ואלה החדשות מבית הכלא

סיפורו יציאתו של הגיליון היחיד (בינתיים) של "קול האסיר" בכלא מעשיהו – המביא את קולם הייחודי של הכלואים דרך סיפורים אישיים, ראיונות ואפילו תשבץ ופינת מתכונים ובה הוראות להכנת ג'חנון בכלא
יוני מנדל וענבל ארנון

ד״ר ענבל ארנון היא בלשנית וחוקרת קוגניציה בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, מייסדת המעבדה הפתוחה במוזיאון למדע לילדים, מעורבת במאבקים שונים לצדק חברתי וסיום הכיבוש. ד"ר יונתן מנדל הוא חוקר שפה וחברה. ספרו: The Creation of Israeli Arabic: Politics and Security Considerations in the Making of Arabic Studies in Israel ראה אור לפני כחודש בהוצאת פלגרייב-מקמילן (לונדון)

"אין עיתונות בכלא, מה לא ברור כאן? אנחנו בכלא. אתם הרי אמרתם שעיתונות זה כלב השמירה של הדמוקרטיה? אז תלכו תעשו עיתונות בדמוקרטיה. כאן בכלא אין דמוקרטיה. זה כלא. זה כל העניין. אז עזבו אותי מהעיתון שלכם. תעשו מה שאתם רוצים. אני לא כותב ולא משתתף ולא מראיין ולא בטיח".

ככה התחיל המפגש השני שלנו עם כיתת העשרה בכלא מעשיהו. חמישה חודשים, פעם בשבוע, שעה וחצי כל פעם, 35 אסירים ושני "מורים" שמנסים ביחד להוציא עיתון בכלא. עיתון שכולו מילים ומחשבות של האסירים, שבו הם בוחרים את התכנים ואת המסרים. ניסיון לייצר מרחב שמאפשר לאסירים בחירה וקול בתוך שגרת חיים שבה אין להם שליטה על כמעט שום דבר: לא על האוכל שהם אוכלים, השעות שהם לומדים והולכים לישון, או על מתי ואיך הם רואים בני משפחה וחברים. הרעיון הגיע מעיתון קיים (The San Quentin News) שיוצא בכלא סן קוונטין בארצות הברית (אפשר לקרוא עוד על העיתון כאן), ומאז 2008 מתפרסם העיתון הזה בכל חודש ומופץ ליותר מ-10,000 אסירים בבתי הכלא בקליפורניה.

העיתון יוצא דופן בכך שכולו נכתב ומנוהל על ידי אסירים – הם חברי המערכת, הם הכותבים והם המגיהים. יש בעולם פרסומים שונים בנושא כליאה, אבל רובם המכריע נכתב מחוץ לכתלי הכלא. סן קוונטין הציע מודל חדש. יצירת עיתון בתוך הכלא הייתה בכך לא רק למשימה שונה לחלוטין, אלא גם לכזו המשנה את נקודת המבט, מן החוץ פנימה. זה אמנם הרבה יותר מסובך, יש הרבה יותר סיכונים, אבל המטרות הן הרבה יותר רחבות – לא רק לספק אינפורמציה על מה קורה בתוך מערכת הכליאה, אלא לאפשר לאסירים עצמם להציף בעיות, לקבוע מה על סדר היום, ואולי להיות באמת סוג של כלב שמירה בתוך מערכת שמאפשרת מעט מאוד ביקורת עליה, ובטח לא כזו שבאה "מלמטה".

האם אפשר לכתוב משהו אמיתי?

המפגש הראשון עוד עבר בסדר – התרגשות של היכרות ראשונה, ניסיון להסביר מאיפה באנו ולמה בכלל באנו ללמד באגף החינוך בכלא, מנסים להכיר את השמות של האסירים שיוצאים ונכנסים מהכיתה (אנחנו עובדים עם כיתת העשרה – והאסירים שבה סיימו תיכון ולא זקוקים להשלמת לימודים). הסברנו שאנחנו רוצים לכתוב ביחד עיתון, שהם יחליטו אם הוא באמת ייצא ומה יהיה בו, שהם יהיו הכתבים והעורכים. סיפרנו להם על העיתון בסן קוונטין, על האפשרות לכתוב מתוך בית הכלא, ועל הכוח שיכול להיות בעיתון כזה שמופץ לכל האסירים במעשיהו. באנו עם הרבה התלהבות, והמבטים מהצד השני של החדר סקרו אותנו מנסים להבין אם אנחנו עיתונאים ומה בדיוק עומד לקרות.

הסברנו שאת השיעורים הראשונים נקדיש כדי ללמוד על עיתונות – מה זה עיתון, למה יש אותו, איזה תכנים יש בו, מה מערכת הכוח בתוך העיתון ובין העיתונים, איך עושים תחקיר וראיון. אמרנו שיהיו הרצאות אורח של עיתונאים אמיתיים שיבואו לספר איך זה קורה (תודה ליולי חרומצ׳נקו על העזרה הרבה והרצאת האורח), ואמרנו שאז, אחרי שנעבור שלב למידה ודיון ביחד, נעבור לשלב הבא: לכתיבה, לראיונות, לעריכה ולפרסום.

