הלוואי שהבן שלי יהיה מה שהוא רוצה

באחרונה חזר החינוך המקצועי לכותרות, בין התוכנית של נתניהו ובנט שזכתה לביקורת בתוך הממשלה, ל"פנים אמיתיות" של אמנון לוי שהראתה את הצדדים הפחות יפים של החינוך המקצועי, לפרסומות משרד החינוך בכיכובה של רותם אבוהב – הקוראות לתלמידי ישראל להצטרף למסלול הטכנולוגי וללמוד אדריכלות ותעופה כבר בתיכון.

תומכי החינוך המקצועי, פוליטיקאים המספקים כדוגמה את משכורתו הגבוהה של פחח או רתך "ממוצע", או אנשי חינוך מהצד השמאלי של המפה הפוליטית כדוגמת עמיר עמר ("הלוואי שהבן שלי יהיה פחח", "דה מרקר" 22.02.15), הקושר בין חינוך מקצועי וחינוך לערכים וטוען שהבעיה העיקרית בחינוך המקצועי היא היעדר התקצוב וקיצוצים שנעשו בו בשנים האחרונות – אלה וגם אלה מפנים אל גרמניה בבואם לתת דוגמה למהו חינוך מקצועי נכון למאה ה-21. מפנים, אך לא מספקים נתונים.

אז הנה כמה עובדות. מערכת החינוך בגרמניה שונה מאוד ממערכת החינוך בישראל. ברוב מדינות גרמניה, לאחר כיתה ד' התלמידים מתחלקים על פי היכולות האקדמיות שלהם לשלושה בתי ספר שונים, אחד מהם מספק תעודה המאפשרת המשך לימודים גבוהים והשניים האחרים מספקים תעודה המאפשרת לימודים בקולג' מקצועי או המשך ההתמחות באופן פרטי במקרה הטוב ותשע שנים של חינוך בסיסי במקרה הפחות טוב. זוהי מערכת שנמצאת תחת ביקורת ציבורית קשה, וכך מחקרים של ארגון ה-OECD הראו שהנתון שישפיע הכי הרבה על עתידו החינוכי של הילד הגרמני, הוא הרקע הסוציו-אקונומי של משפחתו. נתון נוסף הראה שילדים להורים עם תואר נמצאים בסבירות של עד פי שלושה להישלח אל התיכון הגבוה מאשר ילדים להורים ממעמד הפועלים.

ברוב מדדי החינוך של השנים האחרונות, גרמניה משתרכת הרבה מאחורי ארצות קטנות ולא עשירות כמו בלגיה ופינלנד. בשנים האחרונות אפילו השמרנות הגרמנית החלה להיסדק עם גלי הגירה שרק הדגישו את ההסללה המובנית בשיטה הנוכחית, ומספר מקומות, ברלין בראשם, שינו את השיטה. בגרמניה מבינים היום דבר מאוד פשוט: חינוך תפקידו להרחיב אופקים, לאתגר את הילד וגם לתת לו כלים עדכניים לחיים – ואת כל זה לא מספקת מסגרת שכל תפקידה הוא לצמצם את הטווח האפשרי למקצוע כזה או אחר בגיל 14.

עולם העסקים והעבודה הוא עולם שמשתנה בקצב מהיר יותר מתוכניות חינוך המאושרות ע"י שרים וועדות באטיות ביורוקרטית צפויה. בשנת 99' ניגשתי למבחן המסכם בבגרות במנהל ואחד המושגים שנדרשנו לזכור לבחינה היה "טלטקסט"; באותם שנים היה לי אימייל וכבר הספקתי לשכוח את מספר האיי.סי.קיו שלי, אבל בבחינת הבגרות "טלטקסט" ו"פקסימיליה" היו המושגים הכי עדכניים.

חינוך לתעודת בגרות וללימודים במוסדות להשכלה גבוהה אסור שיהיו חזות הכל, אפשר ורצוי לקיים מסגרת בתוך התיכונים העיוניים שתאפשר לכל המעמדות בחברה הישראלית את הזכות להתנסות במקצוע כזה או אחר מצד אחד, אך תייצר סביבה שיוויונית וצודקת – כאשר המצב הכלכלי או רמת ההשכלה של הורי הילד/ה ישפיעו כמה שפחות על עתידו.

בנימה אישית, כבוגר תיכון מקצועי ובוגר תנועת הנוער העובד והלומד, אני מקווה שהבן שלי יזכה להיות מה שהוא רוצה.