געגוע לעולם שהיה במרוקו: הם ואנחנו

כמאל השכאר יוצר הסרט הוא מורה להיסטוריה. הוא נולד בתינע'יר שבהרי האטלס. כתינוק היגרו הוריו לצרפת. הוא גדל בין זהויות שונות וללא זהות – כפי שהוא מעיד – לא צרפתי, לא בֶּרבֶּרי ולא מרוקאי. מדי קיץ הוא מבקר את סבו וסבתו שבתינע'יר, ושם בין סימני ההעדר, בין "מצבות" היהודים שאינם, בין בתיהם העומדים עדיין ריקים, הוא מגלה עולם תרבותי שלם שנשאר בזכרונם החי של אנשים רבים, מוסלמים ויהודים כאחד. זהו עולם שהיה ואיננו אך נוכח בהעדרו, נוכח דרך הגעגוע אליו.

כגולה, כמי שמחפש לעצמו בית, יוצא השכאר להתבונן בעוזבים ובנעזבים ששפה אחת וזכרונות רבים ממשיכים לחבר ביניהם. הבית שנחרב ממשיך לשמש כגל עד לזכרון שלא התפוגג. השכאר, שאיננו איש קולנוע, לוקח אתו את הצלם (היהודי) פיליפ בלאיש, לתעד את הזכרון הזה, לחלץ אותו מסבא וסבתא שלו ומזקנים אחרים בני דורם שמשמרים את הזכרון של העולם המשותף של הבֶּרבֶּרים היהודים והבֶּרבֶּרים המוסלמים שחיו בתינע'יר, וגם מהיהודים הבֶּרבֶּרים שהיגרו לישראל ונושאים אתם את הזכרונות שלהם.

"פתאום קראו להם לצאת והם יצאו," מספרים הזקנים בתינע'יר על עזיבת היהודים בשנות ה-60. "הם בכו ולא רצו לעזוב," הם מדווחים מתוך תחושה של נטישה, "גם אנחנו בכינו". אולי הם מספרים את מה שהשכאר מבקש לשמוע ואולי לא. אם לשפוט לפי הבעות פניה של סבתא שלו שמספרות על ההסתייגות שלה מהיהודים, הרי שלא כולם זוכרים בערגה את היהודים. בבית אחד המרואיינים נכנסות בחורות צעירות לבושות בחיג'אב ואומרות: "זה לא מסוכן לדבר על זה?" ויוצאות במהירות מהחדר. התמונה היא רבת פנים.

כשהשכאר פוגש את ילידי תינע'יר שהיגרו לישראל ומציג את עצמו בפניהם כמוסלמי בֶּרבֶּרי, הם מקבלים אותו בחמימות ובשמחה. מעניין איך היו מקבלים אותו בני הדור השלישי והרביעי בארץ "שלא ידעו את יוסף" ולא נחשפו לעומק ההיסטורי של היחסים ולא לתרבות העשירה שצמחה שם. היהודים הבֶּרבֶּרים נזכרים מול המצלמה בכאב איך "לילה אחד לקחנו הכל והלכנו… עזבנו הכל… אמרו לנו לבוא מהר…" התיאורים שלהם מעבירים תחושה כמעט הזויה של עזיבה פתאומית, של אמונה נאיבית ברעיון שהוביל אותם לישראל אחרי אלפי שנות חיים משותפים.

השכאר פוגש גם פעיל של ההסתדרות הציונית שמספר איך היה מסתובב בין הכפרים כדי לרשום את היהודים, ולהנפיק להם דרכונים זמניים רק כדי שיצאו ולא יחזרו אחרי שהופעל לחץ על המלך ועל הממשלה שיעודדו את הגירתם. שליחי התנועה הציונית הציגו את ישראל כמקום אידיאלי – כארץ האבות שצריך לחזור אליה. אבל ברגע שהיהודים הגיעו לארץ האבות הנחשקת באה התפכחות ואכזבה. "לא ידענו לאן אנחנו הולכים", מספרת אחת המרואיינות, "היינו תמימים." אחד המרואיינים מספר איך כשהגיעו לבית שאן באוטובוס שלקח אותם משדה התעופה באו לקראתם עולים שהובאו לשם לפניהם ויעצו להם לא לרדת מהאוטובוס. אחרת מעידה: "חיינו כאן בחרפה ובושה." אחרת שרה על חוויות ההרחקה וההשפלה. כך, מתוך פסיפס הסיפורים הן של המוסלמים והן של היהודים עולה המימד הטראגי של עזיבת היהודים את מרוקו.

"היה טוב. באמת חיינו אתם. לא היו בעיות," מספרת ילידת תינע'יר שהשכאר פוגש ביבנה. "איך הלכה השמחה?" היא שואלת ואף מסבירה איך היחס של הבֶּרבֶּרים המוסלמים השתנה כשקמה מדינת ישראל, כלומר כשהיהודים תבעו לעצמם ריבונות: "הם הפסיקו להגיד לנו בוקר טוב, אבל הם לא גירשו אותנו," מספרת אותה עדה. במרוקו לא הייתה אנטישמיות, אבל "כאן זה הורג את זה. למה לריב על האדמה? האדמה נשארת במקום." היא אומרת, "היא שייכת לכולנו. כולם צריכים לחיות בה הם ואנחנו."

