• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

להתראות בחיפא או הכל על מפתחות

"איך נראה מפתח של משורר העוזב את ביתו? הוא שם פעמיו אל הנמל. בידו האחת החזיק את המפתח ובידו השנייה לקט שירים. פרק מתוך התרגום החדש לספרו של סלמאן נאטור: "הזיכרון שוחח איתי והסתלק: חייו ומותו של השיח' מחורץ-הפנים", פרק חמישי בסדרת ספרות הנכבה. מערבית: יהודה שנהב-שהרבני

אני חושש במיוחד להיזכר במה שאירע לבן הכפר שלנו, השיח' עבאס. הוא מת לפני שלושים שנה אולם זכרו לא מש ממוחי. אני זוכר אותו לבוש גלימת קֻמבָּאז לבנה רוכב על חמור לבן. הוא נדד מכפר לכפר כשלמותניו צרור מפתחות מקרקשים. כאשר שאלו אותו, "מה המפתחות הללו, יא שיח' עבאס?" היה משיב, "אללה איתכם. אלה מפתחות המטוסים שלנו. אף לא מטוס אחד יטוס בשמים מבלי שייקח ממני את המפתחות".

השיח' עבאס לא היה טיפש. הוא ידע לגייס שנינות ואהב להתלוצץ. באחד הימים כשהיה רכוב על חמורו הלבן לבוש בגלימת הקֻמבָּאז הלבנה, פגש אותו שיח' אחר שאהב גם הוא להתלוצץ. שאל אותו השיח' האחר, "אמור לי יא שיח' עבאס, מיהו החמור: הלבן אשר למעלה או הלבן אשר למטה?" השיח' עבאס ענה ללא היסוס, "החמור הוא זה שאינו יודע מי החמור".

השיח' עבאס היה בנעוריו רועה צאן. הייתה לו יד יציבה והוא הצטיין בזריקת אבנים וכפי שהעיד על עצמו, היה צלף משובח. בזמן המרד הצטרף למורדים וצויד ברובה מימי הטורקים על מנת להפיל מטוסים אנגליים. השיח' עליו השלום היה חוזר לכפר ואומר, "אלוהים עֵדִי, אנשים, שהיום הפלתי עשרה מטוסים". ביום המחרת היה אומר, "אלוהים עדי, היום הפלתי רק שבעה מטוסים". וביום השלישי אמר, "אלוהים עֵדִי, תשעה מטוסים. בכל יום שעובר אני מפיל שבעה-שמונה מטוסים". אמרו לו,"יא שיח', אולי תביא עֵד אחר חוץ מאלוהים כדי שנוכל לשאול אותו. שכן לפי הדיווחים שלך לא נשארו לאנגלים מטוסים". הוא היה מניד בראשו ואומר, "אלוהים עֵדִי שכל מילה בסלע. כל כדור הוריד מטוס. אבל לאנגלים יש מטוסים יותר משלנו יש יתושים".

במלחמה עם היהודים ציידו אותו במקלע כדי שיגן על עין עַ'זאל הקרובה אל הים. הוא התבצר בכפר וירה על המטוסים עד שאזלה לו התחמושת. הוא השליך את נשקו ורץ אל עבר המפקדה על מנת לחדש את מלאי הכדורים. כשחזר לאחר שש-שבע שעות, מצא את הכפר נטוש, תושביו גורשו ובתיהם היו פתוחים לרווחה. הוא עבר מבית לבית, נעל את הדלתות, אסף את המפתחות, חיבר אותם בחוט נחושת וחגר אותו למותניו בכל אשר הלך.

לימים הוא ביקר בשְׁפַאעַמֶר את חבריו מימי המרד. בעודו יושב ועיניו נשואות השמימה הבחין בלהק של מטוסי קרב. השיח' עבאס זינק ממקומו, אחז בצרור המפתחות, עלה על חמורו ואמר: "יאללה!" "לאן מועדות פניך, יא שיח'?" שאלו אותו חבריו. "אני ממהר אל הכפר. המטוסים הציוניים עומדים להפציץ אותו ומפתחות המטוסים אצלי. הטייסים בוודאי מחפשים אותי ואת המפתחות. אני צריך ללכת לעזור להם להביס את האויב".

השמש כבר עמדה לשקוע במערב. הוא דרבן את חמורו. לאחר יומיים נמצאה גופתו בדרך טרשים. הגופה הייתה מבותרת ולצדה היו פזורים המפתחות הרבים. במרחק מטרים ספורים ממנו הייתה מוטלת גופת החמור, מבותרת גם היא. בני הכפר אמרו שהצבועים טרפו את שיח' עבאס מפני שאיבד את הזיכרון.

אינני יודע אם מישהו אסף את המפתחות שהיו מוטלים לצד גופתו. היו אלו המפתחות שנהג לחגור על מותניו במשך יותר משני עשורים. לשם מה צריכים אנשים לשמור על מפתחות לדלתות אשר נעקרו מציריהן?

