אנו הסנטימנטלים: המאבק המזרחי כמשרתה הנאמן של התקשורת הניאו-ליברלית

כיצד נשאבו הפעילים המזרחים להיכל התהילה התקשורתית הניאו-ליברלי, וממש כמו היהודים המזרחים מהפריפריה (הנבחרים בקפידה על ידי מלהקות תוכניות הריאליטי) הם עוסקים אך ורק בהתבוססות ובזעקות על הזיהוי השלילי של מזרחים בעיני אשכנזים. זיהוי שלילי ותו לא
שושנה גבאישושנה גבאי

עיתונאית, עורכת תוכניות בטלוויזיה, תסריטאית ויוצרת הסדרה הדוקומנטרית "ים של דמעות". ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית

عربي

א. ריקליימינג מזרחי

כשאנחנו היהודים המזרחים מפליגים בתוך הכפכפים אל שירו של אסי דיין, ששים לקבל על עצמנו את הדימוי השלילי שהשיתו עלינו בישראל – יענו לעשות ריקליימינג – ומתלהבים מתשומת הלב התקשורתית, כדאי לזכור שאקט זה הוא כל-כולו כניעה לדימוי בני האלים שאותו האשכנזים לנכס לעצמם מבקשים. כניעה וגם התרוקנות, כי לא נשאר בנו כלום חוץ מאשר המבט שלהם. הריקליימנג בגירסה המזרחית הנוכחית כלל אינו מהלך אסרטיבי, אלא מהלך של תבוסה ומסכנות מתגוננת.

מדובר בנסיגה לפעילות ילדותית – עכשיו, כשהאשכנזים מזועזעים ממה שהם עשו לנו, הם או-טו-טו מוסרים לנו את המפתחות לנהל את המדינה, כי הרי הכרזנו בתקשורת שאנחנו האליטה החדשה. ועד אז הם קצת מלטפים לנו את הראש ונותנים לנו קצת תשומת לב, והנה אנחנו מאושרים ופתאום כבר הוזים חזון מרטין לותר-קינגי ל"מזרוח" האומה כולה בסגנון ניו-אייג'י – שהרי איך אפשר לבצע קפיצה נחשונית ממהתבוססות בדימוי שלילי למאוויים ויומרות להוביל את העם בלי פרוגרמה פוליטית. אך בינתיים אבוי, בעודם מיטיבים את לבם במופעי הליצנות שלנו ואף גורפים מזה כסף, מייסדי המדינה וצאצאיהם הניאו-ליברלים ממשיכים להתבוסס באין מפריע בעיוורון הנרקיסיסטי המוחלט שלהם ולהתערסל בלא הפרעה בפנטזיית עליונות.

לתופעה הזאת יש זקן ארוך ופופולרי בציבוריות הישראלית – ולא רק בסרטי הבורקס. מאז שבגין אימץ אל לבו את הצ'חצ'חים, יש למתח הגזעי-מעמדי בין מזרחים ואשכנזים לגיטימציה וביטוי פומבי גם פוליטי וגם תקשורתי, אבל בתנאי שמדברים רק על רגשות, דימויים שליליים וסטריאוטיפים, ולא חלילה על פרוגרמה סדורה של פעולות פוליטיות חברתיות כלכליות לשינוי המצב; "זעקת הכאב", כפי שכינה אותה אחד מהמדבררים של התופעה במופע העכשווי שלה כמו היה המאבק הפוליטי המזרחי מלודרמה סנטימנטלית סוחטת דמעות חסרת תוכן פוליטי. כדרכו של עולם, מופעים רגשניים אלו קוצרים תמיד הצלחה קצרת מועד אצל קהל היעד – סערה קטנה בכוס תה והצלחה ארוכת מועד לצד המנצח – בין אם זה גשם של מנדטים ובין אם גשם של מזומנים לטייקונים של התקשורת.

לטובתם של אנשי כוס התה ייאמר כי אכן המזרחים מנצחים שוב ושוב בטלוויזיה בתוכניות ריאליטי ובריאליטי המתחזות לדוקומנטרי, אלו הנבנות על המתח העדתי עתיר הרייטינג בישראל. הנה התגייסנו וסימסנו והופ ניצחנו – עם כרוז וכתר על הראש ואירועי הכתרה נוצצים. מאחר ואין לנו אפשרות להילחם ולהתגבר על מבני כוח הקיימים במציאות, הבה נחגוג בעולמות של האשליה הטלוויזיונית.

בלב דואב, נותר רק לצפות כיצד נשאבו הפעילים המזרחים להיכל התהילה התקשורתית הניאו-ליברלי, וגם הם – ממש כמו היהודים המזרחים מהפריפריה, הנבחרים בקפידה על ידי מלהקות תוכניות הריאליטי – עוסקים אך ורק בהתבוססות ובזעקות על הזיהוי השלילי של מזרחים בעיני אשכנזים ותו לא, זיהוי שלילי ולא זהות, זיהוי שלילי ולא חלוקת משאבים צודקת. זיהוי שלילי של מזרחים בלבד ולא של פלסטינים או של קבוצות מודרות אחרות באוכלוסייה. השטף האמוציונאלי המתגבר הזה של זעקות בטלוויזיה וההגברה שלהן ברשתות החברתיות לא תורם לגיוס אנשים למאבק ברשע המובנה של המערכת.

בתקשורת האוהדת להפליא של העשור האחרון, יש מקום כעת רק לסלבריטאים המזרחים החדשים שחייהם מוקדשים להפצת הפרויקטים האישיים שלהם ולאמירות בסגנון ניאו-ליברלי של יחידים שואפי הצלחה: "לו הייתי גבר אשכנזי אז הייתי מצליח/ה יותר". עדיין אין מקום לפרוגרמות פוליטיות סדורות של מזרחים בעמודי הכלכלה והפוליטיקה של העיתון, ואין מקום למאבקים חברתיים קולקטיבים ולפעילים בשטח כמו אלה של המעברה וצוות הדיור הציבורי; וזה לא מקרי שאין להם מקום וזה לא מקרי שיש אמירות שמזלזלות ב'מעמדיים' וב'אוניברסליים' – כי המאבק המזרחי התרבותי המצומצם של פעילים ניאו-ליברלים ציונים מנצח כעת.

מה היא המזרחיות החדשה הזאת שמתבשלת בעשור האחרון בישראל, ובמה בכלל מתבטאת החשיבות שלה חוץ מבלהצביע על האשכנזיות של ההגמוניה ולגנות "משתכנזים"? האם ההתעסקות הזאת רק בנו, ועצימת העיניים לעובדה שאנחנו היהודים המזרחים לא רק קורבנות הגזענות, אלא שותפים מלאים כמקרבנים של קבוצות אחרות ושיש קבוצות יותר מודרות מאיתנו, בראש ובראשונה הפלסטינים, מהווה ניצחון בכלל? בעזרתם המיטיבה של הניאו-ליברלים שירשו את שלטון מפא"י, נוטרל המתח האתני והפך לעניין תרבותי בלבד ולמריבה ליצנית תקשורתית עם האשכנזים על מקום בצמרת ועל הזכות לשלוט באחרים. אך עדיין יש מזרחים שחוגגים את הניצחון על מפא"י כאילו שרק ועדות מסדרות של השלטון הן הבעיה. היד הנעלמה של הניאו-ליברלים ונציגיהם מתקבלת באהבה רבה כמהלך דמוקרטי, כדברי המדבררים "במוזיקה, בספורט, באופנה ובאוכל יש דמוקרטיה למזרחים."

אם ניקח לדוגמה את הטיפול המאסיבי שנתנו הניאו-ליברלים למוזיקת הקסטות מאז שנות התשעים, נראה שלמעשה הם הובילו לכך שהמוזיקה הזו נפחה את נשמתה והפכה למיצג נלעג של זמרים טייקונים ופופ מטופש. מוסיקאים שיוצרים מוזיקה מזרחית מורכבת עדיין נאבקים על פרנסתם הבסיסית. כמה מקשיבים היום למוזיקה המורכבת של רביד כחלני, שי צברי ולירון עמרם או של נגני מוזיקה קלאסית כמו מארק אליהו או יאיר דלאל – שממשיכים מסורות קודמות ויכולים לשנות לטובה את המוזיקה הישראלית? לא הרבה. המזרחים בעידן הפוסט-מפא"יניקי מתפטמים עכשיו בכיף מהזבל של הטלוויזיה המסחרית ומעשירים רק את הזמרים הטייקונים.

איך זה שלנו היהודים המזרחים קשה לראות שמדובר בתבוסה, ושלמעשה הסתפחנו למנצחים ונכנענו לאסטרטגיה שלהם? הרי אנחנו מחובקים ומתקבלים באהדה בתקשורת ובפוליטיקה בתנאי שנצטמצם לדרישות הקבוצה שלנו בלבד ולא נדחוף את אפנו לעניינים אחרים.