מה שברור הן מתוך השיחות עם הבֶּרבֶּרים המוסלמים במרוקו והן עם הבֶּרבֶּרים היהודים בישראל שהנושא שהודחק במשך שנים כאן ושם, הוא עדיין נושא טעון. רבים מבין בני הדור השלישי והרביעי לניתוק במרוקו, כמו גם השכאר עצמו וכמו רבים בישראל, לא מכירים את ההיסטוריה המשותפת אלא רק את הסכסוך שבהווה. באופן די מדהים כמה מבני הנוער שהשכאר ראיין בתינע'יר ידעו שיהודים חיו שם בעבר מההורים שלהם אבל לא מלימודי ההיסטוריה בבית הספר. גם במרוקו וגם בישראל הדיון על ההיסטוריה המשותפת נדחק לשוליים. עצם הקרנת הסרט בפסטיבל קולנוע במרוקו עוררה התנגדות גדולה אך גם דיון ציבורי מהדהד. התגובות הסוערות שהתעוררו נבעו כנראה מכך שהוא נוגע במשהו עמוק ולא פתור. ההקשר של דיון זה הוא כמובן הסכסוך הישראלי-פלסטיני ושאלת הנורמליזציה של היחסים עם ישראל על רקע אי פתרון הסכסוך, והויכוח בין האיסלאמיסטים לבין החילונים שמתנהל במרוקו של היום. כך או כך, נושא היחסים עם היהודים נוגע בעצב חשוף. הסרטים הרבים שנעשו בשנים האחרונות כמו למשל: "לאן אתה הולך משה?" (2007) של חסאן בנג'לון (Hassan Benjelloun) כמו גם רבים אחרים, הם בודאי עדות לכך שזכרון החיים המשותפים חוזר ועולה ומציב שאלות גם לגבי הסיבות למתח הקיים בהווה.

בהקשר זה כדאי גם לציין את הקמתו של "מועדון המימונה", בשנת 2007, על ידי סטודנטים לא-יהודים באוניברסיטת אל-אח'וואן שבאיפראן בעידודו של המלך חסאן השני, ומאז של סניפים נוספים של המועדון בערים אחרות. מטרת המועדון היא לחגוג את ההיסטוריה והמסורת של היהודים של מרוקו בעיקר סביב המסורת של המימונה שמסמלת את ההבטחה והתקווה לגאולה. גם מועדון המימונה עורר ביקורת במרוקו. אולם, אי אפשר להתכחש לעובדה שההיסטוריה של יחסי המוסלמים עם היהודים היא חלק מההיסטוריה של מרוקו, אומר עומאר באום, אנתרופולוג יליד מרוקו, המרצה באוניברסיטת לוס אנג'לס בקליפורניה ובאוניברסיטה הבינלאומית בראבאט וחוקר את ההיסטוריה של היהודים במרוקו, את תפקידם בהיסטוריה של מרוקו ואת ההבדלים הבין דוריים ביחסם של המוסלמים אליהם. ספרו "Memories of Absence – How Muslims remember Jews in Morocco” יצא לאור ב-2013 בהוצאת אוניברסיטת סטנפורד. נושא מחקרו של באום נחשב לטאבו וכל מי שעוסק בו נחשד כפרו-ציוני. כאן אפשר לצפות בהרצאה שלו על זיכרון השואה בשיח הממסדי והציבורי המרוקאי.

אחד הפרויקטים לשינוי מרקם היחסים בין יהודים לערבים בישראל הוא של עמותת הגר לחינוך יהודי ערבי לשוויון. העמותה יזמה לאחרונה כתיבת אנתולוגיה של סיפורים בעברית ובערבית שדרכם מוצגים העקרונות והערכים העומדים מאחורי החגים שאותם מציינים בני 3 הדתות החיים בישראל. כשניגשנו לכתוב את התכנית, חשבנו איך להציב אופק של חיים תרבותיים משותפים. הדוגמא החשובה ביותר שמצאנו הוא חג המימונה כפי שהוא נחוג במרוקו כמופת לחיים של שותפות בד בבד עם בידול דתי. זאת, בשונה מאוד מהאופן בו הוא עוצב מחדש בישראל.

סרטו של השכאר מציג תמונה מורכבת ומעוררת מחשבה. למרות שהוא לא מברר עד תום את כל השאלות שעולות ממנה, הסרט בהחלט מזמין דיון חשוב במודל של קיום שיש בו שותפות תרבותית יחד עם הבדלי דת. בעיקר הוא מציג פתח להיסטוריה שהודחקה אולי דווקא כי היא מציבה אפשרות של קיום משותף. ההיסטוריה הלא מוכרת של יהודי מרוקו יכולה לשמש מקור השראה לשינוי פני החברה והתרבות בישראל. אפשר לראות בסרט של השכאר כעין הזמנה לפנות אל עולם התרבות היהודית-מוסלמית כמשאב חשוב בבנייה של חזון של קיום יהודי-פלסטיני משותף.

מידע על ההקרנה בירוחם לאחר הופעה של נטע אלקיים

הזמנה להקרנת הסרט בבאר שבע

בימוי ותסריט: Kamal Hachkar
עריכה: Yaël Bitton
צילום: Philippe Bellaïche
תחקיר: Archive Material Elias Harrus / Famille Harrus / Alliance Israelite Universelle / The Steven Spielberg Jewish Film Archives / Jean-claude Huisman
פסקול: Sound Engineer: Morgann Martin And Tully Chen, Sound Editing And Mix: Clément Chauvelle
מוזיקה: Shlomo Bar