבל הופיעה מחדש בדמות מאבקים ממוקדים שפועלים לשינוי בתוך המסגרות הממוסדות הקיימות. המגמה הזו באה לידי ביטוי גם בפעילות לובי בבית המחוקקים. בישראל המחאה הביאה להקמת ארגונים חדשים כמו המשמר האזרחי, ולחיזוק של ארגונים קיימים כמו הקואליציה הארצית להעסקה ישירה, צוות דיור ציבורי והמטה הציבורי לשוויון בבריאות. הארגונים האלו פועלים בדרכים ״מסורתיות״ יותר לשינוי מדיניות בכנסת – בעיקר נוכחות בישיבות, פרסומים בתקשורת וקמפיינים ממוקדים. הם הגיעו ללא מעט הישגים, כגון מסקנות ועדת גרמן שביקשו להגביל את חדירת הרפואה הפרטית למוסדות ציבוריים, אם כי כעת עם הבחירות נראה שהמסקנות לא ייושמו.

גם בספרד היו נסיונות דומים. הבולט שבהם היה ניסיון להעביר חוק שימנע את המשך פינויי משפחות מבתים באמצעות גיוס מיליוני חתימות שחייבו את הקונגרס לדון בחוק. הפוליטיקאים הצליחו לקבור את היוזמה למרות שהיא זכתה לתמיכה גורפת בציבור הספרדי. הכשלון הזה חיזק את ההרגשה בספרד שלובי חוץ-פרלמנטרי על מקבלי החלטות לא מביא להישגים הנדרשים.

לאופי הרוחבי והאנטי-ממסדי של המחאה בספרד היתה גם השפעה על כניסת המחאה לפוליטיקה הפרלמנטרית. בבחירות בספרד ב-2011 לא היתה אף דמות או מפלגה שהתיימרה לייצג את המחאה. זו היתה תוצאה ישירה של האתוס המכונן של המחאה הספרדית לפיו המערכת מושחתת מיסודה ואי אפשר לשנות אותה ״מבפנים״. העקרון הדמוקרטי הרוחבי של המחאה דחה מכל וכל את הרעיון של מנהיגות ציבורית ועל אחת כמה וכמה את הרעיון של להשפיע מתוך אחת המפלגות הקיימות. תופעות כמו סתיו שפיר ואיציק שמולי היו בלתי ניתנות להעלות על הדעת.

בבחירות ב-2011, המפלגה השמרנית זכתה ברוב גדול והובילה את ספרד לשלוש שנים של קיצוצים, הגדלת החוב הלאומי, המשך פינויי משפחות ופרשיות שחיתות מזעזעות. רמת התסכול בציבור הלכה ועלתה. יחד עם כשלונן של יוזמות לובי כגון מניעת פינויי בתים, פעילי מחאה רבים הרגישו שחייבים להיכנס לפוליטיקה הפרלמנטרית, אבל הם לא ויתרו על הרעיון של לשנות אותה מן היסוד.

ואכן, בתחילת 2014 קמו מספר מפלגות חדשות שחתרו להביא את רוח המחאה לפוליטיקה הממוסדת. אבל בניגוד למפלגה כמו "יש עתיד", שהיום גם מעריציה הגדולים כבר לא תולים בה הרבה תקוות, המפלגות החדשות בספרד חתרו לשינוי עמוק שיסודו בשינוי שיטות הייצוג וקבלת ההחלטות. כך, לדוגמא, מפלגת X הציגה רעיון חדשני לפיו לאזרחים תהיה זכות להצביע ישירות על כל הצעת חוק שעולה בפרלמנט. המשקל היחסי של הקול האזרחי ייקבע לפי אחוז ההשתתפות של אזרחים בעלי זכות הצבעה. כך, אם 75% מבעלי הזכות השתתפו בהצבעה מסויימת, התוצאה הסופית תיקבע לפי 75% משקל יחסי לקול האזרחי, ו-25% משקל יחסי להצבעת חברי הפרלמנט.

