• מימין- סמר חטיב, מיכל סלה, אסתי אהרונוביץ׳ ומריה טל
    רצח נשים
    כך מפקירה המדינה נשים למותן
  • Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות

זגורי אימפריה: הומור טרגי, תיקון היסטורי ונקמת המיונז

צלקות, השתכנזות, שואה, מוזיקה מזרחית ומה לא. הכל נמצא שם ב"זגורי אימפריה", כולל משחק מעולה. אורית בשקין מתפעלת מהסדרה והודפת את הביקורת השלילית
אורית בשקין

פרופסורית להיסטוריה באוניברסיטת שיקגו שמתמחה בין השאר בהיסטוריה של יהודי המשרק

ראשית, הברכות. כפי שנכתב בהרבה מקומות, פרק הפתיחה של העונה החדשה של "זגורי אימפריה" היה מן החתרנים שנראו במקומותינו. פרק אמיץ ומורכב, שגורם לצופה להתכווץ במקומות מסוימים, לזוע באי-נוחות במקומות אחרים, ולחייך בין לבין. הפרק פותח בצלקות, צלקות אותן נושאים בני המשפחה לאורך זמן רב. הצלקות הראשונות הן של אביאל (עוז זהבי), הבן. הוא חורט אותן על זרועו כדי להנציח את יחסיו עם אחותו אבישג (חן אמסלם היפהפייה, אחת מתגליות הסדרה), ועם שכנתו ליזי (נינט טייב), אותן הוא מנשק על גג בית בבאר שבע, שעליו מתנוסס גם דגל ישראל. אחר כך אנו רואים את אביו, בבר (משה איבגי), מחזיק בעגיל המחורר לאוזנו. הצלקת האחרונה אותה רואים הצופים, טביעת האצבעות האחרונה של זיכרון איום בגוף, היא מספר על זרועו של ניצול שואה, "מאשכנזיה", עמו משוחחת הבת הצעירה גולי (הילה הרוש). הצלקות הפיזיות נקשרות לצלקות רגשיות והיסטוריות: עד כמה העבר שלנו, בין אם הוא אישי ובין אם הוא לאומי, מעצב את חיינו? האם אנשים מצולקים יכולים להמשיך ולשאת צלקות אלה בהווה? נושאים אלה נקשרים לנושאים שהועלו כבר בסדרה: החיים במעברות, טביעתו של אביו של בבר באונית אגוז, יחסיהם המסתוריים של אבישג ואביאל.

הפרק מתכתב עם דיונים שונים על השואה והמזרחים. הוא אינו מציג עמדה אחת בנוגע לסוגייה אלא מגוון של דעות. אנו נחשפים לדעתו של בבר המסרב, לפחות בתחילה, להזדהות עם סבלם של האשכנזים, שאינם מסוגלים להזדהות עם כאבו, עם ההיסטוריה שלו (השטעטל שלו במרוקו), עם אובדן בני משפחתו על סיפון האגוז ועם חייו במעברות. אבל אנו רואים בפרק גם את אביאל וגולי, המזדהים עם כאבם של האשכנזים – אם מפני שלמדו על כך בבית הספר, מפני שהם מכירים ניצולי שואה, ואם מפני שהם דור שני ולא ראשון לסבל ההגירה המזרחית לישראל. בסצינה מרכזית בפרק, אנו פוגשים את דודו (אסף בן לולו), חברה לשעבר של אבישג. דודו הוא ממשפחה טוניסאית, ומזכיר לבבר שהשואה רלוונטית גם לבני משפחתו. בכך מספר דודו, בדרכו שלו, על ההיסטוריה של יהדות טוניס, על כך ש-5,000 יהודים טוניסאים נשלחו למחנות עבודה בצפון-אפריקה, ועל כך שיהודים טוניסאים נשלחו למחנות ריכוז באירופה או הומתו בטוניס. לדודו עצמו יש דוד שמת בתקופת המלחמה.

