אינה ואני

אינה ואני נולדנו באותו חודש: ינואר. חודש קר במזרח אירופה, שבה נולדנו שתינו. אני נולדתי ברומניה, וחמש שנים לאחר מכן היגרו הוריי לישראל, שכן התמזל מזלנו להיות יהודים. מזלה של אינה לא שפר עליה. היא נולדה בכפר קטן במולדובה, שכל שביכולתו להציע לתושביו הוא עוני מרוד. ומכאן, התפצלו דרכנו: היא הפכה לקורבן סחר, ואני לעורכת דין.

לפני שהגיעה לישראל עבדה, כמו נשים רבות במולדובה, בעבודה דלת שכר. היא הייתה נשואה לגבר שלא תפקד כאב, ילדתה הייתה בת שנתיים. היא נזקקה לפרנסה ממשית, ושמעה על ישראל, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. המציאות, כמו תמיד, הייתה שונה. עם הספר הראה לה את פרצופו המכוער ביותר – זה המשלם עבור גופה, ומצפה לקבל את המרב. ביחס לרצונותיה שלה, לא גילה איש עניין.

פגשתי אותה בשנת 2001, כאשר הגיעה לאכסניה בה שיכנה המשטרה עדות תביעה בתיקי סחר. ביקרתי שם דרך קבע, מדי שבוע. באותה תקופה פגשתי באכסניה עשרות קורבנות סחר שהמתינו לעדותן, ומאות נוספות בכלא, אבל היה באינה משהו שגרם לי להתאהב בה מחדש בכל פעם שראיתי אותה. סוג של שמחת חיים לא מוסברת, חוכמת רחוב, הומור שופע ואהבת אם בלתי פוסקת לילדתה, כמו גם לחיים עצמם. לאחר הדברים שחוותה, היה זה נס של ממש האופן בו דבקה בחיים, ולו באופן זמני בלבד, והתעקשה לראות תמיד את הצד הטוב שבהם.

אל מקצועי התייחסה ביראת כבוד, בקדושה של ממש. השם שהעניקה לי היה "מאדאם אדבוקט", או, בעברית פשוטה, "גברת עורכת דין". לפחות מזה לא הסכימה. כאשר שוחחה עם משפחתה בנוכחותי, ביקשה שאדבר איתם אף אני, על מנת שתוכל להראות להם שיש לה "מאדאם אדבוקט" פרטית משלה. היא לא הצליחה להבין איך עורכת דין מסרבת להתאפר או יושבת על הרצפה, שתי בעיות כבדות משקל, לדעתה, לאישה במקצועי. על העובדה שלא גביתי תשלום תמורת הסיוע שהענקתי הסכימה להבליג, אך לא בלי ביקורת נוקבת והשאלה הבלתי פוסקת, שלרוב נשאלה אז גם על ידי הוריי: "ממה את חושבת להתפרנס"?

עד מהרה מינתה את עצמה לתפקיד מזכירתי: יידעה אותי כשהגיעו נשים חדשות למקלט, למה הן נזקקו, מי רצתה להגיע לרופא, למי אין כסף להתקשר הביתה ולמי אין בגדים ללבוש. אחד הדברים באינה שנחרטו במידה הרבה ביותר בזיכרוני הייתה הפיג'מה שלה, פיג'מה וורודה עליה מצוירים מאות דובונים קטנים. פיג'מה שגרמה לה להראות כה ילדותית, כה פגיעה, אך גם בעודה לבושה בה לא נמנעה מלתת פקודות ברצף – איזה דברים עלי לעשות, ומאיזה להימנע.

במהלך השנתיים בהן זכיתי להכירה, חגגנו ימי הולדת ביחד. היא הקפידה לערוך חגיגה של ממש לנשים שהמתינו איתה לעדות באכסניה. היא בישלה, ניקתה, השקיעה את כל-כולה באירוע. אל הדרך הישראלית לחגיגת ימי הולדת היא תמיד התייחסה בבוז: "אתם הישראלים", היא הייתה אומרת, "אין לכם מושג מה זה לחגוג את היום הזה. צריך להשקיע, צריך לבשל, צריך להראות לאנשים שאת מכבדת אותם. ומה אתם עושים? הולכים למסעדה, שופכים ים של כסף על אוכל רע שתקוע בו זיקוק, וצועקים מזל טוב. זה יומולדת זה?"

מערכת המשפט הישראלית לא נרעשה מנוכחותה בקרבנו, ומן הסחר בה. בית המשפט המחוזי לא פסק לה ולו גם שקל אחד פיצוי, ופסק שגם אין זה מן הראוי להשית קנס על סוחריה, שכן נגזר עליהם עונש מאסר כבד – עשר ותשע שנות מאסר, ודי בכך. בתביעה האזרחית שהגשנו בשמה כנגד סוחריה, תביעה אזרחית הנמשכת עד היום, בה אמה ובתה של אינה הן התובעות, כתב הסוחר בכתב ההגנה שלו, מבלי להניד עפעף: "למנוחה לא נגרמו כל נזקים".

