הודו ואפריקה כאתגר לישראל

רק שילוב בין הפוליטי-ציבורי לשינוי החברה לבין הרוחני הפנימי-אישי לשינוי הפרט יכולה לחולל טרנספורמציה מהותית ובת-קיימא. קציעה עלון בביקורת תערוכות שנעה מהודו לאפריקה דרך ישראל והיהדות במלאת 66 שנה להירצחו של מהטמה גנדהי ב-30 בינואר 1948
קציעה עלון

לאחרונה הוצגו בתל אביב שתי תערוכות: בבית האמנים הוצגה תערוכתו של האמן ההודי צ'נצ'ל בנגה, ובגלריה משונע הוצגה התערוכה הקבוצתית "אוב", בה השתתפו יסמין ברגנר, אסי משולם ואסתר כהן סקין, שעסקה באפריקה. באורח חריג, זכו דימויים של אפריקה ושל תת-היבשת ההודית בייצוג מסדר שני; בדרך כלל אנו נחשפים לדימויים מהודו ומאפריקה כאשר הם כבולים בספירה של התיעוד, לכודים בתוך כבלי המציאות מבעד לעדשות מצלמת הווידאו או הסטילס, זוכים לעיבוד אמנותי מינימלי במקרה הטוב ולאקזוטיפיקציה במקרה הרע.

היצירות שאדון בהן הוצגו בגלריות קטנות, בתערוכות קצרות, על ידי אמנים שעל אף כשרונם המוכח, הם מצויים בשולי עולם האמנות הישראלי. התערוכות לא זכו לשום התייחסות ביקורתית. רפרטואר זה של מאפיינים עומד בשקילות סימבולית למעמדן השולי של "הודו" ו"אפריקה" כנשאיות של תרבות גבוהה בישראל. אולם אני סבורה כי דווקא קריאה מבעד לנקודות העיוורון של עולם האמנות הישראלי מצליחה ללכוד דבר מה עמוק העומד בפתחה של הישראליות החדשה. דווקא דרך הצלבה מיניאטורית של שני שדות השיח – אפריקה והודו – וההשתברות המתאבכת ביניהם (אמנות, בישראל) מתגלה ומגיח החדש.

ברשימה זו ברצוני להתייחס לסדרה אחת מיצירותיו של בנגה ההודי, ולציור אחד בלבד של יסמין ברגנר על אפריקה, ולנסות לסמן בעזרת עבודות אלו, על קצה המזלג, מהלך תיאורטי רחב הרבה יותר.

עד כה סברתי שישראל צריכה להכיר את עצמה במונחי ההתנגשות בין היהודיםהערבים ליהודיםהאירופאים, מה שידוע כפער בין מזרחים לאשכנזים. עתה, אני סבורה שישראל צריכה להבין את עצמה גם, או בעיקר, כזירת המיזוג בין אפריקה להודו. עליה להרים את נס המאבק בגזענות בכל עוז, דגל המאבק באפליה בכל צורה שהיא; ועליה לעשות זאת דרך המורשת הרוחנית היהודית שלה-עצמה, שדמותו ומורשתו של גנדהי משמשות לה בבואה רבת עוצמה. אם פעם ניצבו "הודו" ו"אפריקה" בעמדה שטפלה עליהן דימוי של ניוון והעדר אתיקה, הלא עתה נקראות הן כמי שמטילות את האתיקה החדשה לפתחנו, ניצבות בפתח החוק של אנושיותנו.

ספר חשוב שהוציאה לאור זה עתה הוצאת בבל, סטיאגרהה בדרום אפריקה, הוא ספרו האוטוביוגרפי של גנדהי המספר את סיפור מאבקו המרתק שם. לא בכדי החלה פעילותו הפוליטית הנמרצת בדרום אפריקה. גנדהי החל כמנהיגם של העובדים הזרים ההודים שהובאו לדרום אפריקה וביקשו להתיישב בה, אך סבלו מיחס גזעני מחפיר. כך גם בישראל, אלה הם מנהיגיהם של העובדים הזרים והפליטים האפריקאים, הדוברים עברית רהוטה ומצטטים תכופות מן התנ"ך, שמלמדים אותנו פרק באנושיות.