עוד על "זגורי אימפריה" בהעוקץ

הדיונים הקצרים האלה מתכתבים עם נושאים שהועלו לאחרונה על ידי היסטוריונים, סופרים, כותבים ופעילים. עד כמה זיכרון השואה רלוונטי למזרחים? מה לגבי אירועים הקשורים לשואה, שהתרחשו בצפון אפריקה הכבושה, במקומות כמו לוב או טוניס, או לגבי פרעות שהתרחשו כתוצאה מהשואה, כמו רציחתם של כמעט 200 איש בבגדאד בעקבות הפיכה פרונאצית? מה המשמעות של אירועים כאלה מבחינת הזהות של המזרחים במדינת ישראל של היום? היסטוריונים רבים תיעדו את ההשפעה של הנאציזם והפשיזם על יהדות המזרח, ואת המחיר הנורא ששילמו יהודי המזרח בשנים אלה. אך אותם היסטוריונים גם הדגישו הבדל בולט בין המזרח למערב. חרף השנאה לקולוניאליזם הבריטי והצרפתי, וליהודים שלעתים נחשבו לבני חסותו על ידי אליטות ערביות לאומניות, דווקא במזרח התיכון, שכנים מוסלמים עזרו לשכניהם היהודים והצילו אותם.

במקביל, סופרים, בייחוד יוסי סוכרי בבנגאזי-ברגן־בלזן, יצירה חשובה מאין כמותה, ולאה איני ברומן המדהים וקורע הלב "ורד הלבנון", הרחיבו את זכרון השואה בציבור הישראלי: גם לוב וגם סלוניקי הפכו לחלק מהסיפור הכללי. ניכר שמאור זגורי מודע היטב לדיונים על השואה בהקשרים מזרחיים וישראליים, והוא כורך אותם בטרגדיה המאד אישית של אביאל ואבישג וגם בחייה של המשפחה, שכל אחד מחבריה מסוגר בכאבו שלו. כמו בפרקים קודמים, המשחק המעולה, השזירה של עלילות משנה שונות, ההומור המשולב בכאב, הפכו את הצפייה לחוויה מטלטלת.

בבר והציונות:

שנית, הפאדיחה. או במילים אחרות פרסי האקדמיה. הסדרה הועמדה לפרס כדרמה יומית, לא חלילה כדרמה מקורית. מקומם עוד יותר שאף אחד משחקניה המעולים לא נכלל בקטגוריית המשחק. שרה פון-שוורצה הנהדרת, לאורך כל הסדרה ובעיקר בפרק שבו היא מתנה את צרותיה בפני שדרן רדיו מקומי, משה איבגי שבבר שלו, החלש והחזק, המניפולטיבי והרגיש, מתכתב עם הדמויות הצ'פליניות אותן גילם איבגי במשך השנים, תופסות את הצופה בכל רגע (חברי האקדמיה יכולים לצפות למשל ברגע שבו בבר מגלה שבנו שינה את שמו מזגורי לגור). "זגורי אימפריה" גם איתרה כשרונות חדשים ממקומות לא צפויים. קובי מימון ויפית אסולין, שהיו ידועים מתוכניות בידור, נבחרו לגלם דמיות משנה חשובות, והוכיחו שוב שקומיקאים הם שחקנים דרמטים מעולים.

אחת מהברקות הליהוק היא דמותו של עוז זהבי הנפלא. מצד אחד, זהבי פרץ בתפקיד של "המזרחי הסקסי" בדרמה היומית "עספור". אם בסרט כמו "קזבלן" נתפסה מיניותו של הגיבור המזרחי כמאיימת על בנות אשכנז, ואם בסרטי הבורקס אשכנזים ששיחקו מזרחים, ביחוד יהודה ברקן ("כץ וקרסו", "חגיגה בסנוקר") הפכו לסמלי מין, יוצרי "עספור" הלכו עד הסוף עם "המזרחי הסקסי" שגולם בכישרון נוטף סקס אפיל על ידי זהבי. מצד שני, זהבי שיחק דמויות אשכנזיות מובהקות יפות בלורית ותואר בעיבודים קולנועיים וטלוויזיוניים לספריהם של קניוק וקנז. דמותו של אביאל נעה בין שני הקצוות האלה, בין האשכנזי למזרחי, בין סמל המין לילד של אמא, בין המוחצן לביישן, בין הפריפריה למרכז. באופן אירוני, יערה פלציג הנהדרת, חברתו האשכנזיה של אביאל, או בשמה היותר מקובל – מיונז, שהוקאה על ידי בני המשפחה, זכתה להיות מועמדת אבל על סדרה אחרת, בה היא משחקת בורגנית חובבת קומיקס. המיונז, לפחות בפרסי האקדמיה, נקמה בזגורים. אין על מה להתפלא.

