• מימין- סמר חטיב, מיכל סלה, אסתי אהרונוביץ׳ ומריה טל
    רצח נשים
    כך מפקירה המדינה נשים למותן
  • Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות

שלך, תרזה

לזלי פיינברג נתן לי שפה והיסטוריה לכונן דרכם את תשוקתי האסורה והמושתקת. נתן לי דימויים מסעירים לגלות דרכם את יופיי. נתן לי מילים שהן בית. לזכרו של מחבר הרומן המהפכני "סטון בוצ' בלוז", שמת החודש
ג'קלין פערלג'קלין פערל

פם, אמנית תיאטרון בובות ותיאטרון חזותי. ההצגה "פנינה לב הנייר", שיצרה יחד עם הבמאית חנה ואזנה גרינוולד, עלתה בבכורה בפסטיבל עכו ומוצגת בימים אלו בתיאטרון יפו הערבי-עברי

לזלי פיינברג, המחבר-ת של הטקסט המהפכני והמונומנטלי "סטון בוצ' בלוז", מת-ה לפני כמה שבועות בסמוך ליום הזיכרון הטרנסג'נדרי.

"סטון בוצ' בלוז" הוא רומן סמי-אוטוביוגרפי שיצא לאור ב-1993 (ותורגם לעברית ב-2005, בהוצאת בסיטרא אחרא) ומהווה מסמך יחיד מסוגו, שהעניק לראשונה מילים להיסטוריה הנשכחת של קהילת הבוצ'-פם בשנות ה-50 בארה"ב.

הוא מתרחש בעולם הפרה-פוליטי של הקהילה ההומו-לסבית-בי-טרנס, עולם שלפני ההתקוממות של סטונוול, לפני המאבק הפוליטי לזכויות ולפני הצמיחה של קבוצות המודעות הפמיניסטית באוניברסיטה. זוהי קהילה של מיעוטים מיניים בני מעמד הפועלים שנמצאת תחת דיכוי אלים וקשה, פשיטות המשטרה ואלימות מזדמנת, אונס ומעצרים. ובכל זאת, יופי ואהבה צומחים כמו פרחים על בטון ואספלט; בוצ'יות ופמיות  מקיימות בעקשנות מערכות יחסים ארוטיות, הולכות יד ביד ברחוב המסוכן ורוקדות ריקוד צמוד בבר.

הספר מצליח ללכוד דרך נקודת המבט האישית של ג'ס מהלכים היסטוריים מורכבים. הוא מתאר כיצד מי שנאבקו בכוחות אכזריים של אלימות משטרתית ואלימות גברית כשעוד לא הייתה תנועה פוליטית שתגן על זכויותיהן, מוצאות עצמן שוב חסרות בית, והפעם דווקא בתנועה הפוליטית שנדמה היה שתוכל לשחרר אותן – התנועה הלסבית- הפמיניסטית.

הפמיניזם הלסבי שהוא חלק מתנועת ה-Gay Liberation רואה בקהילת הבוצ'-פם של שנות ה-50 קורבן של הפאטריארכיה. הזוג בוצ'-פם מואשם בחיקוי של המודל ההטרו-סקסיסטי: הבוצ' נאשמת על שהיא מתלבשת ומתנהגת "כמו" גבר, והפם על הכניעה לתפקידי הנשיות המסורתית. הפמיניזם הלסבי שצומח באוניברסיטאות מבדיל עצמו מבחינה מעמדית ופוליטית מן הקהילה של שנות ה50. הוא קורא את הבחירות המגדריות והארוטיות של בוצ'יות ופמיות כביטוי של שינאה עצמית ובושה. כאילו היו אך ורק תוצר של דיכוי ולא גם ביטוי יצירתי , נועז , סקסי ויפיפה של ההתנגדות לו.

"סטון בוצ' בלוז" הוא אולי הטקסט המכונן ביותר עבורי. הוא קושר אותי להיסטוריה שלי, למיתולוגיה שלי, לארכיטיפים בוצ'-פמיים רומנטיים שעקשנותם להתקיים בתוך סביבה כל כך בלתי-אפשרית שמפוררת מרקמי חיים וחורצת צלקות מטעינה אותם ביופי מפעים, בעוצמה אירוטית, בבערה פוליטית.

<<<לקריאת הפרק הראשון>>>

Leslie_Feinberg
לזלי פיינברג. מלים משוטטות כמו חסר בית

הספר נפתח במכתב של ג'ס לאהובתה שהיעדרה הממושך נחווה כגלות.

