• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

הסתר פנים: ילדות גדולות בוכות כשהלב שלהן נשבר

המבוכה שסיה מייצרת כשהיא מופיעה בגבה למצלמה מחייבת אותנו להיעצר. היא משקפת שכאשה היא מצופה רק להשתקפויות אינסופיות של הדימויים על נשיות. במקום להשתעבד למראה, היא הופכת את גופה למראה ומציבה אותה בפני התעשיה, התרבות והחברה
יעל משעלייעל משעלי

כותבת ופעילה פמיניסטית וקווירית. מרצה למגדר וחוקרת מיניות ותיאוריה קווירית, פרפורמרית ומשוררת

* לילדות שהיינו (יכולות להיות)

המיניות של כולנו החלה במיטת יחיד. גוף קטן מכוסה בבגד גוף. מולבש בעירום. לומד לארגן את עצמו בין קווי המתאר של הקירות שלתוכם נולד. השנים חולפות והקירות מתחלפים, אבל התמונות עדיין תלויות על העוקם, ממתינות שנקום מהמיטה ליישר אותן. בחלקן השתמשנו כמסגרת לתמונות חדשות כשאחרות ממשיכות למסגר עבורנו את אותן פנים, מתפקדות כמראה שפנינו משתקפות בה רק באמצעות דמיון, מנציחות דמויות בראשיתיות שהסבירו לנו מה זה גוף ומה זה בית ולאן מותר ואסור להיכנס ובמה מותר ואסור לגעת. מחכות שמישהו יבוא להעיר אותנו או להשכיב אותנו לישון או לשים לנו אוכל בפה או לנקות אותנו מעצמנו או ללמד אותנו לערוך את גופנו לשינה וליקיצה. והגוף שלנו קטן וגמיש והלב עוד אלסטי. והדימוי הראשון שלנו לגוף הוא בובה שמקורות תנועותיה לא ידועים. אנחנו לא רואות את החוטים, אבל מאמינות בלב שלם בקיומם. מי מאיתנו לא נעה לראשונה בתנועות היד שמשכה אותה לכיוונים לא מוכרים, לפני שהגוף ידע לנוע בכוחות עצמו? מי מאיתנו עוד מחכות שהבית יתרוקן כדי לבחון את גבולותיו? מטפסות על הרהיטים, חולמות להסתחרר אל עולמות נוצצים, אבל כלואות באינסוף השתקפויות של מי שהיינו יכולות להיות וברגע קדום נגזר בדרך אחת? מפנטזות לקלף את הקירות ולצבוע מחדש בצבע שאינו צבע הגוף שלנו, אבל מכתמי העבר על הקיר, ממזערים את סיפור חיינו לרגע שנשפך, ועל המקרר תמונות שציירנו לפני שידענו להישאר בתוך הקווים או להבין מה המחיר של לחרוג מהם. האם ישנה אשה שיכולה להישיר מבט לעבר עברה מבלי להפנות את גבה למי שהיא היום? האם קיימת אשה שיכולה לבקר את הילדה שבתוכה, הילדה שהיתה, שהיתה יכולה להיות, ללא הסתר פנים?

כן, יש הרבה הסתר פנים
ואהבות שאי אפשר
כמו שאנו נולדים
אל תוך החיים
מה נשאר?
("כל הנשמה", עופרה חזה ובצלאל אלוני)

אלף צורות של פחד נארזו לאלבומה החדש של סיה (פרלר), שרק שערה ממסגר בזוהר אימתני את העדר פניה שכיכבו על שני האלבומים שקדמו לו, גם אם בצבעי הסוואה עזים. לא רק מעל עטיפת האלבום נעדרות פניה של סיה, אלא שכבר כמעט שנה גם מעל כל במה אחרת. מאז צאת אלבומה האחרון סיה מופיעה באופן עקבי כשעל פניה מעין רעלה או כשהיא בגבה למצלמה.

מה יכולה להיות המשמעות של הסתר פנים בתרבות שכולה סימולקרות בלתי פוסקות של מציאות המתווכות בלעדית באמצעות "ספר פנים"? כמה מהפנים שלנו מונכחים בין דפיו וכמה שנים יש לנו עד ליום הדין בו יפסחו על שמותנו או ידפדפו על פני פנינו?