אסטרטגיה פוליטית עתיקת יומין זאת, ידועה מאז ימי האימפריה הרומית שהתבססה על שיטת הפרד ומשול (divide et impera). נכון שעוד לא נולדה קבוצה מדוכאת בהיסטוריה שאיחדה כוחות עם הקבוצות שמתחתיה בסולם החברתי כדי להביס את השליט במקום לקחת את השלל ברגע שהציעו לה אותו, אבל לקרוא לזה ניצחון? מהפכה? "אנחנו האליטות החדשות"? באמת? "למה אתם האליטות החדשות," שואל המנחה המשועשע בטלוויזיה. "כי אנחנו קובעים את הרייטינג, אנחנו קובעים את מחירי הדיור (?! – ש.ג.), אנחנו קובעים מי ראש הממשלה," עונה המדברר המזרחי החדש ברצינות תהומית ולמעשה מאשרר בזאת את הדימוי הנחשק של האשכנזים כאליטה, ואת התפקיד של המזרחים כעדר העממי שלהם. (רייטינג והצבעה המונית בקלפי).

הדיבורים הריקים על האליטה החדשה, באים יחד עם האיום האפוקליפטי חסר השיניים על התקוממות העניים והתקוממות מזרחית ('אתם עוד תתגעגעו אלי'). קריאות אלה הם בדיחה תפלה במיוחד כיום כשבתחתית הסולם החברתי מתאספות שכבות עניות יותר מהמזרחים, כמו הערבים, האתיופים והפליטים חסרי הכל מאפריקה. ואדי סאליב והפנתרים השחורים היו כבר מזמן ואילו העניים המזרחים של שנות התשעים בחרו לחזור בתשובה וללכת לש"ס כמחאה על מצבם ולא פתחו בהתקוממות.

אם נחזור לעשור הקודם, הרי שעד אז היה ניסיון כלשהו להילחם בבורקסיאדה של המאבק המזרחי, כפי שדודי מחלב ז"ל, ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית ניסח זאת במלים נוקבות:

"אני רוצה לטעון כי העיסוק בשאלת הזהות הוא מותנה. מותנה באיזה מובן? במובן שהזהות איננה תכלית בפני עצמה, אלא משרתת ערכים מוסריים מרכזיים, דוגמת חירות, צדק, ושוויון. מכאן שהנאמנות האנושית היא לערכים".

לכן במקום להתפתות לכל מיני הבלים מהותניים כמו "אנו הסנטימנטלים", צריך לקבוע באופן חד-משמעי שמזרחיות היא קטיגוריה פוליטית, או כפי שהגדיר אותה בזמנו דודי: 'קטיגוריה כחול לבן'. ועוד ממשיך דודי במקום אחר על הסכנה הטמונה בפוליטיקה של זהויות:

"יש לי הרבה הסתייגויות מפוליטיקה של זהות, בין היתר בגלל סכנת האסנציאליזציה ואפילו הפונדמנטליזציה האורבת לפתחה, אך אני ער גם לאפשרויות השימוש הנכון וההוגן שהיא מאפשרת".

כלומר הוויכוח שניטש בקרב המזרחים אינו כפי שנכתב לאחרונה מגלם מאבק בין זהותנים למעמדיים, שהרי לא מדובר בהתנגדות כללית לפוליטיקה של זהויות, אלא בביקורת על נסיגה ממאבק למען רפורמות מהפכניות לפוליטיקה ניאו-ליברלית תבוסתנית המצטמצמת למשחקי תודעה, וקישוטים חיצוניים איזוטריים.

נניח שהחזון הוא לחקות את המודל של השחורים בארצות הברית – האם ניתן לשחרר ולקדם את היהודים המזרחים באמצעות הריקליימינג רק באמצעות אימוץ הדימויים השליליים שנכפו עלינו? האם השוטרים הפסיקו לירות בצעירים שחורים ברחוב?

נניח שהחזון הוא לחקות את המודל של השחורים בארצות הברית – האם ניתן לשחרר ולקדם את היהודים המזרחים באמצעות ריקליימינג רק באמצעות אימוץ הדימויים השליליים שנכפו עלינו? אמנם התרבות השחורה האמריקאית של סגנון לבוש וסגנון מוזיקלי כמו ההיפ-הופ הפכו הצלחה מסחררת ומודל לחיקוי של צעירים מכל רחבי העולם, המנסים ללכת, לדבר ולהתנהג כמו השחורים, אך האם זה שיפר את מצבם של המדוכאים בארצות הברית בעקבות זאת? האם השוטרים הפסיקו לירות בצעירים שחורים ברחוב? הרי הם ממשיכים להיות דפוקים. כל ניתוק בין המישור התרבותי לזה החברתי-כלכלי שהוא הבסיס של החיים, גורם להמשך הדיכוי.

הנסיגה לפוליטיקה בנאלית ושטחית של זהויות וסמלים מתרחשת כעת, בד בד עם ההרס שזורעים הניאו-ליברלים בארץ ובעולם. בניאו ליברליזם, כפי שהיה בעידן המונרכים, יש שיתוק חברתי. השלטון כה חזק והאפשרויות לפעולות פוליטיות עמוקות מוגבלות ביותר, שלא לדבר על מהפכות. גם תחת המונרכיה בעבר נסוגו לפוליטיקה של זהויות וסמלים. רואים זאת היטב בסוף המאה ה-18 באנגליה, שעמדה בפני סכנת זעזועים מהפכניים כמו שכנתה, צרפת. בתקופה זו של ריאקציה פוליטית פעלו השמרנים כדי למתן את הלהט המהפכני של העם והכריזו על רפורמה מוסרית – תיקון מידותיהם הרעות של האצולה כמו הימורים על סוסים, דו קרב והתנהגות אנוכית. הפונקציה של גישה מוסרנית זו באה במקום ביקורת פוליטית מהפכנית. בואו לא נכרות את ראשם אלא נתקן את מידותיהם. ואכן האצולה האנגלית השתדלה להיות יותר 'מוסרית', והמשיכה לשדוד את קופת המדינה, לחסום את העיסוק בדמוקרטיה בורגנית ולדחות אותו בארבעים שנה עד שלבסוף נחקק חוק הרפורמה ב-1832.

לאחר הקמת הקשת הדמוקרטית המזרחית בשנות התשעים, הוזמן הבמאי והאמן שלמה וזאנה, ששימש בין השאר גם כאחד מדוברי התנועה, לתוכנית פוליטית בטלוויזיה. "אני מבין שיש לכם תחושות קשות,” אמר המנחה. "לא באתי לכאן לדבר על תחושות פסיכולוגיות אלא לתבוע חלוקת משאבים צודקת," השיב וזאנה (אני מצטטת בערך מהזיכרון, ש.ג.). אמירתו של וזאנה מסמלת את המהפכה שהביאה איתה בזמנו הקשת הדמוקרטית המזרחית. במקום לנקוט בטקטיקת החמלה שבה זועקים מרה את כאבנו בסערת רגשות כדי לזעזע את השכבה השלטת, לעורר את מצפונה ואת רחמיה, באה בזמנה הקשת מתוך ידע מאורגן ותבעה צדק ושיוויון לכל. כלומר, הקשת הייתה תנועה רפורמיסטית ששאפה להוביל דמוקרטיזציה של המשטר בישראל בכלל ולארגון מחדש של החברה על ערכי צדק חברתי.

גם המאבק בתחום הפוליטיקה של הזהויות היה רפורמיסטי בטבעו, אם נצטט את פרופ' יוסי יונה, ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית:

"חלק מגילויי הגזענות הם של מזרחים. אנחנו רוצים להראות את התמונה במלוא מורכבותה, ולא לוקחים את נקודת המבט של הקורבן. כשאנחנו כותבים על גזענות, אני רוצה לקבל אחריות על המקומות שבהם אני המקרבן. אנחנו נמצאים בעמדת כוח; אני לא מתדפק על דלתו של הגזען ומבקש ממנו: ‘אל תהיה גזען כלפיי', אלא מציע לו לבחון את הסוגייה על כל מרכיביה".

לאורך שנותיה הראשונות של הקשת ניטש מאבק עז על מהות המאבק המזרחי. תוצאותיו היו הפסד לקו הרפורמיסטי הרדיקלי, שכרך את העניין המזרחי עם זה הפלסטיני, שילוב שהיה בו פוטינציאל עמוק לשינוי החברה הישראלית. ניצחו המהותנים והציונים שביקשו להצטרף ל'הפרד ומשול', והתוצאה הייתה התפרקות הקשת ועזיבת המייסדים. קשה מאוד להילחם בשלטון חזק כאשר רוב הנשלטים, כלומר אלו המדוכאים שאנחנו רוצים לשחרר, מסכימים למעשה עם עיקר מעשיו. מאבק כזה ללא גב כלכלי, שהרי הפעילים/ות מלכתחילה באו משכבות מעוטות יכולת בישראל, לא יכול לשרוד לאורך שנים.

