האם המזניחה והאם המפריזה: היגיינה בתקופת המנדט

האם המזרחית אופיינה על ידי המוסדות הרפואיים כמזניחת ילדיה ולכן זקוקה להנחייה, ואילו האם האשכנזיה אופיינה כמפריזה בטיפול בילדיה ולכן היה צורך לעצרה ולא להנחותה. מנקודת מבטן של האמהות עצמן, הן המזרחיות והן האשכנזיות, הדברים נראו בדיוק הפוך. קטע נוסף מספרה של דפנה הירש
דפנה הירש

חברת סגל במחלקה לסוציולוגיה, למדע המדינה ולתקשורת באוניברסיטה הפתוחה, ומלמדת בתכנית לתואר שני בלימודי תרבות. מחקריה עוסקים בתרבות חיי היום-יום בפלשתינה ובישראל, ומתמקדים בסוגיות הנוגעות לגוף, מגדר, אתניות ואוכל.

בבסיס תהליך המדיקליזציה היתה ההנחה שנשים הן אמהות לקויות בהגדרתן, ועל כן זקוקות להדרכתם של מומחים. מחקרים שעוסקים בתהליך המדיקליזציה של הטיפול בילדים, הן בארצות אירופה ואמריקה והן בהקשרים קולוניאליים, מצביעים על שתי הבניות מרכזיות של טיפוסי אמהות בשיח הרפואי: האם המפריזה והאם המזניחה. במיוחד בהקשרים הקולוניאליים תרם השיח הרפואי – למרות טענתו לחסד, לאוניברסליות ולקִדמה – לחיזוקן של ההיררכיות הגזעיות באמצעות הסטיגמה שהטילו על הפרקטיקה המקומית ועל דמותה של האם הילידית, שתוארה בדרך כלל כמי שמזניחה את ילדיה, אף שהיו מקומות שבהם היא הואשמה בהפרזה. גם בשיח הרפואי העברי על האמהוּת הלקויה תפסו שתי ההבניות האלה מקום מרכזי, אולם הן יוחסו לשתי קבוצות בתוך החברה היהודית: יוצאי אירופה והמזרחים. כך כתבה, למשל, ד"ר שרה ברמן, הרופאה המפקחת על התחנות מטעם 'הדסה' בשנות הארבעים:

אני מחלקת את האוכלוסיה המגוונת שלנו לשתי קבוצות גדולות. קבוצה שמפריזה בטיפולה בילדים, מעניקה להם מותרות ולעתים קרובות מזיקה להם ע"י טיפול=מופרז. הקבוצה הזאת זקוקה למעצור ולהדרכה שיכוונו את הטיפול המופרז לטיפול ראציונאלי מועיל. תפקידה של הרפואה המונעת כלפי האמהות מהקבוצה הזאת היא, אפוא, להקל מעולן בגידול ילדיהן.

הקבוצה השניה ממעיטה בטיפול בילדיה. סיבות שונות לדבר: המצבים התרבותיים, הסוציאליים והאקונומיים, לפעמים אדישות, מובנת ובלתי מובנת. כלפי הקבוצה הזאת מחוייבת הרפואה המונעת להשתמש בכל האמצעים להרים את רמת הטיפול, לדרוש ממנה יותר התמסרות לילדיה ולעורר בה את השאיפה לילדים במצב בריאות טוב.

האם המפריזה, שילדה פעמים מעטות והקדישה את מלוא מרצה לטיפול בילדיה, היתה במפורש או במובלע ממוצא אירופי; ואילו האם המזניחה, שילדה ילדים רבים ולא סיפקה להם טיפול מתאים, היתה במפורש או במובלע מזרחית.

להבחנה בין שני סוגי האמהות היה אפוא היבט מעמדי מובהק. בטקסט אחר כתבה ברמן שהבורות של האמהות מהקבוצה השנייה 'מזוהה לרוב עם עוני, עם ריבוי ילדים וצפיפות יתר, עם העבודה של האימהות מחוץ לבית, ולעתים לא רחוקות עם האדישות של ההורים הניצבים בפני מטלות שקשה להם מדי לקיימן'. ההנחה שילדים של אמהות שעבדו מחוץ לבית סבלו מהזנחה חזרה בטקסטים של רופאים, של אחיות ושל פעילות חברתיות. עם זאת, בשיח הרפואי הוכפפה ההבחנה המעמדית להבחנה 'חזקה' ממנה – זו האתנית. האם המפריזה, שילדה פעמים מעטות והקדישה את מלוא מרצה לטיפול בילדיה, היתה במפורש או במובלע ממוצא אירופי; ואילו האם המזניחה, שילדה ילדים רבים ולא סיפקה להם טיפול מתאים, היתה במפורש או במובלע מזרחית. אף שברמן לא ציינה את מוצאן של הנשים, תכונות כמו ריבוי ילדים, צפיפות, אדישות ובייחוד 'חוסר ידע בהיגיינה מודרנית ותזונה' היו תכונות שבשיח הרפואי ההיגייני זוהו דרך קבע עם האוכלוסייה המזרחית. אמהות מזרחיות הוצגו בשיח הרפואי לא רק כמי שמזניחות את ילדיהן, אלא גם כמי שאינן מכירות בצורך בטיפול הולם.