מפתח, אין עוד חפץ או עצם שנושא איתו רגשות עזים כמותו. הוא נושא עליו את טביעות האצבע של האנשים שהחזיקו בו, ואלו אינן נמחקות במשך השנים. כאילו חוק ההתיישנות אינו חל עליהן. אנו מזהים עליהם עקבות נסתרים של תחושות. תחושות של האנשים שנשאו את המפתח לפני שנעקרו מעולמם. כמו היה השרטוט של מכשיר האק"ג הרושם ומתעד את הכעס, העצב, השמחה והרוגע.

אינני יודע אם מישהו אסף את המפתחות שהיו מוטלים לצד גופתו. היו אלו המפתחות שנהג לחגור על מותניו במשך יותר משני עשורים. לשם מה צריכים אנשים לשמור על מפתחות לדלתות אשר נעקרו מציריהן?

המפתחות יצרו חומרים לשירים ואגדות. אגדות הנרקמות סביב מפתחות אבודים או סביב מפתחות שנותרו תקועים במנעולי הדלתות והשערים. אכולי חלודה הם ממתינים לשובם של דיירים אשר האמינו שהם עוזבים רק לימים ספורים. אולם הימים התארכו. תחילה הפכו לשבועות, אחר כך לחודשים ולשנים. הם לא חזרו לבתיהם מעולם.

לאחר שחזר השיח' עבאס לעין ע'זאל הוא הבחין במפתחות הרבים אשר נשארו במנעולי הדלתות ושערי הבתים, אסף אותם בזה אחר זה וחיבר לצרור גדול שנהג לחגור. כך רקדו המפתחות וקרקשו על מותניו במשך עשרים שנה ויותר. עד אשר צנחו ונפלו על האדמה, לצד גופתו שקרעו הצבועים לגזרים. איש לא אסף את המפתחות. ממילא איבדנו כל תקווה. כל תקווֹת הערבים ירדו לטמיון עם המפתחות של השיח' עבאס עליו השלום. אלסָלָאם עליכֻּם ועל כל מתיכם.

> > > לקריאת קטעים נוספים מתוך "חייו ומותו של השייח' מחורץ הפנים"

+   +   +

בילדותי לא שמעתי מאיש על אַבּו סַלְמָא. לא בבית ולא בבית הספר. כאשר היינו קטנים למדנו, דיקלמנו ושיננו שירה. אחר כך קיימנו תחרויות בקיאות בחריזה. התחרות התחילה בדקלום של חרוז פתיחה משיר מוסכם מראש. קראנו לו אלְמִפְתָּאח, "המפתח". המורה לערבית היה תמיד מתחיל במפתח משיר של אבו סלמא, "על להבות השיר נמסרות תלונות העבדים על העבדים". הוא התעקש על המפתח הזה, אולם מעולם לא טרח לספר לנו מי היה אבו סלמא. והאמת היא שגם לא התעניינו. תחת זאת ניסינו להיזכר במפתח המסתיים באות קשה לחריזה. כמו האות "דאל" (دال).

המורה להיסטוריה, לעומת זאת, נענה ללחצינו והסכים להחליף שיעור יבש בהיסטוריה בתחרות בקיאות בשירה. אולם הוא התעקש על מפתח אחר, "הערבים הם האומה האצילית ביותר. מי שמפקפק בדבריי הוא כופר". עד היום אינני יודע מי כתב זאת. המורה להיסטוריה לא טרח לספר לנו, משום שמעולם לא השלים את שנת הלימודים בבית הספר. לאחר שנעלם הסבירו לנו שסולק מבית הספר ושהוא נודד בין מצרים, לוב וירדן. הוא מעולם לא חזר למולדתו. אותנו הוא השאיר ללעוג לעצמנו ולתמוה: האם בצדק נחשבים הערבים לאומה האצילית ביותר? אולי יום אחד הוא עוד ישוב וימלל את התרשמויותיו ממסעותיו בקרב הערבים, הכופרים והמאמינים. אלוהים עדי כי לאחר שיתוודע למצב האומה הערבית, הוא עוד יבוא להתנצל. הוא לא יתנצל על כפירה בעיקר, אלא להפך: על האמונה התמימה שבה החזיק באותם ימים.

צילום:  Hossam el-Hamalawy, cc by-nc-sa
צילום: Hossam el-Hamalawy, cc by-nc-sa

איך נראה מפתח של משורר העוזב את ביתו? הוא שם פעמיו אל הנמל. בידו האחת החזיק את המפתח ובידו השנייה לקט שירים. הוא עלה על גבי הספינה אשר תיקח אותו מחיפא לעַכָּא. משם תשיט אותו לבֵּירות ואל מקומות נוספים.