ב. קיסרים מודחים בממלכות ריקות

התקבעות המאבק המזרחי והתרכזותו בדימויים שליליים שיש לאשכנזים עלינו ממשיכה למעשה את התקבעות המעברה כקו האפס של ההיסטוריה שלנו ואת השוליות כמצבנו מאז ומתמיד. בפרפראזה על הסלוגן של ראש ממשלתנו הנצחי, 'שכחנו מה זה להיות יהודים מזרחים'. שכחנו מה היינו שם – במדינות האסלאם לאורך מאות בשנים – לפני שכיכבנו כאן בתפקיד ההמון העממי של מדינת הציונים.

ומה היו היהודים במדינות אלה בזמן שלא הלכו להתפלל בבית הכנסת? מה היו חוץ מהצמצום הציוני ל"רדפו אותנו או לא רדפו אותנו" ול"מדינות ערב – גן עדן או גיהנום”? התשובה היא שהיינו מיעוט אליטיסטי, עמוד השדרה העירוני של מדינות ערב, משת"פים של המלכים ושל המעצמות האירופאיות לאורך מאות בשנים. זאת תשובה שקשה לרבים מיהודי המזרח ולרבים מהפעילים המזרחים להפנים. גם כשהם מפטירים אותה בשפה רפה ומתגוננת הם לא באמת מאמינים לה, אלא רק לדימוי האשכנזי עליהם.

בית קפה יהודי במלאח של פאס בשנת 1912
בית קפה יהודי במלאח של פאס בשנת 1912

לכן, התשובה ללגלוג הקבוע של 'איך זה יכול להיות שכולכם עבדתם בשביל המלך', לא תהיה התנצלות בנוסח 'אבל תראה סבא שלי באמת היה החייט של המלך או הרופא שלו'. התשובה תהיה כן! כולנו עבדנו בשביל המלך ואחר כך בשביל המעצמות הקולוניאליות. כך ניווטנו את חיינו בזהירות מאות בשנים וחיפשנו ביטחון והגנה אצל השלטון. לכן, אין זה חשוב כלל אם היית חייט עני בטריפולי או קיבלת תואר סר מהמלכה ויקטוריה בגלל שהשפעת עליה מזומנים רבים.

דוגמה מאלפת נוספת למרחק בין המציאות לבין הדימוי העצמי של היהודים המזרחים בישראל כהמון העממי, אפשר למצוא בתשובה לשאלה מה אחוז היהודים המזרחים בעם היהודי. רוב רובם של האזרחים בארץ יגידו כי המזרחים מהווים רוב בעם היהודי! אולם, חלקם של היהודים המזרחים בעם היהודי, קרי מכלל יהודי העולם, הוא כ-20% בלבד. אחוז זה הוא בלתי נתפס בתודעה הישראלית הדומיננטית מאחר והוא סותר את הדימוי של 'ההמון העממי' אותו מתאמצת ההגמוניה הציונית לדחוף לנו מאז דרכה רגלינו במדינת ישראל. היינו מיעוט בארצות האסלאם ונשארנו מיעוט גם בישראל. כל היהודים המזרחים מרגישים כמיעוט בישראל, כלומר מרגישים שאינם שייכים לתרבות ההגמונית, אך סבורים בטעות כי הם מהווים רוב מספרי במדינה ובעם היהודי. למעט תקופה קצרה ועד סוף שנות ה-80 שבהן המזרחים היוו כ-60% אחוז מהאוכלוסייה בישראל, התחושה שאנחנו מהווים בפועל רוב הנה שגויה. המזרחים, כולל רוב הפעילים המזרחים, מנסים להשתלב במסגרת divide et impera שיצק הממסד הציוני אשכנזי, ורק מספר זניח מהם מתנגד.

המהלך ממנו לא התאושש המיעוט היהודי-מזרחי בישראל ושקבע את גורלו עד היום התרחש למעשה עוד לפני בואו ארצה ונשאר מעורפל ומושתק: היה זה סילוק מנהיגי הקהילות היהודיות בארצות האסלאם תוך פירוק פנימי של הקהילות עוד בארצות מוצאם כתוצאה מהתערבות הציונים. אם ניקח לדוגמה את הטקסטים של השליחים הציונים לעיראק בשנות הארבעים שמצטטת החוקרת אסתר מאיר במאמרה "עולמות מתנגשים: המפגש בין שליחי היישוב ליהודי עיראק בשנות הארבעים וראשית שנות החמישים” (בקובץ המאמרים "בין עולים לוותיקים: ישראל בעלייה הגדולה 1948-1953", בעריכת דליה עופר), נראה שהשליחים הציונים פעלו רק בקרב הנוער ולא פנו כלל לפרנסי הקהילה ולאליטה שלה. מאיר אמנם מגדירה מהלך ציוני זה כ"יאוש מהדור המבוגר ואמונה בדור הצעיר," אבל מדובר במהלך אסטרטגי בסיסי של אידיאולוגים מהפכנים. מהפכנים תפקידם לכרות את הראש.

מדובר בהתנגשות בין מנהיגי מיעוט דתי, שקולים וזהירים עם אוריינטציה מודרנית וקוסמופוליטית שעודדו תמיד את בני קהילתם לרכוש השכלה מערבית מודרנית, לבין מהפכנים פונדמנטליסטים, לאומנים ותוקפנים. השליחים ראו עצמם חקלאים פשוטים וטבעיים מול ה"עשירים המושחתים" "לובשי החליפות" שבראש מעייניהם נמצאת "עלייה בסולם החברתי". הם "אוהבים להתפלסף", כתב עליהם השליח שאול אביגור מאירוב, מפקד מוסד לעליה ב', אחד מבכירי מערכת הביטחון של היישוב, אדם שידע מאוחר יותר דבר או שניים על הקשר בין המוסד לרצח האופוזיציונר המרוקאי מהדי בן ברקה.

מערכת הדימויים של שליחים ציונים אלה נלקחה מחייהם שלהם ומחיי הוריהם ממזרח אירופה בזמן המהפכה הקומוניסטית. האליטה היהודית המזרחית הייתה שקולה בעיניהם לאצולה הרוסית המנוונת שחוסלה כדי לתפוס את הנהגת העם. אף כי לא היה מדובר בחיסול פיזי כמו ברוסיה, במאבק טראגי זה ניצחו המהפכנים. ההנהגה היהודית המתונה מטבעה לא העזה להתנגד לשליחים הציונים, אומרת מאיר, שכן שליחים אלה באו מציון אשר לה היה שמור יחס מיוחד ועמוק. כמו כן, מאחורי "חקלאים פשוטים וטבעיים אלו" עמדה הסוכנות היהודית, והיא לדברי מאיר הצטיירה בעיני מנהיגי הקהילה הקטנה כ"גוף בינלאומי עם עוצמות פוליטיות וכמנהיגת העם היהודי, ולכן לא העזו להתעמת איתו". סיבה נוספת לדעת מאיר הייתה כי בני נוער רבים נטו לקומוניזם שנתפס כאיום גדול יותר.

באופן כללי, מתוארת ההנהגה היהודית המזרחית בהתייחסויות המעטות שיש עליה בספרי הלימוד בישראל באופן נלעג וכמעט אנטישמי – "פאסיביים" ו"דואגים לרכושם". הנה משפט מתוך סיכום טיפוסי לתלמידים ברשת: "הרב ששון כדורי, וכמוהו רבים ממנהיגי הקהילה האמידים לא רצו לעלות לא"י, כיוון שצעד כזה היה כרוך באיבוד נכסי הנדל"ן שברשותם וסגירת עסקים כגון בנקים ועסקי חלפנות אשר לא יכולים היו להתקיים בא"י".

הבוז שרחשו הציונים ליהודים בורגנים וקוסמופוליטים אלו הושרש היטב גם בשליחים הציונים ילידי עיראק. שלמה הלל, יליד עיראק, כותב כי התאכזב מהיהודים העירוניים, החילוניים והמושחתים של בגדאד. לעומת זאת, את קהילת היהודים הכורדים שהתגוררה בצפון עיראק הוא מתאר כ"מקום היחידי שיש שם פרצוף אנושי ליהדות" (באותו מאמר של אסתר מאיר). שוב אותה טקטיקה של איגוף מהפריפריה ועריפת ראש הקהילה.

