אם אתם קוראים את זה

אם אתם קוראים את זה, זה סימן שהתאבדתי ומן הסתם לא מחקתי את הפוסט הזה מרשימת ההמתנה.

בבקשה אל תהיו עצובים, זה לטובה. החיים שהייתי חיה אינם שווים שיחיו אותם… כי אני טרנסג׳נדרית. אני יכולה לפרט למה אני מרגישה ככה, אבל המכתב הזה כנראה יהיה ארוך מספיק ממילא. אם לנסח את זה בצורה פשוטה, אני מרגישה כמו בת שכלואה בגוף של בן, והרגשתי כך מאז גיל 4. אף פעם לא ידעתי שיש מילה לתחושה הזאת, או שזה אפשרי בשביל בן להפוך לבת, ולכן מעולם לא סיפרתי לאיש ופשוט המשכתי לעשות דברים שנחשבים ״של בנים״ כדי לנסות להשתלב.

בגיל 14 גיליתי מה זה טרנסג׳נדר ובכיתי מרוב אושר. אחרי 10 שנים של בלבול, סוף סוף הבנתי מי אני. מיד סיפרתי לאמא שלי, והיא הגיבה בצורה שלילית מאוד קיצונית, אמרה לי שזה רק שלב, שאני אף פעם לא אהיה באמת בת, שאלוהים לא עושה טעויות, שאני טועה. אם אתם קוראים את זה, הורים, בבקשה אל תגידו את זה לילדים שלכם. גם אם אתם נוצרים או מתנגדים לאנשים טרנסג׳נדרים, אף פעם אל תגידו את זה לאף אחד, בייחוד לא לילד או לילדה שלכם. זה לא יעשה כלום חוץ מלגרום להם לשנוא את עצמם. זה בדיוק מה שזה עשה לי.

אמא שלי התחילה לקחת אותי למטפלים, אבל היא לקחה אותי רק למטפלים נוצרים (שכולם היו מלאים בדעות קדומות), ולכן אף פעם לא קיבלתי את הטיפול שהייתי זקוקה לו כדי לרפא את הדיכאון שלי. קיבלתי רק עוד נוצרים שאומרים לי שאני אנוכית וטועה ושאני צריכה לפנות לאלוהים כדי לקבל עזה.

כשהייתי בת 16, הבנתי שההורים שלי אף פעם לא יגיעו להשלמה, ושאני אאלץ לחכות עד גיל 18 כדי להתחיל כל סוג של טיפול לשינוי מגדרי, וזה לגמרי שבר לי את הלב. ככל שמחכים יותר, כך קשה יותר לעשות את השינוי. הרגשתי חסרת תקווה, שאני אראה כמו גבר בדראג במשך שארית חיי. ביום הולדתי ה-16, כשלא קיבלתי את ההסכמה של ההורים שלי להתחיל תהליך של שינוי מגדרי, בכיתי עד שנרדמתי.

פיתחתי מין עמדה של ״תזדיינו״ כלפי ההורים שלי ויצאתי מהארון בתור הומו בבית הספר, מתוך מחשבה שאולי, אם אני אצא מהארון בתור טרנסית באופן הדרגתי, זה יהיה פחות מזעזע. על אף שהתגובה של החברים שלי הייתה חיובית, ההורים שלי כעסו. הם הרגישו כאילו אני תוקפת את הדימוי שלהם ושאני מביכה אותם. הם רצו שאני אהיה הילד הנוצרי הסטרייט הקטן והמושלם שלהם, וזה כמובן לא מה שאני רציתי.

אז הם הוציאו אותי מבית הספר הציבורי, לקחו לי את המחשב הנייד ואת הטלפון, ואסרו עליי להיכנס לכל סוג של רשת חברתית, מה שבודד אותי לחלוטין מהחברים שלי. זה כנראה היה השלב בחיים שלי שבו הייתי הכי מדוכאת, וזה מפתיע אותי שלא התאבדתי. הייתי לגמרי לבד במשך 5 חודשים. בלי חברים, בלי תמיכה, בלי אהבה. רק האכזבה של ההורים שלי והאכזריות של הבדידות.

בסוף שנת הלימודים, ההורים שלי סוף סוף נרגעו ונתנו לי את הטלפון שלי והרשו לי לחזור לרשתות החברתיות. התרגשתי, סוף סוף החברים שלי חזרו אליי. הם התרגשו נורא לראות אותי ולדבר איתי, אבל רק בהתחלה. עם הזמן, הם הבינו שלא באמת אכפת להם ממני, והרגשתי אפילו יותר בודדה מאשר קודם. החברים היחידים שחשבתי שיש לי חיבבו אותי רק כי הם ראו אותי חמש פעמים בשבוע.

אחרי קיץ שבו כמעט לא היו לי חברים, לצד המעמסה של הצורך לחשוב על קולג׳, לחסוך כסף כדי לעזוב את הבית, לשמור על ציונים גבוהים, ללכת לכנסיה כל שבוע ולהרגיש חרא כי כולם שם מתנגדים לכל מה שאני חיה בשבילו, החלטתי שנמאס לי. אני אף פעם לא אצליח לעבור שינוי מגדרי מוצלח, אפילו אחרי שאני אעזוב את הבית. אני אף פעם לא אהיה מרוצה מאיך שאני נראית ונשמעת. אף פעם לא יהיו לי מספיק חברים. אף פעם לא תהיה לי מספיק אהבה. אני אף פעם לא אמצא גבר שיאהב אותי. אני אף פעם לא אהיה מאושרת. או שאני אחיה את שארית החיים שלי בתור גבר בודד שהיה רוצה להיות אישה, או שאני אחיה את החיים שלי בתור אישה עוד יותר בודדה ששונאת את עצמה. אין דרך לנצח. אין דרך לברוח. אני כבר עכשיו עצובה מספיק, אני לא צריכה שהחיים שלי יהיו עוד יותר גרועים. אנשים אומרים ״זה נהיה יותר טוב״ (it gets better), אבל זה לא נכון במקרה שלי. זה נהיה יותר רע. בכל יום המצב שלי נהיה יותר רע.

זה הסיכום של הדברים, בגלל זה אני רוצה להרוג את עצמי. אני מצטערת אם זאת לא סיבה מספיק טובה מבחינתכם, היא מספיק טובה מבחינתי. לגבי הצוואה שלי, אני רוצה ש-100% מהחפצים ששייכים לי מבחינה חוקית יימכרו, ושהכסף (פלוס הכסף שיש לי בבנק) יינתן לתנועות זכויות אזרח טרנסג׳נדריות ולקבוצות תמיכה טרנסג׳נדריות, לא מעניין אותי איזה. הדרך היחידה שבה אני אנוח בשלום על משכבי היא אם יום אחד לא יתייחסו לאנשים טרנסג׳נדרים כמו שהתייחסו אליי, יתייחסו אליהם כמו אל בני אדם, עם רגשות לגיטימיים וזכויות אדם. צריך ללמד על מגדר בבתי הספר, וכמה שיותר מוקדם יותר טוב. למוות שלי צריכה להיות משמעות. המוות שלי צריך להיכלל במספר האנשים הטרנסג׳נדרים שהתאבדו השנה. אני רוצה שמישהו יסתכל על המספר הזה ויגיד ״זה ממש דפוק״ ויתקן את זה. תתקנו את החברה. בבקשה.

שלום,

(לילה) ג׳וש אלקורן