מטיל הקובייה لاعب النرد

מערבית: ד״ר מראם מסארוה

מי אני שאומר לכם
את מה שיש לי לומר?
ואני לא אותה האבן ששחקו המים
לתווי פנים,
ולא קְנֵה סוּף שחצבו בו הרוחות,
לחליל…
אני מטיל הקובייה,
לעתים זוכה, לעתים מפסיד,
כמוכם,
ואולי פחות מכם…
נולדתי בקרבת הבאר,
שליד שלושת העצים הבודדים, כנזירות;
נולדתי ללא "זאפא",¹ ללא תרועות שמחה וללא מיילדת,
ואת שמי קיבלתי, במקרה,
ובמקרה השתייכתי למשפחה, וירשתי את תוויה, את תכונותיה
וגם את מחלותיה:
ראשית – בעיה בכלי דם
ולחץ דם גבוה.
שנית – מבוכה, כשהחלפתי דברים עם ההורים,
הסבתא והעץ.
שלישית – התקווה להירפא משפעת
בעזרת כוס תה חם מתפרחות החרצית,
רביעית – איטיות בדיבור על האיילה ועל החוגלה,
חמישית – שעמום בלילות החורף
ששית – כישלון מוחץ בשירה.
אין לי שום תפקיד במה שהייתי.
זוהי מקריות שאני זכר
ומקריות שראיתי ירח חיוור כלימון,
העוגב על הסהרוריות,
ולא התאמצתי
למצוא
נקודות חן במקומות הכי צנועים בגופי!
יכולתי לא להיות
במידה ואבי
לא היה מתחתן עם אמי במקרה.
יכולתי להיות
כמו אחותי, שצרחה, ואז נפחה את נשמתה,
ולא שמה לב,
כי נולדה רק לשעה,
ולא הכירה את אִמָהּ…
או כביצי היונה שנשברו,
לפני שבקעו האפרוחים מקליפתם.
יכולתי להיות במקרה,
זה ששרד את תאונת האוטובוס,
כשאיחרתי לטיול בית ספרי
כי שכחתי לרגע ממהותה של המציאות,
כשקראתי סיפורי אהבה בלילות,
אימצתי את תפקידו של הסופר
ואת תפקידו של המאהב – הקורבן
ונהייתי לחלל האהבה בסיפור,
והחי בתאונת הדרכים.
אין לי תפקיד בהתבדחות עם הים,
אך אני ילד שורר,
המתאווה לשוטט על הגלים.
הים קורא לי לבוא אליו!
אין לי רצון שלא לטבוע בתוכו.
שחף אנושי הציל אותי,
כשהוא ראה כיצד הגלים צדים ומשביתים את ידיי.
יכולתי שלא להיות מכושף,
על ידו של שד השירים התלויים.²
לו הכניסה לביתו הייתה צפונית
ולא השקיפה אל הים;
לו חוליית החיילים לא ראתה,
כיצד אש הכפרים,
אופה את הלילה;
לו חמישה-עשר החללים,
היו בונים מחדש את המתרסים המחסומים.
לולא המטע ההוא לא היה נרמס,
יכולתי להיות עץ זית,
או מורה לגיאוגרפיה,
או מומחה לתלי נמלים,
או שומר ההד!
מי אני שאומר לכם,
את שיש לו לומר?
ואני ניצב סמוך לדלת הכנסייה,
ואיני אלא מטיל הקובייה,
בין הטורף לקורבנו.