אבי עליו השלום היה משורר וגם אני נהייתי משורר. נהגתי לכתוב שירי אהבה וחיזור ולהתפאר בהם בפני הילדים. לכן כינו אותי משורר בית הספר. כל זה היה טוב ויפה עד שמנהל בית הספר הניח את ידו על שיריי והוציא נגדי פקודת מעצר מנהלי בחדר ההנהלה. הוא החל לחקור, "למי כתבת את השירים הללו, יא עמר בן אבו רביעה?" היה זה גדול מחברי שירי האהבה בתקופה שלפני האיסלאם. אני סברתי לתומי שלמשורר מותר מה שאסור לאחרים. שמותר לי במאה העשרים להצהיר על אהבתי בפומבי כפי שמותר היה למשוררי הג'אהִליה. ציינתי בפניו שם של נערה. הוא קפץ נרעש, "הא הא. נחפש את בני משפחתה. אם הם יסכימו שתחזר אחר בתם אשחרר אותך לכיתה. ואם הם יערפו את ראשך, תיפול חלל על מזבח השירה. אתה, גדול המשוררים יא אבו אלטַייבּ אלמֻתַנַבִּי".

חמש שעות החזיק בי המנהל בחדרו כשאני צופה בעד החלון, רועד מפחד, ומצפה לכורתֵי ראשי. לבסוף החלטתי לשקר על מנת להציל את עורי. התכחשתי לשיריי, לערגה ולאהבה. נשבעתי בפניו שעודני צעיר מכדי לאהוב. הוא שחרר אותי. מאז אותו יום לא כתבתי שירי אהבה.

אותו מנהל אף ציווה עליי מדי שנה לחבר שיר למסיבת יום העצמאות רבת המשתתפים, שאליה הוזמנו תושבי הכפר, מפקחי משרד החינוך, נציגי הממשלה, הממשל הצבאי ואפילו מנהל כלא דאמון ששכן בסמוך. המורה לערבית היה מתקן את השיר ומאמן אותי בדקלומו. כאשר הייתי מסיים לקרוא היו כולם מוחאים כף, ועמם המנהל ונציגי הממשל הצבאי.

לאחר שסיימתי את בית הספר, הופיע פעם בביתנו המורה לערבית. מודאג ועצוב ביקש ממני את שירי יום העצמאות. הוא אמר שבן בלייעל מכפרנו הכפיש את שמו בפני השב"כ, והלשין שהוא מעורר בלבותינו רגשות לאומיים ואהבת עַבְּד אלנאצֵר. הם גירשו אותו ממשרד החינוך, והוא ביקש להראות להם את שיריי על מנת להוכיח שהוא דווקא ביקש לטעת בנו את שמחת החג ואת אהבת המדינה. בכך אולי יבטיח את פת הלחם של ילדיו. מסרתי לו את השירים ואמרתי לעצמי: אם שיריי הפכו לתעודת יושר אצל שירותי הביטחון, אולי עדיף שאפסיק לכתוב שירה.

למרות שאהבתי שירה והתעניינתי בה, על אבו סלמא שמעתי לראשונה רק לאחר שסיימתי את לימודי התיכון בחיפא. אני נזכר בכאב איך נהגתי לחלוף על פני ביתו מדי יום במשך ארבע שנים רצופות, מבלי שאעלה על הדעת שבבית הזה גר המשורר הלאומי שלנו. האמת היא שבאותה עת לא ידעתי מה משמעות המושג "משורר לאומי". המורה לעברית שתלה במוחנו את הרעיון שחיים נחמן ביאליק הוא המשורר הלאומי בהא הידיעה. שלא יכול לקום משורר לאומי לאומה כלשהי כמו ביאליק לאומה העברית. כאשר התבגרתי התחלתי לשאול שאלות של ילד קטן: למה אין לנו משורר לאומי משלנו, כמו שיש להם המשורר הלאומי שלהם? כל כך רציתי שאבי והמורה להיסטוריה יהיו משוררים לאומיים.

פגשתי באבו סלמא בקיץ 1980 בעיר סופיה. הוא בא להקריא שירה, ואני נסעתי ללמוד קומוניזם. הוא דיבר על חיפא. הוא תיאר לי עיר שונה מזו שהכרתי. העיר שבה למדתי ובה ביליתי את רוב שעות היום ספון בחדר קטן, במערכת העיתון אלְאִתִּיחָאד. באחד מחדרי המערכת הונח שולחן מעץ עבה, שהיה פעם שולחנו של אבו סלמא. אנחנו שמרנו איתו על קשר באמצעות שולחן משרדו, והוא שמר על קשר באמצעות מפתחות הבית. כמו שיח אוהבים עם ירח שלא נעלם, אבל נמצא רחוק רחוק.

