מזרחים, החרימו את הבחירות

English

עבור האזרח הפלסטיני, הבחירות האלה מייצגות משהו חדש – הקמת הרשימה המשותפת מייצגת כשלון חד-משמעי של הממסד להפריד ולסכסך בין זרמים פלסטינים שונים. תחת המתקפה הגזענית של ליברמן, הציבור הפלסטיני המדוכא הכריח את נציגיו להתאחד. אבל עבור המזרחים, הבחירות האלה לא מבשרות כל חדש, למפלגות הקיימות אין מה להציע להם. לכן אני קורא למזרחים להחרים את הקלפי, לשלוח מסר ברור למפלגות היהודיות שהן לא מייצגות אותנו.

לראשונה במערכת הבחירות תצטרך המדינה "היהודית הדמוקרטית" להתמודד עם אופוזיציה גדולה שבאמת נמצאת מחוץ למחנה המשטר הקיים – עם הרשימה הערבית המשותפת, כאשר ראש הממשלה יצטרך לדווח לה על מגעים מדיניים, לחשוב איך להמשיך לשלוט בוועדת הפנים ובוועדות אחרות ועוד ועוד. המוני אזרחים ואזרחיות פלסטינים, אליהם יצטרפו פעילים יהודים התומכים במאבק לשוויון, יצביעו בעדה.

אולם חשוב לזכור דבר אחד: מיום הקמתה של ״הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון״ ועד היום, לא היתה מערכת בחירות אחת ששינתה מהותית את מעמדם של המזרחים במדינה. נהפוך הוא: אחרי כל מערכת בחירות מצבם אף הורע. קראו את דו"חות מרכז אדוה, הביטוח הלאומי וה-OECD. בניגוד לפלסטינים, שהמערכת הפוליטית מדירה אותם כקבוצה ובכך מאלצת אותם להתארגן באופן קולקטיבי, כלפי המזרחים הגישה תמיד היתה הפוכה: לפרק ולפזר כל התארגנות של מזרחים בין המפלגות השונות. איך? על ידי כך שכל אחד ממנהיגי המפלגות האלה עולה על הבמה שלו כל כמה שנים ומוכר למזרחים את אותה אשליה, שהשינוי המיוחל יבוא אם רק נצביע לו.

פעם אחר פעם נופלים תושבי השכונות ועיירות הפיתוח במלכודת ובוחרים את ״נציגיהם״ בתקווה גדולה, שהפעם הם סוף-סוף בחרו באנשים שיעשו את כל המאמצים על מנת לחלץ אותם מהקטסטרופה האנושית שמדינת ישראל מחוללת בפריפריה ובשכונות. ופעם אחר פעם האנשים מתאכזבים עמוקות, כאשר המולת הבחירות משתתקת והמערכת חוזרת לשיגרת הדיכוי ביתר שאת. הקמפיינים הגדולים עתירי התקציבים מתנדפים כלא היו, מנהלי הקמפיין צוחקים בדרך אל הבנק, המפלגות לא נמצאות בשטח, לא במאבקים ברחוב או בכנסת, לא בדיור הציבורי, לא בכפר שלם ובגבעת עמל, שהמדינה גזלה את בתיהם והשליכה אותם לרחוב, לא בשום מקום שבו הפוליטיקה האמיתית חיה.

כך הבחירות גורמות לאזרחי המדינה בכלל, ולמזרחים בפרט, להתפרק מכוחם האזרחי, להשקיע כסף שאין להם, זמן ותקוות באיזה פטרון חדש, שכביכול יגאל אותם. וכאשר הם מעיזים לשאול את נבחריהם שאלה פשוטה: ״איפה אתם?״ הם עונים להם: ״העם בחר אותנו, אז שבו בשקט.״

משרתי ההגמוניה הלבנה

ראו את הבחירות לפני שנתיים. השתתפנו בבחירות האלה, ומה קיבלנו במשך השנתיים? צפינו בהתקוטטויות כביכול של חברי קואליציה בינם ובין עצמם, כאשר באותו הזמן הם העבירו מיליארדים ביניהם מתחת לשולחן. הזיכרון שלנו קצר. המלחמה האחרונה עלתה 11 מיליארד שקל. ובנוסף לכל זה, לאחר שנתיים קצרות ועקובות מדם, ראש הממשלה מכריז על בחירות חדשות ומגיש לנו חשבונית על סך 2 מיליארד ש״ח לכבוד ההרפתקה ״הדמוקרטית״ החדשה הזאת, שאנחנו אמורים להאמין שתביא לנו מהפכה חברתית.

בשביל מה אנשים חיים בעולם הזה? מה בסך הכל מבקש הבן אדם? בכל מקום, אנשים רוצים להיות בריאים, שיהיה להם מה לאכול, שתהיה להם קורת גג, שתהיה להם פרנסה בכבוד, שתהיה להם מערכת חינוך טובה לילדיהם, וכבוד כחלק מקהילת בני האדם בתור מי שהם מבחינה לאומית, עדתית, דתית ומגדרית. לאור העובדה שהדברים האלה לא מתקיימים – בלשון המעטה – במדינת ישראל, ובמיוחד בפריפריה, הפוליטיקאים חייבים להבטיח לאנשים את הדברים האלה על מנת להיבחר ומנצלים את הזכרון הקצר של האנשים. אך הבעיה היא, שהמערכת הפוליטית לא מעוניינת ולא מסוגלת לתת לנו את הדברים האלה, מכיוון שהיא בנויה כדי להגן על אינטרסים של קבוצה מסוימת: השבט הלבן.