הנחרצות הקנאית תמיד כובשת את לבם של צעירים וגם במקרה זה צעירי הקהילה שהתחברו לסוכנים שהגיעו מארץ ישראל מרדו והדיחו את ההנהגה המסורתית של הקהילה היהודית. כסמל להשפלה ולביזוי תקפו הצעירים הציונים את הרב ששון כדורי ברחוב והעיפו את מצנפתו לקרקע. את אותותיה של החלפת ההנהגה רואים עד היום בקהילות היהודיות המזרחיות. למנהיגות דתית הייתה תמיד לגיטימציה תחת הציונות (פרופ' יהודה שנהב טבע את המושג "הדתה" לתיאור התהליך שהעבירו הציונים את היהודים המזרחים) ובלבד שלא יעסקו במדינאות. לפעמים, כמו במרוקו, המנהיגים הדתיים שיתפו פעולה עם הציונים בתקווה שהציונות תשמור את הצעירים תחת כנפי הדת. לכן, היו אלה המנהיגים הדתיים שהתאוששו ברבות השנים בישראל, שבו להנהגת קהילותיהם, ואף נכנסו לפוליטיקה כנציגי הדת. מי שלא התאושש הייתה האליטה החילונית, אנשי ממשל ואיתם גם אנשי שמאל וקומוניסטים רבים, שהפכו קיסרים מודחים בממלכות ריקות. להם כבר לא הייתה תקומה. הם היגרו לארצות שבהן הם נחשבו נתינים כמו אנגליה וצרפת וכן לארה"ב. למעשה, אלה היו המנהיגים החילונים האחרונים של קהילת היהודים המזרחים. מרגע הגירתם לישראל הפסיקו יהודים מזרחים לאייש את המשרות הבכירות ביותר בתרבות, בכלכלה ובפוליטיקה ואיבדו את מעמדם כאליטה. לכן, הכינוי 'האליטות החדשות' שכולו בורות חנפנית לאליטה הממסדית החדשה שקמה בישראל, זורה מלח על הפצעים של אלה עם הזיכרון הארוך. אנחנו לא אליטה חדשה אלא ישנה, ישנה מאוד שכוחה נלקח ממנה.

נקודת מבט זו קשה לעיכול עבור ישראלים. מי שנולד כאן, מזרחי כאשכנזי, גדל עם הדימוי העצמי האשכנזי הנחשק של שכבת שלטון מיושבת מימים ימימה, הפועלת לטובת כלל העם, באיפוק רגשי, רציונאליות, אחריות, ריסון, בגרות, מתינות ואדיבות. כשיונקים תארים מיטיבים ומייפים כל החיים בבית הספר, בכתבים ובציבוריות הישראלית כבר קשה לראות את הציונות האשכנזית כמות שהיא: אידיאולוגיה קנאית של מהפכנים. דימוי זה מיוחס בדרך כלל למתנחלים מאז 67 ורק להם. המציאות של חיי היום יום הציוניים היא במהותה מציאות של דחפנות אגרסיבית – חוסר התחשבות, זלזול במרחב של הפרט האחר. אולם בשיח הציוני דימויים אלה מושלכים ומצטמצמים פתאום דווקא לנימוסי היהודי המזרחי בישראל. השלכה זו מקובלת גם על ידי פעילים מזרחים והם עוסקים כעת רק בה.

סרט שהפיקה ההסתדרות הציונית על יהודי מרוקו ב-1963 בבימויו של ארנן צפריר מעניין במיוחד בנוגע לאינטראקציה זו שבין מזרחים ציונים למזרחיוּת. הטקסט לסרט נכתב על ידי הסופר א.ב. יהושע, יהודי מזרחי מומר המחשיב עצמו לקנאי ציוני. הסרט משקף בבהירות כיצד נוטלים מקהילה את קולה. בסרט דוברי הקהילה לא מרואיינים כמקובל בעבודה עיתונאית כשמגיעים לקהילה לא ידועה. למעשה, לא מראיינים איש. הקריין פשוט מקריא את דברי יהושע, שטרח וכתב אפילו דו-שיח דימיוני בין שני מצולמים בסרט. עד כדי כך מגיעה השתלטנות האידיאולוגית בסרט. קולות הקהילה עצמם נשמעים רק בתפילות, במוזיקה ובשירים. לפעמים המולה, בליל קולות מהשוק, ופעם אחת הקלטה של המילה ארץ ישראל שאומר אדם אחד לבן שיחו. משפט אחד מתמצת את היחס של יהושע ליהודי המזרח כשהוא מתייחס ליהודים ההולכים אחרי השליחים הציונים לארץ ישראל: "כילדים הם מוסרים עצמם ביד הצעירים הזרים". הנה העדר, והנה הרועה המושיע. חיינו תחת כנפי הציונות הם מבצע אנטבה אינסופי שמתמשך עד היום של מצילים וניצולים.

באופן מעניין, הסרט הזה נערך בגירסה קצרה עבור קהל התורמים האמריקאי, והפעם עם טקסט שונה אותו מקריא הרברט פרידמן מהמגבית היהודית האמריקאית. הסרט נפתח במראות מצודדים של העיר קזבלנקה שצונזרו מהסרט הישראלי. הסרט הישראלי נפתח לעומת זאת עם צילום של קברי אבות מוזנחים. בסרט האמריקאי יש קרדיט ליהדות אמריקה שתרמה כספים למימון השכלה, תרופות, ומזון ליהדות מרוקו גם בימי מלחמת העולם השנייה, ושקופיות המזרזות את יהודי אמריקה להמשיך לתרום. יש גם רמז למתיחות שהביאה איתה הציונות ליחסים בין יהודים לערבים, אבל גם תיאור של יחסים טובים בין יהודים לערבים בהרי האטלס. בסרט הישראלי הדימויים של הערבים הם אך ורק שליליים של חורשי מזימות, ואין קרדיט ליהדות העולם שמימנה בנדיבות את המדינה הציונית ומבצעיה, כולל מבצע זה. רק האדרה של השליחים הציוניים והציונות.

מרוב ערפול ופרגמנטציה של ההיסטוריה המזרחית קשה לראות שתי עובדות בסיסיות. האחת היא שהקהילות היהודיות בעולם פעלו תמיד בסולידריות, סעדו ותמכו אחת בשנייה בנדיבות, הרבה לפני שהרצל צימח זקן. כך, גם התנועה הציונית נסמכה בכבדות על שולחן הנדיבים לפני שמכרה היי-טק ונשק. סולידאריות זו בין היהודים ברחבי העולם ששררה לאורך הדורות כמעט ולא מוזכרת. כספי הסיוע לפליטים יהודים מהמזרח ומאירופה אחרי השואה מוצגים תמיד כאילו יצאו מקופת היישוב היהודי ואחר כך מקופת המדינה. אבל למעשה, כספי הסיוע מיהדות העולם שנועדו לשיקום הפליטים היהודים, מימנו גם את הישוב הציוני בארץ. העובדה השנייה היא כי לרבים מיהודי המזרח הוענקה נתינות צרפתית ואנגלית ואף איטלקית, ולכן היה להם תמיד לאן ללכת בניגוד ליהדות מזרח אירופה שהתקשו לחזור לארצותיהם אחרי השואה והשערים למדינות המערב היו פתוחים עבורם רק במשורה. בציבוריות הישראלית אין הפנמה של ידע זה ועדיין משפטים כוזבים על הצלת יהודי המזרח בידי הציונים בספרי הלימוד הם לחם חוקם של ילדי ישראל. מה הפלא שעד היום כל זב חוטם כמו אורי אורבך או נפתלי בנט שולח את אנשיו למלא תפקיד של בעלי בית בעיירות המזרחיות-רוסיות (הידועות בשם עיירות הפיתוח אף שמעולם לא נועדו באמת לפיתוח)?

קשה אפילו לטעון שהסרט הציוני של יהושע ערוך לפי תפיסה סטנדרטית של סרטים דוקומנטרים באותם ימים. אם ניקח לדוגמא כתבה של הטלוויזיה הצרפתית ממחנה המעבר במרסיי ממש באותה שנה נגלה הפלא ופלא ש"הילדים" למדו לדבר תוך כמה ימים. ולא זו בלבד שהם יודעים לדבר, אלא שיש להם דברים קשים לומר על המשטר בישראל. ברפורטז'ה מרתקת אחרת, כנראה מ-62-63, של הטלוויזיה הצרפתית על יהודים אלג'יראים שהגיעו לאשדוד, אנשי הקהילה מדברים בשפה הצרפתית במתינות ונזהרים בביקורת על ארצם החדשה. רק הרופא האינטלקטואל מתבטא באופן חריף ומסביר למה הוא עזב את ישראל. הסיבה המרכזית היא בוז, הבוז שהוא מרגיש שמופנה כלפיו מאלה שהוא מכנה "היהודים המערביים". כך, סימן הרופא מאלג'יר את המפריד בינו לבין אלה שנשארו מאחור בישראל. היהודי המזרחי בגלות הוא זה שאינו רוצה לחיות בבוז ובהשפלה שנכונו לבני קהילתו בישראל. כמה אירוני שהציונות מלהגת הרבה על זקיפות קומה, אך למעשה עסקה ללא הרף ביצירת בני אדם מושפלי קומה. אצל הפלסטינים זה הצליח לה פחות, אבל אצל היהודים המזרחים ההצלחה מרובה.