אך אין כתובת למשלוח. המכתב נשלח אל חלל העולם, אל התקווה שיימצא מי שיקרא. מילים משוטטות כמו נווד חסר בית, ללא מפת דרכים. אך הן אינן אבודות -יש להן מצפן פנימי. קוראים לו תרזה. ותרזה – בין אם היא דמות בת בדיון או אשה בשר ודם – היא פם. היא התגלמות הגעגועים לבית. געגועים למבט החטוף שהיא מגניבה לגוף הפצוע של הבוצ' שלה שחזר מלילה בתחנת המשטרה, מגניבה מבט כדי לשנן את מיקומי הפצעים רגע לפני שיוסתרו מאחורי החולצה הנקייה, כדי לכוון את אצבעותיה ברוך, לנחם במגע.

געגועים לצחוק שלה, לג'ינס הצמוד מכדי שמילים יוכלו לתאר, געגועים ללילות של סקס עמוק ואיטי עד ששמי הלילה הופכים ורודים. ג'יי פרוסר, חוקר ספרות טרנסג'נדר, מנתח את הספר סביב התנועה התמידית בין חיפוש אחר בית וחוויית גלות. גלות בתוך הגוף, או בקטגורית המגדר, הגלות שבאובדן קהילה או שפה, הגלות שבהתרחקות ופרידה מאישה אוהבת. ומן הצד השני – הרגעים הנפלאים בהם אפשר להרגיש בית בגוף, בית בתוך קהילה, בית בתשוקה, במגע, בית באהבה.

וכך נפתח המכתב:

תרזה יקרה,
אני שוכבת הלילה על המיטה ומתגעגעת אליך, עיניי נפוחות ודמעות חמות זורמות על פניי… הלילה הלכתי ברחוב, וחיפשתי אותך בפניה של כל אישה, כמו שאני עושה בכל לילה, בגלות הבודדה הזאת. אני מפחדת שלעולם לא אראה שוב את עינייך הצוחקות, המתגרות.

אני זוכרת את הפעם הראשונה בה קראתי את המכתב. המילים אחזו את גופי בחוויה שהפרה את היחסים הרגילים שבין קוראת לטקסט שמונח לפניה.

אמנם אינני תרזה ואפילו לא בת דמותה. אני בת דור אחר. לא צמחתי בבארים של בפאלו של שנות החמישים. אני בת ארץ ושפה אחרת. אינני אמריקאית והשפה שזורמת לי בוורידים, שמצליחה ללכוד את כל מה שבוער בי וקמאי, היא עברית. ובכל זאת ג'ס ותרזה חוצות את פערי הזמן והמקום ונרקמות בעולם הפנימי שלי כהווייה זהותית שנחלצת מן המיתיוּת והופכת לממשית מאוד, גופנית, מוכרת: הציפורניים האדומות שנוקשות על כוס היין או עוברות על עורף ששיערותיו קצוצות, מיישרות צווארון של חולצת כפתורים.

אהבה ותשוקה – כוחות מצילי חיים

 

ג'ס כותבת: לא הייתי מצליחה לשרוד כל כך הרבה זמן, אם לא הייתי יודעת את אהבתך.

ושוב חוזרת על כך בהמשך: שרדתי? אני חושבת שכן. אבל רק בגלל שידעתי שאני חוזרת הביתה, אלייך.

pic-jaqlin

ג'ס היא בוצ', קורבן לאלימות פוליטית שאוזקת ידיים, מפשקת רגליים, משפילה ורומסת, היא קושרת עמוק והדוק את הישרדותה עם אהבתה ותשוקתה של פם אליה. אני קוראת את זה ומבינה שאהבה ותשוקה הן לא רק רגשות סתורים והפכפכים, לא לכידים, חסרי שפה, יסודות א-פוליטים וא-היסטוריים (כמו שאומרת ג'ואן נסטל, סופרת פמית). הם אינם רק משהו פרטי המתרחש בדיאלוג האינטימי שבין שניים. אהבה ותשוקה מתגלות כאן ככוחות מצילי חיים ולכן כוחות השותפים בעיצוב תהליכים היסטוריים, כוחות המייצרים מנגנוני התנגדות והישרדות אל מול האלימות והדיכוי.

אני יושבת מול המילים האלה ומשהו מנחה אותי לכתוב מכתב תשובה. את מכתב התשובה מתרזה לג'ס. משהו מוזר גרם לי לכתוב "ג'ס יקרה" ולחתום "שלך, תרזה". קודמים למכתב הזה לפחות שלושה נסיונות, שהמוקדם בהם נכתב לפני יותר מ-12 שנים. ואני תוהה על הצורך הכפייתי הזה, על ההזדהות הזו, על כוחה ומגבלותיה. ויתרה מכך: על הציווי הפמי העמוק שפועם בי ולא מניח לי לעבור על פני קריאה כה זקוקה, נואשת, מלאת תשוקה ואוהבת של בוצ' לפם שלה. וכך עם מילים בשפה אחרת, בחוויית חיים אחרת ביקשתי בכל זאת לא להשאיר מילים רעבות כל כך, תלויות באוויר ללא מענה.