הוא שאל אותי על שארִע אלמֻלֻוכּ ועל סַאחת אלחָנָאטִיר (שנודעה בשם כיכר החנטורות), ואמר שביתו נמצא בשארִע אלבַּסאתין בשכונה הגרמנית. הוא שאל, "אתם מכירים את הבית? יש מי ששומר עליו?" אבו סלמא גער בנו על שלא שמרנו על הבית והסתפקנו בשולחן. לא העזנו לשאול בחזרה, "ואתה, למה עזבת?"

הוא שאל אותי על שארִע אלמֻלֻוכּ ועל סַאחת אלחָנָאטִיר (שנודעה בשם כיכר החנטורות), ואמר שביתו נמצא בשארִע אלבַּסאתין בשכונה הגרמנית. הוא שאל, "אתם מכירים את הבית? יש מי ששומר עליו?" אבו סלמא גער בנו על שלא שמרנו על הבית והסתפקנו בשולחן. לא העזנו לשאול בחזרה, "ואתה, למה עזבת?"

הוא דיבר ובכה. בכינו ביחד. "יצאתי את הבית כשמפתח בידי האחת ולקט שירים ביד השנייה. השירים נפלו ושקעו בים העצום. נשארתי עם המפתח רק מפני שהיה קשור למותניי כל העת".

בדרכי אליו למלון הבלקן ראיתי צוענייה ישובה על המדרכה, בחיקה התגלגל תינוק קטן ולצדה עמד ילד כבן שבע כשידו פשוטה לפנים. רציתי לתת לו משהו, אולם מלוותי הבולגרייה עצרה בעדי, "לא. אין להם באמת צורך בזה. המדינה מעניקה להם הכול והם דוחים את המחווה!"

"איזה מין דיבור זה במדינה סוציאליסטית, חברה?" שאלתי אותה בתמימות. "הצוענים דוחים את המחוות של המדינה ומעדיפים לקבץ נדבות!", ענתה, "זוהי דרך חיים! בנינו להם בנייניי דירות ומסרנו להם מפתחות. הם נטשו את הדירות ומכרו את המפתחות. אחר כך הם התפזרו ברחובות; שרים, רוקדים ומקבצים נדבות".

"מה את אומרת?"

"אתה צוחק חבר?"

"איזה מין דיבור זה במדינה סוציאליסטית, חברה?" שאלתי אותה בתמימות. "הצוענים דוחים את המחוות של המדינה ומעדיפים לקבץ נדבות!", ענתה, "זוהי דרך חיים! בנינו להם בנייניי דירות ומסרנו להם מפתחות. הם נטשו את הדירות ומכרו את המפתחות. אחר כך הם התפזרו ברחובות; שרים, רוקדים ומקבצים נדבות"

"קחי אותי בבקשה למלון הבלקן שם אני נפגש עם השיח' הצועני הפלסטיני! הוא המשורר הלאומי שלנו. האם לצוענים יש משורר לאומי?"

"לבולגריה יש המשורר הלאומי שלה!"

כך אמרה החברה ננה וליוותה אותי לפתח המלון. כאשר חיבקתי את אבו סלמא לא שמעתי דבר מלבד בכיו העדין וקרקוש המפתחות בצרור שהחזיקה עובדת המלון היפה אשר נעלמה אל תוך הטרקלין הגדול.

הנסיעה לבלקן הזכירה לי אגדות שעוברות בירושה מדור לדור. הן נרקמות בדרך כלל מגזירות הגורל, מצירופי מקרים מוצלחים ומחומרים נוסטלגיים. בלב לבה של האגדה סיפור על אדם שהושלך לגורלו. כמו המשורר הזקן הזה אשר הושלך לגורלו ולא מפסיק לחלום על שיבה לביתו. הוא יודע לתאר את הבית לפרטי פרטים, אבן אחר אבן. הוא שואל על המדרגות. אחר כך על חדרו של סעיד. ועל מצב החצר. הוא גוער בנו על שלא שמרנו על הבית.

כאשר התחיל את המסע שלו בחר באגדה. האגדה על רועה הצאן הצעיר מתַל רַדוּאן. הוא היה שר לג'מוסים שירים ומנגן להם בחליל הרועים. רועה הצאן התאהב בבתו של שיח' השבט ושלח לבקש את ידה. השיח', אביה של הצעירה, לא משל ברוחו. הוא שצף וקצף על הרועה החצוף אשר העז להפנות אליו בקשה שכזו. כעונש, הוא ציווה לקטוע את אצבעות ידיו של הרועה עז הפנים. היה זה העונש הקשה ביותר שניתן היה להטיל על צעיר שבאצבעות האמן שלו הרקיד את הג'מוסים והוליך אותם במרעה. ביום שלמחרת לא הופיע הרועה החלילן, והג'מוסים סירבו לצאת מן המכלאות. לא נותרה בידי בני השבט הברירה אלא להרכיב לו אצבעות חדשות מקני עץ. הרועה שב לנגן על החליל והג'מוסים שוב יצאו למרעה. הוא גם התחתן עם בת השיח'.