אני עשויה לבכות, להרוס את האיפור שלי
לשטוף מעלי את כל מה שלקחת
לא אכפת לי אם אני לא נראית יפה
ילדות גדולות בוכות כשהלב שלהן נשבר.

כמו שינייד אוקונור ומיילי סיירוס, גם סיה בוחרת לאתגר את ההטפה החינוכית ש"ילדות גדולות לא בוכות", אבל במקום להישיר מבט דומע למצלמה, סיה מפנה את גבה לדרישה מנשים לא להראות כאב בצורה שאינה אסתטית. עמנואל לוינס מאמין כי הדרך להתנגד לאלימות שמופעלת עלינו בצורה לא אלימה, היא באמצעות הצגת הפנים המעוררים במתבוננים בנו תחושת אחריות, אך מה קורה כשהפנים הופכים לספר? לתמונה? בתרבות שבה הפנים הוצללו, הוזרקו, הוכתמו, נמתחו, נשכחו, הפכו לספר שדפיו זזים מהר מכדי שנספיק לקרוא, האין המחיקה של הפנים היא הדרך היחידה שנותרה כדי להנכיחן? האם ייתכן שמה שמסרב להופיע הוא היחיד שיוכל לתעד ולאתגר את הסתר הפנים של נשים בתרבות שרואה בהן רק גוף ופניהן מנועות מלהשיב מבט?

sia-1000-forms-of-fear
מאז צאת אלבומה האחרון סיה מופיעה באופן עקבי כשעל פניה מעין רעלה או כשהיא בגבה למצלמה

במציאות בה נשים הן עדיין מי ש"מסתכלות על עצמן נצפות על ידי אחרים", כפי שניסח זאת ג'ון ברגר בשנות השבעים, בחירתה של סיה להסתיר את פניה קוראת אותנו לדמיין סדר אחר שבו נשים יוכלו להיות בעלות מבט, ועד אז מסרבת למחיקה שלהן, מתנגדת להשמטה האגבית שלהן, מכריחה אותנו להיעצר על מה שנעדר מהפריים, הפנים. כי מתי נשים מצליחות לחרוג מהדימוי הנשי שקדם להן, זה שתחם עבורן את מנעד ההבעות האפשרי, נתן צורה וקול למה שניתן לראות? ואולי הבחירה בהסתר פנים יזום יכולה להתפרש כאקט חתרני שעניינו להראות, במילים של ז'אק דרידה, ש"מה שלא קורה צריך לקרות"?

הסתכל עלי אני כזאת משוגעת
שלוחה אליך עטופה בצלופן
על מפתן הדלת שלך ממתין ליומך
משלוח, סל מלא בכאב 

לא יכולה להסתיר את הכאב
לא יכולה להסתיר את הכאב
כשאת עטופה בצלופן.

העטיפה של הגוף בצלופן מאזכרת קליפ מהאלבום הקודם שלה, "כפתורים", בו נראית סיה כשעל פניה מסקינטייפ ושקיות נילון שמעוותים את צורתן.

ובחברה שבה נשים אינן מוענות או נמענות, אלא הטובין המועברים מיד ליד, מה יכולה להיות המשמעות של הסירוב לספק את הסחורה, דווקא באמצעות הפיכה לסחורה, לחפץ, לאובייקט נטול מבט? הסתרת הפנים מחייבת אותנו להתעכב על מקומו של המבט הנשי בחברה בה אנו חיות. היא דורשת אותנו לשאלה – וכשאשה מראה את פניה, האם הן מצליחות להיראות?

נהוג לקרוא את סירובה של סיה לגלות את פניה ככניעה שלה לצווי היופי שמכתיבה התעשיה, וכצעד משלים לתהליך ההתמסחרות שלה – המעבר ממוסיקת אינדי מוערכת למוסיקת פופ קלילה ומיינסטרימית. הנחת הקדם של תפיסה זו היא שכל עוד היא עשתה מוסיקה שולית יחסית היא היתה יכולה להיות בעלת מראה "שולי", אבל עם התזוזה שלה ללב המיינסטרים פניה לא היו יכולות להוסיף ולהיראות, בשל סטייתן מתו התקן של יופי מושלם. מה שביקורת זו מותירה בצד הוא שסיה לא נעלמה מהפריים, כי אם מיקמה את עצמה מחדש במסגרתו. במידה שסיה היתה מעוניינת לשתף פעולה עם תכתיבי היופי הרי שהיו עומדות בפניה אפשרויות פשוטות ויעילות בהרבה. בראש ובראשונה היא היתה יכולה לעצב את גופה מחדש בהתאם לתכתיבי היופי הנשיים, שהרי שכאמנית מצליחה מאד יש בידיה את המשאבים לכך. אופציה אחרת היתה לא להתראיין ולהופיע לתקופה, בחירה סלבריטאית מקובלת שהיתה עוברת בקלות תחת הראדר. דווקא בחירתה להופיע ולהתראיין בהפניית גב או בפנים מכוסות מנכיחה אותה בפריים ביתר שאת בדרך לא צפויה.

אף כשגופה מוצא מהפריים, כמו בשני הלהיטים הבולטים באלבומה החדש בהם מככבת נערה בת 12, סיה מנכיחה את העדרה באמצעות פאה שמחקה במדויק את הקארה המפורסם שלה, הבולט בחריגותו על ראש הנערה (מאדי זיגלר). מה שרבים ממהרים לסמן כהיעלמותה של סיה עשוי להיות דווקא התגלותה לראשונה. ואולי, לא השינוי בסוג המוסיקה, אלא בתוכן שלה, הוא שחייב צורה מסוימת של היעלמות והופעה מחדש.

כן, יש לי עור קשיח ולב אלסטי
אבל הלהב שלך – עשוי להיות חד מדי
כן, אני עשויה להתנפץ ואני זזה מהר
אבל אתה לא תראה אותי מתמוטטת
כי יש לי לב אלסטי

אני אשאר ערה כל הלילה
בוא נהיה ברורים, לא אעצום את העיניים
ואני יודעת שאני יכולה לשרוד
אני אצעד באש כדי להציל את חיי

אן קווטקוביץ' רואה בדיכאון תגובה פוליטית לחברה חולה, ובמוסיקה נשית כלי לעיבוד טראומה מינית. הפער בין מילות השירים "שנדליר" ולב אלסטי", לבין התוכן המופיע בקליפים שמלווים אותם קשה לעיכול, וניתן ליישוב רק בקולה השורט של סיה. על סמך המילים לבדן היה ניתן לפרשם כעוד שני להיטים קליטים שעוסקים ב"צרות של נשים", אך היאוש, הכאב, קשיי האהבה והבחירה לשתות כדי לשכוח, מלוּוים כולם בתנועותיה של נערה בת 12. בחירה זו טוענת מחדש את השירים בתוכן בלתי צפוי, והניסיון לברוח מהגורל הנשי, מתמקם מחדש במחוזות הילדות. הפער בין תוכן "בוגר" לגוף ילדי ובין שנדליר מפואר לבית עני מפנה את המבט למה שנעדר ממילות השיר וטמון בחיבור ליצירה הויזואלית, בה נערה בבגד גוף סגורה בבית ריק ורוקדת את השיר בצעדי בלט פרועים-מחושבים והבעות פנים מכניות.

נערות מסיבות לא נפגעות
לא יכולה להרגיש כלום, מתי אלמד
אני דוחפת את זה למטה
אני זאת שמתקשרים אליה כדי "לעשות חיים"
מצלצלים בדלת
אני מרגישה את האהבה, מרגישה את האהבה
1-2-3 שותה
1-2-3 שותה
עד שאני מאבדת את הספירה

בחירתה להציג נערה בת 12 במרכז הקליפ "שנדליר" עוררה ביקורת ונחשדה בפדופיליה ובניצול קטינים, והיתה סוערת פי כמה ביחס ל"לב אלסטי", בו אותה נערה נראית כשהיא נאבקת בזירת אגרוף מול גבר מבוגר, כששניהם בבגדי גוף מינימליים. כשם שמניעת המבט מתעכבת על העדרו, כך הבחירה להציב במרכז יחסי כוח גילאיים ומגדריים עושה הזרה לשכיחותם במציאות. בשונה מגורלן של רבות מדי מאיתנו, הנערה בקליפים של סיה מישירה מבט, שולטת במה שקורה לגופה וביכולתה לנוע ולהגן על עצמה. חריגותה של הסיטואציה אינה בניצול שהיא מציגה, כי אם בניצול שהיא מעלה למודעות, בבחירתה להנכיח את כל אותן ילדות שלא יכולות לגלות את פניהן או להיאבק בדמויות איתן היו כלואות בזירת הילדות. במילים אחרות, הביקורת של סיה לא נבעה מחשש שהיא מנצלת ילדות, אלא מחרדה שהיא מעלה לדיון את מי ומה שמאפשרים את הניצול שלהן. הפאניקה קשורה בהפניית המבט אל קירות הילדות של רבות, אל מה שתרבות שלמה מפנה אליו את הגב – לכך שהסכנות שהעולם הזה טומן לנשים לא מתחילות ברחוב, בסמטה, בבר, במסיבה או בכוס מהולה, אלא בבית.

סרטונים אלה, שעוצבו על ידי סיה ונתפסים כשני חלקים של אותה יצירה, מייצרים קישור לא מובן מאליו בין מילות השירים, העוסקים באהבה נשית בוגרת והתמודדות עם פגיעה, לבין נערה הרוקדת בבית ריק או נאבקת בגבר מבוגר בכלוב ענק. חיבור לא מתבקש זה מאפשר לחשוב על הקשר בין היחס לו זוכה הגוף הילדי-נשי, לבין איך שנשים מתייחסות לגופן בבגרות. קל לתקוף את הקליפ "לב אלסטי" ולזהות בו יחסי כוח וניצול, קשה יותר לקוראו כחלק מרצף שמשיב אותנו אל הילדה הרוקדת לבד בבית כשהמבוגרים האחראיים אינם בסביבה. האמנם סיה לוקה בחוסר מודעות ליחסי כוח או מאירה על צורתם המושתקת ביותר? הצפיה בשני הקליפים מציעה כי מה שמאיים על כל ילדה זה לרוב לא גבר זר פרוטוטיפי, שרירי ופראי כמו זה המופיע בקליפ השני, אלא דווקא אותן דמויות שאנו לומדות לבטוח בהן ונעדרות מהקליפ הראשון. את הסכנה השקופה סיה בוחרת לטלטל בהשתברויות שנדליר – את הבית, המקום הראשון שבו אנו לומדות את גבולות הגוף שלנו, וגם, בידי מי הם מסורים.

לצד הופעתה של הנערה גם העדרותה של סיה נטענת מחדש, והשירים עצמם, הנדמים כנענים לתבנית השיר קיטשי-מעצים על השרדות כנגד כל הסיכויים, נחשפים כמשאלה. זוהי דרכה של סיה לומר, עד ליום בו נפתח עור קשיח ולב אלסטי, עד ליום בו איפור מרוח לא יטשטש את תווי הפנים שלנו, אני בוחרת להסתיר את פניי מפני מחיקתן הבלתי נמנעת.

השמש עולה, אני בבלגן
חייבת לצאת עכשיו, חייבת לברוח מזה
הנה באה הבושה, הנה באה הבושה

המונח walk of shame מתאר את ההליכה חזרה הביתה אחרי סקס מביש. מה הופך סקס למביש ועבור מי? והאין כל יציאה של אשה לרחוב היא מצעד בושה? האין אנחנו תמיד חוזרות מהחפצה או בדרך לאחת אפשרית? האין הפוטנציאל הגופני שלנו להיפרץ מסמן את גופנו עם כל צעד כשוה פחות, משום שהוא פגיע יותר? האין כל כניסה לגוף שלנו מסמנת אותנו כמי שנתנו "לדבר הזה לקרות להן?"

כשנשאלה סיה על בחירתה להסתיר את פניה היא ענתה שהיא לא רוצה שיזהו אותה, אך עם מי? עם מה?

אני זוכרת את עצמי כילדה צופה עם אמא בסלון ב"ערב חדש" כשעוד אשה מספרת על "המקרה ששינה את חיה לעד", כשעיניה מחוקות וקולה מעוות. אני זוכרת אותי שואלת למה ואת אמי עונה "כדי שלא יזהו אותה", ואני מתקשה להבין, "אבל היא לא עשתה שום דבר רע, להיפך, אולי אם היה אפשר לדעת מי היא היה אפשר לעזור לה, לתת לה חיבוק". עוד זוכרת את אמא שלי נבהלת מהרעיון ואותי מבינה, בעודי קטנה, שאשה שנפגעה היא נגועה, ושאם יתגלו פניה הן יפסיקו להתקיים, והיא תהפוך ללא-אדם.

נשים שמתלוננות לרוב מסומנות כממאירות גם בעינינו, אחיותיהן. אנחנו תומכות בהן ממרחק בטוח ובכפפות סיליקון מקפידות לא להידבק. ותסמיני המחלה הם חד-משמעיים. אובדן קול, טשטוש ראיה, כאב לב. ומי מאיתנו לא מבקשת לעצמה לב יותר אלסטי? וכמה מאיתנו בוחרות בהסתר פנים?

בביקור האחרון שלי בניו יורק גיליתי ששדות תעופה אמריקאיים מתפארים במכשיר סריקה גופנית חדשני למטרות בטחון שמחליף את גלאי המתכות הישן. המכשיר הזה מאפשר למי שיושב בחדר הבקרה לקבל סקירה מדוקדקת של קווי המתאר של כל גוף שעובר תחתיו, עד כדי מיפוי של האיברים, ומשתמש בטשטוש תווי הפנים כדי למנוע זיהוי. אחרי שהבנתי מה המכשיר עושה, סירבתי לעבור תחתיו, למרות שידעתי שהוא רק מדמה את מה שאני עוברת בכל יציאה לרחוב. תהיתי עבור מי הרדוקציה של הגוף לאיברים, המתאפשרת על בסיס מחיקת הפנים, היא לא חוויה מכוננת זהות. האפשרות החלופית היתה לעבור בדיקה ידנית על ידי אדם ולא מכשיר. חבר טרנסג'נדר שפגשנו בנסיעה אמר שהוא תמיד בוחר בבדיקה אנושית, כי כל כמה שהיא לא נעימה ומביכה, המבוכה הזאת מחייבת את האדם שממול לעצור ולהיות נוכח ברגע הזה כאדם עם גוף מול אדם אחר עם גוף, מה שמקשה על אובייקטיפיקציה, או לפחות מסמן אותה ככזו. המכשיר הזה יכול לשמש כמטאפורה לחיברות מיזוגיני, גזעני והטרו-סקסיסטי, שכן הוא מתיימר לשמור עלינו בטוחות מאיום מדומיין, באמצעות חשיפה שלנו לאיום ממשי.

המבוכה שסיה מייצרת כשהיא מופיעה בגבה למצלמה מחייבת אותנו להיעצר. היא משקפת כי כאשה היא מצופה רק להשתקפויות אינסופיות של הדימויים על נשיות. במקום להשתעבד למראה, היא הופכת את גופה למראה ומציבה אותה בפני התעשיה, התרבות והחברה. המראה הזאת לא הופכת אותה לדבר, כמו חושפת את הדרישה מכל אשה להפוך לדבר. במקום להכפיף את גופה לציפיות המתבוננים בה, היא הופכת את גופה למראָה בעלת קול, מה שלוס איריגארי היתה מכנה "מראה מדברת", כזו שמחייבת את הקהל שלה לנוע מצריכה אוטומטית של דימוי להקשבה לקול, קול שאינו מוגבל להדהוד הקול הנשי המיתי.

העיסוק של סיה באלימות נגד נשים הוא שמחייב הסתר פנים. הסירוב שלה לגלות את פניה חושף כי על רובנו לחזור לגוף הראשון שניתן לנו ולהפיח בו חיים, להרשות לו לנוע, להילחם בשדים ללא נשק, כיוון שעד שלא נתפור חזרה את העיניים לבובה שלימדו אותנו להיות, גם אנחנו לא נוכל להישיר מבט.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מעריץ

    תודה רבה על המאמר המרתק ועל הניתוח המעמיק של היצירות של סיה. כגבר, חשתי חוסר הזדהות עם הקליפים ודווקא עכשיו פתאום הם עוצמתיים יותר ואי הנוכחות של סיה רק מסקרן יותר. אולי היא כבר איבדה את פניה שלא כמו הילדה בת 12 שעדין "תמימה" ואותנטית כילדה.