• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

לחם הקורבן

באביב הוא למד על שני דברים: אהבה ומלחמה. הראשונה העניקה משמעות לשנייה. מלחמה היא הזכות לחיים של הנערה שאותה הוא אוהב על האדמה שאותה הוא אוהב. פלסטין היא גם סעאד בעלת העיניים השחורות. ומה על הלחם הספוג בדמה? פרק רביעי בסדרת ספרות הנכבה. מערבית: יהודה שנהב-שהרבני

כאשר הגיש לו אבראהים את הנרגילה גדושת הטבק על מנת שיפיג את כאבו, כל מה שביקש היה שיניחו לו לבכות כילד. הוא חש בדמעות אשר פרצו ושטפו את עיניו. הוא הסב את ראשו לאחור וניגב אותן בסתר בקצה שרוולו. אחר כך הרים את ראשו אל מעבר למתרסים בניסיון להסתיר את כאבו המבויש. כאשר הפנה את מבטו אל חבריו הוא מצא בשתיקתם צער, שהחזיר בשנית את הדמעות לעיניו. הייתה זאת שעת ליל וממעל, מרחוק, השקיף חצי סהר ערפילי. כל דבר בלילה הזה הזכיר לו את היגון על אסונו. הוא חש שכל עצם ביקום כבר מכיר את סיפורו. מה שהשתוקק לו באותו רגע היה להתמסר בטבעיות למותרות העצב. הוא הרי חלש מדי עתה מכדי להעמיד פנים שהוא חזק. הוא רצה לטלטל את החברים שמסביבו, כדי שישוב ויהיה בן אנוש. כדי שיסיר מעל פניו את המסכה הנוקשה ויבכה. יבכה ללא בושה. הוא הרים את שרוולו כדי למחות את עיניו וחש בחיכוך אניצי הצמר בחולצה אשר לבש. הוא נזכר שהיא אמרה לו שהחולצה הזאת תשמש לו קמע שיהדוף לאחור כל קליע בוגדני.

כן. הוא זוכר את הלילה ההוא. הלילה שבו הירח היה קטן והקור צרב את הגוף, כמו בלילה הזה. הוא התמנה לשמור על בית חולים קטן שהקים צבא ההצלה3. בית החולים מוקם באחד מבתי העיר, והכיל ארבעה חדרי אבן וגינה קטנה. שמונת המיטות היו תפוסות על ידי פצועים שהובאו על ידי חבריהם לנשק לבית החולים לקבלת טיפול, לאחר מערכה שבמהלכה נורתה אש מן הקולוניה היהודית בנהרייה על הכפרים הערבים בשטח השיפוט של נפת עכו. באותה עת בחרה בו ועדת המשמעת לשאת בנטל השמירה על בית החולים, שהיה ממוקם בקצה העיר, הרחק מבתי המגורים. היה זה לילה קר. הכאפייה והמעיל העבה שעטה על עצמו, לא הספיקו כדי להגן עליו מדקירות הקור הצורב. הוא צעד הלוך ושוב על מנת שהדם לא יקפא בעורקיו. כאשר היה מתעייף היה שב ונשען על גדר בית החולים בסמוך לשער, צופה מרחוק אל בתי העיר אשר נמה תחת האיום של מתקפת פתע חדשה. הוא לא ידע מהי בדיוק השעה. כל האורות כבר כבו, למעט אורות הפנסים שלאורך הדרכים הציבוריות. הלילה שתק, מלבד יללות התנים אשר נשמעו מרחוק.

מפקד צבא ההצלה, פאוזי אל קאוקג'י, שלישי מימין
מפקד צבא ההצלה, פאוזי אל קאוקג'י, שלישי מימין

הוא לא זכר מה הייתה בדיוק השעה כאשר הבחין בה ניצבת לצידו במדי האחות הלבנים שלה ומציעה להביא לו כוס תה. הוא לא חשב באותו רגע על כוס תה, או על כל דבר אחר. אולם לפתע הוא השתוקק למשהו שיחמם את אצבעותיו הצוננות. הוא נענה לה מיד בהכרת תודה. היא הלכה ושבה כשהיא נושאת איתה את התה. הוא גמע את התה בארבע לגימות מהירות כדי לא להניח לה להמתין זמן רב מדי. כאשר השיב לה את הכוס הריקה הוא מלמל כמה מילות תודה. לאחר שהסתלקה חשב שמן הראוי היה שיחליף עמה מספר מלים. הוא סובב את ראשו כדי לתור אחריה, אולם צילה נעלם מעבר לחלון. משלא הבחין בה, הוא ויתר והחליט להודות לה כבר בבוקר. אולם איך הוא יזהה אותה? שהרי בבית החולים היו שתי אחיות והוא לא הצליח להבחין בתווי פניה או גזרתה, לבד ממדיה הלבנים. בלילה שלמחרת גמר אומר להיות פחות נוקשה אם תחזור ותציע לו תה. הוא המתין זמן רב אולם היא לא הופיעה. הוא אמר לעצמו שהיא עסוקה בטיפול בפצועים שזקוקים עתה לתה ולחמלתה. מדוע שלא יקיש בדלת ויבקש את התה בעצמו? הוא התבייש לעשות זאת וחשש להראות בעיניה כמטרד. הלילה שתק. האורות כבר כבו והעיר ישנה. עליו ועל אחיו לנשק הוטל להישאר ערים אל תוך הלילה. אתמול בדיוק באותה שעה הוא שתה מן התה שלה. הוא הסיר את אצבעותיו הקפואות מקנה-הרובה הצונן, והשתוקק למשהו שיחמם אותן. לפתע, בדיוק כשהגביה את ידו אל עבר פיו כדי לנשוף באצבעותיו, הופיעה דמותה הלבנה לצידו. היא אמרה בקול שהכיר: "הכנתי לך את התה מבלי שביקשת. לא תסרב, נכון?"