יצאנו בהיי. אמנם אנחנו דיברנו חלק גדול מהשיעור, אבל לא היו בעיות מיוחדות ונראה היה שעוררנו את העניין הראשוני שרצינו ליצור. ואז עבר שבוע. והגיע השיעור השני… למרות שידענו שהרעיון להוציא עיתון בכלא מעשיהו הוא די כללי, ולמרות שלא יכולנו להבטיח מראש לקבוצת האסירים איך בדיוק ייצא העיתון או בכמה עותקים הוא יפורסם, ולמרות שיכולנו לנחש שכשנעבור משלב ה"איך עיתון עובד?" ו"למה יש תקשורת?" לשלב הכתיבה והראיונות יתגלעו אי אילו קשיים, למרות כל אלו לא חשבנו שבשלב כה מוקדם של הפרויקט הוא יקרוס אל מול עינינו כמו מגדל קלפים. הטיחו בנו את עניין הכלא והדמוקרטיה, הטונים עלונהיה חם בכיתת ההעשרה באגף החינוך של מעשיהו.

מה באמת חשבנו לעצמנו? האם אפשר לכתוב משהו אמיתי כשברור שתכנים יצטרכו להיות מאושרים על ידי רשויות הכלא? ואיך אנחנו מוודאים שאף אחד לא ייפגע מזה, שאף אסיר לא יהיה נתון לפגיעה מצד הרשויות או מצד אסירים אחרים?

שניים מהאסירים לבושי המדים הכתומים קמו מכיסאותיהם, הוציאו סיגריות מהכיס הקדמי של החולצה ויצאו לעבר הדלת, לעשן, מביעים חוסר עניין רב בכל המתרחש בכיתה, קל וחומר בשנינו – צעירים ותמימים משהו – העומדים בג'ינס וחולצה שחורה ומנסים להתגבר על השאון והמהומה שהתעוררה בכיתה. בדרך חזרה הביתה, שתיקה מעיקה במכונית. מה באמת חשבנו לעצמנו? האם אפשר לכתוב משהו אמיתי כשברור שתכנים יצטרכו להיות מאושרים על ידי רשויות הכלא? ואיך אנחנו מוודאים שאף אחד לא ייפגע מזה, שאף אסיר לא יהיה נתון לפגיעה מצד הרשויות או מצד אסירים אחרים? הזעם, הפחד והסלידה שעלו מהכיתה הפתיעו אותנו. היה לנו ברור שלהיות בכלא זה דבר לא פשוט, אבל לא צפינו את עומק החשש והכאב. לא צפינו את החשדנות העמוקה בין האסירים, את חוסר האמון במערכת כולה, ואת תחושת האין אונים שנוצרת ומעמיקה בתוך בית הכלא.

העבודה עם האסירים על פרויקט שכולל יצירה של משהו חדש – לרבות כתיבת מאמרים ועריכתם, קיום ראיונות ומחשבה על טורי דעה – התגלתה אם כן כמשימה לא פשוטה. מלכתחילה, ההתמודדות עם כיתה בת 35 אסירים עליהם לא ידענו דבר מלבד שם פרטי הייתה מסובכת. הכניסה דרך שערי הברזל ושקשוקי המפתחות של הסוהרים, ההליכה ליד האגפים השונים והאווירה המדכאת של מקום בו אין חופש, כל אלו הדגישו שוב ושוב את הפער בין החיים שלנו – של מי שנכנסים ויוצאים – ובין החיים של האסירים. הנה אנחנו – אשה וגבר משכילים, אשכנזים, חופשיים – ומולנו קבוצת גברים בגילאים שונים רובם המכריע מזרחים, ערבים, ורוסים. המעבר בין הנסיעה ברכב הפרטי שבחוץ לבין הצעידה אל עולם האסירים שבפנים היה תמיד "מהיר" מדי, ובנוסף לזה כשנכנסנו לכיתה לדבר על "תקשורת", "עיתונות", "חופש המידע" ו"חופש הביטוי", ועל זה ש"אנחנו רוצים לעזור להם לייצר עיתון בכלא", הרגשנו לא פעם כמו נציגים של איזו יחידת חינוך ממלכתית, ויותר גרוע – שבאיזשהו מקום בעצם אנחנו רוצים את העיתון הזה יותר מאשר האסירים עצמם.

