כדי שתוכל לרקוד לצלילי דונה סאמר במועדון

בערבו של יום רביעי האחרון התקיים אירוע הקרנת טרם בכורה לסרט הבריטי "גאווה" (Pride) בקולנוע לב בדיזנגוף סנטר (בשיתוף עם TLVFEST, פסטיבל הקולנוע הקווירי), סרט שמוקרן מאז בהקרנות מסחריות בקולנועי לב. הסרט, בבימויו של מתיו וורצ'וס, מתאר סיפור אמיתי שהתרחש בבריטניה במחצית שנות השמונים של המאה הקודמת. הסרט מתאר קומץ הומואים ולסביות, היום בוודאי היינו מכנים אותם קווירים, אבל מדובר בתקופה שקוויר עדיין שימש ככינוי גנאי וטרם אומץ על ידי להט"בים וזכה לפיתוחים תיאורטיים. אותה חבורה מצומצמת של גברים ונשים צעירים שהתכנסה בקביעות בחנות הספרים הלונדונית Gays the World (שעדיין קיימת ופועלת ברובע בלומסברי) מחליטה לתמוך במאבקם של הכורים נגד משטרה של מרגרט תאצ'ר.

ב-1984, שיא תקופת ההפרטות ושבירת העבודה המאורגנת בבריטניה על ידי משטרה של תאצ'ר, אשר הכריזה כי "אין דבר כזה חברה", יצאו כורי הפחם למאבק ארוך נגד הממשלה ובתמיכת איגודיהם המקצועיים. המאבק, אשר כלל השבתת המכרות במשך למעלה משנה, טלטל את המדינה ובמיוחד השפיע על עיירות הכורים בפריפריה של האי הבריטי, וגרר דיכוי משטרתי אלים וניסיונות של הממשלה להכריע את המאבק באמצעות מעצרם של המוחים ושבירת האיגודים המקצועיים והעבודה המאורגנת.

על רקע זה מתארגנת פעילות התמיכה של חבורת הקווירים המכנים עצמם “הומואים ולסביות תומכים בכורים". הם מתחילים בגיוס כספים באמצעים דלים – מסתובבים עם דליים במצעד הגאווה הלונדוני או עומדים בחזית חנות הספרים ואוספים מטבעות. הקונטקסט ההיסטורי חשוב כאן משום שעל אף חשיבותו של מאבק העובדים של הכורים, שפורץ בתקופה מעצבת – כלכלית וחברתית – בבריטניה, תקופה זו היא גם תקופה טראומטית ומעצבת בהיסטוריה ובפוליטיקה המינית של להטב"ים בבריטניה. מדובר למעשה בפרק זמן בו מדכא השלטון הנאו-ליברלי השמרני של תאצ'ר את תנועת המאבק לשיוויון זכויות להומואים ולסביות בבריטניה, באמצעים אלימים הדומים לאלו שמופנים כלפי כורי הפחם, קרי אלימות ממסדית, משטרתית ומשפטית.

דיכוי זה הוביל מאוחר יותר (1986) לניסוח "תקנה 28" לחוק הרשויות המקומיות הבריטי. התקנה ההומופובית קבעה כי "רשות מקומית לא תעודד הומוסקסואליות בכוונה תחילה או תפרסם חומר שיש בו כוונה לעודד הומוסקסואליות או תלמד באיזשהו בית ספר קבלה של הומוסקסואליות כסוג של מערכת יחסים או תא משפחתי". מלבד ההתמודדות עם משטר הומופובי ועויין לזכויות להט"ב, התקופה המתוארת בסרט היא תקופת השיא בבהלה ממגיפת האיידס אשר קטלה צעירים הומואים רבים, ומונכחת יפה בסרט.

אם כן, הסרט מתאר תקופה לא קלה לקהילת הלהט"ב בבריטניה ובכלל, ועל רקע זה מודגשת עוד יותר חריגותה של הסולידריות המפתיעה שמפגינים חבורת הפעילים החברתיים הקוויריים. בעת שחבריהם מהקהילה מגיבים ביריקות ובאלימות מילולית לניסיונות גיוס הכספים שלהם, עסוקים בדאגה לעצמם או בבילויים ודיסקו (מזכיר קהילה אחרת במקום אחר?), ובזמן שהם מתמודדים גם עם אלימות פיסית מזעזעת (חזיזים ואבנים שנזרקים אל עבר חנות הספרים בה הם נפגשים, או מכות קשות על רקע הומופובי המובילות לאשפוזו של אחד הפעילים), תמוהה במיוחד ההחלטה לתמוך דווקא במאבק של הכורים, אוכלוסיה שאינה נודעת דווקא בפתיחות כלפי להט"בים. על כך משיב גיבור הסרט, מארק, המשיב לשאלה של עיתונאי המבקש לברר מדוע על ההומואים והלסביות להפגין סולידריות דווקא עם הכורים ההומופובים שמעולם לא תמכו במאבק ההומו-לסבי: "משום שהכורים עושים משהו שלא אני ולא אתה מוכנים לעשות, הם מפיקים פחם הנחוץ כדי לייצר חשמל, הנחוץ כדי שאתה תוכל לרקוד לצלילי דונה סאמר במועדון".