הוא הגביה את עיניו והביט בפניה. אחר כך הושיט את ידו הקפואה כדי לאחוז בספל וחשב שקודם שישתה מן הראוי שיגיד לה דבר-מה,.

  • האם העבודה הזו לא מפרכת מדי?

היא הגיבה בחדות שלא ציפה לה:

  • אתה חושב שאני חלשה מדי בעבורה?

  • אני .. לא. כלל וכלל לא.

פיו נאלם והוא לא מצא מה לומר לה. הוא הרים את הספל אל עבר שפתיו וגמע את התה במהירות עד שחש צריבה בגרונו. אחר כך הוא החזיר לה את הספל מבלי שהוסיף מילות תודה. כאשר היא התרחקה מעט, הוא קרא לה. למה שלא ישאל אותה לשמה?

– היי עלמה.

היא עצרה.

הוא התקרב לעברה:

  • סליחה. האם אוכל לדעת מה שמך?

היא צחקה לפני שענתה:

  • למה לא? אנחנו כאן אחים לנשק. שמי סעאד.

  • ואני ראמז. חבריי מכנים אותי "הסָמַל". אפשר ללחוץ יד?

היא הושיטה לו את ידה כשבת צחוק נסוכה על פניה, והסתלקה בזריזות כלעומת שבאה.

סעאד. כמה מוזר: גם שמה הוא סעאד. כנראה שיש לו מזל מיוחד עם השם הזה. לפני ימים מספר הגישה ועדת הנשים בעיר מתנה למשמר הלאומי ובה חולצות צמר ושמיכות שסרגו בנות העיר. בכיס כל אחת מהן הייתה מונחת פתקה שנשאה את שם הנערה אשר סרגה את החולצה, בליווי מספר מילות עידוד קצרות. הוא עדיין מחזיק בפתקה שמצא בכיס. הוא מישש את החולצה באצבעותיו והוציא את הפתקה מן הכיס. אחר כך הצית גפרור שהאיר את השם: "סעאד והבי". מתחת לשם היה כתוב: "אני מקווה שאת החולצה הזאת ילבש גבר גיבור".

האש איכלה את הגפרור ואיתה נעלמו גם המלים. הוא החזיר את הפתקה אל כיסו. הייתכן שזאת היא? ואם כן, האין זה צירוף מקרים מתוק? הוא פנה לעבר הדלת אולם מצא אותה נעולה.

בלילה השלישי החליט להתחיל את תורנות השמירה מוקדם יותר, כדי למצוא הזדמנות להיכנס לבית החולים ולברר מה עלה בגורל הפצועים. הדלת הייתה פתוחה והוא נכנס פנימה. הוא הבחין בה נושאת את מגש ארוחת הערב לאחד הפצועים. הוא ברך אותה לשלום ושאל אם יוכל לבקרם. היא ענתה:

  • למה לא? אני רוצה שתפגוש את חסאן כדי שיספר לך את סיפור המערכה. כבר שמעתי אותו עשרים פעם, ולא יזיק לי אם אשמע זאת בפעם העשרים ואחת.

הוא פסע בעקבותיה. כשנעמדה ליד מיטתו של חסן חבוש-הראש הוא נעמד לידה. דבריו של הפצוע עוררו בהם צחוק:

– חברתנו סעאד היא אחות קשוחה. היא רוצה שאשכב על המיטה כאילו הייתי גווייה. היא אוסרת עלי לעשן את הסגריה שלי, אפילו בהיחבא.

כשצחקה יכול היה ראמז להבחין בשיניה הצחות כשלג. מעיניה ניצת אור כברק שהעיד על נחישות בלתי מתפשרת. האווירה הזו עודדה אותו לשאול:

  • למרות זאת אתה מסכים איתי שהיא טובה?

  • טובה? היא הטובה מכולן. היא יותר טובה מאמי הזקנה. היא לא חדלה להסתובב בינינו. היא מתייצבת לצלצול הפעמונים הבוקע מכל חדר וחדר, משקה אחד או מאכילה את האחר. אם היא מוצאת רגע לנוח היא מתיישבת בסמוך לדלת וסורגת.

  • סורגת?