אינטרטקסטואליות – ארז ביטון, ויויאן והרדיו המקומי:

סדרה נוספת שזכתה לשבחים מוצדקים מאד ולמועמדויות רבות היא "איש חשוב מאד", סדרה המשוחקת וכתובה לעילא, ואני מקווה שיהודה לוי יקח את פרס השחקן השנה. אבל התסריט המצוין כשלעצמו מרפרר פעמים רבות לא רק עם מצבים פסיכולוגיים מסובכים, אלא גם עם מצבים שמוכרים ליודעי חן מהברנז'ה. הסדרה המצוינת, אם כן, מתכתבת לא רק עם "הפמליה" של HBO אלא גם עם "פנאי פלוס”. התסריטים של "הדרמה היומית" זגורי, על שלל מכשפותיה, מטמונותיה הגנוזים, המסעות בים, הנביא העיוור, הקללות, ההיבריס של אביאל ועוד, מתכתבים עם טקסטים אחרים. בראש ובראשונה עם הטרגדיה היוונית (אדיפוס, אבל גם אניטגונה), וכן עם ספר בראשית, עם אגדות ילדים ואגדות עם, עם סיפורים מהמיתולוגיה היוונית, ועם סרטים על משפחות פשע, למשל אלה של טרנטינו (סצינות הפשע בבאר שבע ליד האנדרטה, הפושעים שמופיעים בזגורי בזוגות).

ההברקה הגדולה של זגורי אימפריה היא לנטוע ולשזור טקסטים קלאסיים בטרגדיות של עכשיו, של הפריפריה. אני מציעה למורים לספרות בתיכון שרוצים לרענן קצת את השיעורים על אנטיגונה, לנסות לפנות לשוג ולאביאל, מלך ההיבריס

ההברקה של הסדרה היא לנטוע ולשזור את הסיפורים האלה ברקע באר שבעי ומזרחי ולקשר את הטרגדיות והאגדות ההן, עם הטרגדיות של עכשיועם הפריפריה החונקת ממנה מנסה הדור הצעיר להיחלץ ועם הזכרונות של ההורים. מה שזגורי עושה כאן אינו שונה מאיציק מגנר שנטע את גיבורי התנ"ך בעיירה האירופית, או מהיסטוריה ארוכה של יוצריםציירים, מחזאים, וסופרים, שסיפקו פרשנות עכשווית לאגדות ולטקסטים קלאסיים. אני מציעה למורים לספרות בתיכון שרוצים לרענן קצת את השיעורים על אנטיגונה (אם עדיין מלמדים את המחזה) לפנות קצת לשוג ולאביאל, מלך ההיבריס. ההצלחה מובטחת. וכן, הפסקול המדהים. אבל זה כבר מאמר נפרד.

על פיות מודרניות:


שלישית, שאלת הייצוג. כותבים מזרחים רבים כעסו על הסדרה בשל האופי שבו הוצגה משפחה מרוקאית בטלוויזיה. הקללות (גם העובדה שחלק מבני המשפחה מאמינים בקללות, וגם העובדה שהם מקללים זה את זה) הובאו כהוכחה. אז קודם כל, כן, בסדרה שעוסקת בקללה מקללים. יתירה מזאת, אני חושבת שההתקבלות של משפחת זגורי יכולה להקביל לתהליכים שעברו על הקהילות הקתוליות והיהודיות בארצות הברית בשנות השבעים. גם שם היתה פריחה של יוצרים שבאו משכונות עניות, בנים של מהגרים לא פרוטסטנטים. יוצרים אלה הביאו את הכאב ואת ההומור של שכונותיהם לקולנוע, לדרמה ולספרות.

