איזרוס - זו לא עיתונות. זו פרופגנדה

בתקופה האחרונה נכתב רבות ברוסית (וגם באתר זה בעברית) על המצב אליו נקלע אתר האינטרנט איזרוס – אתר חדשות ישראלי בשפה הרוסית, ובמיוחד על רדיפה משטרתית נגדו וחיסול חשבונות עמו במסגרת חקירת החשדות בפרשת השחיתות של ישראל ביתנו. בין השאר הוזכרה הקפאת חשבונות הבנק של בעלי האתר ושל האתר. איני יכול לתרום לדיון אודות התנהלות המשטרה בתיק כי אין בידי פרטים. אולם לצד אישומים שונים ומשונים אודות התנהלות המשטרה, השמיעו כמה מחברי למקצוע קריאה נרגשת לכותבים בכלי תקשורת אחרים להתאחד במפגן סולידאריות מקצועית עם כותבי איזרוס, שבשל עיקול חשבון הבנק שלו, האתר עומד בפני קריסה. אינני יכול להיענות לקריאה זו. תמיד תמכתי בעיתונאים, ותמיד דגלתי בצורך בסולידאריות קורפורטיבית עם עיתונאיות בשפה הרוסית בישראל. אך לא הפעם, והסיבה היא פשוטה. בעיני האתר איזרוס אינו כלי תקשורת והכותבים בו אינם עיתונאים.

>>> "איזרוס" – תקשורת רוסית בסכנה

אלה שקוראים לתמיכה באיזרוס טוענים כי מדובר באתר חדשות אובייקטיבי שסיקר את הפעילות של כל המפלגות ללא משוא פנים. כשקראתי את זה, פרצתי בצחוק. אובייקטיבי? מיום היווסדו האתר הזה סיקר מפלגה אחת בלבד – ישראל ביתנו. שאר הפרסומים באו כדרך אגב. גם המילה לסקר איננה מדויקת שכן מדובר במתן במה לכל הגה שיצא מפיהם של ליברמן ושל חבריו. כשלא היו די חדשות מגזרה זו, כתבו ידיעות אזוטריות, למשל על כך שחבר הכנסת רוברט אילטוב נופש בצפון עם בנו. ידיעה מרעישה ללא ספק. מייסד האתר, מיכאל פלקוב, מעולם לא הסתיר את קרבתו לליברמן ואת העובדה שליברמן תמך בהקמת האתר. אין לי שום כוונה להשתלח בכותבי איזרוס או לבקר אותם בשל הזדהותם עם ישראל ביתנו. בוודאי שאין כל פסול בלהיות שופר של מפלגה מסוימת וקל וחומר אין זו בשום פנים עבירה פלילית או עילה לסגירת האתר. כל שאני אומר הוא שמי שכותב בבטאון של מפלגה אל יתהדר בתואר "עיתונאי".

יגידו מתנגדי שכל כלי התקשורת בישראל מחזיקים בעמדות פוליטיות. לצערי הרב, הם צודקים. מרבית העיתונאים אינם מסתירים את העדפותיהם הפוליטיות ויש אף מספר עיתונים שמצהירים בגלוי על תמיכה במפלגה או במועמד מסוים. אז במה איזרוס שונה מהם? איזרוס שונה בכך שהוא אימץ כבר מהרגע הראשון מצע מפלגתי אחד ויחיד ולא סטה ממסלול זה לאורך כל הדרך. איזרוס לא דאג להציג אפילו מראית עין של אובייקטיביות, לא טרח לתת במה לגופים פוליטיים אחרים והקפיד לתקוף בבוטות את מתנגדיו של ליברמן. למשל, כאשר פרץ במשרד החוץ סכסוך בין השר לבין צוות עובדי המשרד יצא איזרוס בהתקפה משולחת רסן נגד דיפלומטים ותיקים, ליקט יחד מספר תקריות מבזות בהן היו מעורבים נציגי ישראל בעודם משרתים בחו"ל והציג את עובדי משרד החוץ כחבורה של סוטי מין מטורללים. כך קרה בכל פעם שליברמן הסתכסך עם פוליטיקאי זה או עם גוף ממשלתי אחר.

