אוריאן: אשה בורחת אל חירותה

בטבור הרומן הראשון של שירה פנקס ניצבת ההכרה כי פריז אינה דווקא מרכז העולם, היא רק השיקוף וההקרנה של הפרובינציה, של חדרה, של יחסי נשים וגברים, אמהות ואבות. אדם אינו בורח אלא מעצמו אל עצמו, ומה קורה כשהאדם הזה הוא אשה?
חביבה פדיהחביבה פדיה

חוקרת יהדות ותרבות ומשוררת. פרופסור מן המניין בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוני' בן-גוריון, עמיתה בכירה במכון ון ליר ומנהלת בית הספר לכתיבה יוצרת של הליקון

"אוריאן" של שירה פנקס מספר סיפור הגירה מעיר פרובינציאלית בישראל, חדרה, לעיר האורות הגדולה, פריז. הספר (הוצאת הקיבוץ המאוחד) נכתב בזרם תודעה מתפתל של נערה הגדלה להיות אשה ושההגירה לפריז והכניסה להיות או-פר בבית בורגני – בעקבות ציירת ישראלית שהיגרה אף היא לפריז – מביאות אותה ללב מבנה החיים המשפחתי של הציירת, בעלה איש העסקים ובנם הקטן. מבנה בורגני יציב לכאורה עם כלכלת יחסים ברורה בין הגבר והאשה, ויחד עם זאת מבנה התלוי על בלימה.

זהו רומן מרתק ואמיץ, הניחן בכתיבה סוחפת בעלת צבע וקול אותנטי, וככזה הוא פותח שפע אפשרויות לדיון בו. בדברים הבאים אני מנתחת אותו באופן הנע בין ניתוח ספרותי לניתוח פסיכואנליטי, כשהתמות העיקריות הן אב ואם, זהות, מרכז ופריפריה, מרכז נפשי בסובייקט וזמן קפוא אל מול מרכז במקום ומסע בזמן.

הספר מתאר דברים בצורה דקה. הסיפור האמיתי שלו הוא הסיפור האכזרי של המלכודת האדיפלית, שבה בנות סוגדות לאבות ומתרחש באופן לא מוצהר רצח אם. רצח המתבצע בחשאי וללא נשק חם כלשהו. שעבוד הבת לאב האדיפלי רוצח מניה וביה ובאופן הסתמי ביותר את האם.

המוות המדובר והנדון לאורך רוב הספר הוא מות האב, טראומת מות האב, בעוד שגסיסת האם הגדולה מתרחשת לאורך כל הספר ובאופן כה שולי, עד שלעתים איננו בטוחים היכן המספרת אינה אלא בגדר עדה/מתעדת והיכן יש תודעה מודעת. שוב ושוב אנו נאלצים לחשוב האם זה משנה מבחינה ספרותית מה תהיה התשובה. אולי לא, אבל אולי כן.

מבחינה זאת מותה של הלנה הציירת, אם המשפחה הפריזאית, בתאונה – אינו אלא מימוש המשאלה האדיפלית הנושנה שהנערה מביאה איתה לפריז, משאלת מות האם והזכייה הנכספת באב. מבחינת הלוגיקה הפנימית של הסיפור, מוות זה הוא המקרה הפרטי המתבקש והמדגים את הכלל של מות האם, ההולך ונמשך לאורך כל היצירה הספרותית. מוות לא-מדובר, המוכחש מתוך העיוורון לנשיות האם שהגיבורה עצמה נושאת בתוכה בתוקף היותה אשה, המוות המתואר מיד עם ראשית הספר בפערים שבין הגוף, שהוא כבר גוף חיים ולא טבולה ראסה של נעורים, ובין התחרה העדינה – שם מתרחשת הזיקנה ושם מתרחשת חוסר היכולת הגברית לאהוב אלא את מה שמשדר מיניות טהורה.

יש ולד הכרחי למערכת היחסים האדיפלית בין האב ובתו, יש תוצאות לסיפור החיים המורכב הזה שבו הטראומה הגלויה היא מות האב והטראומה המודרת והמושתקת היא המתת האם; מה שנולד הוא הזהות שאיננה ממוקמת היטב בתוך עצמה, הכמיהה לגדול לזהות אחרת מתורבתת. ה"עצמי" המרגיש ב"בית" בתוך "חיים של אחרים" בפריז, במשפחה אחרת ובתוך הזהות המתורבתת השאולה הנלמדת והמשוננת בעל פה מבגדים נכונים ועד ספרים.

ההגירה לעיר הגדולה, השאיפה להתלבש ב"זהות הגדולה", היפה, המתורבתת, לעבור את תהליך הציוויליזציה של העצמי, ההשתוקקות לעבור את תהליך התירבות, תוך טשטוש מוחלט של ערכים כמו אותנטי ומזויף – כל אלה מטשטשות את המאבק בין אמנות בורגנית ובין אמנות נושכת ובועטת מתחת לשולחן של החיים השלווים והמנומסים שלכאורה. יש ארוחה המוגשת למעלה על השולחן ויש את מה שמוגש מלמטה. יש זיקה ישירה בין ההכחשה על השולחן ובין החייתיות מלמטה.