קו ישיר מחבר בין אי נוכחותה של מורשת גנדהי בישראל לבין אי נוכחותו של ראש ממשלת ישראל בהלווייתו של מי שהוגדר כממשיכו של גנדהי, נלסון מנדלה

חלקה הראשון של הרשימה, "הודו עכשיו" מבקש להתבונן ביצירותיו של בנגה ובאופני הייצוג הטקסטואליים הממעיטים והאירופוצנטריים שזכה להם גנדהי בישראל. חלקה השני של הרשימה "אפריקה עכשיו" מתבונן ביצירתה של ברגנר. חלקה השלישי מבקש לקרוא את האתיקה החדשה, היהודית והאוניברסאלית, מבית המדרש של עמנואל לוינס כאתיקה המהדהדת מפורשות את מורשתו של גנדהי, ובכך להגיע אל רגע גניאולוגי מיוחד במינו, המאפשר לנו למצוא חלק מהאתר הבראשיתי בו חברו יחד הפוסטקולוניאליזם והפוסטמודרנה. אני מבקשת להציע את הרגע הזה כרגע מכונן, ממנו יכולה לצמוח ישראליות אחרת. רגע זה עומד בניגוד לרגע בו אנו שרויים עתה, רגע בו מחבר קו ישיר בין אי-נוכחותה של מורשת גנדהי בישראל (הודו) לבין אי נוכחותו של ראש ממשלת ישראל בהלווייתו של מי שהוגדר כממשיכו של גנדהי, נלסון מנדלה (אפריקה).

+   +   +

רפרטואר של פרמטרים מחבר בין היצירות של בנגה וברגנר. לא בכדי בחרו שניהם בציור, אופן פעולה אמנותי גופני, המערב את היד הפועלת במרחב, המטעינה את היצירה במשקל הגוף הממשי. אצל שניהם מודוס הציור מגורען, רישומי, בשחור לבן. כך מסומן אזור האתגר העצום המונח במשתנה הצבע: שחורות ולובן הם מושגי מפתח בכל התייחסות להודו או לאפריקה. בישראל שתי קהילות בלבד סבלו מנחת זרועה של הרבנות הראשית שפקפקה ביהדותם: ההודים, ביתא ישראל, והאתיופים, ובשני המקרים אין ספק שפרמטר הצבע שיחק תפקיד מכריע.

כמו כן, הן בנגה והן ברגנר בחרו בז'אנר הדיוקן. במהלך המנכס את סמלי החמלה הנוצריים, הם מעמידים את פניו של האחר למול הצופה, פנים שהם אייקון, כפניו הכהים של גנדהי, או פני האם והילד האפריקניים. ברגנר ובנגה, בהיותם אחרים במרחב האמנות ההגמוני (גם על רקע כלכלי שכן שניהם מגיעים מרקע סוציו אקונומי נמוך מאוד, ברגנר היא אם חד-הורית), מבקשים לחשוף את פניה האתנוקרטיות, הלבנות, המוכחשות, של ישראל.

גנדהי2
בניגוד למקובל במדינות רבות בעולם, אין בישראל כל מונומנט לזכרו

הודו עכשיו

צ'נצ'ל בנגה, אמן הודי החי בישראל בעשר השנים האחרונות, מתאר את מהטמה גנדהי בסדרת ציורי מים. הפורמט הקטן בו בחר לצייר מהדהד שתי מסורות. מחד, מסורת המיניאטורה המוגוהולית, ומאידך, פורמט הגלויה המערבי. כך מוענק למצויר אופי עקרוני, איקוני. כל פרט הוא בבחינת מסמן מרוכז. רזונו של גנדי הוא ביטוי לשימוש שעשה בצום ככלי פוליטי; העירום החלקי והלבוש ההודי המסורתי בדהוטי לבן באזור החלציים, או הבד הכרוך במצולב על חזהו, מסמלים את הפשטות והעממיות שאיפיינו את גנדהי הבוגר, עת השתחרר ממשטר החליפות האירופאי, ואת דרישתו ללבוש רק בד שטווה במו ידיו. מאידך, חוטי תייל דוקרני מגולגלים או סבכת רשת מסורגת מסמנים (גם) את ישראל, כארץ עתירת חסימות ומחסומים (ראו קטלוג התערוכה שעסקה במחסומים וההפרדות: "הפרדה", אדריכלית שלי כהן). האלמנטים הללו נטועים בחלל הריק, כמו שטים במרחב הנייר הלבן.