זכיתי ביתר ערנות,
לא כדי להיות מאושר בלילי מואר הירח,
אלא כדי להיות חלל הטבח.
ניצלתי ביד המקרה:
הייתי קטן מכל מטרה צבאית
וגדול מדבורה המשוטטת בין פרחי הגדר.
וחששתי רבות לאחיי ולאבי,
ופחדתי מהזמן העשוי זכוכית שבירה,
וחששתי לחתולתי ולארנבי,
ולירח קסום הנישא מעל צריח המסגד,
וחששתי לגפנים,
התלויות כעטינים על בטנה של כלבה…
ושוטט בי הפחד והילכתי בו
יחף, שוכח את זיכרונותיי הקלושים,
ממה שאתאווה לו מחר – אין זמן למחר.
אני הולך / רץ / מדלג / עולה / יורד / צועק / נובח / מילל / קורא / מילל / ממהר / מאט / צונח / דואה / צפוד/ צועד / עף / רואה / נתקל / מצהיב / מוריק / מכחיל / נושק / מייבב / צמא / רעב / נופל / קם / רץ / שוכח / רואה / לא רואה / נזכר / שומע / מתבונן / הוזה / מושלה / לוחש / צועק / לא יכול / נאנק / משתגע / אבוד / פחות / ויותר / נופל / ממריא / נוחת / מדמם / מתעלף.

למזלי הטוב, נעלמו משם הזאבים, ביד המקרה,
ואולי נמלטו מהחיילים.
אין לי כל תפקיד בחיי,
פרט ל…
כשלימדוני החיים את מזמוריהם
אמרתי: הבו לי עוד,
הדלקתי את מנורותיהם ובקשתי לתקנם…
יכולתי שלא להיות דרור
לולא הרוח השתוקקה לכך.
והרוח היא מזלו של המטייל…
הצפנתי, הזרחתי, הערבתי,
אך הדרום הקשה והקשיח לבו עליי,
כי הדרום הוא ארצי.
והפכתי לדרור, שחג מעל שרידיו,
אביב סתווי…
טובל את נוצותיי בענני האגם,
ומאריך בנפנופיי הפרידה,
מהנָצַרְתִּי שלא מת,
זה הנושא את רוחו של האל
ואלוהים הוא מזלו של הנביא,
ומזלי שהייתי שכן לאלוהות
ואיתרע מזלי, שהצלב הוא סולמי הנצחי, למחר.
מי אני שאומר לכם,
את שיש לי לומר!

מי אני?
יכולתי לא להיות בן בריתה של ההשראה
כי ההשראה היא המזל של בודדים,
שהרי השיר הוא הטלת קובייה,
ומהותו של השיר היא זריקת הקובייה בחלל חשוך,
מאיר, או לא מאיר
המאפשר למילים לצנוח כנוצה על החול.
אין לי כל תפקיד בשיר:
מלבד הנאמנות למקצביו,
תנועתם של החושים, שמשפירים ומשלימים זה את זה,
והקול הפנימי שמרעיף משמעות,
והתרדמת הטמונה בהדהוד של המלים,
ותמונת נפשי, שעוברת,
ממני לאחרוּת שבי,
ואני נסמך על עצמי,
ועל הגעגוע למעין.
אין לי תפקיד בשיר,
אלא אם ההשראה נאלמת,
וההשראה היא של אלה ששפר מזלם,
המיומנים במאמץ.
יכולתי שלא לאהוב את הבחורה,
ששאלה: מה השעה?
אילולא הייתי בדרכי לבית הקולנוע…
אפשר שלא הייתה התגנבות כמוה,
או תובנה כהה ואפלולית,
כך נולדות המילים. מדריך את לבי
באהבה, שתתרחב ותכיל את הוורדים ואף את הקוצים.
מילותיי סוּפיות, ותשוקותיי חושניות,
ואני זה לא אני, שנמצא פה ועכשיו.
לו היו השתיים נפגשות:
אני ואני הנשית
הו אהבה! מה את? כמה שאת את ולא את!
הו אהבה! רחפי מעלינו
כסערות רועמות,
והפכי אותנו למושא אהבתך.
החדירי את השמיימי לגופינו
והמיסי אותו במשפך הגולש לשני צדדיו.
אתה – בין אם מחצין או מפנים,
אין לך צורה.
אנחנו אוהבים אותךָ, כשאנו מתאהבים במקריות.
כי אתה הוא מזלם של מוכי גורל
מזלי הרע שניצלתי רבות
מהמוות, מהאהבה
ומזלי הטוב, שאני עדיין שברירי
להתנסות שוב!
אומר האוהב המנוסה בסודו:
אהבה – היא שקרנו הכן.
שומעת אותו האהובה
ותאמר: כך היא האהבה, באה והולכת,
כברק ורעם.
לחיים אומַר: לאט לאט, המתינו,
שתתייבש השכרות שבכוסי…
בגני, פרחים לכל המבקש,
ולא עולה בידה של הרוח,
להיפרד מהפרח.