ג. לאן נעלמה האדנות העצמית שלנו?

הביטו בתמונת המנהיג היהודי סר יחזקאל ששון, שר האוצר הראשון של עיראק ואבי הפרלמנט שלה, ובני משפחתו, ואימרו אם ראיתם הדרת כבוד ואצילות כזו אצל מנהיגים פוליטיים מזרחים בישראל. קיראו את התיאורים הזדוניים של מנהיגי הגלות על ידי השליחים הציוניים והא לכם תחזית על מה שיקרה לקהילתם בבואם למדינת הציונים.

Sassoon_Eskell_1920s_family_portrait
משפחת ששון, אנגליה 1927

מה שמבדיל אותנו יהודי המזרח בישראל מבני קהילתנו שהיגרו לארצות המערב הוא לא רק שחלק מבני האליטה שלנו היגרו לשם, ולא רק ההצלחה המסחררת של אנשים אלו בכל תחומי התרבות, המדע, האמנות הפוליטיקה והמאבק לזכויות אדם הממקמת אותם בשורה החברתית הראשונה בארצותיהם החדשות. אלא ששם, בארצות המערב, בהן נהוג המודל האוניברסאלי של שוויון, הם הצליחו לשמר בתוכם את אותה הרגשה של אדנות עצמית והדרת כבוד איתה הגיעו במזוודה מארצות המזרח.

ניקח לדוגמא את פרופ' דוד אסולין (David Assouline), חבר הפרלמנט הצרפתי ודובר המפלגה הסוציאליסטית, העוסק בקידום הטכנולוגיה ופעיל במאבק לנישואים חד מיניים. פרופ' אסולין אף ביים סרט בשם הארץ המובטחת ובו מתואר מסע שורשים שלו למרוקו ולישראל. בין השאר הוא מראיין את בני משפחתו באשדוד שמספרים לו על ואדי סאליב ועל הפנתרים השחורים. לפי המאבק המזרחי החדש, פרופ' אסולין הוא משתכנז כי הוא בעד "הומניזם אוניברסאלי, זכויות אדם, קומוניזם או ליברליזם…[ש]מגיעים כולם מהמערב ופונים אל המערב". כבר לא חשוב שהיהודים המזרחים היו בשמאל לפני שראו ציוני אשכנזי אחד בחייהם, ותשאלו על אברהם צרפתי וסימון לוי המרוקאים ועל יהודה צדיק וששון דלאל שהוצאו להורג בעוון קומוניזם על ידי שלטונות עיראק. היהודים המזרחים בישראל שכחו לגמרי כי האשכנזים בישראל עברו בכלל תהליך מודרניזציה, וכי רוב האשכנזים בישראל הם ימנים צרי אופקים, רחוקים מרחק שנות אור מפרופ' אסולין.

ומה אם כן טבעי לנו המזרחים בישראל לפי האופנה החדשה? מסתבר שמנהיגה בסגנון של ח"כ מירי רגב. כך כותבת העיתונאית ענת סרגוסטי, המנסה כמיטב יכולתה להשתלב באופנת הריקליימינג החדשה כדי לסנגר על הפוליטיקאית מירי רגב ולשכנע את קוראיה, כי רגב רק

"מחצינה את המוצא שלה, את המקום שממנו באה. היא מקצינה את העממיות שלה. זה המותג שלה. והיא הרוויחה אותו ביושר. אפשר בקלות לומר שמירי רגב היא פרחה. במובן התרבותי של המילה. היא סטריאוטיפ והיא מתהדרת בכך. והיא זוכה לתמיכה רחבה".

את המלים האלה אומרת עיתונאית שאינה נחשבת למתעבת יהודים מזרחים. ומהו המקום ממנו באה ח"כ רגב? האם שוליות עיירת הפיתוח, שם גדלה בישראל ושוליות מעמדם של הוריה, מרסל ופליקס סיבוני, בישראל הם מקומה הטבעי? מה אנחנו יודעים על מעמד משפחתה במרוקו? אילו היתה גדלה בצרפת, האם יש אפשרות שהייתה משמשת כדוברת של צבא צרפת ומצטרפת למארי לה-פן? סיכויים קלושים ביותר. והרי ההגירה לישראל קרתה לא מזמן, וכבר הפכה קרית גת למקומם הטבעי של יהודים מזרחים? איך זה שחבר הפרלמנט אסולין האינטלקטואל השמאלן היוצא להגנת מוסלמים בארצו הוא לא טבעי לנו וח"כ רגב, ציונית אדוקה, ו"עממית מטבעה" לפי סרגוסטי, כן? עבור חלק מהקולות במזרח האקטיביסטי החדש האיש העממי הוא היהודי המזרחי ה'אותנטי' והוא ההיפוך של המשתכנז המזייף לכאורה.

דמות מתוכנית ריאליטי מוכתרת כ'האותנטית המזרחית' (עינב בובליל היא המזרחית הראשונה שלכם) על ידי משכיל מזרחי במאמר מלא תיעוב עצמי, הזוכה לתשואות באתר זה. אבל למעשה "האותנטית המזרחית" נבחרה לתפקיד זה על ידי מלהקים של הטלוויזיה המסחרית. איך זה שקובעי טעם מסחריים הפכו למייצגים נאמנים של האותנטיות המזרחית?!

אם ניקח, לעומת זאת, סדרה פופולארית אחרת – 'העממיות' של נאור ציון – שספגה גינויים מפעילים מזרחים, נראה שאין כלל הבדל בין המזרחי החדש למזרחי התבוסתני. הסדרה עוקבת אחרי נפתולי צעירות מזרחיות מהפריפריה המנסות להתברג לחברה 'הגבוהה', 'התל אביבית', ה'אשכנזית'. אבל אבוי להן כי ציון תיכף יחשוף את הגינונים שיסגירו כלשונו את מוצאן המזרחי של צעירות מתחזות אלו, אותן הוא מכנה פריחות סמויות. גם המזרחי החדש מאמין שגינונים עממיים אלה מגדירים את היהודי המזרחי ומסגירים אותו כלשונו, ולכן הוא מוציא אותם מן הארון.

מתוך "עממיות" של נאור ציון
מתוך "עממיות" של נאור ציון

אם ניקח את המילה השתכנזות כברומטר, נראה כי היא הלכה ותפחה עם השנים, עד שנהייתה אצל מזרחים ובהם פעילים, שם אידיאלי נרדף למערביות מודרנית, זכויות אדם, נימוסים ראויים והשכלה. תהליך תפיחה זה מייצג את מסך השכחה שירד על מה שהיינו.

לפי אורנה ששון לוי ואבי שושנה, המילה להשתכנז משמשת לציון מעבר (passing) ממהות מסומנת ללא מסומנת, מעבר לקבוצה השולטת וקבלת ערכיה. ומה הם ערכים אלה? בדמיונם של פעילים מזרחים אשכנזים הפכו לוואספים מושלמים. כאילו להיות יהודי מזרחי בהגדרה כבר אינו מכיל במאה וחמישים השנה האחרונות גם את תרבות המערב. כאילו שלהיות יהודי מזרחי משמעו ההיפך מלהיות מערבי. כבר שכחנו שמדובר כאן רק בחלוקה פוליטית מקומית. בדומה ממליץ גם הפובליציסט והפעיל המזרחי – בן דרור ימיניליהודים המזרחים 'לקבל עליהם את ערכי המערב ולהשתכנז'.

בניגוד לאידיאליזציה זו של אשכנזים, בסרט הדוקומנטרי “When Jews Were Funny" בו מתראיינים קומדיאנטים יהודים קשישים בארצות הברית, מסתבר שהדרך לדעת מי יהודי היא לאתר מישהו עם התנהגויות פלבאיות כמו לאכול בפה פתוח (58:30), להפריע בשיחה, לנופף ידיים, לדבר בקול ובמהירות (55:58). כמו כן, היהודים הם אלה שאומרים בפרהסיה דברים שגורמים לגויים הוואספים להרים גבה ולהסתכל עליהם בתימהון.