ה"שיוט" הזה מהדהד גם את חייו של האמן עצמו, כ"הודי בישראל". בסדרה אחרת מתאר בנגה את עצמו כארנב הקופץ מקפיץ המעוגן בחוזקה לקרקע, רמז להיותו כבול אל ישראל בשל אשתו הישראלית ובנותיו, אך כמי שנפשו עורגת להודו. לא בכדי בחר בנגה להתפרנס מהפיכת ביתו הפרטי ל"בית הודו" המארח בקביעות מופעי מוסיקה ומחול הודיים, ומתפקד גם כמסעדה. במובן הקונקרטי יותר, מסמלת הציפה בחלל את חוסר נוכחותו של גנדהי בישראל, לאקונה שבנגה מיטיב להבחין בה.

עד עתה תורגמו לעברית רק שניים משלל כתביו של גנדהי (למעלה מ-100 כרכים). ב- 1945 תרגם יצחק שנברג את האוטוביוגרפיה של גנדהי, תחת הכותרת נפתולי עם האמת. ב-2005 תורגמה האוטוביוגרפיה שנית, על ידי ינץ לוי, תחת הכותרת ניסויי עם האמת.

שישים השנים המפרידות בין התרגומים הן "הזמן (האבוד) הישראלי": בין רגעי החסד של ראשית התקומה, בה שאבה ישראל השראה מדמותו של גנדהי, ואישים כדוגמת יהודה לייב מאגנס ומרטין בובר ניהלו עם מורשתו דיאלוג משמעותי, לבין 2005, ראשית "העידן החדש", והפתיחות החדשה אל הודו ומורשתה. בעוד שהיחסים הדיפלומטיים עם הודו כוננו רק ב-1993, הרי שבין 1948 ל-1973 ניהלה ישראל מערכת יחסים הדוקה עם מדינות אפריקה, מערכת קשרים שהתפרקו עם מלחמת יום כיפור.

גנדהי טען כי רק אינטגרציה מלאה – בין הפוליטי שיוצא לספירה הציבורית, הקורא לשינויה של החברה, לבין הרוחני הפנימי-אישי, המעמיד את הסובייקט הפרטי כמושא לתמורה – יכולה לחולל טרנספורמציה מהותית בת-קיימא בזירות המרובות המצויות כיום כמושאים לשינוי ואקטיביזם חברתי. הפוליטי ללא הרוחני הוא פעולה ברוטאלית, המותירה צלקות במרקמה הפריך של המציאות, ולרוב לא מצליחה למנף שינוי עמוק ובר קיימא, כפי שאנו נוכחים לדעת חדשות לבקרים. מנגד, הרוחני ללא הפוליטי הוא מודוס פעולה "מרחף" שעלול להיות אדיש למצוקות אישיות וחברתיות בלתי נסבלות. איתור נקודות המגע בין הפוליטי לאישי הוא קריטי ליצירת אקטיביזם מוסרי שמאפשר שינוי שורשי ועמוק. רק כוליות השוזרת באורח הדדי ומודע התבוננות פנימית רוחנית-מוסרית יחד עם פעולות לתיקון-עולם, יכולה לרקום חזון מאחד, כלל אנושי, מהסוג שאנו שואפים אליו בסופו של דבר.

אחת השאלות הגדולות הנובעות ממאבקים לצדק חברתי היא השאלה כיצד לכונן מערך רחב של פרקטיקות חיים והתנהגות אלטרנטיביות שאינן מעצימות קונפליקטים נוספים במקום להחלישם. האם ניתן להחליף את אדני היסוד – פחד ודיכוי, בווקטורים אלטרנטיביים? האם ניתן ליצור פרקטיקות התנהגות וחשיבה שהן מונחות אהבה והתמסרות? הדוגמא הפרדיגמאטית שהציב בפנינו גנדהי זוכה להתעלמות מהדהדת בישראל.