המתינו, שהזְמירים לא ינוסו מפניי
ואזייף בלחנן
כמו שבחצר מותחים הזמרים את מיתריהם
לשיר הפרידה. האטי, תמצתי אותי,
שהשיר לא ייארך, והזמרים לא יאבדו קולם,
וזהו דואט, והסולו הוא הסוף,
לחייכם, החיים!
האטי, חבקיני, שהרוח לא תפזר אותי,
אפילו מהרוח איני מרפה,
ולא מאותיות האל"ף בי"ת.
אילו עמדתי על הר!
הייתי שמח לשכון בקן הנשר: אין אור גבוה יותר,
אך תהילה שכזאת, המכותרת בזהב כחול ואינסופי,
מקשה על הביקור: הבודד נותר שם בבדידותו,
אין בכוחו לרדת משם על רגליו,
שהרי הנשר אינו הולך על רגליו
והאדם אינו עף.
אוי לך פסגה, הדומה לתחתית,
אָת, בדידותו הגבוהה של ההר!
אין לי כל תפקיד במה שהייתי
ובמה שאהיה…

זה הוא המזל. ולמזל אין שֵם.

אולי נקרא לו אבלות על גורלנו

או נכנה אותו דוור השמים,

או שנקרא לו הנגר של מיטת התינוק ושל ארון המתים;

נכנה אותו משרתם של האלים במיתולוגיה;

אנו שכתבתנו להם את המילים,

ומצאנו מחבוא מאחורי הר האולימפוס…

שהאמינו להם מוכרי החרסים הרעבים,

ואדוני הזהב שכרסם שבעה, היו לשקרנים

לרוע מזלו של היוצר, הדמיון

הוא המציאות על במת התיאטרון,

אך מאחורי הקלעים הדברים שונים.

השאלה היא לא: מתי?

אלא: למה, איך ומי?

מי אני שאומר לכם

את שיש לי לומר?

יכולתי שלא להיות,

או שהשיירה תיפול,

לידי אלו שאורבים לה,

או שהמשפחה תאבד

את ילדיה,

זה הוא שכותב עכשיו את השיר הזה,

אות אחר אות, או פצע מדמם, פצע

המונח על הספה

בדם שחור, דיו העורב

ולא קולו,

אלא הוא הלילה כולו שבכולו,

טיפה, טיפה ביד המזל והכישרון,

הוא היה יוצא נשכר יותר מהשירה

אם הוא לא היה הוא, לא אחר, דוכיפת

מרחפת על פני תהום.

אולי היה אומר: לו הייתי אחר,

הייתי אני שוב, פעם נוספת.

ככה אני מרמה. נרקיסיסט אינו יפה,

כמו שחשב. אך יוצריו,

גררוהו להתבונן ארוכות בבואתו

באוויר הלח…

יכול היה לראות אחרים,

יכול היה לאהוב את הבחורה שהתבוננה בו

ושכחה מהאיילות הרצות בין שושנים צחורים וסיגליות…

לו היה חכם יותר,

היה אז שובר את בבואתו,

והיה רואה כמה דומה הוא לאחרים…

לו היה חופשי, לא היה הופך לאגדה…

התעתוע הוא ספרו של המהלך במדבר…

לולא הוא, לולא התעתוע, לא היה ממשיך ללכת

בחיפושיו אחר מים. אלו עננים – היה אומר

מחזיק קנקן תקוותו בידו, ובאחרת

מחזיק את מותניו. מקיש את צעדיו בחול,

אוסף עננים בתעלה. והתעתוע קורא לו,

מפתה אותו, מרמה אותו, מרימו מעלה: קרא

את כל שאתה יכול או כתוב

את כל שאתה יכול לכתוב. קורא מים, מים, מים,

וכותב שורה על החולות: לולא התעתוע

לא הייתי עתה בחיים.

