התפנית הבעייתית של מחאת העגלות 2015

מחאת ההורים נגד המחסור בתקנים בגני הילדים לילדים בני 3-4 היא מוצדקת מאין כמוה. כאבא לילדה בת שנה אני נחרד מהרעיון שבעוד שנתיים היא תיכנס למסגרת שבה גננת אחת וסייעת אחת אמורות להשגיח, לדאוג, לטפל ואפילו לחנך 35 פעוטים ופעוטות.

עם זאת, עושה הרושם שבימים אלו המחאה הזו מקבלת תפנית בעייתית. במקום להמשיך בדרישה ובמאבק מול המערכות הציבוריות – הממשלה והרשויות המקומיות – להגדיל את המימון ולהוסיף סייעת לגני הילדים הציבוריים, עברו חלק מההורים המוחים להיאבק על זכותם להמשיך לשלוח את הילדים לגנים פרטיים.

אומר בכנות: אני מבין ומזדהה עם החשש של ההורים שאינם מעוניינים לשלוח את ילדיהם לגן ציבורי שבו שתי נשות צוות אמורות לטפל ב-35 ילדים. כמו כן, ברור שלא כל ההורים שכיום שולחים את הילדים לגנים פרטיים הם הורים עשירים במיוחד. העדר מעונות יום ומסגרות טיפול לגיל הרך אילצו משפחות רבות, גם אלו שבקושי גומרות את החודש, לשלוח את ילדיהם לגנים פרטיים על אף המחיר הגבוה שאלה גובים, או לחלופין כפו על האמא להישאר בבית. אני רוצה לחדד שאני מסכים שאין מקום לחייב הורים לשלוח פעוטות למסגרת חינוכית, ולהפוך הורים שבוחרים בחירה אחרת לעבריינים.

אלא שלמרות כל זאת, אני מבקש לטעון שהמאבק על הזכות לרישום ילדים לגנים פרטיים הוא שגוי. דרישה זו הופכת את המאבק על מסגרות החינוך לגיל-הרך ממאבק ציבורי למאבק מגזרי שנאבק על זכויות היתר של אלה שיכולים להרשות לעצמם, וזונח את המאבק המשותף יחד עם אלה שאין להם אפשרות אחרת. אלה ממילא לא יוכלו לשלוח את הילדים לגנים פרטיים, ויאלצו עתה לשלוח את ילדיהם למסגרות ציבוריות מדולדלות בכוח אדם ובמשאבים.

אבל יותר מכך. המאבק על הזכות להמשיך ולשלוח את הילדים לגנים פרטיים הוא לא רק ביטוי לשחיקת הסולידריות החברתית בין קבוצות אוכלוסייה שונות, אלא מבטא בסופו של דבר מאבק כנגד האינטרס של ההורים הנאבקים עצמם. הצלחת המאבק לרישום הילדים בגנים הפרטיים כמוה כהודעת כניעה וזניחת המאבק הכולל לתקצוב ראוי של מסגרות החינוך הציבורי לגיל הרך, שעצם קיומם הוא אחד ההישגים המשמעותיים היחידים של המחאה החברתית.

הורים שנאבקים על הזכות לשלוח את הילד לגן פרטי כבר לא ייאבקו על התוספת הנחוצה לגני הילדים הציבוריים, ואלה יישארו כמוצא אחרון לאוכלוסייה המוחלשת אשר לה לא יהיה את הכוח הפוליטי לדרוש תוספת כוח אדם ותקציב. כך למעשה לא רק שהמצב הקיים לא ישתפר, הוא אף יורע. אלה שיוכלו, ימשיכו להאנק תחת התשלום הגבוה לגנים הפרטיים, ואלה שאין להם יראו את ילדיהם מצטופפים בגנים ציבוריים מוזנחים.

במבט כולל, זהו למעשה תמצית הסיפור העצוב של ריסוק מדינת הרווחה בתמיכת מעמד הביניים הישראלי, אשר בגלל מנגנוני ההפרטה: הרפואה הפרטית, הביטוחים המשלימים ותשלומי ההורים לבתי הספר, נמנע מלהיאבק על דמותה ואיכותה של מדינת הרווחה ממנה הוא נהנה, ובעבור ה'זכות' לשלם תשלומים פרטיים הולכים וגדלים, נותר אדיש למראה התפרקות המערכות הציבוריות והמדיניות הממשלתית והתקציבית שהביאה לה.