אלפי ספרים נכתבו על גנדהי בעולם, וביניהם 5,000 ביוגרפיות. על גנדהי נכתבו יותר ביוגרפיות מאשר על כל אדם אחר. אף על פי כן, מאז פרסום תרגומו של שנברג ב-1945 במשך 60 שנה לא תורגם לעברית כל ספר מחקר על גנדהי או ביוגרפיה שנכתבה עליו. בארכיב הספריה הלאומית למשל, מצויים בסך הכל חמישה ספרים על גנדהי, כולל ספרים מצוירים לנוער. כך כתב פרופסור יוחנן גרינשפון, היחיד שפרסם ספר מחקר על גנדהי בעברית, ב-2005:

"מיעוט הפרסומים בעברית בנוגע לגנדהי, לחייו ולתורתו, הוא סימן בולט לחסרונו של חלל פנוי בהוויה הישראלית לבשורה ולמסר שלו" ("על כוח ואי אלימות”, האוניברסיטה המשודרת)

גנדהי3
על גנדהי נכתבו יותר ביוגרפיות מאשר על כל אדם אחר

יש לציין כי בניגוד למקובל במדינות רבות בעולם, אין בישראל כל מונומנט לזכרו. אולם גם כאשר דמותו הטקסטואלית של גנדהי נוכחת במרחב הישראלי, היא נצרכת מבעד לעדשות אירופוצנטריות המקטינות מאוד בערך המורשת ההודית ממנה הגיע. כך למשל, ניכוס שמו לרחבעם זאבי, אך ורק בשל צבעו השחום, הוא היפוך אירוני אך מייצג. כך למשל, כמעט לעולם לא מוזכרת מורשת דת הג'אין – דת המעמידה אתיקה קיצונית ומהווה דומיננטה במרחב של מדינת גוג'אראט בהודו בה נולד וחי גנדהי – כדרך חיים שהפילוסופיה שלה והשקפת העולם שלה הן הבסיס להשקפת העולם של גנדהי. אך ספריו של לב טולסטוי מוזכרים כמקורות השראה של גנדהי. ראו כדוגמא פרדיגמאטית את ביקורתו של דרור בורשטיין ב"הארץ ספרים" מאוגוסט 2014"מעניין במיוחד שעמדתו הלא-אלימה של גנדהי הושפעה מאוד מספרו של טולסטוי 'מלכות האלוהים בתוכך' ספר הדוגל בהתנגדות לכל אלימות על בסיס תורתו המקורית של ישו. טולסטוי עצמו מושפע מהוגים אמריקאיים, וכך מצטיירת לפנינו תורה הודית שאבני הבניין שלה רוסיות ונוצריות, ומכילות גם חומרי גלם מארצות הברית: הצד הטוב של הגלובליזציה".

הודו ומורשתה לא נזכרות ולו במילה. באופן מוזר, אף בספרו "על כוח ואי אלימות: חייו ומשנתו של מהטמה גנדהי" כותב יוחנן גרינשפון: "לו היה גנדהי מכיר את היוגה סוטרה של פטנג'לי, היה אומר מן הסתם כי כל חייו הם הערת שוליים לסוטרה הבאה של פטנג'לי" (עמ' 38). אולם בתרגום החדש של ספרו הידוע של גנדהי, אוטוביוגרפיה או סיפור ניסויי עם האמת, שגרינשפון עצמו כתב לו את אחרית הדבר, מסתבר שגנדהי הכיר ועוד איך את היוגה סוטרה (עמ' 263): "התבקשתי לקרוא את היוגה הסוטרה של פטנג'לי עם חבר אחד ואת הבהגוודגיטה עם מספר די גדול של חברים".

היוגה סוטרה של פטנג'לי הוא אחד הטקסטים החשובים ביותר במסורת ההודית, והוא טקסט מכריע להבנת מורשת האי-אלימות של גנדהי. קשה לדמיין יחס דומה שיזכה לו בן המערב. אכן, גנדהי של בנגה הוא גנדהי שעבר ישראליזציה: קטן, לא חשוב, מושפל.

אפריקה עכשיו

ברישום וירטואוזי מדוקדק, יוצא דופן באיכותו, מעלה יסמין ברגנר את דמותן של אם ובת אפריקניות. בדומה לפורמט הגלויה בו בחר בנגה, המבקש למחות על האקזוטיפיקציה הטמונה בקפסולת המידע הרדודה, מנהלת יצירתה של ברגנר דיאלוג עם פורמט תיירותי אחר: הדפסי הבאטיק לתיירים, הנפוצים באפריקה.

