הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
ישראל והפצצה: מבט מאיראן לעיראק ובחזרה
לחזור מאיראן לעיראק
כדי לדבר על הקונספציה הישראלית בנושא איראן היום חייבים לחזור שנייה למה שקרה לנו עם שכנתה בפעם הקודמת.
ערב מלחמת המפרץ השנייה, כשבישראל עוד זכרו את אימת החדר האטום של מלחמת המפרץ הראשונה, הרוב לא היסס לשמוח שבוש החליט לתקוף את העיראקים. בין היתר, אמרו לנו אז, שאם רק "יוחלף" בכוח הרודן שבמרכז המערכת, מצב הביטחון שלנו באזור ישתפר לאין ערוך (אותה הקונספציה שכשלה במלחמת לבנון ה-1).
זה היה אחרי פיגועי 9/11 (תהרגו אותי מה הקשר לעיראק, חוץ מניצול הזדמנות ורגשות נקמה), והאמריקנים טענו בנחרצות שבעיראק מחזיקים נשק להשמדה המונית. בעצם גם בישראל היו בטוחים שיש נשק כזה, ולכן לא היה ממש נראה רע לאף אחד שהאמריקאים והבריטים יתקפו ויחסלו את האיום הזה בשבילנו – אפילו שלא הייתה לכך תמיכה מהאו"ם, ולמרות שבמודיעין חיל האוויר היו גם דעות אחרות.
רק מה, כל החרדה הקיומית מפני הנשק הזה, כך התברר לנו רק בדיעבד, הייתה מיותרת. כיום אין חולק על כך שלעיראקים לא היה בכלל נשק להשמדה המונית, ולמעשה גם לא היו להם טילים בליסטיים שיכולים להגיע לישראל כמו במלחמת המפרץ הראשונה.
לקונספציית הנשק להשמדה המונית ההיא היה מחיר עצום מעבר לחרדה הכללית בישראל. בעקבותיה הועלתה כוננות שפגעה בשגרה וגרמה לשיבושים והוצאות עתק בישראל, בבריטניה, בארה"ב: העברת גייסות ונושאות מטוסים, חלוקת ערכות מגן והוראות לציבור, תרגילי פינוי, חיסונים, אימונים, כוננות בחיל האוויר, ועוד. בעיראק המחיר היה כמובן נורא הרבה יותר. כך, כספים וחיים שהיו יכולים לשפר משמעותית את מצבם של תושבי ארה"ב, אנגליה, ישראל ועיראק בוזבזו על מלחמה מיותרת, חסרת תוחלת, חסרת תועלת, וחסרת שחר. סופה של המלחמה לא היה רק סילוקו של רודן ופושע אחד נגד האנושות (מני רבים שלא מפריעים למערב), אלא גם חיסול המדינה העיראקית, המוני הרוגים אמריקנים ו"עיראקים", פצועים, פליטים, הרס ולבסוף מלחמת אזרחים עקובה מדם וחוסר ביטחון מתמשך. בכך זרעה המלחמה ההיא את הזרעים למה שקורה שם היום (ע"ע "דאעש"), אפילו שאף אחת מכל האצבעות המאשימות עדיין לא מופנות לסוכנויות המודיעין האמריקניות ולאותה מלחמה, אלא רק לאסלאם הקיצוני.
מכל מקום, ישראל לא רק עמדה מנגד ערב "פרוץ" המלחמה. אינני יודע באיזו מידה המודיעין הישראלי תרם באופן פעיל לאג'נדה הכללית בעד המלחמה, אבל קציני מודיעין בהחלט הונחו לחפש הוכחות לנשק כזה כדי להזינו לשותפים בינ"ל. בכירים בצה"ל טענו בלהט בכנסת ובציבור שלעיראק יש "קרוב לוודאי" נשק להשמדה המונית, והתקשורת ציטטה אותם השכם והערב כאורים ותומים, והפכה את זה לאמיתה שיחית שאיש לא חשב בכלל שיכול להיות שהיא פשוט מופרכת, כפי שהסתבר בתחקירים.
