אל תביאו שחקני חוץ - חזקו את בני המקום

במקום ליזום פיתוח אמיתי של הפריפריה, המדינה מעדיפה לתת לאנשים מבחוץ לזכות בפירות השורשים שאנו שתלנו במשך עשורים ובעמל רב. הגיע הזמן שהמדינה תאמין שחיזוק האוכלוסייה מתחיל מבפנים, מאיתנו – בנים ממשיכים, לא רק בקיבוצים!
נילי אהרוןנילי אהרון

יוזמת תוכנית בן ממשיך בפריפריה ומקימת תנועת הצעירים – התעוררות בירוחם

לפני כששים שנה מדינת ישראל זרקה לחצר האחורית שלה את המרוקאים, אחר כך את ההודים, הרומנים ולבסוף את העלייה מברית המועצות. מאז ועד היום, נמצאות רוב עיירות הפיתוח בגירעון תקציבי ולא מצליחות להתאזן ולצאת לעצמאות כלכלית. הסיבות לכך רבות. אחת מהן, למשל, היא העובדה שמסביב לאותן עיירות פיתוח נמצאות מועצות דלות תושבים, אך עתירות במשאבי מדינה ובתקציבים. קחו את המועצה האזורית רמת נגב וירוחם – שכנות שתהום פעורה ביניהן: בעוד ההכנסות של רמת נגב ממתקנים לאומיים עומדות על למעלה מ-40 מיליון שקל בשנה, הכנסותיה של ירוחם היו עד לאחרונה אפס, זאת בזמן שמספר תושביה כמעט כפול. על אף המהלך לצדק חלוקתי שיזם באחרונה גדעון סער – שבסופו של דבר לא באמת פגע במועצות האזוריות והותיר את יתרונן התקציבי על כנו – הדרך עוד ארוכה.

מאבקים דומים מתנהלים בין רשויות כמו בית שמש למועצה האזורית מטה יהודה; קריית שמונה מול המועצות סביבה שבהן פועלים מפעלים מניבים – שמשלמים כולם ארנונה למועצה האזורית גליל עליון; לוד, שאת ההכנסות ממתחם האיירפורט סיטי הסמוך לה ושמניב מיליונים בשנה, מקבלת המועצה האזורית חבל מודיעין; ודוגמאות רבות נוספות.

הפערים בין פריפריה למרכז ברורים מאד גם בכל הקשור להשקעה תקציבית במערכת החינוך, הבריאות, וכמובן מבחינת השקעה בפרויקטים ובתשתיות. קחו למשל את בעיית הדיור שמרבים לדבר עליה – "בן ממשיך" בקיבוץ או במושב יכול לזכות בקרקע כמעט במחיר אפסי, זאת רק בשל עצם היותו בן ממשיך. אבל ביישובים לא רחוקים מאותם קיבוצים ומושבים בפריפריה, החיה הזאת לא קיימת. מדד ההצלחה במשך עשרות שנים היה דווקא המעבר למרכז, ואכן רבים מצעירי הפריפריה עזבו את הבית כדי לתת לעצמם סיכוי כלשהו להתקדם. כך, הקושי שלנו כבני הפריפריה הוא כפול: הורינו היו ללא השכלה ועבדו בעבודות כפיים, והיום אנו עובדים בעבודות כפיים ומתקשים לשרוד – וזאת על אף ההשכלה שרכשנו בזכות התמיכה מהבית.

בכדי להביא לשוויון וצדק חברתי בתחום הקרקעות צריך להבין בעזרת כמה מספרים את נקודת המוצא וההבדלים בין אזרחי המדינה במרכז לאלו בפריפריה:

פערים בהכנסה: ביישובי המרכז, ההכנסה הממוצעת של שכיר עומדת על 12,204 שקל ברוטו בחודש, לעומת 8,635 שקל ביישובי הפריפריה (פער של 41%).

דורשי עבודה: 2.5% במרכז לעומת 6% בפריפריה (פער של 140%!).

רמת החינוך: שיעור הזכאים לבגרות עומד על 65% במרכז ועל 54% בפריפריה – כאשר פער דומה קיים בשיעור התלמידים המתקבלים ללימודים באקדמיה.

– הגירה שלילית: הגירה חיובית במרכז עומדת על 3.4% ואילו בפריפריה יש 5.15% הגירה שלילית.

במקביל, הקריאה המתמשכת של הממשלה לחזק את הנגב על ידי הבאת אוכלוסייה "חזקה" – המתבטאת בין היתר בתוכניות דוגמת קרן מיראז', הקוראת לאנשים לעזוב את המרכז לטובת הנגב כדי לשפר את איכות חייהם, או עמותת "איילים", "הרואה בהבאת סטודנטים להתיישבות בנגב, בגליל ובלוד משימה לאומית ראשונה במעלה ופועלת להנעתם באמצעות תמריצים כגון מלגת לימודים ומגורים מוזלים" (וצפו למשל בסרטון הזה) – מחלישה אף היא את בני המקום, שההטבות והתמריצים אינם נוגעים להם ישירות לרוב. בכלל, נדמה כי רוב הפעולות שנעשות ל"חיזוק" הפריפריה בעיקר מעודדות אוכלוסיות מבחוץ להגר אליה ולאו דווקא משמשות את האוכלוסייה המקומית. דוגמה נוספת היא הקמפיין של המשרד לפיתוח הנגב והגליל, אשר החל בהליך שיווקי המאפשר לאלו שבחרו לעזוב את המרכז ולגור בפריפריה לקבל החזר כספי בשכר דירה או סיוע כספי ברכישת קרקע, כמו גם הטבות נוספות.

לצד הקריאה של הממשלה לחזק את הנגב בעזרת שחקני חוץ, אנו עדים לתופעה נוספת: עידוד משקיעים לרכוש דירות וקרקעות בעיירות הפיתוח. בשבוע שעבר התפרסמה כתבה ב"גלובס" המראה כי ירוחם נמצאת במקום הראשון בארץ – לפני תל אביב! – בדירות להשקעה, כאשר 56% מהדירות שנמכרו בה השנה הן לצורך השקעה. כך, בעוד שבמשך 20 שנה לא חל שינוי דרמטי במצב עיירות הפיתוח, ישנה עלייה משמעותית במחירי הדירות ללא כל הלימה בפועל בין השירותים הניתנים ורמת החיים לבין המחירים המופקעים. לנגד עינינו צמחה בועת נדל"ן, כזו שהמקומיים סובלים ממנה, והאבסורד הוא שאותם משקיעים לאו דווקא יבואו להתגורר בפריפריה הרחוקה. כפועל יוצא ממדיניות "החיזוק" של המדינה, בני המקום נפגעים כפליים: ראשית, אין ביכולתם לממש את הזכות לרכוש קרקע או בית בעיר הולדתם, שנית, גם מחירי השכירות עלו בהתאם וכעת גם היכולת לגור בדירת 3 חדרים הינה חלום הולך ומתרחק.

אנחנו, שגדלנו כאן וחווינו את הקשיים על בשרנו, אוהבים את הבית, והמדינה צריכה להאמין בנו ולהפסיק לחפש מושיעים מבחוץ. צריך להקצות משאבים לטובת בני המקום בדימוי קרקעות בסבסוד, וכן נגישות להשכלה ותעסוקה איכותית. רק ככה חותרים לשוויון אמיתי

במקום ליזום פיתוח אמיתי של הפריפריה, מעדיפה המדינה להמשיך להכות אותנו ולתת לאנשים מבחוץ לזכות בפירות השורשים שאנו שתלנו במשך עשורים ובעמל רב. אחרי 60 שנה שהמדינה הפקיעה קרקעות וחילקה אדמות לקיבוצים ולמושבים, הגיע הזמן שהמדינה תאמין שחיזוק הנגב מתחיל מבפנים. בנים ממשיכים צריכים להיות גם בפריפריות. אנחנו, שגדלנו כאן וחווינו את הקשיים על בשרנו, מאמינים ואוהבים את הבית, והמדינה צריכה להאמין בנו ולהפסיק לחפש מושיעים מבחוץ. כדי לצמצם פערים, צריך להקצות משאבים לטובת בני המקום בדימוי קרקעות בסבסוד, וכן נגישות להשכלה ותעסוקה איכותית. רק ככה חותרים לשוויון אמיתי. לא באופן בו מביאים "חזק" לצד "חלש" ומצפים שזה יתאזן, שהרי לא  מדובר כאן בתרכובת כימית, ולכן ברוב המקרים החזק יתחזק על חשבון המוחלש.

קמפיין-דיור

פיתוח הפריפריה מתחיל מאמונה של המדינה בנו, באותם אזרחים שעד עכשיו היו סוג ב' במדינה. אותם בנות ובנים הם אלו בעלי הזיקה, המחויבות והקשר ההדוק לעיירת הפיתוח בה גדלו. אפשר במקביל לעודד התיישבות של אוכלוסייה מהמרכז, אך בעיקר יש לחזק את בני ובנות המקום (בלי שאחד יבוא על חשבון השני).

אחד הפתרונות המתבקשים הוא בעצם הקמת מודל של "בן ממשיך" בעיירות הפיתוח. הפערים בין מרכז ופריפריה ובין קבוצות אינטרס שונות במדינה מעלים את הצורך לאפשר מתן עדיפות ברכישת קרקעות לבני המקום, תוך סבסוד משמעותי של המדינה בעלות פיתוח הקרקע: מכירת מגרש של חצי דונם עד 100 אלף ש"ח, כאשר שאר הנטל יחולק בין רוכשים מבחוץ לסבסוד מהמדינה – כך שבפועל, מי שמגיע מחוץ לעיירת הפיתוח יקנה מגרש בעלות גבוהה יותר מבן הפריפריה. המטרה המרכזית של מהלך כזה היא שימור בני ובנות המקום בעיירות הפיתוח, תוך מיגור תופעת ההגירה השלילית. כל זאת ועוד, יאפשרו את תיקון העוול ההיסטורי שהתבצע לפני עשורים רבים, אז הפנתה המדינה את העולים למעברות ליד ובעיירות הפיתוח – ובכך למעשה דנה אותם לרמת חיים ותוחלת חיים נמוכה יותר מזו שבמרכז.

כנס ראשון של מומחים ואנשי שטח בנושאי צדק חלוקתי וחברתי ויוזמת בן ממשיך בפריפריה, יתקיים מחר (חמישי, 19.02) במכללת ספיר. בכנס ישתתפו שר הפנים השר גלעד ארדן, מיקי חיימוביץ', אלי אללוף, ד"ר הני זובידה, פרופ' יוסי דהאן, ד"ר ארז צפדיה, יוזמי התוכנית בן ממשיך נילי אהרון וניסים סרוסי, ואנשי אקדמיה נוספים. מוזמנים להגיע, לשמוע, להתרשם ולקדם את היוזמה החברתית. לאירוע בפייסבוק

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דןש

    עקרונית אני מסכים עם רוח המאמר – אבל לא הכל נדל"ן וגם הכותב מודע לכך . אני רק הייתי משנה את הנוסח ומביא כסיכום את הקטע הזה:
    הגיע הזמן שהמדינה תאמין שחיזוק הנגב מתחיל מבפנים. הבסיס חייב להיות השארת הבנים הממשיכים בפריפריות. כדי לצמצם פערים, צריך להקצות משאבים לטובת בני המקום בדימוי קרקעות בסבסוד, וכן נגישות להשכלה ותעסוקה איכותית. זאת ניתן לעשות אך ורק בעזרת עידוד כוחות חיצוניים להגיע לפריפריה. לא כפי שהדבר נעשה כיום – לא באופן בו מביאים "חזק" לצד "חלש" ומצפים שזה יתאזן. חייבים לחזק את ה"חלש" באופן שיוביל לשוויון אמיתי.

  2. ריצרד אלדף

    מאמר מעולה אבל לא יעזור לממשלה לא מענין מהפרפריה רק יהודה והשומרון

  3. ליאור קינן

    מסכים לגמרי – יוזמה מצוינת!

  4. גלעם דוד

    זה קיפוח רב דורי לפני 40 שנה נתנו להם אדמות ״בן ממשיך״
    לפני 15/20 שנה חילקו קוביות צהובות והיום נותנים להם נחלות.
    כאשר בעירות הפיתוח הפקיעו את האדמות של משקי העזר!!!
    הגיע הזמן ״לדור המשך״ של בני עירות הפיתוח-יהם הנכס החשוב ביותר לחוסנה של העיר
    ואחרי 67 שנה- הממשלה חייבת למחוק את המוסג ״עיר פיתוח״-ולהשוות את ההשקעות בכל אזרח ללא קשר לארנונה- מענקי איזון במודל שנות השמונים- ימי רה״מביגן(החלוקה בין המועצות האזוריות ועשירות הפיתוח זו אחריות הממשלה)-כדברי-יו״ר מפלגת כולנו
    משה כחלון
    בהצלחה

  5. דוד דוד

    לדעתי ישנן כמה בעיות קונספטואליות ביוזמה שתיארת כאן:

    1. עובדתית, באופן תמוה, רבות מאמירותייך הן חסרות בסיס. דווקא מצופה שתפגיני ידע בסיסי בנושא שכה קרוב לליבך. אין בקיבוצים דבר כזה ״בן ממשיך״. אין שום הנחה ושום הטבה, מעבר לאותן הטבות שניצנות ליישובים וערים המצויים באזורי עדיפות לאומית.

    2. בקיבוצים, דמי הפיתוח של התשתיות לא מגולמים בערך הקרקע הנמכרת לבונים בו את ביתם. אני בן קיבוץ המצוי באזור עדיפות לאומית ב ומחיר הבנייה של בית בן 120 מטר בו הינו מעל למיליון וחצי שקלים. מרבית הבנים כלל אינם יכולים להרשות לעצמם לבנות בו את ביתם.

    3. בנוסף לכך, דמי ההיוון של הקרקע בקיבוצים גבוהים פי 10 מאלו שבערים. רבים מסכימים כי האפלייה של המנהל קיימת דווקא כלפי המגזר ההתיישבותי.

    4. את נוטה לערבב מין בשאינו מינו וכתוצאה מכך טיעונייך מבולבלים ומשוללי היגיון. את מצביעה על הפערים בין המרכז לפריפריה הגיאוגרפית ותוקפת ללא הרף את הקיבוצים המצויים רובם ככולם גם בפריפריה. בנוסף, את מתארת שלל עדות שהתיישבו בעיירות הקיפוח ולא במועצות האזוריות השבעות. הבה נתבונן בחלק מן המועצות שאת השכרת – מרבית תושבי מטה יהודה הינם יוצאי עדות המזרח ותימן. חלקם הגדול מתגורר במושבים באזורי ביקוש בשער הגיא ובצמידות דופן לירושלים. כך גם בנוגע לתושבי מועצת מבואות החרמון מסביב לקרית שמונה.

    5.את קובלת על קיפוחה של ירוחם (איני שולל טענות על קיפוח) בו בעת שאת קובלת על פגעי ההתקדמות והפיתוח. נדמה כי במקום להתרכז במשימתך המבורכבת שהיא קידום הפריפריה, את מתרכזת בשיח המוחלש ומכאן הבעייתיות של טיעונייך ה״עובדתיים״ לכאורה, אשר עליהם אמורה להתבסס יוזמתכם מחד, אך אין להם אחיזה במציאות מאידך.

    6. היה מצופה מאדם שמאמין בשוויון זכויות לבדוק טיעוניו לפני שהוא טוען משפטים אשר, במקרה הטוב, חוטאים לאמת ועושים עוול למגזר שלם: ״אחרי 60 שנה שהמדינה הפקיעה וחילקה קרקעות למושבים ולקיבוצים…״? זהו פשוט עיוות של ההיסטוריה. מרבית הקיבוצים הוקמו לפני המדינה וכל אלו העבירו את אדמתם עם היווסדה – שלא כמו המושבות (שנעדרו ממאמרך משום מה).

  6. עדית רם

    סוף סוף מאמר מצוין וענייני