ברביעי ביולי 2003, יום העצמאות של ארצות הברית, החליטה אינה לחגוג את יום העצמאות הפרטי שלה: היא טיפסה על כיסא, קשרה סדין לצינור הביוב, ותלתה את עצמה. בת 21 הייתה במותה. ואנחנו נשארנו מאחור עם הגעגועים הבלתי פוסקים לחדוות החיים השופעת, ולתהיה מה למעשה הסתתר מאחורי חדווה זו כל השנים.

בחברה הישראלית, המציעה לבאים בשעריה רב-תרבותיות ורב-גוניות ביחס לצורות המוות שהיא מאפשרת לחיים בה, האמירה הפמיניסטית כי לכל אשה יש שם הפכה כבר מזמן לקלישאה שחוקה. בשל הזכות לשם, נשים מתייסרות במחשבות האם לשמור את שם נעוריהן עם חתונתן, האם להציב מקף בינו לבין שם משפחתו של זה לו הן מקפידות לקרוא "בן זוגי" ולא "בעלי", ומתלבטות באיזה שם ייחודי ומקורי יקראו לילדיהן. אולם בחברה ליברלית, בה לכל איש יש שם, קורבנות הסחר מסתובבות בקרבנו זה שנים בבחינת נוכחות נפקדות: חסרות שם, חסרות פנים.

כמי שמגישה דרך קבע בקשות לבית משפט, בבקשה לנהל דיון בדלתיים סגורות, במטרה להגן על פרטיותן של הקורבנות, אינני אולי האדם המתאים להלין על כך שהציבור הישראלי אינו מכיר נשים אלו בשמן, אלא רק בגופן; אך עייפתי מחברה המתעניינת בחייה של קורבן סחר רק כאשר ניתנת לה ההזדמנות להציץ אל מה שנקרא "חייה המקצועיים", תוך התעלמות מוחלטת מהיותה בשר ודם, ממש כמונו. עייפתי מלחיות בחברה בה כל כתבה בתקשורת בנושא הסחר נפתחת במלים "נטאשה, שם בדוי", ובכל כתבה בה הן מצולמות בטלוויזיה הנשים חוסות תחת מסך עבה של הצללה, עיוות קול ורצוי גם ענן של עשן סיגריה, על מנת להוסיף נופך דרמטי. למרות שבימים כתיקונם אני סבורה כי יש לשמור על פרטיותו של כל אדם, באשר הוא, קורבן סחר אם לאו, מותה של אשה בגיל 21, בנסיבות כה טראגיות, מורה על העובדה הפשוטה שאנו רחוקים מימים שניתן להגדיר "כתיקונם".

בסרט הידוע "Love Story", שואל בן הזוג שאיבד את אהובתו בעקבות מחלת הסרטן: "מה ניתן לומר על נערה שמתה בגיל עשרים וחמש? שהיא הייתה יפה ומבריקה? שהיא אהבה את מוצארט, את באך, את החיפושיות ואותי?"

אינה מעולם לא למדה במוסד אקדמאי יוקרתי מעין זה שהסרט מתרחש בו; ספק אם הכירה יתר על המידה את מוצארט, באך או את החיפושיות; אך אין לי ספק שרבים יותר, בארץ ובעולם, הזילו דמעה על מותה הדמיוני של השחקנית בסרט ממחלת הסרטן, משהזילו על מותה של אינה, מוות מיותר אותו ניתן היה למנוע.

בימי חייה, החברה הישראלית התייחסה לאינה נגרוצה כאל מצרך, מצרך שניתן לאנוס, לתקוף, להכות, להרחיק מכל הקשר אנושי. מול הזכות לפרטיות, הקיימת תמיד, ואל מול זכותנו שלנו כחברה להמשיך בדרכנו מבלי להניח פרח על קברה, עומדת זכותה של אינה לא להיות עוד מצרך. זכותה שלא לצלול אל תהום הנשייה, שתהא בבחינת הוספת פשע על החטא שכבר חטאנו כלפיה. עומדת חובתנו שלנו, כחברה, לא לתת לה להיעלם אל תוך האינסוף, לזכור אותה, את הסבל שהיה מנת חלקה בחייה בקרבנו, ואת אות הקין שטבע מותה על מצחה של החברה הישראלית כולה.

אינה אהובה, אני מקווה שבלבך, שהיה ונותר גדול משלנו, תסלחי על כל שחטאנו כאן בישראל כלפייך.

ההספד נכתב לטקס שנערך לזכרה של אינה נגרוצה בשנת 2006, בעת הקמת מרכז המשאבים על שמה במוקד לפליטים ומהגרים