אחת מהמפלגות החדשות האלו – פודמוס (אנחנו יכולים – Podemos) – הצליחה להתרומם מעל לשאר ולגרום לרעידת אדמה אמיתית בפוליטיקה הספרדית. המפלגה הצעירה שהוקמה בינואר שעבר מתחרה כיום על המקום הראשון בסקרים, ויש סיכוי ממשי שתזכה בבחירות הבאות שיתקיימו עוד שנה.

האסיפה העממית הראשונה של פודמוס במדריד. צילום: Ivan Flores Casasempere, cc by-nc-sa 2.0
האסיפה העממית הראשונה של פודמוס במדריד. צילום: Ivan Flores Casasempere, cc by-nc-sa 2.0

בחודשים הראשונים להקמתה התבססה המפלגה על פעילותם הנמרצת של אלפי קבוצות ומעגלים אזרחיים ברחבי המדינה. היא קידמה אג׳נדה של השתתפות אזרחית והשיקה כלים טכנולוגיים חדשניים לדיון וקבלת החלטות דמוקרטית, ואיפשרה למאות אלפי אנשים לקחת חלק בתהליך כינון מסמכי היסוד שלה.

למרות זאת, בחודשיים האחרונים הסתיים התהליך ובמהלכו הושלמה סופית השתלטותה של קבוצה קטנה וריכוזית על מנגנוני הכוח של המפלגה. המבנה הארגוני שאושר בסוף מגביל מאוד את יכולת ההשפעה של חברי המפלגה ונותן סמכויות נרחבות לפאבלו איגלסיאס, שנבחר ליו״ר המפלגה ברוב מופרך של 97% מהקולות.

פודמוס הציגה עד לאחרונה אג׳נדה רדיקלית חסרת תקדים. איגלסיאס דיבר על קביעת קצבת בסיס אוניברסאלית, רף שכר מקסימלי, ״בחינה מחדש״ של החוב הספרדי לאיחוד האירופי, אפשרות להלאמת חברות תשתית גדולות ועוד. כעת, כשהגעה לשלטון הפכה לאופציה ממשית, עורכת המפלגה תהליך ניסוח מחדש של האג׳נדה הכלכלית שלה, שעלול להסתיים, כך מסתמן, במדיניות מתונה הרבה יותר.

קשה לדעת מה יקרה בעוד שנה ואיך תתפקד פודמוס בתוך המערכת הפוליטית אחרי הבחירות. עם זאת, היא כבר יכולה לזקוף לזכותה הישג הסטורי אחד – איום על שתי המפלגות הגדולות של ספרד שחלקו ביניהן את השלטון מאז פרנקו. ״הדיקטטורה הדו-מפלגתית״ הזו, כפי שכונתה על-ידי תנועת המחאה, נתפסת כאחת הסיבות העיקריות לשחיתות ולכשלון המערכת הפוליטית הספרדית. הופעתה של מפלגה שלישית בסדר גודל כזה שקולה למהפך אמיתי שאת תוצאותיו אי אפשר לצפות מראש.

למרות הפיכתה של פודמוס למפלגה היררכית ריכוזית, קשה לטעון שעלייתה היתה אפשרית ללא הרשת האזרחית הרחבה שתמכה בצמיחתה הראשונית. אי אפשר לדעת מה יהיה עתידה של רשת אזרחית זו – אם תילחם על דמוקרטיזציה של המפלגה, תעבור לפעילויות אחרות או תתפרק. פעילים מסויימים מביעים חשש שפודמוס עלולה לבטל את העבודה הקשה שנעשתה בהקמה וחיזוק של תרבות דמוקרטית רוחבית, בלתי היררכית ובלתי תלויה במנהיגים, ולחסל נסיונות אותנטיים לקדם השתתפות אזרחית אמיתית במערכת הפרלמנטרית. אך במקביל פודמוס גם נותנת השראה וכוח למאות התארגנויות מקומיות שמתכננות לרוץ בבחירות האזוריות שיתקיימו במאי הקרוב, וחלקן אף צפויות לזכות במירוץ.