אבו סלמא סיפר שמן האגדה הזאת נחל את שירו. היא ליוותה אותו במהלך השנים והפכה למפתח, "אלמִפתאח" למקור השראתו. כמו ההשראה שנפלה על הג'מוסים כאשר ניגן להם הרועה באצבעותיו הקטועות. האם ניתן להבקיע לעולם כלשהו, יהיה חומרי או רוחני, ללא מפתח?

בשנת הנכבה נעלמו רבבות מפתחות. רבים נשארו נעוצים בדלתות הבתים הפעורות לרווחה. רבים אחרים אבדו בדרכים הצחיחות או שקעו במצולות הים, אלא אם כן נחגרו קודם לכן על המותניים. בעליהם יושבים וממתינים כבר שנים רבות בסבלנות עילאית. הם מאמינים שהסבלנות היא אלמִפתאח. הם החליפו את מפתח הברזל של הבית במפתח התקווה. זיק התקווה התעורר אצלם מיד לאחר שהרסו הדחפורים את הבתים.

+   +   +

לסבתי היה ארון קטן, נעול תמיד, שאיש לא העז לפתחו. אפילו היא לא פתחה אותו מעולם. לדבריה, הארון ייפתח רק ביום תחיית המתים. פעם, כאשר הייתי בן חמש, ניסיתי לפתוח אותו. סבתי תפסה אותי אולם לא הכתה אותי על ידי וגם לא גערה בי. כל שאמרה היה, "שמע לי. היזהר שלא לפתוח אותו. אם יישבר יתמוטט עלינו הבית. אוי ואבוי אם תנסה שוב".

"מה יש בארון?" שאלתי בפחד ובתימהון. היא לא חשבה הרבה, החליקה את ידה על שערי הרך ומיד ענתה, "זהו ארון ליום תחיית המתים, שבו אלוהים, ישתבח ויתעלה, רושם את כל מעשינו הטובים והרעים".

"ואיפה המפתח"? שאלתי את סבתי.

"במצרים! ביום הדין יבואו הנביאים מן המזרח וייקחו אותנו אתם למצרים כדי לבוא אתנו חשבון. כל המטוסים, הספינות והמכוניות יעצרו מלכת ואילו אנו נשלים את דרכנו ברגל, עם הארון על גבנו. אז יבוא מלאך לבן, יפתח עבורנו את הארון וישקול את מעשינו. מי שמעשיו הטובים עולים על מעשיו הרעים ילך לגן עדן ומי שמעשיו הרעים גוברים על הטובים ילך עם השטן, אבליס, יימח שמו".

מאז אותו יום לא העזתי לפתוח את הארון. התבוננתי בו לפני השינה, מפשפש במעשיי ושוקל את התנהגותי. שנים רבות נותר הארון נעול ולא העזתי להתקרב אליו. הפחידה אותי האפשרות שאללה כבר רשם בארון שבערב אחד של חודש יוני גנבתי מן המטעים של השיח' אבו עאהד. אחר כך שכנעתי את עצמי שאחי הגדול היה זה שפיתה אותי. עד שהגיע יום אחד, בשנת 1968, גם הוא בחודש יוני.

היה זה קצת לפני ערוב היום. אל בית סבי נכנס שיח' זר. באותו יום פגשתי בו לראשונה בחיי. הוא לבש קֻמבָּאז לבן, ראשו היה עטוף בכאפייה לבנה וזקנו היה לבן. סבי לחץ את ידו בחמימות והוביל אותו אל החדר הגדול, כשהוא מצביע על הארון. סבתי צעדה בעקבותיהם מלעלעת, כמי שאינה מאמינה למראה עיניה. מרוב פחד קפאתי במקומי. אחר כך ניתרתי כאשר ראיתי את השיח' מושיט ידו אל כיסו, מוציא מפתח קטן, מתקדם אל עבר הארון, פותח אותו ומרוקן את כל מה שבתוכו. רציתי לצעוק: הגיעה תחיית המתים. אולם לשוני נדבקה לחכי.

הארון היה גדוש בבגדים ובכותנות. השיח' הפיל אותם ארצה, משך מתוכם חבילה, פתח אותה ושלף ממנה מחרוזת ונייר גדול. "זאת המחרוזת של אֻם מחמד. הבאתי לה אותה כמתנה ביום הנישואין שלנו. וזה הקושאן על האדמה. אקח אותם אתי, ואת הארון אשאיר לכם עם כל מה שבתוכו".

אבו מחמד הוא מעין עַ'זאל, הסמוך לכפר שלנו. הוא גורש בשנת 48' יחד עם כל שאר תושבי הכפר. הוא נשא את הארון על גבו עד שלא יכול היה עוד. הוא הניח אותו כפיקדון בבית סבי, חברו מימי הטורקים. הוא השאיר את הארון נעול ולקח איתו את המפתח. הוא שב אליו רק לאחר עשרים שנה כדי להוציא ממנו את המחרוזת והקושאן. וגם על מנת להפריך את סיפורי סבתי על יום הדין. באותו לילה ישן אבו מחמד אצל סבי וביום שלמחרת קם וחזר למחנה הפליטים ג'נין, שממנו לא שב עוד.