המכתב (2005)

ג'ס,

איך מכתבך בא אל ביתי המפוכח?

העייף מעבודה וגעגועים.

קראתי את המכתב ושמעתי את קולך המחוספס מבקש אותי.

מה את עושה לי? אלוהים!

למה אני לא פשוט מחייכת במרירות, מניחה את המכתב בצד ליד החשבונות או תוחבת אותו למגירה הנעולה של הזיכרונות שכבר שכחתי.

אני לא.

במקום זה אני נשברת, מתייפחת, רועדת, מקנחת את האף, ממלמלת: ג'ס שלי, ג'ס שלי…

אני שומעת את הקול שלך כל כך חי בתוכי. החום שלו מציף אותי, חונק אותי.

הנה אני שומעת שוב. את אומרת לי.

מה את אומרת?

את אומרת: יפה שלי, אני באה אלייך הלילה, באה הביתה.

אני רוצה להיות לך בית, ג'ס, כמו פעם. אני רוצה שכל המכות שמצליפות בגב שלך, וכל הצלקות שמגלידות בגב שלך וכל הקפיצות והקשיחות שבשרירים של הגב שלך יכירו את מגע אצבעותי.

אני רוצה ללטף את העורף החזק שלך ואת הפנים שלך שקשיחות ועדינות מעורבבים בהן בצורה כל כך בלתי אפשרית, שקשה לנשום לפעמים כשאני מסתכלת בך.

וגם את תהיי לי בית. המקום שבו מילדה מכוערת וקשה ששונאת וזועמת את הופכת אותי במבט לנערת חלומות משער של מגזין.

את תאחי במבט את כל מה שהתקלקל ונסדק: הרכבות שמצלקות את הגרביונים, שרידי לק דהוי ומתפורר, תפרים רופפים בשמלה, עקבים גבוהים שחוקים ממדרכות אספלט. אבל אז את תיכנסי לחדר ותזכירי לי את מה ששכחתי או שאולי מעולם לא ידעתי לפני שפגשתי אותך- תזכירי לי כמה אני יפה.

את אומרת: אני זוכרת את היום ההוא לפני שנים…

גם אני, ג'ס, זוכרת. זוכרת שכל הפתיינות שלי עלתה לי לבטן במכה מבהילה. הלב שלי דפק. הפלת אותי. זה מוזר, תמיד הרגשתי שונה. לא נמשכתי לגברים אבל גם לא לנשים. נמשכתי אלייך. אל הסכסוך שלך עם הגוף  ועם העולם. את באת לחיים שלי קשוחה. זרועות חזקות, חזה קשור, גופייה, חולצה, מעיל.

את אומרת לי ברוך: רציתי לומר לך שידעתי שאת מבינה איך הרגשתי כל חיי, נחנקת מכעס , חסרת אונים.

ברור שהבנתי. מה את חושבת שהרגשתי כשהיו לך הכאבים החזקים האלה בלב ולא היית מסוגלת ללכת להיבדק כי פשוט לא יכולת להוריד את החולצה. מה את חושבת שהרגשתי אם לא פחד מטורף על החיים שלך וחוסר אונים. מה אני יכולה לעשות? את עקשנית כמו פרד. שקועה בסטון שלך. כשלילה אחד שכבתי לידך ערה שמעתי אותך קוראת לי מתוך שינה: יפה שלי, יפה שלי, יפה שלי, תקשרי לי את הלב, תקשרי חזק, את שומעת?

את שואלת: מה עלה בגורלך?

הגורל שלי לקח אותי רחוק ממך, ג'ס. לקח אותי אל ארץ של שמש, עוני וכיבוש. לקח אותי לתקופה שאחרי המהפכה – אל הפמיניזם והלסביות. תחילה מחיתי את האיפור מפני בבושה, אני מודה, אבל כבר זמן מה, שהפם שאני מישירה מבט, לא מפחדת לצעוק את תשוקתה, את נשיותה, עוצמתה ונזקקותה.

את שואלת: האם את חושבת עלי לפעמים בלילות הקרים?

הגורל שלי לקח אותי רחוק ממך, ג'ס. לקח אותי אל ארץ של שמש, עוני וכיבוש. לקח אותי לתקופה שאחרי המהפכה – אל הפמיניזם והלסביות. תחילה מחיתי את האיפור מפני בבושה, אני מודה, אבל כבר זמן מה, שהפם שאני מישירה מבט, לא מפחדת לצעוק את תשוקתה, את נשיותה, עוצמתה ונזקקותה.