הוא נזכר בחולצה אשר לבש. הוא הושיט את ידו כדי להתיר את הכפתורים הגסים של מעילו, וחשף את החולצה שמתחתיו. הוא פסע לעברה ושאל:

  • את מכירה את החולצה הזו?

  • כן. אם כך התמזל המזל ואתה קיבלת אותה.

  • הראוי אני לה? אני עדיין מחזיק בפתקה כדי לזכור תמיד שעלי לנהוג כגיבור.

צלצול עיקש של פעמון זימן אותה אליו. לאחר שעזבה ביקש ממנו חסן סיגריה, לא לפני שנשבע שלא יעשן אותה לפני שהיא תרשה לו לעשות כך.

***

בית החולים הממשלתי, עכו לפני 1948. מתוך לזכור את פלסטין
בית החולים הממשלתי, עכו לפני 1948. מתוך לזכור את פלסטין

חלפו שבועיים. הפצועים שבו אל איתנם וכולם עזבו את בית החולים, למעט אחד אשר הועבר לבית חולים אחר. משימת השמירה על בית החולים נסתיימה. הוא שב לאימון מתגייסים צעירים בנשק. במהלך שעות היום היה מקבל אותם, ומשחררם עם רדת החשכה. אז נשא את הרובה ונפנה אל עמדת השמירה. רק כאשר נצבעו השמים באור הבוקר היה שב אל דירת החדר שלו ומשליך את עצמו על מיטת הברזל. שם מצא זמן לחשוב עליה.

הסתיים שבוע שבמהלכו הוא לא ראה אותה. היכן יכולה הייתה להיות? מדוע חש דחף כה עז לעסוק בה? דחף לאהוב את החולצה אשר סרגה בעבורו. אתמול בבוקר, בעת שהתלבש, הוא הבין משהו. הוא החזיק את החולצה בידיו ובחן אותה. הרי גם סעאד אחזה בה במו ידיה במשך מספר ימים. היא סרגה את החולצה, מחברת תפר לתפר, מבלי לדעת למי היא מיועדת. האם ראתה בעיני רוחה את דמות הגבר אשר ילבש אותה? ללא ספק, היא קיוותה שהוא יהיה גבר גבוה ורחב כתפיים. גבר שיהיה גיבור. הוא הביט בעצמו במראה שהייתה תלויה על הקיר ומישש את זרועותיו השריריות. בעודו בוחן את עצמו הוא צחק על מחשבותיו האוויליות. אבל מה יקרה אם ינהג כבמעשה שטות? למשל שיטמון את פניו בחולצה, יריח אותה ממושכות ואף ינשק לה?

באותו יום הוא נפגש בה באקראי ברחוב. היא לא הייתה לבושה במדי האחות. הוא עצר אותה ואמר:

  • כמעט שלא הכרתי אותך. בדרך כלל את לבושה בלבן.

היא הושיטה לו את ידה ללחיצה ואמרה:

  • בית החולים הועתק מכאן ואני לא מוצאת מה לעשות כעת. מה מעשיך אתה?

  • מאמן מתגייסים חדשים ביום ושומר בלילה. בלי תה!

קול צחוקה התנגן באוויר. היא קלטה את מבטו המופנה לעברה והסמיקה. הוא חשש שתסתלק לדרכה ובמהירות, לפני שהבושה תשתלט גם עליו, שאל:

  • סליחה אם אני נשמע חצוף. האם אוכל לפגוש אותך היכן שהוא?

  • העיר שלנו קטנה מדי בשביל זה.

  • אבל אנחנו אחים לנשק. אני מאמן מתגייסים חדשים, גברים ונשים, בשימוש בנשק. בואי למועדון הנמל. לאחר שאתפנה מן האימונים נוכל לשוחח מעט.

הם נדברו שתגיע בשעה שלוש.

כאשר הבחין בה, הוא היה בעיצומו של אימון שבו הדריך כיתת לוחמות בעמידה יציבה תחת משא הרובה הכבד. הוא התעלם מנוכחותה עד שהסתיים האימון. כאשר שיחרר את החניכות לדרכן הוא ניגש אליה, ברך אותה לשלום, הושיט לה כיסא וגרר אחר לעצמו.

  • האם אינך מותש?

  • מי לא מותש? אבל לאחר ששמעתי על דרגת הכוננות בקולוניות הציוניות קיוויתי שאפשר יהיה לדחוס אפילו ששים שעות עבודה ביום. אנו עומדים בפני אתגר קשה.

  • אתה פוחד?

  • אני זהיר. לא הולך להיות קל. נראה שהיהודים אגרו מאגרי נשק בקולוניות שלהם. מצאנו שם דברים רבים.

  • הלכת לשם בעצמך?

  • הרבה לפני שהמצב נעשה מתוח. עכשיו כבר אינני יכול ללכת, השם שלי נמצא ברשימה השחורה שלהם.

הוא ראה אותה מתבוננת בו. לפתע נפערו שפתיה ובעיניה ניבט מבט החלטי.

  • אתה יודע מה? אני מאמינה באמת ובתמים שאתה גיבור.