ברגנר, מקעקעת במקצועה, בוחרת לתאר דמות המשוקעת במסורת של קישוטי גוף. כך נדמות המצוירות כמהדהדות את הדיאדה שלה עם בתה: האחרות שבחד-הוריות מושלכת על הזרות והשחורות. קיים כאן גם הקשר נוצרי מובהק: הנשים האפריקניות/השחורות כמשיח של העולם. במהלך סימבולי לעומתי, הופכת ברגנר את עצמה לאפריקנית, באופן שמצליח להימנע מפטרונות וצביעות, בעוד אזרחות ישראלית נמנעת ממהגרי העבודה והפליטים. הפרדיגמה הסמויה שניהלה את משטר ההגזעה הישראלי הישן – "לא יהיו ישראלים שחורים/אפריקנים" מגלה עתה את צידה המשלים – "לא יהיו אפריקנים/שחורים שיהיו ישראלים".

africa
הנשים האפריקניות/השחורות כמשיח של העולם. הולילנד, יסמין ברגנר, 2014, עפרון על נייר, 100X70 סמ'

ראו ספרו של איתן בר יוסף וילה בג'ונגל. הפתרון הדמוגרפי המתבקש – שיקום מלא של תשתיות שכונות דרום תל אביב הקורסות תחת המון האדם; מתן תשומת לב מלאה לאוכלוסייה הוותיקה, איזרוח מלא של הזרים הגרים בה, והפיכת דרום תל אביב לשכונה מטופחת השומרת על מאפייניה האתניים הייחודים, כדוגמת "צ'יינהטאון" בניו יורק – כלל אינו עולה על דעתם של קובעי המדיניות. ירושלים, ציון, העיר שברקע, ניצבת סגורה ומסוגרת בפני המתדפקים על דלתה (הסרט "מסעות ג'יימס בארץ הקודש” מתעד "רגעי תמימות" של הצטלבות כזו).

ב-1987 נשא הסופר הדרום אפריקני חתן פרס נובל ג'.מ קוטזי עם קבלת פרס ירושלים את הדברים הבאים:

"בלב שלילת החופש של האדונים בירושה של דרום אפריקה קיים כישלון באהבה. ליתר דיוק: האהבה שלהם אינה מספיקה היום ולא הספיקה מאז בואם אל היבשת; יתירה מזאת, דיבורם, דיבורם המוגזם, על אהבתם לדרום אפריקה היה מכוון בעקביות אל הארץ, כלומר, אל הדבר שהכי פחות מגיב לאהבה: הרים ומדבריות, ציפורים וחיות ופרחים". (באחרית הדבר של לואיז בית לחם לספרו של קוטזי, "בלב הארץ”)

בלב שלילת החופש של האדונים בירושה של דרום אפריקה קיים כישלון באהבה: ליתר דיוק: האהבה שלהם אינה מספיקה היום ולא הספיקה מאז בואם אל היבשת (ג'.מ. קוטזי)

אין ספק כי פרדיגמה זו שקוטזי מצביע עליה בכישרון כה רב מושכת חוטים אל המצב הישראלי הנוכחי. הגזענות כלפי הערבים ניזונה מאותו "דיבור המוגזם" על אהבת האדמה, אל האבנים הדוממות, אל מה שמגדיר קוטזי כ"דבר שהכי פחות מגיב לאהבה". רטוריקה היפרבולית האופיינית לימין ולשמאל בישראל כאחד.

הכישלון הגדול של הישראליות הוא הכישלון של היהודים להיות נאהבים על ידי הערבים, וראו בהקשר זה בדיוק את דבריו של מהטמה גנדי, שנכתבו ב-1939:

"ועתה מילה אחת ליהודים שבארץ ישראל: אין לי ספק שהם הולכים בדרך בלתי נכונה. ארץ ישראל, לפי המושג התנ"כי, אינה בשטח גיאוגרפי אלא דבר שבלב. אולם אם מוכרחים הם לראות את ארץ ישראל הגיאוגרפית כביתם הלאומי, לא נכון הוא להיכנס לתוכה בצל הרובה הבריטי. אין מעשה דתי יכול להיעשות באווירה של כידונים ופצצות. הם יכולים להתיישב בארץ רק מתוך רצונם הטוב של הערבים. עליהם להשתדל ולהפוך את לב הערבים לטובה להם. האלוהים השולט בלב היהודי שולט גם בלב הערבי. הם יכולים לאחוז באמצעי סטיאגרהא גם כלפי הערבים ולומר להם: 'יירו בנו והשליכונו לים המלח' ואין לנקוף אצבע נגדם. אז ימצאו את דעת הציבור בעולם תומכת בשאיפתם הדתית. יש מאות דרכים של הוכחה לערבים, אם רק יוותרו על עזרתו של הכידון הבריטי. כיום שותפים הם לבריטים בעושק עם שלא עשה להם כל רע". ("על כוח ואי אלימות", עמ' 185)

גנדהי1
מלה ליהודי ארץ ישראל: כיום שותפים הם לבריטים בעושק עם שלא עשה להם כל רע

 

ישראל עכשיו

ישראל נמצאת עתה ברגע גורלי בתולדותיה. הבחירות הקרובות לכנסת עלולות להכריע האם פניה למודל פוליטי דמוי האפרטהייד של דרום אפריקה, תוך בידוד עולמי הולך וגובר, או אולי תשכיל לאזור כוחות לפריצת דרך נועזת ומכאיבה ותמלט עצמה מדרך זו. שינוי זה לא יכול להתחולל ללא שינוי פרדיגמטי תודעתי רחב היקף, שינוי רוחני עמוק. ההוגה אשר יכול לתת בידינו מפת דרכים לביצועו של תהליך מעין זה הוא ההוגה היהודי עמנואל לוינס. בחלק זה אני רוצה להצביע על הדמיון הרב בין מורשתו של גנדהי לפילוסופיה של לוינס, ולהציע סוג של השפעה. כפי שציינתי, יש לזכור כי נוכחותו של גנדהי בעולם הדובר אנגלית וצרפתית אינה דומה כלל לנוכחותו הדלה בעולם הדובר עברית.

הגותו של עמנואל לוינס מעמידה את בסיס ההוויה על האתיקה, ודוחה את העמדת הקיום על התודעה. התנסויות חייו הקשות כניצול שואה וכמי שמשפחתו נרצחה ואבדה, הביאוהו גם לעירנות גדולה בדבר המערך הנפשי של האגו. באחד מכתביו האתיים המרכזיים כותב לוינס: "היחס הבין-סובייקטיבי הוא יחס בלתי סימטרי. במובן זה אני אחראי כלפי האחר מבלי לצפות ליחס גומלין, אפילו הייתי מתחייב בנפשי". ("אתיקה והאינסופי", עמ' 74).

כך הופך לוינס את המסורת היהודית "על פיה". במכתב תגובה מפורסם ששלחו מגנס ובובר לגנדהי, טענו הם כי הצעותיו לעקרון ההתנגדות הלא-אלימה לנאצים אינן תקפות כלל, בשל "דבקותם של היהודים בחיים" (על כוח ואי אלימות, עמ' 14). לוינס, בדומה לגנדהי, מעמיד את הקיום המוסרי כעומד מעל הקיום לכשלעצמו, הקיום החשוף, החייתי. אין ערך אמיתי לחיים שזוהמו בעשייה לא-מוסרית. הן גנדהי והן לוינס מעמידים את השירות לאחר כעיקר העיקרים:

"אלידבא דסרטר, אנחנו נידונים להיות חופשיים. ואילו אנחנו אומרים "אנו חופשיים לשרת". (מצוטט אצל זאב לוי, "האחר והאחריות", עמ' 91), אומר לוינס, ואילו גנדהי: "השירות, ולא אמצעי המחייה, הופך להיות המשען של חיינו. אנו אוכלים ושותים, ישנים ומתעוררים למען השירות לבדו". ("על כוח ואי אלימות", עמ' 211)

התמסרות-מסוג-מיוחד, כפי שמציגים גנדהי ולוינס, מבטלת וממוססת את הדיכוי, מאפשרת לנו להיפתח לעצמי מכיל ורחב יותר. ההתמסרות מכוננת מחדש את האתיקה, בעמדנו באומץ ובעצמה מול פיתויי השליליות. זוהי השתחוות הדדית שיוצרת מרחב מיוחד – המרחב של הקידה ההדדית, חלל קסום של אפשרויות.