מזלו של המטייל שהתקווה היא

תאומו של הייאוש, או שירתו המאולתרת.

כשהשמים מאפירים,

ורואה אני פרח המבצבץ לפתע

מתוך סדק בגדר,

אני לא אומר: השמים אפורים.

אלא מאריך את התבוננותי בפרח

ואומר לו: איזה יום!

ולשניים מחבריי אומר, בפתחו של לילה:

אם אין מנוס מחלום שיהיה

כמונו… ופשוט,

כמו לאכול בצוותא ארוחת ערב אחרי יומיים,

כולנו, השלושה,

חוגגים בחלומנו את צדק הנבואה,

ומהשלושה לא אבד אחד,

לפני שתי יממות,

שנחגוג את סונטת הירח

או שנסלח למוות, שראה אותנו מאושרים יחדיו,

והעלים עין!

אני לא אומר: החיים הרחוקים הם האמיתיים

והמקום שלהם שייך לדמיון,

אך אומר: החיים פה אפשריים

וביד המקרה הפכה האדמה לארץ קדושה,

לא כי אגמיה, גבעותיה ועציה

הם העתק מגנים עליוניים,

אך נביא כלשהו התהלך שם

והתפלל על סלע שבכה.

אז נפלה לה הגבעה,

מיראת האל,

מעולפת

וביד המקרה הפך מדרון השדה לעיר,

למוזיאון הנתינה…

כי אלפי חיילים מתו שם,

משני הצדדים, מגנים על המנהיגים אשר

אומרים: "קדימה", ומחכים לשלל

באוהלי משי בשני הצדדים.

שוב ושוב מתים החיילים מבלי שיודעים הם,

עד לרגע זה, מי היו המנצחים!

וביד המקרה, נותרו בחיים מקצת מספרי הסיפורים,

ואמרו: לו אלה היו מנצחים את אלה,

היו דפי ההיסטוריה נושאים כותרים אחרים.

אוהב אותך, ירוקה, אדמה ירוקה, תפוח

המתגלגל בין אור למים.

ירוקה. לילך

ירוק. שחרך ירוק. שתלי אותי בעדינות

בעדינות ידה של אמא, בחופן של אוויר.

אני זרע מזרעך, ירוקה…

לשיר הזה אין משורר אחד,

יכול היה לא להיות שיר…

מי אני שאומר לכם

את שיש לי לומר?

יכולתי להיות לא מי שאני

יכולתי להיות לא פה…

יכול הייתי להיות בתוך מטוס שהתרסק,

בבוקר,

שפר מזלי ואני אוהב לישון,

והחמצתי את מועד הטיסה.

יכולתי שלא לראות את דמשק ואת קהיר,

הלובר ולא ערים קסומות אחרות.

לו הייתי איטי יותר בהליכתי,

הרובה יכול היה לגדוע את הצל שלי

מהארז הסהרורי.

לו הייתי מהיר יותר בהליכתי

היו מדבירים אותי בריסוס,

והייתי הופך לרעיון שחלף.

לו הייתי מתמכר לחלום,

הייתי מאבד את זכרוני.

למזלי אני ישן לבד

ומקשיב לגופי

ומאמין לכשרוני בגילוי הכאב

ועשר דקות לפני מותי, אני קורא לרופא

עשר דקות מספיקות כדי לחיות במקריות

ולאכזב את הלא נודע.

מי שאני

שאאכזב את הלא נודע.

מי אני? מי אני?

עריכה לשונית: אטי אדלונד

 טקס מרכזי בחתונה הפלסטינית, בו מובילים בתרועות שמחה את החתן לבית הכלה

 שירים ערבים קלאסיים מהתקופה הפרה-איסלאמית, שנתלו בתוך הקעבה לאות הוקרה בערכם.