דוסטוייבסקי היה איתנו

לשיעור שאחרי זה הגענו עם המון דוגמאות של "מה בכל זאת אפשר לעשות" ואיך נוכל להבטיח להם שבמערכת המדכאת של הכלא, של הלשנות, קציני מודיעין, ועדות שליש, הפחדות והתחנפויות, הכתיבה לעיתון לא תהווה עבורם סכנה. אמרנו שכל המאמרים ייכתבו ללא שם, ורק אחרי שנקבל אישורים לפרסם אותם, יחליט האסיר אם הוא רוצה שהשם שלו ייכתב שם או לא. אמרנו להם את האמת, למרות שהיה סיכוי טוב שהם לא יאמינו לנו – שאנחנו לא עובדים בכלא ולא מקבלים שכר מהשב"ס, ולא נשלחנו על ידי אף גורם במעשיהו כדי לרחרח או כדי לרגל. והכי חשוב, אמרנו להם, שצריך לזכור שזו לא הפעם הראשונה בהיסטוריה שבני אדם כותבים בתוך מערכת שמקשה עליהם את מלאכת הכתיבה. נתנו דוגמאות על כתיבה במחתרת, על כתיבה חכמה ועל ביקורת שיכולה להיות חדה ומושחזת אבל "לעבור" – בגלל שהיא נכתבת כמטאפורה, או כביקורת בונה, או בגלל שהיא בוחרת להשאיר את שלב הסקת המסקנות בידי הקורא ולא בידי הכותב.

אחד האסירים אמר ש"אין דבר כזה, ושהכלא מלא מלשנים", אבל לטובתנו התערב אסיר אחר, דובר רוסית שאחז בידו ספר. "בספר 'האידיוט' של דוסטוייבסקי", הוא אמר, "כל הספר הוא על דבר אחד אבל בעצם הביקורת היא על דבר אחר.. הוא היה גאון דוסטוייבסקי. אתם לא מבינים את זה בכלל, הוא היה גאון". העזרה הלא צפויה הזו שינתה קצת את הרוח נגדנו. אמרנו להם שהם יחליטו על מה לכתוב ואיך לכתוב את זה. אמרנו את האמת – שהם יודעים הרבה יותר טוב מאיתנו מה הסכנות הכרוכות בפרסום, ושהם גם ישלמו את המחיר אם יהיה כזה, ולכן הם צריכים להחליט מה ואיך לעשות. פתאום התחילו להישמע קולות אחרים בכיתה. דוסטוייבסקי היה איתנו. אסיר אחר אמר שבעבר היה כלוא כמעט עשר שנים בכלא בדנמרק על עבירה שהוא פירט בפנינו בלי להתבלבל. הוא אמר שהוא יכול לכתוב על התנאים בכלא בדנמרק ולא להגיד אף מילה על ישראל ועל מעשיהו. זה היה רעיון מעולה. אסיר אחר ביקש לכתוב על תכניות שיקום אסירים באירופה. אסיר אחר, נלהב מדי כנראה, החל לכתוב על מערכת האזנות הסתר בבתי הסוהר בישראל, ובשלב מאוחר יותר החליט בעצה אחת עם חבריו לגנוז את המאמר עד אחרי שישתחרר.

לקריאת העיתון:

"קול האסיר" ראה אור לבסוף במרץ 2014. בטקס הסיום של תכנית אגף החינוך של מעשיהו קיבלו כל האסירים עותק של העיתון, וסה"כ הופצו ברחבי הכלא 400 עותקים – בכל אגפי ותאי בית הסוהר. האסירים מכיתת ההעשרה שקיבלו את פנינו בטקס הסיום היו נרגשים. באמת. "ראיתם איך יצא?" הם שאלו, ואנחנו והם נגענו לראשונה בעותקים המודפסים של העיתון, יודעים כמה בלגן וכמה רעש וכמה חוסר ודאות עומדים מאחורי כל כתבה וכתבה. בעיתון "הארץ" דיווחו גם כן על יציאת הגיליון הראשון ("עיתונות חופשית מאחורי הסורגים", רועי צ'יקי ארד). החזרה הביתה באותו יום היתה מרגשת. שלושת העותקים המודפסים של העיתון שקיבל כל אחד מאיתנו נצנצו כמו שלושה יהלומים. אבל הרגשנו גם את העצב על זה שכותבי העיתון מחזיקים בו גם עכשיו, ושלהבדיל מאיתנו – נמצאים עדיין מאחורי סורג ובריח.

המפגש הקבוע הזה והעבודה המשותפת על העיתון קיצרה את המרחק בין העולמות שלנו, לפחות לשעתיים בשבוע. בחודשי העבודה על העיתון, ככל שהקשר עם האסירים העמיק, שמענו עוד ועוד סיפורים. על מערכת המשפט, על הקושי בלהיות הורה בכלא, על ההתמודדות עם מחלות ומצוקות במערכת שבה הרופאים הם עובדי שב״ס, על הרצון לספר לחברה בחוץ (כולל לבני המשפחה) על החיים בכלא, על הסיפוק שיכול להיות בכתיבה, ביצירה. ידענו שהפרויקט הזה יתקשה להימשך אם לא יהיו לו ממשיכים וידענו שהוא יכול להיות הרבה יותר משמעותי אם ייעשה על ידי עיתונאים אמיתיים ולא חובבנים כמונו.

כרגע, יש נכונות מצד מעשיהו לעשות עוד עיתון, אבל חסרים לו מלווים. יש בקהל מתנדבים?

לעמוד הקמפיין כליאה זה לא פתרון

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.