אבל למרות הרצון הטוב והכסף (המועט) שנאסף, הסרט מציג גם את הקשיים שביצירת סולידריות. ניסיונם של הפעילים למצוא קהילת כורים שתהה מוכנה לקבל את הכסף ולשתף פעולה עם המאבק של ההומואים והלסביות למענם כמעט ונכשל, עד שלבסוף, כמעט בטעות, מוצאים הפעילים קהילת כורים קטנה שמוכנה לקבל את כספם והם אף מוזמנים לבקר בעיירת הכורים הזעירה. הסרט מתמודד יפה עם תיאור המהלך הסיזיפי שביצירת הקשרים בין חבורת הפעילים הלונדונית ותושבי העיירה המרוחקת, השמרנית, החשדנית ובעיקר המרותקת כל כולה למאבק הקשה והמתיש הדורש מיצוי כל כוח אפשרי- חברתי, כלכלי ורגשי. הסרט מראה כי יצירה של סולידריות אמיתית, הזדהות ואמון הדדיים בין קהילות שונות ומאבקים שונים אשר נדמה כי תהום פעורה ביניהם, אינה דבר פשוט כלל וכלל והיא כרוכה בקשיים, משברים ורגעי שפל. לצופה הישראלי-יהודי עשוי הסרט לגרום להרהור בדבר הקושי והסירוב העיקש של מרבית קהילת הלהט"ב המקומית בימינו למצוא גשרים ולתמוך במאבקים של קהילות מוחלשות אחרות, אם בסירוב להזדהות ולתמוך במאבק הפלסטיני, במאבקי הפליטים או במאבקי עובדים בפריפריה, אף על פי שקהילת הלהט"ב המקומית היא כיום קהילה חזקה והגמונית במידה רבה. כך, תוך צילומי נוף מרהיבים של ווילס, וצילום מרשים במיוחד החוזר על עצמו שוב ושוב ומתעד את כפר הכורים הקטן במבט על, מתאר הסרט ברגישות, בכישרון קומי ובאופן שלא משאיר אף צופה אדיש את הקשרים האישיים הנרקמים בין אנשים שלכאורה שונים כל כך, אך בפועל נאבקים באותו משטר ובאותם כלים המשמשים את המשטר לדיכוי.

בלי לגלות את סוף הסרט הסרט מראה כי גם מאבק שנכשל בסופו של דבר עשוי להצמיח קהילות מועצמות ואנשים חזקים, ובעיקר הרבה הרבה רגעים אנושיים מרגשים. הסרט, המבוסס כאמור על סיפור אמיתי, נאמן מאד לסיפור המקורי (אותו ניתן לראות בסרטון התיעודי שנעשה זמן קצר לאחר האירועים ובו מתועדות הדמויות שהיו מעורבות במאבק). ניתן גם לבקר את הסרט, כפי שעשו כמה מחברותיי, על כך שהוא מגחיך במידה מסוימת את חלקן של הנשים הלסביות במאבק, אך גם ביקורת זו היא במידה רבה אנכרוניסטית, שכן הפיצול של הלסביות המתועד בסרט אכן התקיים במציאות, מגוחך עד כמה שזה נראה במבט לאחור. כך או אחרת, מדובר בסרט יפה ורגיש המתאר בצורה יוצאת דופן מאבק סולדרי אמיתי ואמיץ, חיבור בין פוליטיקה מינית ופוליטיקה מעמדית, התארגנות של תנועה חברתית ומאבק אל מול קהילה אדישה הרוצה להשאר "א-פוליטית" ולהתמקד בבילויים, מוזיקה וריקודים, אל מול קומץ חברים המבקש לחולל שינוי חברתי ופוליטי, למרות המחיר האישי והקולקטיבי ששינוי כזה דורש. לכו לצפות בסרט המקסים והחשוב הזה!