Natour1
סלמאן נאטור. צילום: נאיף נאטור, cc by-sa

+   +   +

אבו סלמא נפטר חודשים מספר אחרי שנפגשנו במלון הבלקן. הוא מת באמריקה ונקבר בדמשק. את המפתח הוריש לבנו סעיד. חזרתי אל הבית בשארִע אלבסאתין. רציתי לשאול אותו אם גם הוא מתגעגע לבני הבית כמו שהם מתגעגעים אליו. עד עכשיו אני תמה כיצד עברתי ליד הבית מדי יום ביומו מבלי שאבחין בו. אולי משום שהמורה היהודייה לאזרחות אמרה לנו, "הערבים ברחו מחיפה מפחד החביות אשר גלגלנו במורד סטלה מאריס ובמורד המדרגות אשר חצצו בין חיפה עילית וחיפה תחתית. הם חשבו שאלו רעשים של מטוסים וטנקים, נטשו את בתיהם וברחו. מספרים על אישה אחת שלקחה איתה כרית, ואת תינוקה הותירה ישן במיטתו. כאשר נכנסו לבתים, האוכל התבשל עדיין על האש".

אחרי הנסיעה לבלקן חזרתי לחיפא. מדרגות מאבנים מסותתות חוצצות בין חיפא של אתמול לחיפה של היום. העבר שוכן למטה וההווה מתרחש למעלה. הים נסוג לאחור. הפסגות המוריקות שמסביב הולכות ומקריחות שנה אחרי שנה. חיפה הפכה לעיר חיוורת, אפופה בעשן סמיך של בתי חרושת ומוטרדת מן הצפירות הממושכות של הספינות הנכנסות ויוצאות מן הנמל.

הלכתי אל חנא נקארה, חברו של אבו סלמא. ביקשתי ממנו שייקח אותי אל הבית. כשהגענו, התנגשנו בסולם העץ שעמד בכניסה. הרעש מחריש האוזניים לא העיר את יושבי הבית. המתנו שמישהו יפתח את הדלת ויאמר, תפדלו! הרגשנו כמי שמתהלכים בתוך מערה נטושה. "שם חדר השינה", הצביע ואמר. אחר כך הכה חנא בכף ידו על הגדר שהתנודדה והיטלטלה קלות. ההד נעלם. בעיניו נקוו שתי דמעות. אחת נותרה תלויה בקצות ריסיו ואילו השנייה צנחה לה על רצפת העץ של המסדרון.

נקשנו על הדלת. לא שמענו כל רחש. אולי הוא נטוש? נקשנו פעם נוספת. "מי שם?" נשמע קול של אישה שכאילו התעוררה מתרדמה עמוקה. לא ידענו איך להציג את עצמנו.

לו רק ידענו שנעלה את מפלס החרדה בעיר. הפחד תמיד עולה ממילא כשאדם זר נוקש על דלת הבית ללא הודעה מוקדמת. אולי זה גנב. אולי זה שוטר. גם זה וגם זה מגבירים את תחושות הפחד.

"אלסָלָאם עָלַיכֻּם גברת".

הגברת נאלמה דום. הוא המשיך, "את גרה כאן הרבה זמן? מאז 48'?"

אישה בשנות השישים לחייה עמדה מאחורי הדלת הישנה והביטה בנו נבוכה ופזורת נפש. בכל אותה העת ניסינו להציץ פנימה.

"אני גרה פה מאז שנת 49'".

חנא הצביע על החדר רחב המידות ואמר, "זה היה הסלון. כאן הוא נהג לקבל אותנו". שאלנו את הגברת, "את יודעת מי גר בבית הזה לפני שהגעתם?" הגברת ענתה, "לא יודעת. משפחה פולנייה. לפני זה משפחה מגרמניה". "הבית הזה הוא של קרוב שלי שנפטר לפני חודש". אמר חנא נקארה, "הוא נאלץ לעזוב אותו לפני שלושים ושתיים שנים". "הוא ערבי?" שאלה הגברת.

אישה מבוגרת הגיעה מרומניה ונכנסה לבית. באותה עת סחב בעל הבית את המפתח, לקח את קובץ השירים ועלה על הספינה אשר עגנה בחוף ימה של חיפא. הוא שט לעבר עכא. ומשם לטְראָבֻּלוּס.

"בעל הבית הזה הוא משורר פלסטיני חשוב שנפטר לפני חודש. את יודעת שהוא המשיך להחזיק במפתח של הבית בתקווה לשוב אליו?"