אפילו ב-8 באפריל 2003, שלושה שבועות לתוך המלחמה (שארכה ארבעה שבועות), כשכוחות הקואליציה כבר שלטו כמעט לחלוטין בכל עיראק, ראש אמ"ן עדיין העריך בפני חברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ש"בוודאות גבוהה מאוד יש [בעיראק] נשק להשמדה המונית". בשלבי המלחמה האחרונים, כשכמעט שלא היה עוד צבא עיראקי, צה"ל עדיין הותיר את הישראלים על קצות האצבעות, וקבע שיש לעיראקים עוד 50-100 טילי קרקע-קרקע ארוכי טווח (כשלמעשה לא היה להם אפילו אחד מלכתחילה).
היום, אחרי שבארה"ב ובישראל קמו ועדות חקירה בנושא, כבר ידוע שההערכות מלאות הביטחון ההן לא התבססו על אף ראייה (חלק טפלו את הטעות בעריק עיראקי אחד, אבל גם אז פירוש הדבר הוא שהמודיעין העריך שיש מגוון סוגי נשק להשמדה המונית "בסבירות קרובה לוודאית" על בסיס מקור בודד).
המודיעין בישראל
בישראל, הכנסת הקימה ועדת בדיקה כדי למצוא את שורשי הערכת הכזב שהביאו להיערכות האדירה ההיא. הוועדה מצאה רצף ארוך של הערכות בביטחון מופרז שלא נשענו כמעט על אף ראיה, אלא נלקחו כמובנות מאליהן. היא גם טרחה להמליץ המלצות, אלא שהן מעולם לא יושמו.
ד"ר שמואל אבן, אל"מ באמ"ן לשעבר וכיום חוקר במכון ללימודי ביטחון באוניברסיטת ת"א, מתאר מסורת שלמה של (מיס-)קונצפציות מודיעיניות מלאות-ביטחון הגורמות להערכות שגויות בישראל, ומסורת שנייה של התעלמות מהמלצות של ועדות שבודקות אותן בדיעבד בעקבות הנזק העצום שהן גורמות. בין היתר הוא מזכיר את כישלונות המודיעין במלחמת 73', טבח סברא ושתילא, תכנית הגרעין הלובית, ויכולותיו של חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה. שוב ושוב אותו סיפור: הערכה שגויה, נזק אדיר, ועדת בדיקה, לא מיישמים את ההמלצות.
לרשימה שלו אפשר להוסיף את ההערכות שמדינות ערב לא מוכנות למלחמה עם ישראל (1966-7 ושוב ערב מלחמת 1973), ואת פרוץ האינתיפאדה הראשונה, שבה השכנוע היה עמוק כל כך, שאפילו כשכבר "פרצה" המשיכו להעריך שזה רק גל מחאה חולף. המודיעין גם לא חזה את ניצחון חמאס בבחירות לרשות הפלסטינית, ולא את השתלטות חמאס על עזה, וגם לא קרא נכון את התסכול הפוליטי במצרים והשאיפות לחירות שהביאו למחאה שהחליפה את מובראכ, ואת דאעש.
אגב, המחאה המצרית היא הוכחה מהזמן האחרון שבמודיעין עדיין לא מקשיבים לקולות החריגים שהצביעו על אפשרות כזאת (גם אצלי בבלוג, עשרה חודשים קודם לכן הצעתי תרחישים שונים, בלי שהכרתי אז מחקר נוסף שחזה את זה שנתיים קודם לכן). יותר מזה, שישה ימים לתוך ההפגנות, שלושה ימים אחרי שהצבא המצרי כבר החליט לא לעצור בעד המפגינים, במודיעין בישראל עדיין העריכו ששלטון מובראכ עוד לא אבוד.
ושוב לאיראן
לכן חשוב שנדאג שמא הממשלה או המודיעין לא אומרים לנו בדיוק את (כל) האמת גם על איראן, או לא יודעים, או שוגים. נזכיר שכבר ב-2003 אמרו לנו שאיראן תהיה גרעינית ב-2007; ב-2007 אמרו 2009, ואחר כך 2011, ואז 2015. תמיד היא לכאורה על הסף.