חושבת עלייך כל הלילות. רוצה לעודד את הילד – ילדה שהיית, לפרוע שיערך ולטעת בך ביטחון, להגיד לך, אל תשתני! את נפלאה בעיני כמו שאת! אני רוצה לספר לך שבכל פעם שאני רואה איזו ילדה עם קוקו מבולגן וטריינינג שמשחקת עם הבנים בא לי לבוא אליה ולומר לה שלא תדאג, שלא תפחד להתבגר, שיש לה מקום בעולם. אני עוצמת עיניים ומלטפת את הסדין הריק לצידי ומדמיינת אותך. אני כבר מתחננת ללילה שיגמר, שיקח את דמותך ממני.

את שואלת: תרקדי איתי?

כן, אני ארקוד איתך. אפשר לרקוד עם מילים? אולי אם אצמיד את המכתב שלי לשלך ואשים שיר איטי ברקע זה יהיה כמו לרקוד ממש גוף אל גוף? אני ממש טיפשה…

אני מדמיינת שאת באה אלי לבושה חולצה לבנה מכופתרת,שיערך קצר, משוך לאחור. אני נרעדת. העיניים שלי צעירות ומתגרות, המחשוף שלי עמוק ולח ושימלתי הדוקה הדוקה.

ברקע מתנגן השיר Stand by Your Man. ואת לוקחת אותי רחוק מכאן.

ואני כבר לא בארץ השמש הקשה, אלא בארץ של קרח ומעיל ולא בשנים של אחרי המהפכה הלסבית אלא לפני, ואני איתך בבר, בשטח שלנו, נצמדת אלייך. מאוהבת בך.

שלך, תרזה

מילים אחרונות

 

כשהתפרסמה הידיעה על המוות של לזלי פיינברג, הופתעתי מעוצמת הכאב שכיווץ את לבי והעלה דמעות בעיני. כאבתי על מי שאינני מכירה, אך נתנ-ה לי שפה והיסטוריה לכונן דרכם את תשוקתי האסורה והמושתקת. נתנ-ה לי דימויים מסעירים  לגלות דרכם את יופיי, לגדול, לאהוב, להשתוקק, להזדקף. נתנ-ה לי מילים שהן בית.

לזכרו-ה אני מקדישה את השיר שמוזכר מספר פעמים בספר והוא גם מעין תפילה לעוצמות האהבה הבוצ'-פמית.

בפעם הראשונה מוזכר השיר Stand by Your Man במכתב הפותח את הספר:

"…שיחקת איתי בעינייך, ישרת את העניבה שלי, החלקת לי את צווארון החולצה ולקחת את ידי. הלב שלי היה שלך עוד לפני שגופך נע כנגד גופי. ברקע תמי שרה 'Stand By Your Man' ואנחנו התאמנו את המילים בלב, ושינינו כל 'הוא' ל'היא'. אחרי שרקדת ככה, היה לך יותר מהלב שלי. גרמת לי להשתוקק, ואהבת את זה. גם אני."

קריאה פמיניסטית של השיר אולי תבוז לרומנטיזציה של ההקרבה והדבקות העיוורת של אישה בגבר שלה. קריאה קווירית אולי תבוז לחלוקת התפקידים המגדרית הנוקשה ולאידיאל המונוגמי. אבל בקריאה בוצ'-פמית, לעמוד לצד הבוצ' שלך, להיות לו בית בעולם שדן אותו לגלות תמידית בחברה ובגופו שלו, לעמוד לצד הבוצ' שלך ולהראות לעולם שאת אוהבת אותו – זו העמדה הרגשית והפוליטית הכי מתנגדת, רדיקלית, זקופת קומה והופכת סדרי עולם שאני יכולה להעלות בדעתי או בלבי.

מוקדש ללזלי פיינברג, לג'ס גולדברג ולכל הבוצ'ים, הבוצ'יות והטרנסים שידעו בדידות וגלות ורעב לאשה.

הטקסט הוצג אמש (חמישי) לצד הקראות ומופעים נוספים במסגרת הערב לזכרו-ה של לזלי פיינברג

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אור מרוני

    ג'קי מופלאה שכמותך,
    עצרת את נשימתנו כשעמדת והקראת את המכתב הנפלא שלך בערב לזכרו. אם ג'ס מסמל את הסטון בוץ' שכולנו הזדהנו עם כאבו, המכתב שלך היה קולה של הפם, שאין בוץ' בעולם שלא רוצה לשמוע. ריגשת ותודה לך.
    אור