היא הנידה בראשה כמי שאומרת: מסכן המשורר הזה! אחר כך המשיכה, "הבית כבר ישן. ביקשתי מן העירייה שייתנו לי בית אחר. אבל לא מצאו כסף. אני חיה בחדר אחד. כאן מטבח, וכאן מקלחת, וכאן חדר אטום בבטון. העירייה סגרה אותו. המים דולפים לתוכו, הקירות סדוקים והחלונות שבורים".

חנא הושיט את ידו ולחץ את ידה של הגברת הזקנה. הדמעה שעוד הייתה תלויה על ריסי עיניו היבשות זלגה על לחיו. חזרנו בדרך אל סולם העץ. המסדרון. יצאנו בעד דלת הכניסה. הסתכלנו סביב. שם נמצא הבית של פוזי בנדר שהיה סוכן ביטוח. וזה הבית של זכי אלתמימי. וזה של חֻסֵין עבד אלצַמַד. וזה של דג'אני וזה של ענבּתאוי. ושם נַצאר אלפַרְמַשאני. וכאן ביתו של עורך הדין עיסא חַז'ו. בתי האבן שלהם עדיין עומדים על תלם. האם לקחו איתם את המפתחות?

הבית של סלים חתום בואדי ניסנס לפני 1948. מתוך האתר:
הבית של סלים חתום בואדי ניסנס לפני 1948

+   +   +

מפחיד קרקוש המפתחות המרקדים על מותניו של הנזיר הצועד במסדרון מנזר עתיק לעבר חדר חשוך. מפחיד גם קרקוש המפתחות שבידו של הסוהר הצועד במסדרון בית האסורים. אתה שומע את הדהוד צעדי הנעליים הגבוהות. אתה מכווץ את גופך ואחר כך נמתח לאט לאט עד שאתה נעמד על רגליך. אתה דרוך בציפייה לנעיצת המפתח בחור היחיד אשר מחבר אותך לעולם החיצון. כאשר אתה שומע נקישה ואחריה עוד אחת חזקה ממנה, אתה נושם לרווחה. הסוהר יפתח את הדלת. הוא יצווה עליך לצאת. אתה תצא מן הצינוק, עד אשר יחזיר אותך אליו. ביני לבין המפתחות אין יחסי אהבה.

אחר כך שמעתי את הסיפור על המפתח של אבו סלמא. הוא שחרר אותי ממשטמת המפתחות שהתגברה אצלי באחד מלילות חודש ספטמבר 1977. בחצות אותו לילה סיימתי לעשן את כל חפיסת הסיגריות שהייתה ברשותי. בכך חרגתי ממנהגי להשאיר סיגריה לבוקר, כדי לעשן אותה לצד הקפה. אחר כך התברר לי שסיגריה אחת בבית היא קמע המגרש את הגנבים, השדים ובני הזונות. האם זה מסביר את מה שקרה באותו הלילה?

נעלתי את הדלת והשתרעתי על מיטתי. עוד לא הספקתי לעצום את עיניי ולפתע שמעתי נקישות חזקות על הדלת. בחוץ נשמעו המולה והלמות צעדים. אשתי והילדים התעוררו מבועתים. גם אני התעוררתי בבהלה. כאשר פתחתי את הדלת ראיתי מולי מספר גברים. תחילה היו רק שלושה, אחר כך ארבעה וחמישה. לפתע עמדו מולי בכניסה לבית עשרה גברים בלבוש אזרחי ומשטרתי. אחד מהם אמר, "יש לנו צו חיפוש!"

הוא נופף מול פניי במסמך, אולם עוד לפני שהצלחתי לקרוא את הכתוב בו הם נכנסו בכוח והתפזרו ברחבי הבית. הם חיפשו וחיטטו בחדר העבודה, בארונות, במקרר ומתחת למיטות. מספר המחפשים גדל מרגע לרגע והגיע לשלושים. הילדים הלכו לאיבוד ברחבי הבית כשהם בוכים וצורחים. הם לא הבינו את המתרחש.

על השולחן היה מונח מפתח גדול לשער עתיק שירשנו מסבי. כאשר הבטתי בו דמיינתי את ההסטוריה של המשפחה. הוא החזיר אותי אל הימים ההם, ואל ההווה של הדור הפלסטיני המיוסר. נראה שמפקד חוליית החיפוש, בפיקחותו המודיעינית הזריזה, הבין את עומק הקשר ביני ובין המפתח והתחיל לחקור, "מהיכן יש לך את זה?"

הוא פקד עליי להוביל אותו אל השער הגדול שעבורו מיועד המפתח. אמרתי לו שהשערים הללו כבר אינם קיימים. היו אלו השערים של בתי האבן שהרסו הדחפורים שלהם. פניו התכרכמו מכעס. הוא החרים את המפתח ואמר, "זה יהווה עדות מרשיעה נגדך". הוא פקד עליי לעלות למכונית. המפתח נשאר אצלו. ביליתי שני לילות בתא הכלא באלג'למה. לא הייתה זו הפעם הראשונה שהתוודעתי לתא הכלא. אולם הייתה זו הפעם הראשונה שבה הסיגריה הפכה למכשיר התעללות.