אלא שלמעשה, יש גם לא מעט ראיות (וסברות) שאיראן בכלל לא הולכת לשם. אני לא מדבר על כל מיני תיאוריות קשר, אלא על המומחים המובילים בעולם: מומחי סאב"א וארגוני מודיעין, הן ישראלים והן אמריקנים. ראשית, לפי פרופ' אבנר כהן, המודיעין הישראלי בכלל לא בטוח שיש לאיראן תכנית כלשהי לייצר נשק גרעיני. שנית, נזכיר שראש המוסד היוצא האחרון קבע מיד עם צאתו שהדחיפות בנושא איראן מופרזת, שלאיראן לא תהיה פצצה בשנים הקרובות, והעריך שתקיפה ישראלית תהיה אסון (נתניהו בתגובה נזף בו על שהעז לומר אמת לציבור, או חלילה לפחות לפתוח דיון ביקורתי בנושא הקדוש). שלישית, בזכות ההדלפה של ויקיליקס מתברר שבכירים אמריקנים הסכימו איתו (זאת, בזמן שמנהיגים באזור, לא אזרחיהם כמובן, דוחפים לתקוף באיראן).
רביעית, ההערכה המודיעינית האמריקנית בנושא היא מאוד מסויגת, לשון המעטה. עד לפני כמה שנים, כל עשרות סוכנויות המודיעין האמריקניות קבעו פה אחד שאין כל ראיה שלאיראן יש בכלל תכניות לייצר נשק גרעיני, הערכה שמומחי הגרעין של האו"ם שנמצאו באיראן תמכו בה. הנשיא בוש תיאר בספרו איך ההערכה הזאת הכעיסה שותפים פוליטיים, ומקור אחר טען שיש לחץ מאחורי הקלעים לעכב ואף לשנות את ההערכה המקצועית. ואכן, הערכה מאוחרת יותר מ-2011 הייתה שונה למדי.
כשם שהדו"ח הראשון בקושי סוקר בישראל, הסקירה החדשה סוקרה בצורה מעוותת. הכתבה על ההערכה החדשה זכתה ב"הארץ" לכותרת המטעה "הערכת המודיעין הלאומית האמריקאית: איראן חוזרת לתוכנית הגרעין הצבאי", ובכותרת המשנה: "טענה זו הפוכה להערכת המודיעין הקודמת של ארה"ב, מלפני שלוש שנים, לפיה איראן נטשה את תוכנית הגרעין הצבאית ב-2003". אלא שזה מאוד לא מדויק. ה"וושינגטון פוסט" כותב שהאמריקנים לא חוזרים בהם מהדו"ח של 2007: "ההערכה החדשה לא מפריכה לגמרי את הממצאים הקונטרוברסאליים של הדו"ח מ-2007, שקבעה שהמנהיגים באיראן עצרו את חקר ההתחמשות הגרעינית ב-2003". במקום אחר הוא מוסיף שהדו"ח החדש פשוט איננו חד-משמעי לגבי תוכנית גרעין צבאית: "ההערכה הנוכחית אומרת שטהראן כנראה חידשה את המחקר בנשק גרעיני, אבל לא מגיע למסקנה שיש תוכנית צבאית שלמה לבניית פצצה אטומית. הוא אף מוסיף ש"האופי האיטי והמפוזר של המאמץ משקף ויכוח חדש בתוך הממשלה [האיראנית] באשר [לשאלה] אם לבנות פצצה".
וחמישית, למי שהאמריקנים לא מספיקים לו, גם המוסד כותב דברים דומים. משום מה, הכותרת הראשית של ה"גרדיאן" בשבוע שעבר לא עשתה כותרות בישראל, אבל מכתבתם, המתבססת על הדלפת מסמכים ענקית מארגון הביון הדרום-אפריקני, עולה שהערכת המוסד סותרת את הערכות נתניהו לגבי איראן. איך זה לא היכה גלים ערב הנאום שכאילו אמור לעצור במילותיו את תוכנית הגרעין הצבאית (אם יש כזאת), לא ברור לי.
במילים אחרות, אין לפנינו כל ראיה התומכת בטענות לגבי המאמץ לנשק גרעיני באיראן, באופן שמזכיר מאוד את הביטחון המופרז שבו נשמעו הערכות דומות לגבי נשק להשמדה המונית בעיראק, שעליהן איש מעולם לא התנצל או נתן את הדין. הדבר המדהים הוא שממש אותם אלו שהבטיחו לנו אז בלי להניד עפעף שנמצא אקדחים מעשנים בלב בגדאד, או שמצבנו האזורי ישתפר, טוענים עכשיו שחייבים להפציץ גם באיראן. יוצאי אותן סוכנויות שלא התחרטו לרגע על המספרים העצומים שנהרגו או איבדו קרובים, או את בריאותם, או ביתם, או על הפאניקה והוצאות העתק בישראל, רצים שוב לטלוויזיה לעוד פאנל שבו "על דבר אחד לא היה ויכוח: התוכנית הצבאית-גרעינית של אירן נמצאת בשלב מתקדם ביותר". וואלה? אם אין ויכוח על זה, יש לנו בעיה.
סוף דבר: ומה אם בכל זאת
רבים יטענו שצריך להיות מוכן לגרוע מכל, וכל דבר אחר הוא שאננות, כי המחיר עלול להיות נורא. צודקים. אבל גם מצד שני, כמו שמלחמת המפרץ השנייה מלמדת אותנו בפרספקטיבה של זמן, הערכת יתר יכולה להיות מסוכנת בדיוק כמו הערכת חסר. פעולות הפוכות יוצרות מתח, קונפליקט וסכנה, שהצד השני מפרש ופועל לפיהן. אנחנו לא רק מגיבים למציאות, אנחנו יוצרים אותה. חוץ מזה שזה עולה הון עתק שאפשר לעשות בו דברים אמיתיים ולא מדומיינים, ושהשיח הציבורי יכול לגעת בעוד דברים חוץ מאיראן.
כאן אני מציע תרגיל פשוט – לשאול את עצמנו בכנות: האם אי פעם נאמין לאיראן? נניח שהאיראנים מוותרים על הגרעין ומסכימים מחר בבוקר לכל דרישותינו – ממש כל דרישה שרק תוכלו לדמיין – האם אז תאמינו להם? האם יש משהו שהם בכלל יכולים לעשות שאחריו נכריז שאיום הגרעין האיראני חלף לעד? כי אם אנחנו עדיין נתעקש שיש איום ושחייבים פעולה צבאית ולא משנה מה איראן תעשה, אז זה בכלל לא קשור אליהם. זה קשור לעצמנו ולחרדה הקיומית שלנו מפני שואות וצילן.
ואז נשאל: ומה אם הם כבר קיבלו החלטה כזאת?
*גירסה קודמת של הטקסט הופיעה באתר ג'ייניוז (2011) ובבלוג של הכותב (2010)
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.
השורה התחתונה עונה על השאלה שלך לא? כמו ב-2010 ו-2011, גם עכשיו מדובר בעיקר בעשיית שרירים רטורית. מה שיש כאן זה עימות אסטרטגי ארוך טווח מול מעצמה רביזיוניסטית. זה בהחלט לא פשוט אבל גם לא תרחיש יום הדין. צריך להפריד בין הטונים הגבוהים שבהם משתמשים הנצים בישראל ובאמריקה לבין מה שקורה בשטח.
ברור לכל בר דעת שהאיום האיראני הוא לא יותר מספין להסתה אלימה מבית היוצר של נתניהו. גם איראן גרעינית אינה מהווה איום קיומי על ישראל.
אבל אייל, לאיראן יש יכולת סף גרעינית מאז 2008.
השאלה בסוף המאמר מצביעה על הכשל של המאמר כולו.
"כאן אני מציע תרגיל פשוט – לשאול את עצמנו בכנות: האם אי פעם נאמין לאיראן? נניח שהאיראנים מוותרים על הגרעין ומסכימים מחר בבוקר לכל דרישותינו – ממש כל דרישה שרק תוכלו לדמיין – האם אז תאמינו להם? האם יש משהו שהם בכלל יכולים לעשות שאחריו נכריז שאיום הגרעין האיראני חלף לעד? כי אם אנחנו עדיין נתעקש שיש איום ושחייבים פעולה צבאית ולא משנה מה איראן תעשה, אז זה בכלל לא קשור אליהם. זה קשור לעצמנו ולחרדה הקיומית שלנו מפני שואות וצילן."