לקריאת קטעים מ"אוריאן"

צילום: Jacques Dequeker
הגירה המשרתת את הכמיהה לנסוע אחורה בזמן. צילום: Jacques Dequeker

במהלך הספר, מסתבר אט-אט שהגירה זו של גיבורת הספר אינה באמת רק הגירה לעיר הגדולה ואינה רק הגירה אל תוך הזהות המגדרית הנשית הסקסית-תרבותית, אלא שהיא בעיקרו של דבר הגירה במקום ובמרחב המשרתת את הכמיהה לנסוע אחורה בזמן. ההגירה המהותית אינה מתרחשת בין חדרה לפריז אלא בניסיון להיטמע שוב אל הילדות. היא מבטאת את הרצון האובססיבי לחדור לנבכי הזמן האבוד של הילדות, היא הניסיון להיוולד שוב לתוך חדר ההורים הסגור, לתוך ארון הבגדים הנעול, לתוך המיטה הזוגית, להיות הילדה שגדלה לתוך האמא, הילדה הממיתה אותה וכובשת את האב.

באופן דיאלקטי מסתבר אם כן כי פריז אינה דווקא מרכז העולם, היא רק השיקוף וההקרנה של הפרובינציה, של חדרה. אך הפרובינציה אינה באמת פרובינציה, בקטגוריות של זמן ונפש – הפרובינציה היא היא המרכז הנפשי של הילדה והיא ממוקמת בחדר ההורים הסגור בבית שבעיר חדרה.

פול ניומן של חדרה

 

בין שתי ערים הספר נע, אך מתברר כנע בין שני מרחבים ובין שני עולמות. עולם מופרד ומפוצל של גברים ונשים, אבות ואמהות: המשפחה הפריזאית שבה הנערה הישראלית מחדרה מתמקמת לאחר מות אביה, מממשת עם מותה של האם הלנה את המטאפורה של רצח אותה האם האומללה העתיקה משכבר הימים, אם הנערה המהגרת, האם הנשואה לפול ניומן של חדרה.

בצרפת מתרחש הרצח הממשי, רצח שלא התרחש לכאורה בחדרה, אך חיסל את האם יום-יום. המאוהבות באב הרחיקה בין האם לבתה, היא ראתה את אמה דרך סלידת אביה, דבר שלא אפשר לבתה אפילו להתאבל בזרועותיה עם מות האב. האב האבוד של הילדות, אותו פול ניומן מחדרה, חוזר אליה סוף סוף חי ונגיש, בדמותו של סרז' הפריזאי. האלמן הבורגני הטרי, פנוי לאחר מות הלנה לכבוש מעכשיו את האו-פר שצמחה לתוך זהות אשתו המרוסקת.

בצרפת מתרחש הרצח הממשי, רצח שלא התרחש לכאורה בחדרה, אך חיסל את האם יום-יום. המאוהבות באב הרחיקה בין האם לבתה, היא ראתה את אמה דרך סלידת אביה, דבר שלא אפשר לבתה אפילו להתאבל בזרועותיה עם מות האב

הלנה בפריז מרוסקת כמו אמה של אוריאן משכבר הימים בידי אביה של אוריאן. הלנה מתרסקת אחרי מות אמה שלה. בניגוד למות האב החולש על פתיחת הרומן וקובע את הבריחה מחדרה לפריז, הרי שבפריז מתרחש ומתממש סוף סוף האיווי, האמא–הלנה-מתה באופן טראומטי (לפחות לבנה) והאבא פנוי. אותו אב נכסף.

לא בכדי הלנה הפריסאית מתרסקת, דווקא אחרי מות אמה שלה. לכאורה אמא זקנה בישראל שאינה רלוונטית לכל הטרגדיה של חיי נישואים כושלים בורגניים בפריז ובעצם, מותה של האם כמשקפת את ה"עצמי" המוכחש של הלנה עצמה… ולפני אוריאן עוד תהליך בירור עמוק עם עצמה שלא מתרחש בספר המסקרן הזה.

כל הדמויות ענודות בשמות משמעותיים. "הלנה" היא הגיבורה החלשה, בהיפוך היוצרות של נשים הנאבקות על גברים ולא נשים כמושא למאבק גברים. הילד הנושא את השם "תום" מגלם בתוכו את כל תום הנעורים הזנוח של הגיבורה שלבסוף מפסידה הן את אביה והן אמה. הבת הכפופה למבט האב הופכת מבלי משים לשותפה ברצח האם שהוא בו בזמן התרוששות העצמי שלה שאינה מודעת אליו. חיה בעלטה, הפוך משמה אוריאן (=זריחה).

רק לעתים, הקול הכמו חייתי מתחת לשולחן, הקול הכמו קרנבלי, הופך את היוצרות. אנדרה (under) הצייר, שהוא גם אקס-טריטוריאלי לכל פולחן הציוויליזציה הזה, גועה בתימהון במחאה ובקריאת תגר, דחוי בשל הלכלוך מתחת לציפורני אצבעותיו. מיניות חייתיות רעב אומנות יצרית – כל מה שמוכחש.

זהו ספר קשה לקריאה, שנכתב מתוך כאב ולעתים גם מציק ומעיק באי-הבהירות בין מודע ולא-מודע באשר לתודעה הנשית, באי -הבהירות בין מזויף ואמיתי, במשחק הזהות הנזיל של מוות מגדר ואהבה, ובעיקר בהתמסרות המוחלטת אל האב.

עטיפת הספר.
עטיפת הספר

לרגעים נדמה לקורא כי גם במעשה הכתיבה יש התמסרות עמוקה לאב לבדו: לבוא בשם האב כשלאם פנים מחוקות והבת אינה נותנת דעתה על חלקה במסדר האמהות. חוסר המודעות הזה משרה לעתים את התחושה שלמרות הכל התודעה הנשית עדיין כלואה בכלוב התודעה הגברית. שכלוב זה מסורג בסורגים עזים ונוקשים יותר מאשר כלוב הברזל/זהב של הנישואים המתוח בין חדרה לפריז.

הדימוי הקולנועי של האבא כפול ניומן מתחבר לפריז כסוג של מקום הבניית הזהות המדומיינת השאולה. בסופו של דבר, הפנטזמגוגי הוא האב, הוא הרודן, ומבחינת הבת הוא עדיין עוקד אותה כשהוא עוקד את שרשרת המסמנים של האם לאב.

האב חוזר דרך סרז' האלמן. המחזר הטרי המפליא את מכותיו במועמדת הבאה להיספח אל הכלוב, בלי שהבת מבינה עד הסוף מה קורה ובלי שהבת מבינה שכבר מהרגע שנולדה היא עצמה נדונה לאמהות, כי אמהות היא לא רק להיות אמא בפועל לילד, היא היא לב עקידת הנשיות. האשליה של הצפייה יחד עם אביה ומתוך מבטו באם המזדקנת, הלוא שייכת לארוס של האב ולתשוקתו; היא הכלוב האמיתי שלה בחדרה או בפריז.

בסך הכל, חדרה, פריז, הכל אותו דבר אם אדם אינו בורח אלא מעצמו אל עצמו, ומה קורה כשהאדם הזה הוא אשה? הרי כאן נפרשת לפנינו הגירה מכלוב משפחתי אחד למשנהו, הפורשת את שתי הערים היחידות בעולם: העיר הגברית ועיר הנשים כערים דומיננטיות יותר מפריז וחדרה ובהן מתרחש במסתרים הפולחן הסודי של רצח האם.

בסופו של הספר מרומז, ורק דרך דמותו של סרז', מיקומו ה"אמיתי" של האבא כרוצח. האבא שמת בהתחלת הספר חוזר כרוצח. הזהות המרוששת של הבת נוחתת שוב בתוך עצמה ומתמקמת – אחרי כל ההגירה שביצעה לתוך האני המדומיין הפריזאי – בתוך האני הנגיש החלש מהקומה שלמטה. יורדת לקומה של הקרנבל. נפלטת, בורחת, יוצאת מתו ךהמשחק; אמנם דומה שרק אירוע טראומטי דוחף אותה להשתחרר, טראומה נגדית מכה בטראומה המוקדמת או למעשה חוזרת על הטראומה הראשונית המוכחשת.

בעקבות מכות וצעקות היא בורחת מתוך החדר הסגור הטראומטי (החדר הנפשי) אליו פלשה בפריז (אותו חדר מיטות שצעקות בין סרז' והלנה נשמעו מתוכו ממש כמו מתוך חדר הוריה שלה) כדי לפרק את ההורים שלה עצמה, את ההורים השלובים זה בזה במאבק בחינת "האובייקט המשולב" המתמוטט שבמרכז נפשה. או אז בעיתוי המושלם של החזרה הנצחית ולאחר שהיא כמעט עומדת להיגרף אל תוך האיווי המסוכן ומימושו ורק בגלל מהירות האלימות היא מקיצה. נצנוץ של תודעה ראשונית.

היא בורחת מתוך הלילה הארוך הזה, שבו מרוב הזדהות עם מבטו של האב על האם שכחה שהיא לא האבא, ולא תחיה את כל חייה כדי להשיג את האבא האבוד, שכחה מה הפסידה בתוך עצמה. היא בורחת אל הבוקר, אל העצמי הלא-ממומש, אל השם הלא-נאמר, אוריאן. שמשמעותו גם שחר, אור בוקר, תקווה לחירות לאור העצמי חרף המבט המעוור.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.