כאשר הבינו באיזרוס כי גבול הטעם הטוב נמצא כבר הרחק מאחוריהם, הם אימצו לחיקם מספר כותבים מאוזנים יותר, כמו דוד אידלמן שנהנה מהתואר "אויב מספר אחד" של ליברמן ברחוב הרוסי. אבל, אין די בכך כדי לכסות את ערוותו של איזרוס. איך שהפוליטיקאים הישראלים אוהבים לומר: הציבור לא מטומטם.

כלי תקשורת במדינה דמוקרטית חייב להקפיד על שקיפות פיננסית מסוימת. למשל, הציבור הישראלי יודע מי מגבה מבחינה פיננסית כל עיתון או ערוץ טלוויזיה בישראל. ומי עומד מאחורי איזרוס? זאת לא נדע. מייסדי האתר מסרבים לגלות. הטענה שהאתר ניזון אך ורק מפרסומות היא מגוחכת ואינה עומדת במבחן המציאות. איזרוס העסיקו מספר עובדים שהשתכרו שכר גבוה פי שניים מהשכר הממוצע בתקשורת הרוסית בישראל. מאיפה הכסף?

יתירה מזאת, עורכי איזרוס לא טרחו לעמוד בשום סטנדרט עיתונאי או לשמור על כללי האתיקה הבסיסים ביותר. כפי הנראה, הם כלל לא מודעים לקיומם של כללים אלה. הדוגמה המובהקת ביותר קשורה לסכסוך סביב אחד מבתי הספר בפתח תקווה. במסגרת מאבק שניהלו הורי ילדים, עולים מבריה"מ לשעבר, שלא התקבלו לאחד מבתי הספר בעיר, התקיימה הפגנה מול שערי בית הספר, ובמהלכה ניסו כמה הורים להבריח את ילדיהם אל תוך חצר בית הספר כשהם מוסרים את הילדים מאחד לשני מעל לגדר. התמונה המבהילה הזו כיכבה בכל העיתונים הישראלים, אלא שכולם דאגו לטשטש את פני הילדים. רק לא באיזרוס. אני מניח שהם הפרו את האיסור על פרסום פניהם של קטינים בטעות ולא בזדון. הם פשוט לא ידעו על קיומו של האיסור. אז איך הם מעיזים לכנות את עצמם עיתונאים?

איזרוס התפאר בתואר "האתר המוביל בשפה הרוסית בישראל”. לא אתעמת עם הטיעון לכתר משום שיש נתונים סטטיסטיים המוכיחים בבירור מי המוביל ומי המזדנב. אני דווקא רוצה לקרוא תיגר על איזרוס בעניין אחר בעל חשיבות לא מבוטלת כלל ועיקר וזו רמת הכתיבה ברוסית. מעיתונאים אני מצפה להתנסח בשפה עשירה, להקפיד על כללי השפה והדקדוק. אבל למרבה הצער, רמת הכתיבה של כותבי איזרוס נמוכה יותר מזו של ילד רוסי בכיתה ג. הכתבות באתר התאפיינו בשגיאות כה חמורות עד שאיזרוס הפך למושא ללעג בקרב עיתונאים ברוסית. הלא ניתן היה להתגבר על הבעייה הזו בקלי קלות על ידי העסקת עורך מנוסה, אך בעלי איזרוס כנראה לא רואים ברמת השפה חשיבות.