במסגרת התהליך הזה, פרנסיס פורד קופולה הותקף על כך שהוא מנציח את דימוי האיטלקים כמאפיונרים, וודי אלן נתפס כמקדם שנאה יהודית עצמית, והרשימה ארוכה. אבל התהליכים האלה הפכו את הקולנוע האמריקאי מקולנוע שבו שחקנים יהודים ואיטלקים שינו את שמותיהם לשמות אנגלוסקסיים, לקולנוע אתני, שהשמות הגדולים בו לא הצלטלצו כאנגלוסקסים במיוחד (דהנירו, פצ'ינו, וולך, הופמן). בארץ, בגלל פריחת הקולנוע המזרחי בשנים האחרונות, אנו עדים לתופעה דומה. בניגוד למצב שהיה בארץ לפני מספר עשורים, השחקנים המרכזיים בישראל, הפצנוז שלנו, לא הגיעו מהמעמד הבינוני האשכנזי. שחקנים כמו ששון גבאי, משה איבגי, חנה אזולאי הספרי, רונית אלקבץ, זאב רווח, רמי דנון, אווילין הגואל, אורי גבריאל, ליאור אשכנזי, או שמיל בן ארי לא גדלו עם הקוקו והסרפן. חלקם השתפשפו בתיאטרון, בסדרות הטלוויזיה הראשונות (דרך "ארץ מולדת" ו"שכונת חיים") והגיעו לקולנוע. כמו באמריקה הם חזרו לשפות האם המודחקות (חלקים נכבדים מ"הסנדק 2", למשל, הם באיטלקית), וחלקם חזרו לדבר בערבית או לשלב ערבית בעברית שלהם בסרטים שלהם ("ביקור התזמורת", "שבעה").

בניגוד לעבר, השחקנים המרכזיים בישראל, הפצ'ינוז שלנו, לא הגיעו מהמעמד הבינוני האשכנזי. ששון גבאי, רונית אלקבץ, אוולין הגואל או משה איבגי לא גדלו עם הקוקו והסרפן

אחד הדברים המשמחים ביותר בנוגע ל"זגורי אימפריה" הוא שהחששות שהדור הצעיר יותר, זה שצמח בטלנובלות ובתוכניות ריאליטי ולאו דווקא בבתי ספר למשחק, יכזיב – הופרכו. הופעתה הכובשת של נינט מוכיחה את ההיפך. נכון, הרבה מתוכניות הטלוויזיה הדרמטית עדיין עוסקות ברווקות תל אביביות שלא מוצאות חתן, אבל הקולנוע, הסדרות בכבלים, מספרות סיפורים מורכבים בהרבה.

חגיגת משחק – ויויאן מדברת:

גם העובדה שחלק מהמשפחה מוצגים כבורים אינה פשוטה כל כך. נכון, יש היסטוריה ארוכה של דמויות מזרחיות "אהבליות" שהבנתן את ההיסטוריה ואת המציאות בה הן חיות היא בעייתית ויוצרת מצבים קומיים. למשל, הדמויות של שרית ובטי ב"טלנובלה בעם" (וכדאי כאן לציין שהתסריטאי הראשי של התוכנית, אורי וייסברוד הנהדר, צמח לא רק ב"שיטת השקשוקה" אלא גם באופרות סבון כמו "האלופה") או של קצר וניוטון ב"עספור". דמויות כאלה מופיעות גם בזגורי. אבל שאלות התם שלהן מציבות בהרבה פעמים מראה הפוכה כלפי אלה שלכאורה יודעים ומבינים את המציאות.

אם ניקח יצירה כמו "האופסימיסט" של אמיל חביבי, דמות התם/אהבל שבה – סעיד – שואל שאלות שרבים מפחדים לשאול. למשל, בדרכו לבית הכלא כשמוסבר לו כיצד הקיבוצים גרמו לארץ לשגשג, סעיד שואל בתמימות כיצד השיגו קיבוצים אלה את אדמותיהם, ומדוע הוא צריך להכיר תודה על כך. ההערות התמימות לכאורה של אביר זגורי (התגלית איל שיקרצי) טומנות בחובן את אחד הדיונים המרתקים על מהותה של המוזיקה המזרחית בארץ ועל מתחים פנים מזרחיים. למשל, ההערות שלו על כך שקוראים למוזיקה שבאה מצפון אפריקה שממערב לישראל מזרחית, ועל כך שעיראקים הם האשכנזים הכי גדולים.