  • גיבור? אינני חושב כך. אולם הפתקה שלך מעניקה לי השראה להיות גיבור.

  • אתה עדיין שומר אותה אצלך?

  • הנה היא.

הוא הושיט לה את הפתקה. לפני שמשך את ידו חזרה הוא לחץ קלות על ידה. אחר כך הוא הפנה את מבטו אל עבר הים הכחול שממולו, כדי שתוכל להסתיר את מבוכתה.

הייתה זו עת האביב. באביב של פלסטין הים נצבע בכחול. במהלך היום שטות על גליו ספינות מפרש לבנות. בלילה מנצנצים הפנסים של סירות הדיג. ריח הניחוח מבוסתני התפוזים ממלא את האוויר. באביב הנוכחי הוא למד על שני דברים: אהבה ומלחמה. הראשונה העניקה משמעות לשנייה. מלחמה אין משמעותה הריגת האויב בשל היצר. מלחמה היא הזכות לחיים של הנערה שאותה הוא אוהב על האדמה שאותה הוא אוהב. פלסטין אינה רק ים שעליו שטות ספינות דייג, ולא רק תפוזים נוצצים כזהב. פלסטין אינה רק זיתים או שמן זית שבהם ממלאים את הצנצנות. פלסטין היא גם סעאד בעלת העיניים השחורות. בעיניה של סעאד ראה את הטוב שבפלסטין כולה. הוא דמיין בעיני רוחו בית מאושר. אישה שתוליד לו ילדים גיבורים ותעניק באהבתה משמעות לקיומו.

בכל בוקר הוא היה מתעורר מחדש אל דמותה, ואל החדשות בעיתוני הבוקר על הקרבות המתחוללים בכל מקום ומקום. קרב הקסטל, המתקפה של הלוחמים ממשולש הטירור על כפרי האויב4, הפשיטות שלו ושל אחיו על המשוריינים היהודים שהסתננו והתקדמו בדרך אל חיפה, עכו ונהריה, או גבורת בני עמו בעיירה סלמה5.

אחר כך התרחש האסון בחיפה.6 הוא לעולם לא ישכח את הערב ההוא שבו עסק באימון כיתת לוחמים. לפתע, כשהפנה את מבטו אל עבר הים, הוא הבחין בעשרות ספינות נושאות על סיפונן אנשים. תושבי העיר ששמעו על אשר התרחש, ועל הקרבות בחיפה, התקהלו סביב החומות במתחם הנמל כדי לצפות בהם. הם ידעו ששלטונות המנדט סייעו בהסתר לציונים לשפר את עמדותיהם. תחילה הודיעו שלטונות המנדט שיעזבו את העיר רק מספר חודשים לאחר פקיעת המנדט. אולם לפתע הם שינו את דעתם והכריזו שהם נאלצים לעזוב את העיר. פחד הוטל על הערבים אשר גרו במורדות הר הכרמל.7 השלטונות ניהלו מלחמת שמועות וייצרו בהלה. באותה עת הם פתחו את הנמל והציעו את ספינותיהם לכל מי שחפץ לעזוב. אנשים הצטופפו על הספינות בעוד אש מן ההר הפילה עליהם את חיתתה.8

הספינות פלטו אותם על חוף עכו. גוש של בשר. חלקם נאנקו מן הפציעות, חלקם מן הרעב ואחרים מן החרדה. הם מילאו את בתי העיר וחצרותיה, את מסגדיה ואת מנזריה. העיר הקטנה הזאת הייתה צריכה ליטול על עצמה להאכיל ולהעניק מחסה לכל האלפים הללו.9

באותו לילה ראה את סעאד לצד עשרות המתנדבות אשר קיבלו את פני היוצאים מן הנמל ופיזרו אותם בין הבתים ובתי החולים. מלחמת השמועות גירתה את העצבים החשופים.

בבוקר שלמחרת הוא התעורר למשמע נקישה חזקה על דלת חדרו. הוא פתח את הדלת והשתומם כשראה אותה ניצבת מולו. היא בכתה.

היא סיפרה לו שאחיה השיג משאית והעמיס עליה את כל שיכולה הייתה לשאת. אחר כך הוא דחס אל תוכה את אשתו, ילדיו ואת עצמו בדרכם ללבנון. כמוהו נהגו כבר כעשרים משפחות נוספות מן השכונה. אחיה פקד עליה להתלוות אליהם אולם כשסירבה והתנגדה, הכה אותה. כל שיכלה לעשות הוא לברוח ממנו. היא תהיה האחרונה לעזוב את העיר.

הוא היה שרוי במבוכה מעוצמת ההפתעה, ולא מצא מלים בפיו. רק לאחר שחבטה באגרופה בחזהו, שבר את דממתו ושאל:

  • האם עשית זאת בעבורי?

היא התפרצה לעברו:

  • לא. לא בעבורך. נכון שאני אוהבת אותך. אבל אתה אינך הכול.

אמרה והסתלקה.

הוא פתח את הדלת ויצא אל העיר. עשרות מכוניות, גדולות כקטנות, מלאות כריקות, האיצו את גלגליהם וחלפו על פניו במהירות הרוח. הן הותירו אותו משתומם. הוא לא ידע אם לבכות, לצעוק או לידות בהן אבנים.10

בתוך שבוע התרוקנה העיר. נותרו בה רק החמושים, מעט אחיות המפוזרות בין בתי החולים הקטנים והעקורים שהגיעו אליה מחיפה ומן הכפרים הסמוכים. לא נותר עוד זמן למפגשים עם סעאד. האויב ארב מצפון ומדרום והמתין לשעת כושר כדי לתקוף את העיר. בימים הוא היה מסתנן אל הכפרים הסמוכים, אוסף רובים ותחמושת. את הלילות היה מקדיש לשמירה עם עוד חמשה מחבריו. הם הסתתרו מאחורי המתרסים שהוקמו על גג בית החרושת לסיגריות ששבת. העיר הייתה צריכה להחזיק מעמד עד סיום תקופת המנדט, והגעת הצבאות הערבים שאמורים להשתתף במערכה.11

היו אילו המשימות שהוטלו עליו על ידי הועדה הלאומית בעכו. כאשר היה מוצא זמן לנוח, היה מהרהר בסעאד, תוהה באילו תנאים היא חיה את חייה. יום אחד הוא נדהם לראות אותה לפתע מתקדמת לעברו.

היא הייתה עטופה במעיל ונשאה עמה צרור גדול.

בשל המבוכה לא ידע כיצד לקדם את פניה. היא הקלה עליו כשהקדימה אותו, פתחה את החבילה ואמרה, תוך שהיא מפנה את דבריה לכל הנוכחים:

  • הועדה הלאומית חששה שהמזון עומד לאזול לכם. התנדבתי להביא אליכם את המצרכים הללו.

היא הוציאה מן הצרור לחם, סיגריות ודברי מתיקה. בעיניה היה מבט שהכיל בעיניו את כל התשוקה שבעולם. סערת רגשותיו גאתה מעוצמת האהבה שלו כלפיה. מי ייתן, ויכול היה לחבק אותה מול חבריו.

הוא שמר לעצמו את הזכות, שראה כשמורה רק עבורו, ללוות אותה קמעא בדרכה חזרה. הוא חש את קצות אצבעותיה בידו הרועדת. אחר כך הוא הרים את ידה אל פיו מבלי שימצא מה לומר לה, לבד מהפצרה שלא תעשה דבר מטורף כזה שוב. היא התרחקה והוא עמד צופה בה עד שנבלעה באחד מעיקולי הדרך.

אולם היא שבה וביקרה אותם.

בכל פעם היא הייתה נשארת במקום דקות ספורות בלבד, אולם אילו היו מספיקות כדי לעורר את רגשותיו ולמלאו בתחושות מיגעות ומשמחות גם יחד. כך זה היה עד תחילת השבוע. אחר כך המערכה התגברה והאש לא חדלה במשך שני לילות ושני ימים רצופים.

שריוניות האויב התקדמו בדרך הראשית לכיוון נהרייה.12 עליו ועל חבריו הוטל לארוב להם ולחסום בפניהם את הדרך, בסיוע ארטילריה שהוצבה על גגות הבתים הסמוכים אליה. המערכה לא נרגעה עד השעה שלוש אחר הצהריים ביום השני. רק אז השתרעו האנשים לנוח על גבי המתרסים או על גבי האדמה. הוא ירד למטה כדי לשטוף את עצמו בברז שבחצר. הוא היה בדרכו אל העיר על מנת לבדוק מהי התכנית של המשמר הלאומי להסגת המכוניות שנפגעו אל תוך העיר.

הסבון עדיין כיסה את פניו כאשר שמע מטח של קליעים ואחר כך עוד אחד. הוא מיהר לשטוף את הסבון מעיניו כשלפתע פילח קולה את אוזנו.

הוא נפנה אל שער החצר וראה אותה נכנסת בעדו. ביד אחת היא החזיקה את הצרור בעוד שהיד השנייה הייתה צמודה לחזה. תחילה הוא לא הבחין בדבר יוצא דופן, שכן עדיין ניצבה על רגליה. אולם לפתע התמוטטה ונפלה לזרועותיו כשדם זולג מחזה. הוא אטם את הפצע בידו וצעק לעבר חבריו אשר חשו מיד לעזרה והושיטו לו את חולצותיהם כדי שתספוגנה את הדם הניגר.

היא פתחה את פיה על מנת לומר משהו, אולם השתנקה ומילותיה נבלעו. אחר כך גנחה והכול הסתיים.

הדברים התרחשו במהירות שלא תאמן. דקות ספורות ששמו קץ לכל. מדוע? מדוע לא עצר הזמן מלכת? כיצד הניח לה למות? איך לא התעוררה מנשיקותיו ומבכיו המר? למה עפעפיה אינם מגיבים לדברי האהבה שלו?

