• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

דו-לשוני ביפו: זה ערבית או פרסית?

כאשר עיריית תל אביב יפו מפרסמת הזמנה ליום פתוח במוסד חינוכי בתרגום לערבית קלוקלת, כה קלוקלת שהיא בלתי-מובנת בעליל, היא לא באמת מזמינה ערבים. היא ממשיכה לשדר להם שהם צריכים לוותר על תרבותם ולהיכנע לתרבות העברית

"אני בטוחה שיש שם מי שיכול לדבר איתך בערבית", כך ענו לי באורקל של עיריית תל אביב יפו לפני כשבועיים. את התשובה הזאת קיבלתי כשפניתי למקבלי ההחלטות בעירייה במסגרת מערך שבועי של פניות של זוגות מהקהילה היפואית הצומחת מסביב לגנים העירוניים הדולשוניים. מטרת הפניות היא לשכנע את מקבלי ההחלטות לחזור בהם ולקבל החלטה שכבר קיבלוה והתנערו ממנה. כך, במקום לאפשר לנו לעסוק במהותו של החינוך הדולשוני, העירייה שמה בפני הקהילה אולטימטום עוד לפני שההרשמה לבתי הספר נפתחה לאמור: הצטרפו לבית ספר קיים, שמנוגד כמעט לכל סעיף באני מאמין של הקהילה, או שלא נאפשר לגן החובה לצמוח לבית ספר כלל.

אינני יודעת למה הצטרפתי לרשימה השבועית המנדנדת כמייצגת את הצד הערבי הפלסטיני במאבק. הדבר מנוגד לכל זווית באישיות שלי – לנדנד לאחרים. לא זו בלבד אלא שזו גם פעולה שמנוגדת לתרבות הערבית שלי שבמסגרתה אני מחנכת את ילדי. גם הנביא מוחמד כשקיבל את בשורת הנבואה לא דרש מאלוהים להוכיח לו שהוא אלוהים, וכך גם לא קהילת המאמינים הראשונה. במהרה הם האמינו לבשורה ללא בקשת הוכחת הידע האלוהי. טוב, נראה לי שאני צריכה להתנצל בפני אלוהים.

בכנות, נראה לי שרציתי יותר מכל לנסות ליצור סדק בגדר הסירוב של העירייה. רציתי להוכיח שהקהילה של בית הספר הדולשוני היא קהילה מסוג אחר. לעצמנו כבר הבהרנו זאת. אני זוכרת שנפל לי האסימון כבר בפגישות הראשונות של הקהילה, בהן ניסינו להסביר לעצמנו ואחד לשני למה אנחנו כאן. משפט אחד היווה עבורי את אבן היסוד של הפרויקט ובאמצעותו האמנתי שיש לנו כאן שותפות כנה – "אני רוצה שכשהבן שלי ילך ברחוב וישמע ערבית, הוא לא יפנה לאחור".

בדיוק את הטבעיות הזו ניסיתי, כך נדמה לי, למסור לאורקל – אנחנו, הקהילה הדולשונית, היא הדבר הטבעי. כדי לוודא שסימנו אותי במפגש כפלסטינית (טוב, לפעמים טועים בזיהוי), אמרתי במבטא כמה שיותר ערבי שיכולתי: "בבית הספר שאתם רוצים שנצמח בתוכו לא ידעו לפנות אלי בערבית". אני זוכרת שרשמתי לעצמי את המבט הסמכותי שליווה את העמדה הנחרצת והשלווה אותה קיבלתי מנציגי העירייה כדי לנסות אחרי כן לדון עם עצמי בידע שצברתי. חשבתי שאם אצליח לפתור את השאלה הזו, אוכל לפתור לעצמי לעד את אחת השאלות שמעסיקות אותי והיא היחס בין פוליטיקה לשאלות של מוסר. למי בדיוק התכוונו כשאמרו לי שיהיה שם כדי לדבר איתי בשפה הערבית? לערבית של הטכנוקרטים שלומדים אותה כדי להכיר את "שפת האויב"? לערבית של הקללות? לחומוס אחלא? מה שבטוח הוא שלא התכוונו שידברו אלי בשפתי שלי.

משפט אחד היווה עבורי את אבן היסוד של הפרויקט ובאמצעותו האמנתי שיש לנו כאן שותפות כנה – "אני רוצה שכשהבן שלי ילך ברחוב וישמע ערבית, הוא לא יפנה לאחור"

למהירות הגעת התשובה לא ציפיתי, ואף לא לטיבה. היא באה בדמות "הזמנה" ליום פתוח בבית ספר. המודעה פורסמה בציבור בסוף החודש – מודעה שלא מפסיקה להרעיש את הקהילה הדולשונית. אנחנו כבר יודעים שהחיים בשותפות משמעם מתן אפשרות לחיים עצמאיים, משמעם יצירת מרחב שבו קיומו של צד אחד אינו מאיים על קיומו של האחר, אלא ההפך הגמור – הוא מהווה תנאי לו. אנחנו כבר יודעים שקיום משותף ואמיתי אפשרי בהנכחה ולא בהעדרה, בלקיחת אחריות ולא בישיבה על הגדר.