אביר על מוזיקה וגיאוגרפיה:

העובדה שהסדרה ממוקמת בפריפריה מאפשרת לה לעסוק בנושאים שהוצגו בקולנוע ובטלוויזיה הישראלית, אבל מזווית ראייה אחרת. קחו למשל את הנושא הכי שמאללבן שדובר עליו רבות באתר זה – יחסי יהודיםערבים. גם בזגורי יש רומן בין יהודייה – מירי, לבדואי – חמוד (לואי נופר המקסים). הרבה מן הרומנים הביןדתיים בקולנוע הישראלי נוצרו במרחב שבו אחד הגיבורים חי בשטח זר לו – חייל ישראלי שמתאהב בערביה בשטח כבוש, או ישראלית מן המעמד הבינוני שמתאהבת בפועל ערבי שנודד לביתה. בזגורי ההיפך הוא הנכון. מירי מתאהבת בחמודי שגר ועובד בעיר שלה. אמנם בגביית חסות, אבל עדיין עובד. המיקום של ה"ישמאעלי", כפי שקורא לו בבר, בבאר שבע (חמודי עצמו מזכיר את סיפור אברהם והגר), ההשוואות שחמודי עושה בין הבדואים למזרחים ("ועוד אומרים עלינו שאנחנו פרימיטיווים", הוא אומר כשהוא מציל את מרים שננעלה בחדר האמבטיה על ידי אביה), ההשחרה שדמותו עוברת למול דמויות לבנות אחרות (Once you go hamud you can’t go yahud – הוא מנסח מחדש את היחסים בין Once you go black you can't go back) חשובות מאד.

אני לא חושבת שהסיפור הזה היה מתקבל בכל כך הרבה הבנה אצל כל כך הרבה צופים אם הוא לא היה חלק מזגורי ומהסימפטיה שאנו מרגישים למירי, האחות הדחויה, שאפילו הנסיך המושיע שלה הוא פושע זעיר, וישמאעלי. "זגורי אימפריה", יחד עם זאת, היא אחת הסדרות היחידות שהראתה מה קורה לבני משפחה בדרום בעת נפילת טילים – הישיבה המודאגת בחדר המדרגות, החרדה לגורל בני המשפחה שנמצאים מחוץ לבית, וחשפה את צביעותה של התקשורת הממוסדת, המגיעה לעיר רק בעתות משבר, כאשר "כתבנו בדרום" מדווח על הפריפריה שנייה לפני שהוא מסתלק לחו"ל.

מירי והאביר הלאלבן:

לדעתי, מה שיפתור את שאלת הייצוג הוא לאו דווקא סדרה מזרחית כזאת או אחרת, או סרט מזרחי כזה או אחר, שייתפסו כיצוג האולטימטיבי של המזרחיות, כי אם ריבוי של סרטים על נושאים מזרחיים שמבוימים על ידי במאים מזרחים. עוד סרטים כמו "מפריח היונים", "אנשים כתומים", עוד סדרות טלוויזיה של מזרחים שונים יבהירו שהחוויה המזרחית אינה יחידה ואינה אחידה. לפני שהותכה בארץ באלימות, החוויה המזרחית באה ממקומות שונים: תימן, מרוקו, עיראק, תוניס, פרס, טורקיה וסלוניקי, משפות רבות וממקומות רבים. דווקא זגורי הפופולארית (יותר אנשים חיפשו בגוגל את "זגורי אימפריה" בשנה זו מאשר את פיקוד העורף) עושה כאן עבודה טובה משום שהיא מראה שיש שוק לדרמות כאלה. אני מקווה שעם ריבוי סדרות כאלה, לא תיתפס אף סדרה כ"מייצגת" המזרחיות בארץ, כי אם כחושפת עוד פרט ועוד קטע מהיסטוריה חבויה ומושכחת.