היא מתה. אם כך, כיצד הוא מריח עדיין את שערה באפו? מדוע הוא מרגיש עדיין את חום ידה בכף ידו? את טעם שפתותיה הלחות על שפתיו? את עיניה המתריסות? במבטה לא ניכר דבר שהזכיר מוות. להיפך: ניכרה בהם אהבה ותקווה לחיים.

הוא שפשף את עיניו כדי להרחיק את הסיוט ממנו והלאה. הוא אחז בנרגילה שהגיש לו אבראהים כדי שלא לנעוץ את ציפורניו בכף ידו. הוא השקיע את מבטו בעיני חבריו.

הן כאילו אמרו: כן, היא מתה. עלינו לקחת אותה ממך ולקבור אותה על הגבעה. נציב על קברה דגל ונכריז על גבורתה.

היא אהבה אותך והפכה סמל לכולנו. אברהים, וודיע, סלאח, אחמד ועבדאללה.

***

בשמיים נראו רק מספר כוכבים ואלומת אור ירח צהובה ודקה. דבר לא נראה בחשיכה למעט הסיגריות הבוערות. הם ניצבו מאחורי המתרסים ללא שינה, ללא אוכל וללא שתייה.

הלילה עבר בשקט ורק עם שחר קטעו אותו מספר פיצוצים. אחר כך נשתתק הכול מסביב. האנשים העייפים התמסרו לשינה חטופה בצל הרעב והדריכות אל נוכח הסכנות המתקרבות.

עם שחר שפשף עבדאללה את עיניו ושאל, כשהוא מתבונן בקופסאות העץ המונחות לצידו:

  • יש משהו לאכול?

השיב לו וודיע:

  • בודאי. את הרעב שלנו.

ושתק.

בקרן זווית הייתה מונחת כיכר הלחם של סעאד. למה שלא יאכלו אותה? היא הייתה טבולה בדמה. מדוע נספג הדם בפת לחמם?

הרעב הפך לבלתי נסבל והם לא יכלו לעמוד על רגלם מרוב חולשה.

ראמז הרגיש שהתנאים מציבים לפתחו מבחן משפיל. הוא היה היחיד שיכול היה לחשוב על אכילת כיכר הלחם, או להציע אותה לאחרים.

הוא כיסה את עיניו בידיו. האם יש דבר נורא מלכפות עליו להאכיל את חבריו בדם ליבה?

הוא בחן את אחיו לנשק. עבדאללה, כמו סאלח, שכב על שמיכה. אחמד ישב על שק חול ולחץ על בטנו בידו.

כל אחד מהם היה נכון לאכול גופה של כלב מת. אולם אף יד לא הושטה לעבר כיכר הלחם הטבולה בדמה. היה עליו לקחת את היוזמה לעצמו. מה יאמר לחבריו? קחו אותה כיוון שסעאד העניקה לנו את הלחם והדם?

הוא הרכין את ראשו מעט, אחר כך התגבר על חולשתו וקם על רגליו. אם הרעיון נשמע כל כך מזוויע אזי מחובתו ללכת אל העיר להשיג להם אוכל.

הוא ניסה לעמוד על רגליו אולם חש חולשה. חבריו הבינו מה משמעותה של הליכה אל העיר. הוא יהיה חשוף כבמטווח ברווזים. הדרך מן העמדה שלהם אל בתי מרכז העיר הייתה ארוכה והמרחב גלוי לעין. המשוריינים שנסעו בדרך, והיו צפויים לעבור בכל רגע, הגנו על עצמם בירי קליעים לכול עבר. סאלח אחז בכתפו ואילץ אותו לשבת.

הוא התיישב ובמוחו התחולל מאבק בין כיכר הלחם בצבע האדום ובין הרעב שלו ושל חבריו.

היא הייתה מונחת בקרן זווית, צרורה עדיין בצרור שנשאה עמה סעאד. זה עתיד להכאיב לו אולם הוא יציל בכך חיים של חמשה אנשים. אסור לו שייכנע לרגשותיו.

איזה מחיר הוא ישלם? היש לו את הכוח לראות את הידיים בוצעות את כיכר הלחם הטבול בדמה ואת השיניים נוגסות בה? עיניו התערפלו. לא. לא יקום ולא יהיה. אפילו אם כולם ימותו. הם אינם טובים ממנה. ומה אם ימותו? שהרי היא מתה כשהיא נושאת את הלחם עבורם. הם ימותו אם לא יגעו בלחם. אי אפשר לכפר על מותה במותם. לא. הם ידחו את לחם הקורבן. מוצב לפתחם מבחן שמעיד על מידת אנושיותם. או לפחות על מידת האנושיות שלו. אבל במה חטאו הם? ומה אם ירעבו? האם יוכלו להעמיד פנים שהלחם איננו שם? הם לא הסתכלו לעברו. הם שכנעו את עצמם למצוא אפשרות אחרת להשיג אוכל. ואולי שימותו ועמם תמות גאולת הדם שלה.