מי שהקים את איזרוס הוא מיכאל פלקוב. מדובר בעיתונאי מוכשר, חד, בין הטובים שהיו בתקשורת הרוסית בישראל. אפשר היה לכנותו רביב דרוקר הרוסי משום שהתמחה בתחקירים עיתונאיים בזכותם זכה להכרה רבה הן בישראל והן ברוסיה. אולם, לצערי הרב, עם הקמת איזרוס קבר פלקוב את כשרונו העיתונאי, חדל מלעסוק בתחקירים אמיתיים והמשיך בדרך שלא הובילה אותו לשום מקום טוב. על הרקע של דעיכה של התקשורת הרוסית בישראל וההימנעות שלה מעריכת תחקירים כדי לא להסתבך עם מי שיכול להיות מקור הכנסה מפרסום עתידי, פלקוב ידע לעבוד נכון עם מקורותיו וטווה רשת עניפה של מקורות במשרדי הממשלה, בגופים ציבוריים ובארגונים למיניהם. איזרוס הפך להיות כמעט הכתובת היחידית להדלפות בתקשורת הישראלית ברוסית. אולם, איזרוס פרסם כל ידיעה קטנה שאחרים לא חשבו לפרסם, עד כדי כך שעם הזמן הפכה הכותרת "ידיעה בלעדית" באיזרוס לשם נרדף למידע שאף אחד אחר לא ייחס לו חשיבות.

ב-28 במרץ 2013 התפרסמה באיזרוס ידיעה על כך שמיכאל פלקוב התפטר מתפקידו כעורך האתר, ולפני כחצי שנה מספר אתרי חדשות ברוסיה שאמינותם מוטלת בספק פירסמו ידיעה על כך שגופתו של פלקוב התגלתה באחד מאתרי הקרבות במזרח אוקראינה. בתקשורת הרוסית בישראל לא פורסם על כך דבר למרות שפלקוב היה מוכר ברחוב הרוסי ומזה שנים שנפוצו שמועות על היעלמותו המסתורית. באופן בלתי מוסבר מילאו כל העיתונאים הרוסים בארץ את פיהם מים בעניין זה. זוהי תעודת עניות לתקשורת הרוסית בישראל וגם נקודת שפל ממנה קשה יהיה להתרומם. באופן מעניין, גם איזרוס נמנע מלפרסם את הידיעה אודות האדם שייסד את האתר. האם אפשר להעלות על הדעת שכלי תקשורת כלשהו לא יחקור פרסומים בארץ זרה על כך שמייסדו ועורכו לשעבר נמצא מת באזור מלחמה? אינני יכול לחשוב על אף עיתונאי המכבד את עצמו אשר לא היה מבקש לפענח את התעלומה. סביר להניח שבאיזרוס קיבלו הוראה מפורשת לא לעסוק בסיפור זה. אינני מאשים אף אחד אך אין לי ספק שעיתונאים אמיתיים היו מתנהגים אחרת. אני מאחל למישה פלקוב שיחזור לארץ בריא ושלם ויתאחד עם משפחתו, אך סיפור חייו כנראה לעולם לא יראה אור באתר שהוא עצמו הקים.

לסיום, אתייחס בקצרה לטענות שהמשטרה מתנכלת לאיזרוס בשל פרסומיהם על האלימות המשטרתית כלפי העולים מרוסיה. יש לי רק שאלה אחת: אתם רציניים? צר לי מעומק לבי על האנשים שמאמינים בתאוריות קונספירציה שכאלה. אני גם מתקשה להאמין שבמשטרת ישראל עקבו בדאגה רבה אחר הפרסומים באיזרוס. מה שמצחיק יותר מכל הוא שבכל הכתבות על השוטרים האלימים שפוגעים בעולים הרוסים, הכותבים מעולם לא העלו טענות כלפי השר הממונה על המשטרה – השר לבטחון פנים. אתם יודעים למה? רמז קל – בדקו לאיזו מפלגה הוא שייך.

אני לא תמים ולא מחזיק בעמדה שהמשטרה פועלת במקצועיות ובאובייקטיביות בחקירתה את איזרוס. אני בטוח שהחוקרים מושפעים מגורמים אינטרסנטיים כאלה ואחרים. ההדלפות הבלתי פוסקות מחדרי החקירה אינן עושות כבוד לאיש. יחד עם זאת, אינני מוכן לעמוד כתף אל כתף עם עיתונאים רוסים אחרים בנושא זה. אין כאן מקום לסולידאריות עיתונאית משום שעיתונות מעולם לא היתה כאן.