ביקשתי מן הסוהר סיגריה. הוא התכופף לעבר הצוהר המרובע שהיה מקובע בחזית הדלת, חייך חיוך מטופש, ואמר, "עוד מעט". אחר כך נשמע קרקוש המפתחות והוא נעלם. ה"עוד מעט" התארך ונמשך כשעתיים. אחר כך הוא חזר. הוא פתח את הצוהר והושיט לי סיגריה. אולם אז אמר שוב בחיוך מטופש, "מצטער, שכחתי את הגפרורים. עוד מעט אביא לך אותם". ה"עוד מעט" השני היה ארוך מקודמו. הבנתי שהחלו טקסי ההתעללות. חשתי הקלה רק כאשר הוא פתח את הדלת והוביל אותי אל חדר החקירות.

בחדר החקירות ישבו שלושה חוקרים: הטוב, הרע והמכוער. הטוב הגיש לי סיגריה וקפה. הוא היה אדיב וניסה לשכנע אותי להימנע מפעילות פוליטית נגד המדינה. הוא הציע לי שלמונים, תפקידים ואפילו מושב בכנסת. אחר כך הוא פתח תיק עב כרס ואמר, "כל מה שאמרת, כתבת ופרסמת נמצא בתיק הזה. הכול מתורגם לעברית. מילה במילה". אמרתי לו, "אני שמח שיש אנשים שמתעניינים במה שאני כותב. אני עוד יותר שמח שכתיבתי מתורגמת לשפתכם. יכול להיות נחמד אם תפרסמו אותי בעברית". התשובה המתחכמת העלתה את חמתו. הוא עזב את החדר והשאיר אותי לבדי.

אחר כך נכנס הרע ואמר שהוא יכול להרוס את ביתי ולהפוך את חיי לגיהינום. מדינה שניצחה מאות מיליונים של ערבים לא תעשה חשבון לאחד כמוני. אמרתי לו, "אני יודע שאתם חזקים. לעולם לא אעז להתגרות בטנקים שלכם". הוא שאל, "אם כך, האם תפסיק לעשות בעיות?" הוא יצא מהחדר והשאיר אותי לבדי.

אחר כך נכנס המכוער. צעיר גבה קומה, חסון ובעל שרירים משורגים. הוא התחיל לחוג סביבי ובתוך כך נעץ בי מבטים מזרי אימה. אחר כך אמר: "מי אתה חושב שאתה? מה אתה שווה? אתה לא שווה אפילו את הכדור שיפלח את מוחך. לא. לא נבזבז עליך כדור יקר. נוציא אותך לחופשי. נודיע לך שאתה משוחרר. נגיד לך: אתה חופשי לדרכך. עלה על מכוניתך וסע לדרכך. לפתע מגיעה מן הצומת משאית גדולה. סמיטריילר. לפני שאתה מתעשת היא דורסת ורומסת אותך כמו שרומס הפיל את הנמלה. אחר כך תתרוצץ אשתך במסדרונות חברת הביטוח ותתחנן לפיצויים". התרגיל הזה חזר על עצמו במשך שתי יממות שלמות. למדתי לקח: מאז אינני הולך לישון מבלי שאשאיר לעצמי סיגריה לקפה של הבוקר.

מאז שנאתי קרקוש מפתחות. עד המפגש עם אבו סלמא במלון הבלקן שבסופיה. המפתח קיבל פתאום משמעות אחרת. המפתח של אבו סלמא לימד אותי שהימים והלילות בכלא אלג'למה היו המפתח לעולם של עימות נחוש שבו נלחמנו על עצמאות הזיכרון. ללא מיקוח. וללא פשרה על הזכות והצדק.

"להתראות בחיפא".

כך אמרתי לאבו סלמא. לאחר כחודשיים הוא עזב אותנו לנצח והשאיר את המפתח. שיריו האבודים היו ספוגים במלחו של הים.

פרקים קודמים בסדרת ספרות הנכבה בתרגום יהודה שנהב-שהרבני:

1. ע'סאן כנפאני | מכתב מעזה

2. קסטנטין זריק | משמעות הנכבה

3. מחמד עלי טה | זמן הילדות האבודה

4. סמירה עזאם | לחם הקורבן

natour front1
עטיפת הספר

הזיכרון שוחח איתי והסתלק – חייו מותו של השיח' מחורץ-הפנים

סלמאן נאטור

תרגם: יהודה שנהב-שהרבני

הוצאת רסלינג / ושתי

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דןש

    כל אדם והמפתח שלו והארץ רועשת וגועשת וד"ל