כמובן שלעולם לא נאמין לאיראן. מי שרוצה להאמין למשטר האיראני – בנושא כל שהוא, שלא לדבר על נושא הגרעין – שיתפנן לו, אבל הוא לא נמצא בחברה טובה בלשון המעטה. למזלנו, גיאופוליטיקה לא מבוססת על אמון, אלא על גזרים ומקלות ומחויבויות ברות-אכיפה. ובהחלט, יש מספר מספר דרכים להבטיח בהסכם שאיראן לא תוכל לדהור בהמשך לקראת נשק גרעיני. לא ברור עדיין האם המתכונת של ההסכם שעלול להחתם בקרוב מבטיחה זאת, אבל נותר לחכות ולראות.
לגבי סוגיות אחרות במאמר. ראשית, ידוע בוודאות – והדבר כבר נכתב בדו"חות סבא"א, שלאיראן הייתה תכנית גרעין צבאית מובהקת לפחות עד 2003. כלומר, כל הדיבורים על זה שנשק גרעיני זה לא דבר שהם שואפים להשיג ולמעשה שיש איסור דתי על כך, הם עורבא ופרחא. שקרים בוטים. שנית, אף אחד לא טוען שכרגע האיראנים עסוקים בפיתוח ראשי הנפץ הגרעיניים עצמם. את זה הם עשו עד 2003, והפסיקו בעקבות הפלישה לעיראק (שהמאמר מבקר), כי היא גרמה להם להבין שזה מסוכן מדי בשלב זה. הם כרגע, מצד אחד, מעשירים את כל האורניום שנדרש להם כדי שברגע שיחליטו על כך, יוכלו לבנות ראש נפץ גרעיני במהירות רבה, ומצד שני, מפתחים באובססיביות טילים בליסטים יותר ויותר ארוכי טווח, עם יכולת נשיאה של רש"קים עצומים. כלומר, הם מנסים להיות מדינת סף גרעינית. עד כמה משטר איראני על סף גרעין זה דבר מסוכן אפשר ללמוד מההצהרות האיראניות – למשל של הנשיא לשעבר רפסנג'אני, אחד ממנהיגי הפלג המתון (מדגיש, מתון) באיראן: "If one day … Of course, that is very important. If one day, the Islamic world is also equipped with weapons like those that Israel possesses now, then the imperialists' strategy will reach a standstill because the use of even one nuclear bomb inside Israel will destroy everything. However, it will only harm the Islamic world. It is not irrational to contemplate such an eventuality"
http://www.globalsecurity.org/wmd/library/news/iran/2001/011214-text.html
הסכנה האירנית, המוצהרת על ידה חזור והצהר, היא עובדה שאינה במחלוקת. גם העובדה שמדינת ישראל בלבדה אינה מסוגלת למנוע את הכנה – מוכרת אצל כל השפויים ( מימין ומשמאל ). המחלוקת היא בדרך הטיפול בבלימת הסכנה. האם הדרך לעשות זאת "מן המקפצה" ולהלחם בכל ידידינו האמיתיית שעדין נותרו לנו או לעשות זאת בחשאי כמו "אנשי הדממה". השיטה בה נוקטים כיום איננה ראויה והסכוי להישגים באמצעותה קלושים ביותר עד אפסיים.
לאירן הנוכחית קשה מאד להאמין – רק אם וכאשר יוחלף שלטון ה"ייאטולות" בשלטון אזרחי לברלי, ניתן יהיה להחזיר את האימון שהיה בעבר. להזכיר לכולנו שהוגי רעיון הגרעין האירני וקידום השלבים הראשונים למימושו נעשה בסיוע ובתמיכה של מדינת ישראל.
איראן שחקנית שלילית באיזור, איראן גרעינית סכנה לישראל ולשכנותיה.ראה מה קרה היום עם מדינות המפרץ .אינני מוכנה לקחת סיכון!
וגם אם איראן תהא גרעינית יווצר אז מאזן אימה בינה ובין ישראל הגרעינית. מאזן הקיים מזה 70 שנה בין ארה"ב ורוסיה