שני מובנים חמורים יש להתעצמות מושג ההשתכנזות בציבוריות המזרחית: הראשון הוא שהשכלה גבוהה וצריכת תרבות גבוהה רשומים על שם האשכנזים בטאבו, וזאת למרות שדווקא רוב הקהילות היהודיות באירופה המזרחית נאבקו בקנאות נגד ההשכלה עד השואה ממש

מה שכלל לא היה קיים אצל יהודי המזרח אשר לא ראו ניגוד בין מודרניזציה לבין דתיות. למעשה, היו אלה רבניהם של יהודי המזרח שאימצו באהדה את ההשכלה המודרנית מערבית ושלחו את ילדיהם לאוניברסיטאות ולא לישיבה.

המובן השני הוא שאם המשמעות של רכישת השכלה וצריכת תרבות שנחשבת גבוהה היא השתכנזות, הרי שכל אינטלקטואל מזרחי הוא בהכרח משתכנז. כבר קראתי את המזרחי החדש כשהוא מתבטא בזלזול נגד אינטלקטואלים מזרחים כמשתכנזים בגלל שהם פרופסורים באוניברסיטה ולמעשה ממשיך את המעשה הציוני אשכנזי של חיסול האליטה המזרחית, והפעם בידיהם של מזרחים יענו "מודעים".

מסתבר שהמזרחים החדשים דומים במפתיע למזרחים הציונים הישנים בסגנון משה קצב, מאיר שטרית ודליה איציק. שני המחנות משועבדים לאידיאליזציה של אשכנזים ולרצון לחבור לסדר הישן. כל אחד בדרכו הוא. קצב מתחנף אליהם ישירות בסגנון 'כל ישראל אחים' בלי לפלוט מפיו את המושגים של מזרחי ואשכנזי. והמזרחי החדש המודע כלשונו, מציף את השטח ב'מזרחי –אשכנזי-משתכנז' יענו מתריס ומקלל, אבל ממשיך לקבל את הדימוי השלילי כמובן מאליו בהתרסה שלו ולמעשה ממשיך להתבטל ולהתחנף ('ערס זה דבר אמיתי', 'אשכנזים שומעים ג'אז בבית'). הניסיון הזה למצוא חן בעיני הסנטימנט ולהתחנף בלי ממש להילחם ברוע מאשרר למעשה את חלוקת המשאבים בישראל לפי מפתח אתני. כבר עמדתי בעבר על כך שאין תועלת בהעלאת המודעות של שכבת השלטון לאשכנזיות שלה. עיסוק בכך אינו אלא הסחת דעת טריוויאלית והעתקת הבעיה למקום לא רלוונטי.

יש דמיון מובהק בין האסטרטגיה המזרחית החדשה לבין זו של סינדרלה מהמעברה מבית משה קצב. לפי אסטרטגיה זו האהובה כל כך על התקשורת והממסד בישראל, המזרחי התורן מבליט את ייחודו על פני כל שאר המזרחים מ'המעברה'. אגדת הסינדרלה המזרחית מחניפה מאוד לממסד בישראל ולעיתונות ונותנת אפשרות להראות ליברל פתוח בתשלום מועט של כמה חרוזי זכוכית. הפוליטיקאי מאיר שטרית אוהב לספר כיצד הגיע ממיטת הסוכנות במעברה לראשות הסוכנות היהודית. הוא מגדיר היטב את מסע המוביליות החברתית עבור המזרחים בישראל. מדובר באזורים מתוחמים היטב שאינם מסוכנים כלל להגמוניה בישראל.

דווקא הסופר א.ב. יהושע בנאום האספסוף שלו משנת 81' יכול היה לשמש כדוגמה הכי קיצונית ליהודי מזרחי שעבר למחנה השני. בנאום זה מתייחס יהושע לקבוצה האתנית שלו כ"ההם-האספסוף" ולאשכנזים של מפא"י, בפניהם הוא נואם "כאנחנו”. והנה משום מה, עליו פסחה הביקורת המזרחית. אפילו המבטא המשונה שלו כאילו גדל במזרח אירופה ולא בירושלים הספרדית לא קורץ לאף סטנדאפיסט. הציונות אינה נחשבת כלל במדד "ההשתכנזות", למרות שהיא השער דרכו עוברים לקבוצה ההגמונית. באופן אירוני, דווקא מזרחי חובב תרבות אידית לדוגמה לא נחשב משתכנז מאחר ובקיאות בכתבי שלום עליכם לא זוכה בתגמול חברתי אבל התגייסות לסיירת מטכ”ל תעלה אותך גבוה בסולם המוביליות החברתית.

בישראל, רוב היהודים המזרחים רוצים להסתפח לציונות ואינם רוצים להשתייך למיעוט המזרחי. זהותה האתנית המזרחית אינה מקדמת קבוצה זו אלא מונחת כמשקולת על צווארה, לעומת זאת הכרה כציוני מתגמלת מאוד. אין זה מקרה שגם בן דרור ימיני הפך אחד מגדול הציונים ממש כמו מורו ורבו א.ב. יהושע. כיצד ייתכן שנעלם מהשיח הקשר בין מצבם הפוליטי של המזרחים לבין היותה של ישראל מדינה חד-אידיאולוגית, שהמודעות האידיאולוגית של השכבה השלטת בה היא בין הגבוהות בעולם הדמוקרטי (לפי א. אריקסון, חוקר הזהות, במאמרה של הנרייט דהאן-כלב "זהות ישראלית בין עולים לוותיקים”). בישראל, הציונות קובעת את המוביליות של קבוצות אתניות ושל יחידים. אזרח שמתנגד לאידיאולוגיה הציונית נדחה לשולי החברה. יותר מכך, הלפיד של ההנהגה עובר לכל מי שמוכיח רדיקליות אידיאולוגית – "חלוציות”. בעבר היו אלה הקיבוצים ועכשיו אלה הם המתנחלים. המזרחים כנספחי המשנה לציונות לא יכולים להיות מובילים. הם יכולים רק לקבל הטבות כמידת קרבתם לאוונגרד המוביל, כמו המתנחלים שכיום מאפשרים למזרחים להסתפח אליהם בניגוד לאוונגרד הקודם של הקיבוצים.

למעשה, כל הלהג הזה על אשכנזים והשתכנזות מדומיינת של יחידים, מסתיר עניין מהותי ביותר והוא שלרוב היהודים המזרחים בישראל אין תודעה מזרחית או איזושהי זווית מזרחית משמעותית (והלוואי והייתה!) אלא רק תודעה ציונית. תודעה מזרחית הייתה אז בימים של הקשר האמיץ בין ערביות ליהודיות; עכשיו מדובר רק בעיסוק חסר תקנה של העלאה מהאוב. עכשיו זה סתם דיבור ישראלי.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. שלומי אלמקייס

    מאמר מצוין. צריך עוד לציין שהתהליך המקביל שהתרחש בשמאל הובל על ידי גורמים כמו אתר העוקץ.

  2. דניאל

    כתבת יפה אבל, נראה שאת שופטת מזרחיות, רק על סמך היהודים שחיו בארצות ערב. כיום המזרחיות החדשה היא גם תוצר של הדיכוי הציוני, המעברות, ההפגרה וההדתה בפריפריה. עכשיו על עצם המזרחיות של החי בישראל נוספו גם כל אלה וגם הם היום משמשים ככלים וכתירוץ להמשך הדיכוי. אולי משום כך ראו מי שראו לנכון לסמן את המזרחי החדש כבין היתר תוצר של הציונות ועל כן דורש ממנה להכיר בה גם כך.

  3. אלה

    כמובן שיש פה אידאלאזציה מופרזת. נאמנים עלי דברי סבתי, אישה משכילה שגברה שש שפות "העירקים הם עדה מכובדת שהלכו עם חליפות ודברו אנגלית מושלמת והתנהגו בנימוס, כבדנו אותם. לעומתם המורקאים, היו חסרי קרואוכתוב, וולגרים צעקניים, בטלנים. הם הגיעו ללא שום כישורים לחיים מודרנים" זאת האמת. לכן עיראקים, יוונים ומצרים השתלבו מהר ותפסו עמדות באליטה ההישראלית. חבל לצייר תמונה שלא הייתה, זה לא אמין. יש פה מספיק אנשים שזוכרים את המבצע לביעור הבערות. מספיק לקרוא את אלבר ממי ולהבין שרוב יהדות המאלח היתה שקועה בעוני וניוון

  4. יוסי נוימן

    את כותבת באופן מעניין וראוי לתשומת לב.
    עם זאת, יש אי דיוקים והטיות מובלעות.
    מקוצר זמן אתייחס לשניים:
    שאול אביגור- בשנות החמישים והשישים עמד בראש "נתיב"
    שהיה מוכוון לברית המועצות ויהודייה ולפיכך לא נטל שום חלק בפרשת בן ברקה המרוקאי.
    יהודי מזרח אירופה שהרוב מתנגדים להשכלה- התמונה מורכבת. להבהרה, יהודי פולין: חלוקה דומה לזאת שבישראל, שיעור ניכר של זרמים אורתודוכסים אבל רוב של יהודים סוציאליסטים,ליברליים, חילוניים ועוד.