על האגוז:

מזרחים רבים כתבו לאחרונה על הצפייה האשכנזית בסדרה שמרוקנת אותה מתוכן – כיצד אירועים כואבים וקשים הופכים לבורקס מבדר עבור צופים אשכנזים (קראו למשל את רחל גץ-סלומון). אני חושבת שמרבית הצופים צוחקים ובוכים (או לפחות כואבים) כאשר הם רואים את הסדרה. זאת ועוד, בני נוער רבים צופים בסדרה. אם אותם בני נוער יסתקרנו וישאלו שאלות כמו מהי אותה ספינת אגוז עליה מדבר בבר, או מהו אותו ריסוס (דוא אלבאג) מימי המעברות שעליו מדברת ויויאן, או מהם אותם קברים אותם רוצה לפקוד סבתא אלגריה (חוה אורטמן, בהברקת הליהוק של המאה), אם אותם בני נוער יחפשו את המונחים האלה ברשת, או יותר מכך, ישאלו את בני משפחותיהם על אותן היסטוריות מודחקות, הסדרה הזאת תרחיב את תשעת דפי ההיסטוריה שמוקדשים בדרך כלל להיסטוריה מזרחית בספרי ההיסטוריה שלנו באופנים לא-צפויים.

נינט בשיעור על השתכנזות:

ל"זגורי אימפריה" יש מעריצים וקהל נאמן. חלקם מזרחים שמזהים בזגורי סיפורים מוכרים. חלקם מיונזים (כמו כותבת שורות אלה, מיכאל הנדלזלץ ורבים אחרים) שנשבו בסיפורה של המשפחה. צופיה של זגורי אינם רואים בבני המשפחה פלקטים אנתרופולוגים מגוחכים, אלא דמויות מורכבות, טרגיות וקומיות, ישראליות, מזרחיות ובאר שבעיות. הם סקרנים לראות מה יעלה בגורלן בעונה השנייה, ומודים מקרב לבם ליוצרי הסדרה ולשחקניה על חווית צפייה נדירה ומענגת עד מאד.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דן כהן

    מוזר שכל הסדרות או הסרטים (ואני לא כולל את "מפריח היונים" כי הוא מסוגה אחרת ולא ראוי להכנס לרצף היצירות שציינת כי מדובר במרחב אחר ובדרמה אחרת) עוסקים בצפון אפריקאי "האחר" ולא יוצרים סרטים או סדרות שיציגו את החלקים בקהילה שדמו למרכז הישראלי. ייתכן שהמרוקאים קיבלו את הדמות שיצרו עבורם בישראל ? ייתכן שקבוצה כזו לא תעניין כי היא לא תהיה מספיק צבעונית? אולי שמשהו יעבד את "נציב מלח" או את סיפור חיו של שמואל דניאל לוי. האמת, נשמע משעמם…

  2. asasa

    יש כבר סרט על נציב המלח

  3. דןש

    האם אלו ה"פנים היפות" של המזרחיים ?
    האם לזה מתגעגעים טועני קיפוחם של המזרחיים ?
    אני מאד מקווה שזה לא המצב
    אני מאד מבין את ה"משתכנזים" שקצו מהווי החיים המוצג בסדרה והתמקמו בהווי חיים שונה לחלוטין המתאים למודרנה בת ימינו.
    רק השחרור מהמסורות המוצגות בסדרה יביא את המזרחיים לצאת מהסתיגמה שהם משייכים לעצמם. יביא אותם להשתלבות בחברה ויסיר מעל עצמם את "עוול הקיפוח" המדומה.

  4. תימני

    משקף את הרמה של כותב הסדרה, מאוד ממורמר
    מציג בצורה מוגזמת את תחושתם ההזויה של המרוקאים כעדה הנמצאת בעליונות מעל עדות אחרות בעיקר כלפי העדה התימנית.
    על מה בדיוק ?! ולמה ? לא ברור
    אפילו לתפקיד מרוקאיות לא נמצאו מרוקאיות ראויות, משחקות את שתי הדמויות המרכזיות שחקניות ממוצא אשכנזי, אשתו של בבר והסבתא (משחקות בצורה מדהימה)

    מפליא מאוד כיצד הוט אישרה תכנים כאלה בתכנית המיועדת לכלל המשפחה, המעודדים גזענות,מעבר לזה שמדובר בירידה ברמה מעונה הקודמת שגם לא הייתה היסטרית

    במקום שעם ישראל יתאחד זה מייצר שנאת חינם,לא רק במצבי מלחמה צריכים להיות מאוחדים