האיורים באדיבות האמנים.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אילנה שזור

    אנו, "איצ'יקדנה שוברת שתיקה" שהגדרת "ההודים" נקראים מימי המקרא "בני ישראל", ואילו יוצאי אתיופיה הם "ביתא ישראל".

    אגב קציעה, אני גנדהי, לא שמת לב?

  2. דרור בורשטיין

    קציעה שלום, את צריכה להפנות את ביקורתך לגנדהי עצמו, שכן בספרו הוא לא מזכיר את המסורת ההודית במילה, אך מפרט מאוד בעניין טולסטוי, שעל שמו אף קרא את חוותו. אפשר להניח שהיא נוכחת וזה אפילו מובן מאליו, אבל גנדהי לא בחר לספר כך את סיפורו. נדמה לי שפספסת את הנקודה: אין שום דבר "אירופוצנטרי" (אישום שהוא בבחינת רפלקס מותנה) בלימוד מטולסטוי או מאמרסון, שכן הם לא ב"צנטרום" כהוגי דעות. מכל מקום, כאמור, את הקובלנה נא הפני לגנדהי.

  3. סיגל מנור-בנגה

    מהשם למעלה ניתן להבין שיש לי "קשר מסוים" לאמן ההודי הנידון ברשימה. אכן הניתוח האמנותי של השפעת ההוויה הישראלית על יצירתו מדויק ומשקף את חווית המהגר שנקלע, כמעט בעל כורחו, למרחב תרבותי זר ומנוכר לכל מה שהוא מכיר.
    אולי ברצוני לתקן את האמירה לגבי הרקע הכלכלי ממנו צמח. צ'נצ'ל הוא בן למשפחה בת המעמד הבינוני, שמהווה חלק מעליתו של מעמד זה בהודו בשני העשורים האחרונים, כתוצאה מתהליך הגלובליזציה המסיבי שעובר על המדינה. אביו היה מהנדס במפעל פלדה ועשה כל שביכולתו על מנת ששלושת בניו יוכלו לרכוש השכלה אקדמית. גם כשהגיע ארצה ונתקל בקשיי קליטה והסתגלות הפעיל את יכולתו היצירתית להתפרנס – בעזרת כלים להישרדות שרכש מאביו – ופתחנו בביתנו מרכז לתרבות הודו ואירוח קולינרי.
    לגבי העיסוק במחקר בישראל בדמותו של גנדי. ברצוני לציין את מחקריו של שמעון לב, שבמשך כעשור עוסק באספקטים שונים, פוליטיים, פילוסופיים ורוחניים בעשייתו של גנדי. בשנת 2012 יצא ספרו Soulmates: The story of Mahatma Gandhi & Hermann Kallenbach, Orient Blackswan ומאמרו באותו נושא פורסם במגזין זמנים 122 שהוקדש כולו להודו – אמונות, זהויות, דימויים

  4. ששדשד

    "שילוב בין הפוליטי-ציבורי לשינוי החברה לבין הרוחני הפנימי-אישי לשינוי הפרט"
    זאת לא האג'נדה של החרד"לים?

  5. קציעה עלון

    הי חברים יקרים- אילנה, סיגל ודרור
    תודה על תגובותיכם!
    אכן, אתם מעלים נקודות חשובות:
    בענין מאמריו של שמעון לב, שעוסק בדמותו של גנדהי ובקשריו עם היהודי קלנבאך, הם מעניינים אך פחות קשורי לענייננו, לעניות דעתי.
    בקשר לספרו של גנדהי- דרור אתה מעלה סוגיה עקרונית, האם כשמבקרים ספר יש "להסתפק" בו? במיוחד כאשר מדובר בגנדי, שכתב כל כך הרבה. אני מפנה אותך לספרו של גרינשפון "על כוח ואי אלימות", (שלדעתי גם נגוע באירופוצנטריות, עם כל הערכתי הגדולה אליו) עמוד 107, על הדברים הנכוחים של גנדי בחיבורו "מדוע אני הינדו" – על הפרה- קטע שאני בטוחה שתאהב(:
    אילנה- ודאי ודאי שאת גנדי….
    למגיב האלמוני- לא היה ולא יהיה לי קשר לחרדלים. אני שמאלנית חילונית מתל אביב ומודעת לעובדה שרבים בטוחים שאני מתנחלת((:

  6. שמעון לב

    קציעה שלום
    כמי שעוסק בגנדהי מזה מספר שנים כמובן שיש לי הרבה מה להגיד לגבי מה שכתבת. אני מאוד ממליץ לך לקרוא את ספרה של קתרין טידריק "גנדהי". בכלל גנדהי זהו נושא רחב וסבוך. לגבי פרסומים על גנדהי – אפילו בהעוקץ (כאן) התפרסם מאמר שלי הקושר בין גנדהי לטולסטוי ומחאה חברתית "להחליף טיגריס בטיגריס", (לא עוסק ביהודים….) את הספר סאטיגראה בדרום אפריקה אני ערכתי אקדמית כולל כל הערות השולים וכן מאמר גדול בסוף שממש לא עוסק רק בהיבט היהודי אלא בתקופת עיצובו של גנדהי. אגב התקופה הפורמטיבית של גנדהי הייתה כולה בדרום אפריקה ולכן האנשים שהיו סביבו בתקופה דאז נמצאים בחזית המחקר על גנדהי היום – מה לעשות אבל שלושת התומכים הקרובים ביותר אכן היו יהודים – קורה. בחודשים הקרובים עומד לצאת לאור חיבורו החשוב והשנוי ביותר במחלוקת "הינד סוארג" בפעם הראשונה בעברית (בעריכתי) ובהוצאת "אדם עולם, (הספר נמצא בעריכה לשונית כרגע) וכולל גם את "מכתב להינדו" של טולסטוי. מספר מאמרים התפרסמו (שלי) על גנדהי והשואה בארץ ובעולם. (דיברתי בכמה עשרות כנסים בהקשרים רבים של גנדהי בשורה התחתונה אני כמובן מסכים גנדהי לא נמצא בשיח הנוכחי בארץ ואני לפחות אישית פועל במרץ בנושא. אגב יש לכך סיבות היסטוריות ברורות.
    אין אף חוקר רציני העוסק במחקר על גנדהי שחולק על העובדה שגנדהי הושפע בצורה משמעותית ביותר ממפגשיו בתחילה באנגליה כסטודנט מהוגים אנגלים רפורמיסטיים נון קונפירמיסטיים כתגובת נגד לתרבות המערבית המודרנית ובינהגם גם טולסטוי ורסקין, האגודה התיאוסופית ועוד . (וגםלא החוקרים ההודים) ולאחר מכן משורה ארוכה של מפגשיו במשך 21 השנים שהיה בדרום אפריקה כולל עם נצרות נון קונפירמיסטית. גנדהי כמובן לא היה מפתח את שיטת הסאטיגראה אם הוא היה נשאר בהודו. – אני מזכיר לך שלחוותו בדרום אפריקה הוא קרא חוות טולסטוי והינד סוארג' שהו חיבורו "הטולסטויאני" ביותר. במובנים רבים אכן גנדהי לא היה "הודי" . כמו רבים מהאינטלקטואלים בני זמנו הוא הושפע מאוד גם מהאגודה התיאוסופית. גנדהי קרא לראשונה את הגיטא בתרגומו של אדווין (הכי אוריינטאליסטי שיכול להיות) ועשה זאת לבקשתם של שני "אחים, תיאוסופים. וגם הניאו ינדואיזם והרנסאנס הבנגאלי הושפעו מאוד מ,המיתוס הארי" ומהישח המשווה בין ארים שלמים באוריינטאלזם הגרמני. כך למשל א טאגור ניתן להגדיר כ"אוריינטאליסט פנים הודי". גדולתו של גנדהי (מעבר לכל הבעיתיות שלו( הייתה דווקא בכך שהצליח לצקת תכנים חדשים מודרנים לתוך ערכים הינדים מסרתיים. כך שכל הטענה על "שיח אירופאי" בהקשר של גנדהי, היא בעיתית ביותר שלא לומר שגויה. אך כמבון זה נושא נרחב.
    אגב עוד נערה קטנה – אברהם ליסוד הוציא ספר על גנדהי בעברית בשנות השישים או השבעים. בקיצור נושא מורכב ואני מציע קצת