גאולת הדם שלה? נכון. איך יכול היה לשכוח זאת? האם יבחר במוות מרעב כמו כלב וימית עמו חמישה אנשים? הוא נתקל במוות פעמים רבות והוא בז לצורת המיתה הזו. חשובה הייתה לו הזכות לבחור את צורת המוות שלו. הוא לא יבחר למות מרעב. בעיני סעאד זה לא היה נחשב מות גיבורים.

הוא נחרד מכאב. לפתע הבין שבמהלך הלילה הזה חשב על רעבונו יותר מאשר על סעאד. הרעב אטם את כל תחושותיו האחרות. אלוהים. איזו התנסות מזוויעה.

הוא קרא לאחיו לנשק, שבקושי היו מסוגלים לפקוח את עיניהם. הוא קרא להם בזה אחר זה. אבראהים, ודיע, סלאח, אחמד ועבדאללה. הם התכנסו סביבו במעגל. אחר כך הוא התרומם על מנת להביא את הלחם. כאשר הושיט את ידו לפתוח את הצרור הוא סיפר להם סיפור קדום שהיה מוכר לבני האדמה הזאת. סיפור פדיון החיים בגוף ודם. אחר כך הוא ירים את כיכר הלחם כמו בטקס שמנהל כומר הכנסייה המזרחית בשעה שהוא בוצע את הלחם לישו המשיח. הוא יאמר להם: "איכלו. זה גופי. שתו. זה דמי". גם הוא עצמו יאכל על מנת שמשהו מסעאד יוותר עמו. איך לא חשב על זה קודם?

משהו בתוכו מלמל, הציק לו, תבע ממנו, והזכיר לו שעליו לעשות משהו עם הגופה המוטלת בחצר.

הוא הרים את עצמו ופנה לעברה כשעשר עיניים עוקבות אחריו. הוא חש במבטיהם הננעצים ברגליו. אחר כך הוא אחז בצרור, פתח אותו ביד רועדת והביא את הכיכר אל שפתיו. אחר כך התקרב אל חבריו, הגיש להם את הלחם, כרע על רגליו ואמר: "אכלו. סעאד לא הייתה רוצה שנמות מרעב".

העולם התערפל מול עיניו. הוא התמוטט על האדמה, נעדר כל תחושה.

—————————————-
מתוך: موسوعة الادب الفلسطيني المعاصر / انطولوجيا. تحرير: د. سلمى الخضراء الجيوسي עמודים 136-145. המקורות ההיסטוריים עליהם התבססתי בהערות השוליים הם: בני מוריס. לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949. תל אביב: עם עובד, 1997; وليد الخالدي كي لا ننسى. موسسة للدراسات الفلسطينية, بيروت. כל ההערות הן שלי (המתרגם). תודה לחנן חבר שערך את הטקסט בעברית.

סמירה עזאם (1925-1967) נולדה בעכו, נעקרה ממנה בשנת 1948 והפכה לפליטה בלבנון. היא עסקה שם בעיקר בעיתונאות כתובה ומשודרת. בין השאר שידרה גם מעיראק וקפריסין. עזאם שנפטרה לפני מלחמת 1967, הפכה בשנות החמישים לאחת העיתונאיות הפלסטיניות המרכזיות בעיר בירות, שם גם כתבה ספרות. היא פרסמה בחייה שלושה קבצי סיפורים קצרים ("דברים קטנים" 1954, "הצל הגדול" 1956, "וסיפורים אחרים" 1960). אחרי מותה פורסמו עוד שני קבצי פרוזה ("השעה והאדם" ו"החלון המערבי"). שלושה סיפורים קצרים שלה תורגמו בעבר לעברית על ידי שמעון בלס: "השעון והאדם", "לעת עתה" ו"תרועות". ראו: שמעון בלס. סיפורים פלשתיניים. תל אביב: הוצאת עקד, 1970.

—————————————-

3 צבא ההצלה (جيش الانقاذ) כלל מתנדבים מסוריה, עיראק ולבנון, בפיקודו של פאוזי קאוקג'י, שביקשו לסייע לפלסטינים עוד לפני המלחמה. בינואר 1948 פעל "גדוד ירמוך השני" של צבא ההצלה באזור נהרייה מתוך בסיס שהקים בכפר תרשיחא, אולם הובס על ידי כוחות יהודים ונאלץ לסגת. כוחות נוספים של צבא ההצלה פעלו במהלך שנת 1948 בעמק בית שאן, איזור רמת יוחנן, צפת, הגליל התחתון, עמק יזרעאל ובאזורים נוספים.

4 הכוונה היא למשולש הכפרים טול-כרם, קלקיליה וטירה שבנפת שכם.

5 סלמה הייתה עיירה פלסטינית ממזרח ליפו. על חורבותיה הוקמו שני יישובים (כפר שלם בתל אביב ושכונת גאולה ברמת גן) ווהפרק הלאומי ברמת גן.