המודעה המרעישה הזמינה את הציבור היפואי הערבי לבוא ליום פתוח בבית ספר שהוא במקרה, או שלא, בית ספר קיים שאינו דולשוני ואליו העירייה מבקשת לדחוק את הקהילה הדולשונית. את זאת הבנתי מהנוסח העברי לאחר שכשלתי להבין ולו משפט יחיד בשפת אמי. במקום משפט ההזמנה ל"יום פתוח שיתקיים ביום שישי", בערבית נכתב, "مفتوح الذي" ומתחתיו "يوم الجمعة", "פתוח שהוא בגדר" ומתחתיו "יום שישי". זאת היתה אחת הבדיחות המעליבות ביותר של המאה. דוגמא נוספת מני רבות היתה הקושי להבין למה התכוונו כשניסו למסור לי "الدوائر الشطرنج مع لعبة الشطرنج مركز" שזה פחות או יותר "מעגלי השחמט עם משחק השמחט מרכז".

הזמנה ליום פתוח בערבית בעירוני ז'
איך אפשר לקרוא את זה? הזמנה ליום פתוח בערבית בעירוני ז'

מה שהבנתי מתוך נוסח "ערבי" זה היה משהו מהותי אחר. משהו שכבר ידעתי ושבגללו היססתי האם בכלל להגיב. הרי אין חדש תחת אלשמס. זה נראה לי בהתחלה הזרה מושלמת כהזרה שאני ניפגשת בה אל מול טקסט בפרסית – אותיות בערבית אבל שייכות לשפה אחרת. נדמה לי שגם בפני השפה הפרסית והאיראנים אני צריכה להתנצל (סליחה בנט שאני מתנצלת). הנה לנו דוגמא טובה בתרגיל קל בשיעור ספרות על ההשפעה הרת הגורל שיש לצורה על התוכן. הכוונה של מקבלי ההחלטה לתרגם את המודעה לערבית מעידה על שני דברים מנוגדים בעליל: האחד, העירייה מכירה לכאורה בחשיבות של הנראות של הדדיות, כבוד וקבלה; השני, לא באמת. במעלה המודעה מופיע סמל העירייה, ובתחתיתה שם בית הספר וכתובתו. אפילו אם נתעלם מלב הטקסט (שבו למשל שם הדובר מטעם העירייה אוית באופן שגוי), המזמין הראשי לאירוע ומקום האירוע מופיעים רק בעברית. המשמעות היא שבפועל המוזמן הערבי לא יבין את ההזמנה, ואם ירצה להבין עליו לקרוא אותה בעברית כי בשפתו שלו אי אפשר להבין את הכתוב. וכך הוא בעצמו נאלץ להתעלם משפתו שלו ולהזניחה – הרי היא אינה באמת מדיום שבאמצעותו הוא מכונן את עצמיותו, את ההיסטוריה שלו, ועמה את זכות הקיום שלו.

יתירה מזאת, כאשר קוראי העברית, שרובם ככולם אינם יודעים לקרוא ערבית, רואים את המודעה בערבית הקלוקלת הם עשויים להתמוגג מהפתיחות של העירייה אל התרבות הערבית ושפתה. הנה, הם יגידו, ראיה לכך שהעירייה ובית הספר מחבקים את הערבים ביפו ומזמינים אותם להצטרף. בשונה מכך, פלסטינים שקוראים הזמנה זו מבינים שאין מדובר בהזמנה של ממש אלא במסר ברור (אחד מני רבים) של מקומם הנחות במערכות הציבוריות בישראל. שיגידו תודה בכלל שתרגמו בשבילם.

כאשר קוראי העברית, שרובם ככולם אינם יודעים לקרוא ערבית, רואים את המודעה בערבית הקלוקלת, הם עשויים להתמוגג מהפתיחות של העירייה אל התרבות הערבית ושפתהבשונה מכך, פלסטינים שקוראים את ההזמנה הזאת מבינים שאין מדובר בהזמנה של ממש אלא במסר ברור אודות מקומם הנחות

המודעה בשתי השפות, אחת אמיתית ואחרת מדומיינתמסולפתמושחתת, נדפסה על פני שני דפי לוגו זהים אך נפרדים. פרשנותי היא שהם הופרדו בקפדנות כדי שהערבית לא תקדים את העברית, קדמה שעלולה לגרום לקטטה לא נעימה בין השורות בפני הכלל שקורא.

ואני תוהה, האם חסרים במדינה הזאת ערבים ויודעי ערבית? האם בזלזול כזה מתייחסת המדינה לערבים שחיים בתוכה ולמליונים שסובבים אותה? כיצד ניתן לבקש הכרה מזה ששולטים בו, וכיצד שולטים בדבר שאין מכירים בו? אולי אם רשויות המדינה יכירו בנו הפלסטינים כילידים לגיטימיים של הארץ הזו יפסיק הצורך בשליטה ויווצר משטר צודק? חס וחלילה, לא עלינו.

כנראה שיעניין אותך גם: