המזרחי המלוכלך: היגיינה בתקופת המנדט

בסוף המאה ה-19 ובתחילת ה-20 נתפס היהודי הספרדי כמודל אצילי שמסמן את ה"תחייה הגזעית" העתידית. האשכנזים, לעומת זאת, זוהו כזרים שמסכנים את ההיטמעות של יהודי גרמניה. ואז משהו השתנה. ספרה החדש של דפנה הירש, שכאן מובא קטע ממנו, תורם להבנת הכינון המוקדם של הזהויות שבהמשך יכונו אשכנזי/ת ומזרחי/ת
דפנה הירש

חברת סגל במחלקה לסוציולוגיה, למדע המדינה ולתקשורת באוניברסיטה הפתוחה, ומלמדת בתכנית לתואר שני בלימודי תרבות. מחקריה עוסקים בתרבות חיי היום-יום בפלשתינה ובישראל, ומתמקדים בסוגיות הנוגעות לגוף, מגדר, אתניות ואוכל.

בתיאורים של קהילות מזרחיות בטקסטים ההיגייניים נכללו בדרך כלל התנאים ההיגייניים והסניטריים המחפירים שבהם חיו: לכלוך, מחלות, תזונה לקויה, ילודה מופרזת, חיים בחדרים צפופים ומצחינים, בלי אוויר ואור, היו מרכיבים נפוצים ברבים מהטקסטים. יתרה מזאת, המזרחים הוצגו בשיח ההיגייני כאנטיתזה של האדם ההיגייני לא רק מבחינת תנאי חייהם ומצבם הגופני, אלא גם מבחינת מצבם הנפשי ואופיים. לדוגמה קטע מתזכיר של רחל פסח על עבודתה בשכונת נחלת ציון בירושלים:

בדרומה של ירושלים החדשה משתרעות שכונות אחדות מרובות האוכלוסין. כבר המראה החיצוני של השכונות האלה מגולל לפני עין המסתכל לדלותן, חלאתן וקבצנותן, תמונה שקשה למצוא דוגמתה אפילו בירושלים העניה. סמטאות צרות, מלאות אבק וצחנה בקיץ ובוץ בחורף. בבתים, רובם צריפי פח, חדרים קטנים מלאים טחב על פי רוב בלי אור ואויר. חדר, חדר, הוא דירה למשפחה עשירת ילדים מכל הגילים, ולעתים קרובות לשתי משפחות ויותר. אין אדם תרבותי יכול ליצור לעצמו מושג כל שהוא מהצפיפות ומהתנאים ההיגייניים, או יותר נכון מהתנאים הבלתי היגייניים, אלא אם כן ראה זאת בעיניו. […] עלי להדגיש כבר עכשו, שלא גורל האנשים האומללים האלה לנגד עיני. איני יודעת עד כמה שאפשר עוד יהיה בכלל לעזור לאנשים ששן הדלות והבערות מכרסמת בנפשם זה כמה דורות ושהסביבה הפראית משם הם באו טמטמה את לבם ואטמה את מוחם כנגד כל השפעה תרבותית. דברי אלה יהיו רק שועת=עזרה בשביל הילדם הרכים הללו, ההולכים ונרקבים בבוץ הזה. אותם אפשר עוד להציל, ואותם אנו מוכרחים להציל. החובה האנושית והלאומית דורשת מאתנו לעשות את כל ההתאמצויות בשביל להוציאם מן הזוהמה ולתת להם לכה"פ [לכל הפחות] מינימום של תרבות אנושית ולאומית.

שני שליש מתושבי השכונות האלה הם בני עדות מזרחיות – פרסים, קורדים, בבלים וכו'. רובם עולים חדשים. שפתם ואורח חייהם הביאו אותם מארצות מוצאיהם יחד עם אמונות שוא ומנהגים טפלים התופסים מקום חשוב מאד בכל חייהם וכמובן גם בחנוך הילדים. כדי לתת מושג כל שהוא מהרמה התרבותית של האנשים האלה, אביא רק עובדות קטנות אחדות, שהן אולי מגוחכות אבל די אופיניות: הנשים אין להן מושג משעון. בחלוקת הזמן. מד חם הוא אצלם כלי המוציא את החום או ציגרטה, שאינן יכולות להשיג מדוע אינה מעלה עשן.

תמונת הסברה, בית הבריאות ע"ש שטראוס בירושלים. מתוך ספרו של א.י. לוי, "בריאות הציבור" (1935)
תמונת הסברה, בית הבריאות ע"ש שטראוס בירושלים. מתוך ספרו של א.י. לוי, "בריאות הציבור" (1935)

ברבות מארצות אירופה היה המעמד הכלכלי הציר המרכזי של הבידול בין קבוצות בשיח ההיגייני. בשיח העברי תפסה את מקומו ההבחנה האתנית. ככלל, מעמד כלכלי לא שימש קטגוריה הסברית מרכזית בשיח העברי. טקסטים רבים שעסקו בהיגיינה של קבוצות מזרחיות ציינו את העוני כאחד הגורמים האחראים לתנאי ההיגיינה הלקויים שבהם חיו, אולם בדרך כלל הקדימות ההסברית הוענקה לתרבותם ולאופיים. למשל, אחות בית הספר זהבה בלומנשטין הסבירה את 'חוסר החינוך וההבנה בהרגלים נימוסיים וסניטריים אלמנטריים' של הילדות המזרחיות בתלמוד תורה לבנות א' בשכונת הבוכרים בירושלים, 'קצת מחסר ידיעה, במדת מה מחוסר אמצעים, ובעקר מתוך רשלנות אפטיה ואמונות טפלות'. לעתים אף הודגש, שלמרות מצבן הכלכלי השפיר של קבוצות מזרחיות מסוימות, אורח חייהן לקוי. הנה שוב רחל פסח, בקטע ממאמר משנת 1946 על תינוקות הסובלים מתת-תזונה:

בעיה חשובה ומעציבה למדי היא העובדה שהאחוז הניכר של התינוקות ירודי המשקל אינו מצוי במיוחד במשפחות מחוסרות האמצעים שבשכונות העוני אלא דווקא במשפחות מחוסרות תרבות ואחריות מספקת כלפי ילדיהן. הילודה בחוגים מסוימים כאלה היא די גדולה, אך לא תמיד מקדישים ההורים תשומת לב מספקת למצב הבריאות של הילד. הילד אינו תופס את המקום הראוי בחיי משפחה אלה ולעתים 'אינו כדאי לטפול מיוחד'. ומאידך חסרות הידיעות כיצד לטפל בו וחסר הרצון לרכוש את הידיעות האלה ולהשתמש בהן.

הטענה שהמזרחים אינם מגלים רצון לאמץ את כללי הבריאות הרציונלית ולשפר את מצבם חזרה שוב ושוב בשיח ההיגייני. כתב, למשל, ד"ר נתן דובז'ינסקי, רופא העיניים של 'הדסה', בתשובה על תהייתו של ד"ר שימקין, מדוע לא נעלמה הגרענת לגמרי מן הארץ למרות 'שִיכלול תנאי החיים בכל השטחים':

בניגוד למה שהיה לפני 20 שנה, בעיית הגרענת בארצנו היא בעית עדות המזרח שישוביהם הם קיני הגרענת ומיבצריה האחרונים. ודוקא בישובים האלה קשה למצוא את השיכלולים הנ"ל והמצב בהם לא 'הוטב להפליא'. לא הכרתים לפני 20 שנה, אבל דומני שזה אותו הליכלוך והעוני, אותם הזבובים, אותו האבק. אמנם מים יש בכל הנקודות האלו, אבל נחוץ גם הרצון להשתמש בהם. ומה שנוגע ל'רצונם' הבוער של החולים מסוג זה 'להתרפא ממחלה קשה זו' הרי זאת היא פרשה עגומה. סבורני, שדוקא חוסר כל רצון מסוג זה הוא אחד המכשולים העיקריים במלחמתנו בגרענת. כל רופא וכל אחות שעבדו פעם בשכונות האלו מכירים היטב את אי=הרצון והביטול שבהם מתיחסים החולים האלה לבדיקות ולטיפולים, את האמצעים והתחבולות שצריך להשתמש בהם כדי להניעם להתמדה איזו שהיא בטיפול, את הדעות הקדומות שצריך להלחם בהן עוד כיום.

ד"ר דובז'ינסקי לא הכיר את היישובים שעליהם הוא מדבר עשרים שנה לפני כתיבת המאמר ואף על פי כן ידע שהלכלוך הוא אותו לכלוך, הזבובים אותם זבובים והאבק אותו אבק. עם זאת, לא הלכלוך והעוני היו הבעיה אלא 'הרצון', או ליתר דיוק היעדרו של רצון להתרפא אצל בני עדות המזרח, אף שבהמשך הפסקה הוא ציין שבחלק מהמרפאות בנקודות יישוב אלה מגיע מספר הביקורים בעונת השיא ל-800 ביום! השיח האוריינטליסטי, כתב סעיד ב"אוריינטליזם", אינו מתייחס למזרח האמיתי דווקא, אלא בראש ובראשונה למבעים אוריינטליסטים קודמים.

המזרחים הוצגו כחסרי כוח רצון, כפסיביים, כבעלי חוש זמן פגום וכחסרי יכולת לחשוב לטווח ארוך ולתכנן את העתיד. אם האדם ההיגייני היה סובייקט שעיצב את חייו לאורה של התורה ההיגיינית, המזרחים מטבעם לא יכלו להיות רק אובייקטים של ההיגיינה

אם האדם ההיגייני היה בעל כוח רצון, אקטיבי, מפגין משמעת זמן ויכולת לכלכל את צעדיו מראש, המזרחים הוצגו כחסרי כוח רצון, כפסיביים, כבעלי חוש זמן פגום וכחסרי יכולת לחשוב לטווח ארוך ולתכנן את העתיד. במילים אחרות, אם האדם ההיגייני היה סובייקט שעיצב את חייו לאורה של התורה ההיגיינית, המזרחים מטבעם לא יכלו להיות סובייקטים היגייניים, אלא רק אובייקטים של ההיגיינה.

קיבוצי אוכלוסייה מזרחית תוארו כמעין חור שחור – מאסה אפלה של בערות ולכלוך, שצריך לחדור לתוכה כדי לשנות אותה. לא רק בתיהם היו אפלים – חייהם היו אפלים: 'בקור אחות במשפחה רצוצה כזו הרי הוא פעמים קרן האור היחידה החודרת לתוך החיים האפלים האלה', כתב ברכיהו. והשוו לתיאור חדר הילדים של משפחה אירופית בידי אחות:

נקח בתור דוגמא את הסכומים של האחות בתחנת שערי פנה, בקורה הראשון יוכל להיות בבית סופר צעיר במקום שהיא מקבלת בספריה מלאה ספרים מזן אל זן ומבלה ע"י האם הצעירה בעצמה, אשה פרופסיונלית, לחדר הילדים השטוף אור ונהרה, כאן ילד שמנמן וקצר מחכה לה בערש לבנה, אולם היונק חור הנהו כי סובל הוא מקיבתו והאם נמנעה מהביא את בנה הקטן אל התחנה מפאת מזג האויר הקשה.

בניגוד לאפלה המזרחית, בתיאור בית המשפחה האירופית שולטים האור, הנהרה והלובן, עד אשר נדמה שחיוורונו של התינוק אינו אלא תחבולה ספרותית.

'המזרחי הפרימיטיבי' לא היה הדגם היחיד של היהודי המזרחי ברפרטואר התרבות העברית. בסוף המאה ה-19 היה דגם נוסף של יהודי מזרחי, שייצג את ניגודו של יהודי הגטו המזרח אירופי. בדגם זה היהודים הספרדים הופיעו כמי שאחוז הסוחרים בקרבם קטן מאשר אצל האשכנזים, כמי שאינם בוחלים בעבודה קשה ומסתפקים במועט, כבריאים יותר, כבעלי קומה גבוהה יותר וכוח גופני גדול יותר, ואף כמקפידים יותר על ניקיון ואסתטיקה, במיוחד בניגוד ללכלוך ולרפש ששררו בקרב קבוצות פועלים מסוימות. מקורותיו של דגם זה הם במיתוס העליונות הספרדית שפיתחו יהודי גרמניה בראשית תהליך האמנציפציה כדי להבחין עצמם מיהודי מזרח אירופה, האשכנזים, שגילמו את העבר שממנו ביקשו להיחלץ.

מדענים רבים, ובמיוחד הציונים שבהם, ראו ביהודים הספרדים את היהודי הקדום, המקורי, ודמותם כרכה בתוכה את זכרו של העבר היהודי המפואר עם הסיכויים ללידה מחדש.

לעומתם, הקהילות הספרדיות האמידות והמשתלבות בהולנד, בצרפת ובאנגליה סיפקו מודל יהודי של פתיחות תרבותית ואינטגרציה חברתית. מיתוס העליונות הספרדית נותר רלוונטי גם סביב מפנה המאה ה-20, כאשר האשכנזים זוהו עם היהודי המהגר, ה'זר' המסכן את הצלחת האסימילציה של יהודי גרמניה. הוא בא לידי ביטוי גם בעבודתם של מדעני הגזע היהודים שיצרו מיתוס גזעי אקוויולנטי למיתוס הארי. במרכזו היה היהודי הספרדי בעל הדמות האצילית, ששימש סימן ל'תחייה הגזעית' היהודית הממשמשת ובאה. מדענים רבים, ובמיוחד הציונים שבהם, ראו ביהודים הספרדים את היהודי הקדום, המקורי, ודמותם כרכה בתוכה את זכרו של העבר היהודי המפואר עם הסיכויים ללידה מחדש.

ככל שהתקדם תהליך ההתמערבות של החברה היהודית בפלשתינה, בפרט לאחר כינון המנדט הבריטי, הלך ונעלם דגם זה ואת מקומו תפס המזרחי הפרימיטיבי. יש להניח שהשיח הרפואי תרם לכך. בכתביהם של הרופאים לא מצאתי התייחסות ליהודים ספרדים או מזרחים כמי שעולים במצבם הגופני וההיגייני על יוצאי אירופה, ולעומת זאת מצאתי בהם התייחסויות רבות לתנאים ההיגייניים והסניטריים הפרימיטיביים שבהם חיו, על תרבותם המפגרת ועל אישיותם הלקויה. לחלופין, תיאורים של אורח החיים של קבוצות מזרחיות שלא נכתבו בידי רופאים הכילו לרוב התייחסות לתנאי ההיגיינה הלקויים שבהם הם חיו.

תמונת הסברה, בית הבריאות ע"ש שטראוס בירושלים. מתוך ספרו של א.י. לוי, "בריאות הציבור" (1935)
תמונת הסברה, בית הבריאות ע"ש שטראוס בירושלים. מתוך ספרו של א.י. לוי, "בריאות הציבור" (1935)

בשנות השלושים גדל מספר המאמרים שעסקו במצבה של האוכלוסייה המזרחית, ושהתפרסמו בעיתונות היומית ובכתבי עת שונים. רובם נכתבו בידי רופאים, מורים ורפורמטורים. השנים 1938-1932 היו שנות השיא של ההגירה מארצות ערב לפלשתינה בתקופת המנדט – כ-18,000 איש באו בתקופה זו. רבים מהם התרכזו בשכונות מצוקה בערים, בתנאי דיור וסניטציה קשים מנשוא, שנתפסו כמוקדי מחלות גופניות ונפשיות, המאיימים על הבריאות והמוסר של כלל החברה היהודית. חנה הלנה טהון, למשל, כתבה בעיתון הארץ בשנת 1937 על השכונות שאוכלסו במזרחים כי 'כאן הולכים ומכים שרשים כל מיני מחלות גופניות ורוחניות, שהיה אפשר למנוע אותם, כאן נהיים ילדים וילדות לפושעים ופרוצות'; ובהמשך: 'אצלנו הרי חלק עצום – בירושלים בלבד חלק רביעי או חמישי – חי בתנאים כאלה, החותרים ומזעזעים לאט לאט את הבריאות הגופנית והמוסרית של הישוב היהודי'.

בראשית שנות הארבעים חל שינוי מסוים במעמד האוכלוסייה המזרחית בשיח הרפואי. שינוי זה התבטא פחות בתכונות שיוחסו למזרחים (אף שמדי פעם היו גם הערכות חיוביות יחסית לתקופה הקודמת), ויותר בטענה על הצורך לשפר את מצבם, שנשמעה מרופאים רבים, ובהם כמה מן הדמויות המרכזיות בשדה הרפואה הציבורית, ולא רק מחברות ארגוני נשים ופעילות חברתיות. למשל, ד"ר ו' אליאסוב כתב בשנת 1945 במאמר בכתב העת הרפואה כי 'החומר האנושי' המזרחי הוא באופן כללי טוב. 'עלינו לדאוג להתפתחות טובה של הילדים הנולדים; לכן עלינו לדרוש את העלאת רמת החיים של האוכלוסיה הזאת, את הטבת מצבה בכל השטחים, בשטח השיכון, ההלבשה, התזונה והחינוך'. ד"ר יוסף מאיר קרא באפריל 1946 לעשות מאמץ לשמור על הילודה הגבוהה ולהקטין את התמותה בקרב העולים מארצות המזרח. מאיר הקדיש שורות רבות לסקירת המצב העגום בשכונות של המזרחים.

ד"ר יוסף מאיר קרא באפריל 1946 לעשות מאמץ לשמור על הילודה הגבוהה ולהקטין את התמותה בקרב העולים מארצות המזרח. במאמרו החתרני כמעט הוא כתב: 'לו נמצאו כיום באיזה יער בפולין כמה אלפים ילדים יהודים הסתרים, מה גדול היה הרעש סביבם, מה גדולה המלחמה על סרטיפיקטים בשבילם, כמה ספינות היו הולכות לאיבוד, כדי להביאם הנה – והנה הם [המזרחים] כבר פה'

מאמרו הוא חתרני כמעט. הוא כתב: 'לו נמצאו כיום באיזה יער בפולין כמה אלפים ילדים יהודים הסתרים, מה גדול היה הרעש סביבם, מה גדולה המלחמה על סרטיפיקטים בשבילם, כמה ספינות היו הולכות לאיבוד, כדי להביאם הנה – והנה הם [המזרחים] כבר פה'. בסוף המאמר הביא מאיר את דבריה של 'חברה אחת', שמשפחות אלה למעשה רק החליפו גלות בגלות; את דבריו הוא סיים בקריאה: 'הבה נעלה אותם לארץ-ישראל'. ואילו ד"ר תיאודור גרושקה טען שיש ללמד את הנשים המזרחיות כיצד להגביל את הילדים הנולדים בתנאים היגייניים רעים, ובה בעת 'לדאוג לשיפור התנאים ההיגייניים בהם חי רוב עדות המזרח ולעזור להם כמקור חשוב להתפתחות עמנו בארץ-ישראל'.

שינוי זה היה תוצר של כמה גורמים, ובראשם החשיבות הגוברת של הדמוגרפיה במאבק על הארץ והשמדת היהודים באירופה. לאחר ההתנגשויות האלימות בין היהודים לפלסטינים בשנת 1929 הפכה השגת רוב יהודי בפלשתינה ליעד ציוני מרכזי. עיקר הפעולה הציונית כוונה אמנם להגברת ההגירה היהודית אל הארץ, אך לצדה החלו רופאים ופעילות בארגוני נשים לדבר על חשיבות הריבוי הטבעי במאבק הפוליטי על הארץ. עד סוף שנות השלושים לא היה הדגש בדבריהם על ילודה רבה דווקא, אלא בעיקר על הצורך להילחם בתמותת התינוקות. רק לאחר ההגבלות שהטילה הממשלה הבריטית על ההגירה היהודית בעקבות הספר הלבן של 1939, שלו קדמה ירידה בשיעור הילודה היהודית, (משיא של 38.8 לידות לאלף נפש ב-1935 ירדה הילודה ל-26.4 לידות לאלף בשנת 1938) ובמיוחד משנת 1942, עם בואן של הידיעות על השמדת יהודי אירופה, גברו הקולות שדיברו על חשיבות הילודה הרבה. במקביל הציג בן-גוריון את התכנית להבאת מיליון יהודים לארץ ישראל ('תכנית המיליון'), ובה היו יהודי ארצות ערב היעד המרכזי. בהקשר זה קראו רופאים לשפר את מצבה של האוכלוסייה המזרחית, שנתפסה כעת כרזרבה הדמוגרפית היהודית העיקרית.

התרבות וההיגיינה נפרדות

אפשר לטעון שגם אם ההנגדה בין המזרחים ליוצאי אירופה והזיהוי של מערב עם תרבות ושל מזרח עם חוסר תרבות ופרימיטיביות בשיח ההיגייני מייצגים אורח מחשבה אוריינטליסטי, ההבחנה בין הקבוצות מבוססת על הבדלים ממשיים, שמקורם בתרבותן השונה, באופי השונה של תהליכי המודרניזציה שעברו בארצות המוצא או בקשר שבין מוצא אתני למעמד סוציו-אקונומי. אין בכוונתי לטעון כי לא היה כל הבדל באורח החיים ובהרגלים ההיגייניים של קבוצות אוכלוסייה שונות. דווקא קיומם של הבדלים כאלה תרם לאפקטיביות של השיח ההיגייני, ששילב בתוכו מרשמי התנהגות עם תיאורים אובייקטיביים לכאורה של המצב ההיגייני של קבוצות שונות, ככלי לגיבוש זהויות קבוצתיות. אלא שכפי שעולה מהטקסטים ההיגייניים עצמם, הבדלים אלה לא תאמו את ההבחנה בין מזרח למערב; בין ערבים ויהודים-מזרחים ליוצאי אירופה. למשל, ד"ר בנו גרינפלדר כתב להנהלת 'הדסה' כי האמהות המזרחיות והמזרח אירופיות נוטות להניק את ילדיהן במשך למעלה משנה, ואילו הדמוגרף רוברטו בקי טען כי יש הבדלים גדולים בשיעור הילודה בין קבוצות מזרחיות שונות, ודמיון בין שיעור הילודה של קבוצות מזרחיות ספציפיות לשיעור הילודה בקרב 'היישוב היהודי החדש'.

אמנם לא כל הפרקטיקות ההיגייניות סימנו את הדרגה התרבותית באותה מידה: משך זמן ההנקה לא הוצג בשיח ההיגייני כמעיד על תרבות כמו למשל לכלוך גופני או התנאים הסניטריים. אולם ייצוג ההבדלים בין קבוצות חברתיות בשיח ההיגייני לא התארגן סביב ההבחנה בין פרקטיקות שזוהו באופן הדוק עם תרבות במובנה הנורמטיבי, לכאלה שנתפסו כבעלות ערך נייטרלי ביחס לדרגה התרבותית. אפשר להדגים זאת באמצעות טקסטים המתייחסים לליקויים היגייניים אצל יוצאי אירופה. מלבד המזרחים, קבוצה נוספת שאורח חייה הוצג תדיר בטקסטים של רופאים כלא היגייני באופן מחפיר היו פועלי הקבוצות והקיבוצים. עד אמצע שנות השלושים וגם מאוחר יותר נכתב על התנאים ההיגייניים והסניטריים הירודים בקבוצות ובקיבוצים. לדוגמה, מאמר של ברכיהו על הוראת ההיגיינה שהתפרסם בכתב העת החינוך בשנת 1921, נפתח בתיאור ביקורו אצל פועלי הקבוצות באזור ירושלים. התיאור נפתח בהתפעמות ממעשה היצירה החלוצי שאותו הוא מסכם במשפט 'במלה אחת יוצרים ערכין ותרבות', אולם עד מהרה ההתפעמות התחלפה בקינה על התנאים הסניטרים וההיגיינים:

ואולם בפנותי אל מול האהלים והמטבחים ויתר שבעת הדברים הנחוצים לכל מקום מושב, והנה גם מחשבה שחורה אחת עולה ונשאת מסביב: הצעירים הטובים האלה, חדורי תרבות חדשה והבונים חיים חדשים על הרי יהודה הנשמים, – מדוע הם סוחבים אתם את מסורת ההתרשלות בעניני טהרה ובריאות? הכל פה חדש, רענן, אין כאן מועקת השגרה – ומדוע קללת הגיטו רובצת על החיים הסניטריים?

"תלמידי החינוך הישן". מתוך ספרו של ברכיהו "עבודת ההיגיינה בבתי הספר" (1929).
"תלמידי החינוך הישן". מתוך ספרו של ברכיהו "עבודת ההיגיינה בבתי הספר" (1929).

ברכיהו סיפר כיצד בין כל הפועלים נמצא 'צדיק' אחד שידע פרק בהלכות ההיגיינה, אך גם זאת להלכה ולא למעשה. תיאור התנאים הסניטריים במחנה הפועלים היה מעין פרולוג לדיון בחשיבות הקנייתם של הרגלים היגייניים לתלמידי בתי הספר:

כן הדבר, חשבתי בשובי העירה: הרגלים, הרגלים היגיניים – זהו מה שחסר לצעירינו הבאים ליצור, להתקדש בקדושת העבודה ונמצאים מרותקים אל מטת דוי, כשפרס המלריה מנקר בהם. […] הרגלים היגיניים – זה מה שנחוץ להרכיב לתלמידינו בבתי ספרנו, כמו שמרכיבים להם אבעבועות, למען יצליחו בלמודים אחרים ויוכלו להשתתף אחרי-כך במלחמת הקיום במלא מרצם.

בדבריו של ברכיהו, המשוואה בין תרבות להיגיינה התפרקה. הוא לא קשר את רמת ההיגיינה ותנאי הסניטציה לדרגה התרבותית של הפועלים; להפך – הוא הדגיש כי הם 'חדורי תרבות' ו'יוצרים תרבות'. תנאי ההיגיינה והסניטציה הירודים, הפוגמים בקוהרנטיות של הזהות החדשה, אינם נתפסים על ידו כחלק מטבעם או מתרבותם של הפועלים אלא מושלכים על המסורת ועל 'קללת הגטו'. אלה אינם מייצגים זמן שקפא מלכת כמו אצל המזרחים, אלא שריד מן העבר הקרוב שעתיד להיעלם באמצעות חינוך רציונלי. כפי שמדגימים דבריו, לא תמיד תנאי ההיגיינה והסניטציה תפקדו כסימן לדרגתה התרבותית של קבוצת ההשתייכות החברתית. דוגמה נוספת אפשר למצוא בדברים שכתב ד"ר אריה פרידמן – רופא עיניים, עסקן ציבור, עורך וסופר – בעיתון דבר: 'עם בוא הקיץ רבים הצובאים על פתחי הרופאים מפני הדלקת החריפה בעיניהם, או בעיני ילדיהם – הסבה היא בלי ספק הלקוי בתרבות ההיגיינית של הפרט, הסח הדעת, רשלנות הרבים, וחבל שאנשי התרבות בתוכנו נוהגים זלזול כלפי צרכי הבריאות ומניעת המחלות'.

דוגמאות אלה ואחרות מערערות על ההבחנה בין תרבות לטבע בשיח ההיגייני: התרבות, שזוהתה בשיח ההיגייני עם רפרטואר ספציפי, שאפשר לרכוש אותו, הוצגה בה בעת כטבעית לקבוצות מסוימות. כך, למשל, תיארו האחיות את העולות מאירופה כמי שרוצות ללמוד את הדגמים החדשים, וכמי שרכישת הדגמים הללו מתרחשת אצלן באופן טבעי, בלי משים: 'חסר היה [בראשית העבודה הציבורית] את טיפוס האם הצעירה אשר כיום אנו פוגשים בה הרבה הודות למשפחות הצעירות שנוצרו, מן העולים הצעירים החלוצים, שומעת את הוראותינו באוזן קשבת והיוצרת מבלי משים מסורת של טיפול וחנוך נכונים העוברת במדה ידועה מאם לאם ומסביבה לסביבה', כתבה רחל פסח.

'היגיינה' היתה מרכיב בתוך רפרטואר רחב יותר של תכונות ודגמי התנהגות אשר זוהו עם האדם התרבותי, ובהן שליטה עצמית, מוסריות, כוח רצון ו'לַבנוּת'. תכונות אלה לא היו אובייקטיביות, אלא היו מעוגנות בייצוגים תרבותיים ספציפיים לא רק של מה נחשב תרבותי, אלא גם של מה נחשב שליטה עצמית, ביטוי של כוח רצון ואפילו לובן

'היגיינה' היתה מרכיב בתוך רפרטואר רחב יותר של תכונות ודגמי התנהגות אשר זוהו עם האדם התרבותי, ובהן שליטה עצמית, מוסריות, כוח רצון ו'לַבנוּת'. תכונות אלה לא היו אובייקטיביות, אלא היו מעוגנות בייצוגים תרבותיים ספציפיים לא רק של מה נחשב תרבותי, אלא גם של מה נחשב שליטה עצמית, ביטוי של כוח רצון ואפילו לובן. אף אחד ממאפיינים אלה לא עמד בפני עצמו, אולם האינטראקציה ביניהם היתה מורכבת ותלוית הקשר. האפקטיביות שלהם כאמצעי בידול התבססה פחות על כך ששימשו קנה מידה נוקשה, ויותר על הדינמיות שלהם: מה שנחשב משמעת או שליטה עצמית, למשל, יכול היה להשתנות לא רק מחברה אחת לשנייה, אלא גם ביחס לקבוצות שונות בתוך אותה חברה.

מן הדיון שלעיל עולה ביקורת על תפיסת ההיבדלות של אליאס ושל בורדייה. תפיסה זו מושתתת על ההנחה, שקבוצות חברתיות מבדלות עצמן באמצעות פרקטיקות שונות באופן אובייקטיבי מהפרקטיקות של הקבוצות האחרות. פרקטיקות אלה מסוּוגות ומסַווגות. כלומר מיוחס להן ערך התואם את עמדתה של הקבוצה בשדה החברתי, והן מסַווגות את מי שמבצעים אותן כמשתייכים לקבוצה זו. אולם כפי שמלמד מקרה המבחן של הפרויקט ההיגייני, תפקודו של הרפרטואר ההיגייני כאמצעי היבדלות ובניית זהות לא התבסס תמיד על הבדלים אובייקטיביים בפרקטיקות של קבוצות חברתיות שונות. זיהוי ההיגיינה כמכלול עם קבוצות מסוימות והנגדתה לקבוצות אחרות לא נבע באופן ישיר מן המידה שאותן קבוצות קיימו את הדגמים ההיגייניים או מן האופן שעשו זאת. הוא היה כרוך גם בדגמי תפיסה ופרשנות, ואלה לא חפפו את ההבדלים בפועל. ילדים שלמדו היגיינה בבית הספר או ששיעורי ההיגיינה בבית הספר אישרו את מה שכבר למדו בבית, למדו לא רק איך להתרחץ, אלא גם איפה לחפש לכלוך (באילו חלקי גוף אבל גם אצל אילו אנשים), אצל מי הלכלוך מעיד על הזנחה ופרימיטיביות, ולחלופין אצל מי הוא שקוף או מעיד על ערך חיובי כמו עבודת כפיים.

שיעור מעשי בצחצוח שיניים. מתוך ספרו של ברכיהו, "עבודת ההיגיינה בבתי הספר" (1929)
שיעור מעשי בצחצוח שיניים. מתוך ספרו של ברכיהו, "עבודת ההיגיינה בבתי הספר" (1929)

מכך עולה, שפרויקטים של בניית תרבות עשויים לאפשר לקבוצות חברתיות מסוימות לבנות את זהותן דרך בניית זיהוי שלהן עם הרפרטואר, בלי שחבריהן יקיימו בהכרח את דגמי ההתנהגות עצמם. לחלופין, קבוצות אחרות יכולות לנכס חלקים גדולים מן הרפרטואר בלי שהדבר יזכה להכרה. וכך קבוצות של יוצאי אירופה יכלו להפר בגלוי את דרישות ההיגיינה ועדיין להיחשב בני תרבות, ולחלופין קבוצות מבין המזרחים יכלו לנכס חלקים גדולים של הרפרטואר, ועדיין לא להיות מזוהות עמו. כך גם יכלו אשר גולדשטיין, רחל פסח ואחרים לזהות את יוצאי אירופה עם ההיגיינה ובה בעת לראות בהם קהל יעד להנחלת אורח חיים היגייני.

לכאורה נראה הפרויקט ההיגייני כפרויקט מכליל, אשר במסגרתו ביקשו בוני התרבות להנחיל רפרטואר תרבותי משותף לכל חברי הקהילה הלאומית. למעשה, הוא לא רק הביא להדרתן של קבוצות קיימות אלא היה חלק מתהליך רחב יותר, שבו נבנו זהויות קבוצתיות: יוצאי אירופה, שכונו בהמשך 'אשכנזים', לעומת 'מזרחים'.

(מתוך פרק 4. בשבוע הבא נפרסם כאן קטע נוסף מהספר)

באנו הנה להביא את המערב"'באנו הנה להביא את המערב': הנחלת היגיינה ובניית תרבות בחברה היהודית בתקופת המנדט"

דפנה הירש

מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אילנה עמרמי ירימי

    "הציונים המערביים בתפארתם", בגזענותם ובסרחונם.(האם הריחו אז , פולניה/ רומניה שעוברת לידם,או בתוכם , בלי שיסתמו את האף או שזה היה "ריח הגייני")???עכשיו ברור לי מדוע מכל הנשים שנבחרו ליקירות העיר ת"א ( שנת 2015)אין אף מזרחית אחת… כנראה שהלא ראויות האלו, ה"שוורצה חייה" המזרחיות , כהרגלן, התרחצו לפני הראיון בירקון במקום ב"דיקולון" . "עם ישראל חי" !!! ??? וממשיך לחלק לפי הצבע ו"ביד שמאל" גם את פרס ישראל ו…

  2. אלי אמינוב

    האוכלוסייה האירופית של תל אביב הייתה הרבה יותר מזוהמת מזו של יפו הערבית.
    בספרה המעניין של ענת הלמן שכותרתו "אור וים הקיפוה" העוסק בתרבות העיר תל-אביב בתקופת המנדט כותבת המחברת כי על אף ש"ראשי העיר וחלק מהמבקרים בה השוו בין תל-אביב "היפה והנקייה" לבין יפו "המלוכלת והפרמיטיניבת" לכאורה, אלא שלעיתים קרובות התנגש המצב הסניטרי בפועל עם תדמיתה הרצויה של תל-אביב. סגן המושל המחוזי (הבריטי כמובן), שיבח ב-1923 דווקא את שירותי הניקיון של יפו, ולעומתה 'תל-אביב …נשארה לאחור .. בעניין הנקיון והסניטריה, מה שגורם מזמן לזמן להתפרצות מחלות ואפידמיות.'" (הלמן, 2007: 41). עוד מוסיפה הלמן כי המחלות שאכן התפרצו בתל-אביב כמו "דבר בראשית שנות העשרים .. דיזנטריה, טיפוס ושחפת" (שם: 42) ומלריה גם הביאו את שלטונות המנדט לראות "בשכונות הצריפים של תל אביב את מקור המחלות המידבקות בכל הארץ" וגם "חתרו תחת הדימוי העצמי של [תל אביב] כעיר מודרנית ויעילה" (שם: שם).

  3. ענבל קציר

    גם מבחינה תרבותית התמונה מעוותת; רבים מעולי צפון אפריקה, עיראק וכו, היו בעלי השכלה רחבה (צרפתית ואנגלוסכסית) הרבה יותר מרבים מעולי מזרח אירופה שכל השכלתם הצטמצמה לשנות שנות חדר מעטות.
    אבל העובדות לא מבלבלות את הגזענים כי גזענות זו מחלה ממארת.

  4. ליכודניק

    חוץ מהתיזות אזכנזי מלוכלך/מזרחי מלוכלך, אפשרות נוספת היא שהרופאים הציונים (והאשכנזים) הנכבדים לא טרחו לחשוב שמא המדגם שלהם מוטה:
    – את העולים האשכנזים, שעלו בדרך ממוסדת, הם הכירו- עשירים ועניים, מחונכים ונבערים;
    – ומבין עולי המזרח, שהגיעו כמעט בכוחות עצמם לארץ, הם הכירו רק את העניים שנצרכו לחסדי מוסדות הלאום; עולי צפון אפריקה ועיראק המבוססים, פנו לרופאים יהודים לבנטינים כמוהם, או אפילו בריטים וערבים, שלא טרחו כמובן לפרסם תזכירים ומאמרים בבטאוני היישוב הציוני.

  5. ליכודניק

    "מרבד הקסמים" היה ב-49'- 50'
    "עזרא ונחמיה" היה ב- 50'- 52'

    המאמר דן ברשמים מתקופת המנדט.

  6. דפנה הירש

    בוא נניח שכל המהגרים שהגיעו ממדינות עניות, בין אם ממזרח אירופה ובין אם מארצות ערב, הגיעו עם "נורמות תברואתיות לא מפותחות" כפי שאתה מכנה זאת. עדיין נשאלת השאלה, האם בשני המקרים האלה היחס לנורמות הללו, וההנחות לגבי האנשים שמחזיקים בהן, יהיו זהים. הטענה שלי היא שלא, שאותם דפוסי התנהגות פורשו באופן שונה כאשר הם ננקטו על ידי אשכנזים וכאשר הם ננקטו על ידי מזרחים.

  7. דפנה הירש

    לא: עיקר הטקסטים שעליהם מתבסס המחקר נכתבו על ידי רופאים ואחיות שעבדו בתחום הרפואה המונעת. הם הלכו לאנשים – אנשים לא הלכו אליהם. הם עבדו בבתי ספר, הם עבדו בתחנות לאם ולילד והם עבדו בקהילות. הם לא פעלו רק בקהילות עניות, ולפעמים הם מתייחסים בטקסטים שלהם לאנשים אמידים – גם מקרב המזרחים. מבחינתם הם חסרי תרבות בדיוק כמו העניים. מעבר לכך, הנקודה החשובה היא לא תיאורי הלכלוך והמחלות כשלעצמם, אלא הדברים שעליהם הם לכאורה מעידים (וההבדלים בין מה שהם מעידים עליו אצל קבוצות שונות).
    והמאמר לא דן ב"רשמים" – הוא חלק ממחקר שמבוסס על אלפי עמודים של מלל (מה שנקרא "מסמכים היסטוריים")