  5. עמית

    חבל מאוד שהכותבת מערבבת אמיתות וחצאי אמיתות חשובים שצריך לזעוק מעל כל במה כדי לחולל שינוי תודעתי בארץ הזו….ומערבבת אותם עם חצאי סילופים וסילופים גמורים ונרטיב היסטורי חסר שחר. האנטי ציונות שלך מונעת ממך להסתכל על ההיסטוריה היהודית המזרחית והמגרבית בעיניים פקוחות ומפוכחות. את מבינה באופן שגוי את הציונות, ולכן את הציונות של המזרחים.

    אגב, ששון כדורי אכן היה אופורטוניסט שמרן, ששימש כיהודי מחמד ומקורב למשטרים אוטוריטריים ודכאניים שעלו בעיראק זה לאחר זה. רובם המוחלט של הדמויות המעוררות השראה באמת בקרב האליטה המזרחית והמגרבית היו לגמרי ציוניות.

  6. eliran

    יופי של מאמר! חשוב, מפורט ונוקב. אך חשוב להזכיר ששולט בשיח המזרחי נדבך פיזיקלי ולא טופולוגי, כשעדיין (משום מה) חושבים על "מזרחי" כעל מוצא ביולוגי (דם, משפחה) או גיאוגרפי (אדמה, ארץ). וזה הרי בסיס השיח האתנו-לאומי אותו מנסים בביקורתיות לשבור. ברגע ש"מזרחיות היא קטגוריה פוליטית" כנטען, כבר לא צריך לכבול אותה בגבולות גיאוגרפיים או גנטיים, ואף יש לכלול בה את התיאולוגי-פוליטי. אך הסיבה לקשירת הגיאורפיה לגנטיקה (ע"ח הטופולוגיה המושגית) היא כמובן הניסוח הציוני האנטי-ערבי שמתקשה להכיר במזרחיות-ערבית, קרי במלוא כובד המחשבה על "מזרחיות" בישראל. אז גם ההיבט הזהותי נכבש כולו תחת ההמשגה הציונית ומונע ביקורתיות פיכחת.

  7. משה

    ניסוח מצויין של תובנה מדוייקות נכונה וכואבת למאבק של כל מיעוט ושונות המזוהה עם נחיתות,
    זו האמת,
    וחבל,
    אבל נקווה שכיוון שיש מי שרואה את זה הדבר ישתנה.

  8. שאול סלע

    את מה שכתבה שושנה גבאי אפשר לסכם בשם פרטי ובשם משפחה, והשם הוא : דודו טאסה. לא רק שהוא הצליח להרוס את השיר פוג אל נח'ל פוג, הוא ביזה את זכר הסבא שלו בכך שנסע לאו"ם לשיר במסגרת ארועי "יום הגירוש והיציאה של יהודי ערב". לשמחתינו היוטיוב והאינטרנט שהם מערביים הצילו את הקלאסיקה הערבית של המוסיקה. יש שתי תזמורות אנדלוסיות,ישנה התזמורת הערבית של נצרת וכמובן משה חבושה והרב דוד מנחם.

    סיפר הרב דוד מנחם על עשרות פייטנים שבקיאים במוסיקה הערבית.

    דברים שכתב הגזען האשכנזי אהוד בן עזר

    http://wp.me/pMLO5-jg

  9. א

    מאמר מעניין מאוד. בהחלט היה ראוי לעריכה והגהה טובים, ואף לקיצור או חלוקה למספר חלקים. יש כאן הרבה מאוד רעיונות, טענות וכיוונים שונים, שכולם מעולים, וחבל להחמיץ.
    תורה רבה למחברת!

  10. רן

    עמית, חבל שאתה מסלף. לפי שמיעת עדויות ממקור ראשון מהתקופה, נראה לי שהכותבת מדייקת.

  11. מני ארוילי

    סנטימנטלי בדימוס

    שושנה יקירתי, הרבה דברי טעם ולא פחות דמגוגיה וכריכת נושאים בלתי קשורים זה בזה.
    נתחיל מיאיר דלאל: יקירתי, יש שם למוסיקה הזו: "מוסיקת עולם". בכל מדינה יש כמה וכמה מוסיקאים "אותנתיים" או לפחות כאלה שזה התחאווד שלהם, שבעיקר מופיעים באוספיי "מוסיקת עולם" למיניהם. גם בצרפת, אנגליה, יפן וטורקיה לא הכי מאזינים לחברה המוכשרים האלה. למי כן? לטיילר סוויפט, דאפט פאנק, וארטיק מנקיז. למה? ככה. אני לא מכיר אותך, אבל אני משוכנע שלא את ולא איש מחברייך בקשת המזרחית האזין למוסיקת קאסטות בשנות ה-90. אני מהמר על פינק פלוייד ודייר סטרייטס, מקסימום. לא שנראה לי שזה יעצור מי מכם להסביר כמה שהמוסיקה הזו מקופחת או ראוייה להשמעה.
    אגב, גם אבות המוסיקה המזרחית, ההיא מהכרם, העדיפו להאזין לקליף ריצ'רד ואלוויס בזמנו. הם והערבים, כפי ששר פוליקר ב"רדיו רמאללה". האשכנזים היו עוד תקועים במוסיקת להקות צבאיות ושאר שיעמומים. גם את זה הפופ ניצח. בעסה לי ובעסה לך.

    לגבי לירון עמרם.. אין ספק בחור מוכשר, אבל המוסיקה שלו מזרחית? אוטנתית? חרטה. בינתיים היא גם לא משהו. לא הקול שלו, לא האלקטרוניקה ולא כלום. חובבן מוצלח. אני מקווה שיתגלה כיהלום גולמי שאולי מתישהו יגיע לטיפול של מפיק מוכשר באמת, כפי שקרה לעפרה חזה זצ"ל.
    שי צברי הוא בחור מוכשר כשד. קול יציב במרכז וחרוך בקצוות, שמלחין נהדר ומגיש כמו סופרסטאר. ויודעת מה? הוא גם די מצליח, יותר ויותר. התחלתי לעקוב אחריו עוד כשהופיע לצד סחרוף והתאהבתי.
    מוצלחים במיוחד גם שיר לוי, ושגיב כהן (קולו פשוט מטריף בעיני). מוצלחים ומצליחים ו… אני בספק אם אי פעם האזנת למי מהם. לא כי הם לא טובים, אלא כי .. נו .. טרחנים מסוגך פשוט לא אוהבים מוסיקה מזרחית. לא באמת. לא לעומק. אתם (רוב חבריי הקשת המזרחית) מה שנקרה "אוהדיי נבחרת" . כשמגיעה ברזיל, אולי תקנו כרטיס, מבלי להכיר יותר משחקן שניים על המגרש, וגם זה סביר שדווקא מהנבחרת הברזילאית. אבל לעשות מנוי לבני יהודה או הפועל באר שבע? בחיים לא. אני מקווה שהאנלוגיה עברה, היא באמת קצת שאפתנית.. 🙂

    [בשלב זה ניתן לך להתחמק בשל ההתעלמות האלגנטית אך הצפוייה מעמיר בניון. מזרחי גאה, ובעיקר מוסיקאי מזרחי ששם בכיס הקטן אל כל השמות שעלו כאן, גם בכישרון וגם באותנתיות.]

    אומר לך משהו נוסף: אנחנו לא כל כך מיוחדים כאן. אנחנו זה הישראלים. אפילו שנדמה לנו שעולם סובב אותנו, אנו חיים בסרט. מה רוצה לומר: גבר מזרחי, מה הוא רוצה? הוא רוצה להצליח כמו ג-ב-ר אשכנזי. לא אשה אשכנזיה ובטח שלא גבר ערבי. למה? כנראה מאותה סיבה שגבר היספני בארה"ב שואף להצליח כמו גבר לבן ובטח ובטח שלא כמו גבר שחור. בהודו הם בכלל שכללו את הפרנציפ לאיזה שלושים קאסטות. כאלה אנחנו (עכשיו האנחנו זה בני אדם).