6 חיפה נפלה בידי הכוחות היהודים ב-22 לאפריל 1948, לאחר שהבריטים החליטו לעזוב את העיר קודם לסיום תקופת המנדט. הקרב על חיפה נמשך במשך יומיים. עד אז כמחצית מאוכלוסייתה של חיפה הייתה ערבית ומנתה כ-70,000 אנשים. בגל הראשון (21 לאפריל) נעקרו כ-15,000 פלסטינים מחיפה. יומיים מאוחר יותר, ב-23 לאפריל החליט הגנרל הבריטי יו סטוקול לסייע לפינוי פליטים נוספים בדרך הים והיבשה אל העיר עכו. הפינוי נמשך עד ה-28 לאפריל. גל נוסף של עקירה התרחש בעקבות "מבצע בן עמי" ב-14 למאי 1948. בתחילת חודש מאי נותרו בחיפה כ-3000 פלסטינים בלבד. הפליטים מחיפה היוו כעשרה אחוזים מכלל הפליטים שנעקרו מבתיהם בפלסטין.

7 רוב הערבים בחיפה התגוררו בעיר התחתית: בשכונת חליסה, ואדי סליב או וואדי ניסנס. הכוונה כאן כנראה לדרך ההר (شارع الجبل) שמובילה אל ואדי ניסנאס. שמה הוחלף עם הקמת מדינת ישראל ל"שדרות האו"ם", כהוקרה לארגון על הכרתו במדינת ישראל, ובשנת 1975, בעקבות ההצהרה על הציונות כגזענות, שונה שוב שמה הפעם ל"שדרות הציונות".

8 בני מוריס מדווח על ירי מרגמות מתמשך של יחידות "ההגנה" בלילה של ה-21 באפריל ובבוקר שלמחרת כדי לפגוע במורל של ערביי העיר. הנה תיאור של משקיפים בריטיים את מה שראו: "… הם ירו ללא הרף על כל הערבים שנעו הן בואדי ניסנס והן בעיר העתיקה. יריות אלה כללו אש ללא כל הבחנה ממקלעים וצליפות על נשים וילדים … שניסו לצאת מחיפה דרך השערים שהובילו את הרציפים … ליד השער המזרחי של הנמל התגודדו בצפיפות רבה נשים וילדים וזקנים ערבים, היסטריים ומבוהלים, והיהודים פתחו עליהם באש ללא רחמים" (בני מוריס. לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949. תל אביב: עם עובד 1997, עמ' 123).

9 לאחר נפילת חיפה ויפו הפכה עכו לעיר הערבית הגדולה ביותר בתחום מה שתהייה מדינת ישראל (עד לכיבוש העיר נצרת). עכו נכללה בתחום המדינה הפלסטינית בתכנית החלוקה וחלשה על הדרך בין חיפה ובין הגליל המערבי. קו החזית בין כוחות "ההגנה" ובין "צבא השחרור הערבי" עבר כעשרה קילומטר מזרחה מן העיר. כותב בני מוריס: "עם היציאה ההמונית של ערביי חיפה בסוף אפריל 1948 נהפכה העיר הסמוכה עכו, שמנתה באותה עת 12000 עד 15000 תושבים לתחנת מעבר ראשית ולמרכז קליטה לפליטים, מבלי שתהיה ערוכה לכך. לפי אומדנים בריטיים תפחה האוכלוסייה של עכו ומנתה ב-5 למאי 40,000 נפש. מקורות מודיעין של "ההגנה" תיארו את התנאים הקשים ששררו בעיר וציינו כי אנשים ישנו ברחובות ובבתי קפה" (בני מוריס. לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949. תל אביב: עם עובד 1997, עמ' 250).

10 תושב פלסטיני של העיר תיאר את המצב במכתב לבנו: "אש המרגמות גרמה לבהלה בין התושבים, ורבים עומדים לעזוב … יכול להיות שאנו ניסע לביירות. התכונה לבריחה מעכו פגעה בכל השכבות: העשיר, הבינוני והעני. כולם מתכוננים לעזוב והם מוכרים כל שאפשר … בעיר שוררת מתיחות איומה … ושכר המוניות עלה לממדים דמיוניים. הבהלה אחזה גם בפליטים שהגיעו לעיר מחיפה ומבלד אלשיח" (בני מוריס. לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949. תל אביב: עם עובד 1997, עמ' 151).

11 הכוונה כנראה להבטחה של צבא לבנון לפלוש לגליל בתאריך 15 למאי 1948. הבטחה שבסופו של דבר לא קוימה .

12 הכוונה ל"מבצע בן עמי" ב-14 למאי 1948 שבו נכבשו הגליל המערבי והדרכים המובילות אליו לרבות הדרך מנהריה. רק עם סיומו של המבצע נכבשה עכו לאחר קרב שנמשך יומיים בין התאריכים 16-17 למאי 1948. קדמו לכיבוש העיר שני גלים של אש מרגמות מתמשכת, האחד ב-26 לאפריל, והשני ב-28 ו-29 לאפריל.

———————-

פרקים קודמים בסדרת ספרות הנכבה בתרגום יהודה שנהב-שהרבני

1. ע'סאן כנפאני | מכתב מעזה

2. קסטנטין זריק | משמעות הנכבה

3. מחמד עלי טה | זמן הילדות האבודה

 

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.