מרצ, העבודה, הליכוד והבית היהודי הן כביכול מפלגות שונות עם אינטרסים שונים, אך בואו לא נתבלבל. כולן שייכות לאותו מחנה, והשאר הוא נשף מסכות שנועד לבלבל את הציבור ולהעניק לו אשליה של שינוי. מרצ והעבודה הם חלק מההגמוניה הלבנה, שכוללת את הקיבוצים והמושבים המפוטמים, בזמן שהליכוד והבית היהודי הם מגזר אחר של אותה הגמוניה, הכולל את ההתנחלויות המפוטמות לא פחות. החרדים, מזרחים כאשכנזים, משרתים פעם אחר פעם את ההגמוניה הלבנה עבור כספים ייעודיים לציבורים שלהם. כל עוד הם לא מאתגרים את המערכת, הממסד יתן להם את דמי הכיס שלהם עבור שתיקתם.

חבריי וחברותיי, צריך להתפכח. הבחירות האלה לא יביאו למזרחים את מבוקשם כמו שלא עשו זאת בעבר, לא משנה למי נצביע. התפקיד של הבחירות האלה הוא לא פחות ולא יותר מאשר לתת לגיטימציה לחלוקת השלל. המפלגות האלה לא מחפשות מהפכות, אלא הכשר. השאלה היחידה העומדת על הפרק בבחירות האלה היא: האם ניתן להן את ההכשר שהן מבקשות.

לאחר עשורים של עבודה בעיניים, רוב המזרחים כבר מבינים את השיטה. רוב תושבי השכונות ועיירות הפיתוח, כ-40% מכלל המצביעים היהודים, לא טורחים בכלל להגיע לקלפי. לא ייאוש או בורות מדירים את רגליהם, כפי שפרשנים מסוימים אוהבים להגיד, אלא חוסר אמון מוחלט במערכת הפוליטית. לא רק שהם לא מקבלים כלום מהבחירות, אלא שהם משלמים גם את עלות תחזוקתה של המערכת הפוליטית המנוהלת על ידי הקבוצה השלטת: מיסים, מלחמות, חוסר תעסוקה, אי-קבלת טיפולים רפואיים, והרשימה ארוכה. הפריפריה חווה התדרדרות מזוויעה בכל תחומי החיים, והמפלגות האלה מעיזות ללא בושת פנים לבקש מיליארדי שקלים נוספים כדי לערוך בחירות מוקדמות.

המפלגות השונות כמובן מתאמצות להכפיש אחת את השנייה ולהבטיח הבטחות שווא על מנת לגרום לאותם 40% להצביע. בבחירות האלה הן ממש מתעלות על עצמן: מבטיחות חלוקת קרקעות לאנשים שאין להם, מדינה בלי קשישים עניים, בלי ילדים רעבים, בקיצור, מדינה שרואה את כל האנשים בה כבני אדם. אבל הנשים והגברים הפשוטים יודעים, שאין ממש בהבטחות האלה. לא כי זה לא אפשרי, אלא משום שהמערכת הפוליטית והקבוצות המאורגנות שהיא מייצגת לא באמת מוכנות לשלם את המחיר שנדרש על מנת לממש את ההבטחות. השקופים מסרבים לתת את אמונם במפלגות העסוקות בלהבטיח מהפכות שלא יבואו. והמערכת הפוליטית יודעת את זה. היא יודעת שלא תצליח לשכנע את 40% האלה להצביע למענה. אבל בחישוב הפוליטי הדפוק שלהם, 60% זה עדיין מספיק כדי להיחשב ״רוב״, מספיק להשלות את הציבור לחשוב שהממשלה שלהם מייצגת את הרוב.

כשותף למאבקים רבים ולאחר אינספור אכזבות מהמערכת הפוליטית בישראל, הגעתי למסקנה שצריך לשנות את כללי המשחק. מאחר שרובנו לא עולים על בריקדות ולא מאתגרים את המערכת ברחוב, הכלי היחיד שנותר לאותו רוב הוא אי-השתתפות במשחק. המפלגות האלה מצפות ש-60% מהעם בישראל יצביע בעדן מתוך ייאוש או אמונה בהבטחותיהן. הם מקווים שכך הם יוכלו להצהיד בפה מלא ש״העם עומד מאחוריהן”, בזמן שמפנים אנשים מבתיהם וגוזלים את עתיד ילדיהם. אני השתכנעתי שהדרך להשפיע בבחירות האלה היא למנוע מהם את זה. למנוע מהם את הלגיטימציה המוסרית שהם מצפים לקבל מאתנו.

אני קורא למזרחים, אחיי, אחיותיי, שכניי, קרוביי ומכריי, ולכל תושבי הפריפריה היהודים, לא להצביע בבחירות האלה. אם נצליח לשכנע 15% מתושבי הפריפריה היהודים לא להשתתף בבחירות, ניצור מצב שבו לשום מפלגה לא תהיה הסמכות המוסרית להקים ממשלה. נמנע מהם את הדבר היחיד שהם רוצים מאתנו כל השנים: להשתמש בתקוותינו על מנת לחזק את עצמם.