    ובעניין הזה: את, וכל חברי הקשת, תמיד מזבלים את השכל (בכוונה לדעתי, כי למעט כמה בודדים, אתם לא מטומטמים) ומבלבלים בכוונה בין המונח "אשכנזי" לבין "מערבי". "אשכנזיות" זו תרבות מתה, שהיטלר והציונות חיסלו כמעט לחלוטין. "מערביות" זו תפיסת עולם מצליחה (לפחות עד שהאיסלם יחסל אותה), שמקבלת ומקדשת כמה ערכים כמו מעמד האישה, שוויון בין מגדרים, מגזרים, בעלי נטיות מיניות ובני דתות שונים. היא מגיעה גם עם לא מעט חסרונות, אבל מבחינתי עדיפה על האלטרנטיבות. לאשכנזים אין מונופול על מערביות, ואת יודעת את זה יקירתי, הם גם מעולם לא טענו אחרת. כשם שאין להם מונופול על מוסיקה מערבית: רוק ופופ, כפי שמי שמכיר את דני שושן, יובל בנאי (כל הבנאים בעצם), פורטיס ,ניסים סרוסי, יגאל בשן ובערך עוד מאה דוגמאות. מה? הם לא אמנים מזרחיים? לא מקופחים? לא. הם לא. הם "רק" ישראלים שמנגנים מוסיקה פופולרית לתקופתם, בדיוק כמו שלום חנוך. לא השתכנזו ולא התמזרחו, לא נעליים ולא גרביים.
    ואולי כדאי להפסיק עם החרטה של "קאסטות" והמליארדים שהם מוכרים. מושיק עפייה חשף את האמת: ת'כלם הם לא באמת מרוויחים מהקייסריות למניהן. זה הכל לאגו. הם מחלקים כרטיסים בחינם, שלא תהיה פאדיחה. אמנים שמתפרנסים בארץ מהופעות שלא כוללות חתונות ובר מצוות יש מעט מאוד: שלמה ארצי, יהודה פוליקר, אייל גולן, עידן רייכל, ריטה, מירי מסיקה ועוד כמה. מעט. ולא, אין לי חשק לבדוק להם את הברית או מאיזו גלות הם קובצו, כי זה לא רלוונטי.
    גם קובי פרץ צריך להופיע בבר מיצוות כדי לעמוד בקצב החלפת המרצדסים הרצוי. נקווה שהוא נגמל מלספר לקהל שלו מה הוא באמת חושב עליו ( "שלופים" … כן בטח 😉 ..).

    1. שושנה גבאי

      למני ארוילי – אני בטוחה שיש לך הרבה ללמד אותי בתחום המוזיקה בכל זאת- אני כותבת על מוזיקה מזרחית קלאסית ומוזיקת הקסטות מסוף שנות השמונים בעיתונים . ערכתי תוכניות מוזיקליות בטלוויזיה עם אנשי מוזיקת הקסטות ואפילו יצרתי סדרת טלוויזיה בשם " ים של דמעות " על ההיסטוריה של המוזיקה הזאת כך שאל תהיה כל כך בטוח שמעולם לא הקשבתי לה. זה לא סותר את חיבתי גם לסגנונות מוזיקליים אחרים אותם הזכרת.

      1. לשושנה , ממנחם

        הסידרה שלך ושל רון כחלילי היתה נהדרת ואיכותית. לפני זמן מה, במהלך שוטטות יוטיוב אחרי שירים של זהר ארגוב, גיליתי ששהעלו את כל ארבעת הפרקים ליוטיוב ונהנתי ממנה שוב.
        נ.ב 1
        בשעתו התרגזתי לאללה כי ארבעה פרקים זה עוד ביטוי למדיניות הקמצנית כלפי המוסיקה הזו בתקופה ההיא. ניחא. גם את ארמון הנציב לא בנו ביום.
        נ.ב 2
        החיים לימדוני שמנשים עיראקיות עדיף ללמוד, ונדיר שיש מה ללמד (הרבה אחיות ודודות), אך נער הייתי וגם זקנתי ובי נשבעתי שאזכיר את אלברט עמר בכל הזדמנות, מופרכת ככל שתהיה ביחס להקשר. אז ברור לי שלך אני לא מחדש דבר כשאני קובע נחרצות שאלבום השכונות הכי אמיתי זה האלבום שלו, וכל מי שרוצה להבין נפש של ילד מהשכונות בשנות ה 80 , 90, שיאזין ל "שקוף" ו "ילד עם עתיד".

  12. יוסי אוחנה

    מאמר רחב יריעה ומצוין, שיצא לי לראות רק עכשיו.

  13. ענבל גרבורג מזרחי

    מאמר מרתק.
    גם אני טוענת כבר שנים רבות כי יהודי המגרב חניכי התרבות הצרפתית ויהודי עירק חניכי התרבות האנגלוסקסית, היו הרבה יותר אירופאים ומערביים בהשכלתם תרבותם ואורחות חייהם מיהודי מזרח אירופה שרובם היו בוגרי שנות לימוד מעטות בחדר, דוברי אידיש, ומנותקים מתרבות המערב החילונית.
    חמור יותר הוא סיפורם של רבים, בני אותה משפחה שעזבו את מרוקו למשל ; האח שהיגר לפריז הפך למרצה בסורבון, זה שנסע לקנדה הפך לאיש עסקים מצליח, וזה שעלה ארצה הפך במקרה הטוב לפועל קשה יום, ובמקרה הפחות טוב הידרדר לעולם הפשע.
    אותם אנשים שחושבים את עצמם לאדוני הארץ, צר עולמם כעולם נמלה.

  14. אברום רותם

    למרות הזמן שחלף מאז פרסום המאמר- שאפו ענק!
    אוי, כל כך טוב להתענג על מאמר ממוקד, בהיר, כתוב מצוין, שמציף אמתות נוקבות ומנערות את המקום החמים והנח…
    נפלא.
    מה שמפר את השלווה אלה התגובות, שבחלקן מראות שעובדות ותובנות חברתיות היסטוריות מבוססות, הן לא חלק, של חלק גדול מהציבור שהדביק לעצמו את התאר "מזרחי", מהשקפות עולם ותפיסות אישיות, והרבה יותר נח לרבוץ בבועה החמימה והמאשימה את כל העולם ואשתו, עם "אנחנו" ו"הם".

    אולי שווה מחשבה נוספת על עריכה וקיצור, ולהנגישו שוב לציבור. ממש חשוב!

  15. אלפית

    הביקורת במקומה: צריך לקום שמאל מזרחי שיעזור לכולנו לעבור לשלב פוסט-ציוני, גם ע"י שינוי היחס המתבדל והמתנשא כלפי ארצות האיסלם וגם ע"י ביטול היררכית הגזע בישראל והכיבוש.

    אבל נקודת המוצא שלך מרעילה את המטרה שאליה את חותרת. מסמנת את המזרחים כ 100% פאסיביים ואת האשכנזים כ 100% רעים. הנקודה שבה אנחנו עומדים היום צריכה להיתפס כנקודה שאפשר לצאת ממנה לשחרור ולפעולה.

    למשל הביקורת על התרבות המזרחית כמשרתת את הנאו-ליברליזם – זהו המצב *בכל* ההיסטוריה האנושית של לפחות 90% מכל יצירות התרבות. אבל שכחת שבמזרחית יש גם הנכחה מסוימת של תרבות האזור, יש הוכחה שמזרחית היא גם תרבות גבוהה, ויש גם פריעה של הסדר החברתי, למשל התופעה של אריסה. אריסה זאת נקודה מעניינת, כי המאבק הגאה עושה שימוש בסטראוטיפים ה"רעים" שאת טוענת שהפנמנו, ובצדק, אבל בדרך משחררת.

    הייתי מוסיפה על מירי רגב ועל זה שיש מה ללמוד גם ממנה, אבל תקצר היריעה מלפרט את כל ההסתייגויות שיש לי עליה.

    1. יוסף

      לאלפית. אריסה משתמש בסטריאוטיפ כנקודת חוזק וכוח. כפי שהראפרים האמריקאים משתמשים במילה nigger כאבן שואבת לזהות ומודעות עצמית והופכים את הקערה על פיה.

  16. יוסף

    נהנתי לקרוא.
    בזמננו עם כל כך הרבה ילדים מעורבים, חצאים ורבעים ועוד, כבר קשה לדבר במונחים טוטליים כאלו. הנביא את הגלותיות המזרחית הנה כפי שהאשכנזים הביאו את הגלות המזרח אירופית?? לא.
    בכלל קשה לי עם ההבחנה האשכנזית כמובילת תרבות מערבית. בכל זאת פולין אוסטריה ורוסיה הן לא אמריקה. יש הבדל גם בתרבויות המערביות.

  17. אסף ג

    זה פשוט כואב מידי להכיר שהפנמנו את המבט הזה עלינו.
    אבא שלי מאמין שהמזרחים לא אוהבים לעבוד או ללמוד ואני חושב שיותר קל לו להאמין שהוא בא ממקום נחות מאשר להבין שדפקו אותו. איכשהו זה יותר קל.
    אני רותח מזעם. כבר לא רואה את עצמי ציוני אם לא ההורים שלי כבר מזמן לא הייתי כאן

  18. אפרי בר

    מאמר נהדר. פוקח עניים.