אז בעוד אזרחי ספרד עוצרים כעת את נשימתם, מי בהתרגשות ומי בזעזוע, לנוכח עתיד פוליטי חדש שמקורו במחאה החברתית ועתידו אינו ידוע, אזרחי ישראל עומדים בפני מערכת בחירות משמימה ומיותרת שאפילו פעילי מפלגות ותיקים לא מצליחים להתרגש ממנה. את ההבטחה הריקה של "יש עתיד" ממלאת כעת מפלגת "כולנו" של כחלון. שתיהן מפלגות היררכיות וריכוזיות, שמבוססות על מוניטין של אדם אחד, מחוברות טוב טוב לעטיני הכסף ולתקשורת, ומציגות אג׳נדה ניאו-ליברלית במהותה שמיטיבה בעיקר עם המעמד הבורגני. אחוז החסימה הגבוה מונע לגמרי ממפלגות חדשות ומהפכניות יותר מלהתמודד מלכתחילה. הסיכוי לשינוי מהותי שואף לאפס.

הסיבות להבדל התהומי הזה הן רבות ושזורות בשלל הדוגמאות שהבאתי לאורך הפוסט. אבל אולי ראוי להדגיש כמה מהן:

1. הסכסוך הישראלי-פלסטיני היה וממשיך להיות גורם משמעותי מאוד בהיעלמותה של המחאה מהרחובות בישראל. הנושא הישראלי-פלסטיני היה ונותר סוגייה מפלגת ומסכסכת בתוך קבוצות המחאה השונות, ושימש כלי נוח בידי הממשלה להשתיק את המחאה, להסיט את הדיון שוב ושוב לסוגיות בטחוניות, להשליט פחד ושנאה, ליצור אחדות לאומית מדומה אל מול אוייב חיצוני ולהתמקד בנושאים שבאזור הנוחות והחוזק של ביבי.

נושא כה כבד וכה שנוי במחלוקת לא היה קיים בספרד. הדבר הכי קרוב לכך הוא נושא המונרכיה. זו סוגייה מאוד שנויה במחלוקת שנתפסה כמחוץ לתחום של המחאה הספרדית. התנועה ב-2011 ניסתה להימנע מלדבר עליו כדי לא להרחיק ציבורים שלמים. עם זאת, פודמוס היום לא מגמגמים יותר ומדברים בצורה מאוד ברורה על הצורך לסיים עם המונרכיה.

2. בנוסף, המחאה הספרדית התאפיינה, כפי שכבר ציינתי, ברמת חשדנות וחוסר אמון כלפי הממסד והמערכת הפוליטית שהיתה גבוהה בהרבה מזו שבישראל. החשדנות הזו, שנטועה בהסטוריה הסצפציפית של ספרד, הובילה את הפעילים הספרדים להתמקד בשאלות של דמוקרטיה, ייצוג וקבלת החלטות שכיוונו לשינוי עמוק יותר מאשר נושאים שטחיים כמו קוטג׳, מילקי ושכר דירה.

3. לבסוף, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהתנועה הספרדית דחתה את הרעיון של מנהיגות היררכית והתמקדה בהקמת רשתות מקומיות עצמאיות ודמוקרטיות. הרשתות האלו הן שאיפשרו את המשך הפעילות ברחוב וגם את הצלחתה של פודמוס, שהסתמכה בראשיתה על פעילותם של אלפי מעגלים מקומיים ברחבי ספרד.

ואם הפוסט הזה נשמע פסימי וממורמר, אוסיף מילה אחת אופטימית. כשבקרתי בספרד לפני שנה, הפעילים שדיברתי איתם נשמעו עייפים ומיואשים. גם הם לא ראו סיכוי לשינוי מהותי, גם הם נאלצו לעמוד בפני אינספור שאלות מזלזלות ומאשימות בארוחות משפחתיות ובבתי קפה. והנה, תראו מה קרה שנה אחת מאוחר יותר. אם ניתן להסיק מכך משהו, הוא שאף פעם אי אפשר לדעת מה מחכה לנו ממש פה, מעבר לפינה.

* גרסא קצרה יותר של מאמר זה הוצגה ביום ראשון השבוע בכנס של קואליציית נשים לשלום על מאבקים לא אלימים
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.