הקידוד האתני של שתי ההבניות של דמות האם פירושו היה שפרקטיקות ספציפיות של טיפול בילדים פורשו באופן שעלה בקנה אחד עם הדימוי הרווח ביחס לקבוצה, ולא לפי קריטריונים סטנדרטיים של הזנחה או הפרזה. עבודה מחוץ לבית של אמהות ממוצא אירופי, בייחוד כאלה שהשתייכו לאליטה של היישוב – נשות ההתיישבות העובדת – נתפסה כביטוי של אקטיביות ולא של הזנחה. בקטע שמשקף את ההנחות המוקדמות ביחס לאמהות אלה, טען ד"ר גרינפלדר כי הנתונים על תמותת התינוקות בעמק מבטאים את ההצלחה המוחשית שאפשר להפיק מ'אוכלוסייה הומוגנית, הגבלת גיל הולמת של הורים צעירים, וסטנדרט גבוה של ציוויליזציה שנלקח מהארצות המתקדמות והורכב על התנאים החלוציים'. לדבריו, האמהות מקבוצה זו היו דרוכות ורגישות להנחיות בתחום הטיפול בילדים, והיות שהתברכו בגורמים מסייעים כגון הגנה בעבודה (labor protection), אפשרויות תעסוקה ותשוקה לעבוד, הן אהבו לעבוד למען הקהילה שלהן, שלא כמו רוב האמהות המזרחיות, שהעדיפו 'בטלה מרגיעה', המובילה לשרירים מדולדלים ושומן. לעומת זאת את הנוהג של הנשים המזרחיות להרים את התינוק על הידיים ולהיניק אותו בכל פעם שהוא פורץ בבכי לא פירשו האחיות כפינוק, אלא כאי-הבנה של צורכי התינוק.

תחרות 'הילד הבריא' בבית הסתדרות הנשים ויצ"ו, חיפה, שנערכה ביזמת רופא 'הדסה' ד"ר ניסנבוים, 1924. מתוך: נסים לוי, בשירות הקהילה (1997)
תחרות 'הילד הבריא' בבית הסתדרות הנשים ויצ"ו, חיפה, שנערכה ביזמת רופא 'הדסה' ד"ר ניסנבוים, 1924. מתוך: נסים לוי, "בשירות הקהילה" (1997)

אמנם, לא רק ההזנחה נתפסה כבעלת השלכות הרות אסון על הבריאות הגופנית והנפשית, אלא גם הטיפול המופרז. האם המפריזה התאפיינה בדאגת יתר, בטיפול אינטנסיבי מדי ובפנייה מוגזמת לרופאים. התוצאה היתה ילדים מפונקים, לא עצמאים ועצבנים. באחדות מהתחנות, בייחוד כאלה שעם המבקרות בהן נמנו נשים ממוצא אירופי, התקיימו לעתים אירועי הסברה שעסקו בשאלת ההפרזה. בשיחה שהכינה אחות בריאות הציבור חמדה הילפר על 'ההפרזה בכלכלה', היא טענה כי

רבות דברנו כבר ושמענו על הכלכלה לתינוקות מה צריך לתת להן, איך להכין את כלכלתן, ואיך להתאים לכל גיל וגיל במיוחד. הפעם נדבר על הצד השני של המטבע כלומר: עד כמה אין צורך להפריז בכלכלתן ועד כמה יש להזהר בהרגלי האכילה של הילד. כשם שהלקוי הראשון הכלכלה בלתי מספקת עשויה להביא תקלה רבה בהתפתחותו הגופנית של הילד, כן מן הצד השני הפרזה בכמות האוכל והקנית הרגלי פנוק מיותרים משפיעים לרעה לא רק על מצב בריאותו של הילד, כי אם ובעיקר על התפתחותו הרוחנית.

האמהות המפריזות הוצגו כמי שנוטות לשכלל את הוראות הרופא והאחות ולעתים אף לנסות בעצמן צורות טיפול שונות. בשנת 1934 הכינה בפתח תקווה הרופאה ד"ר מרתה פרל תכנית עבודה לחינוכן של האמהות שמטרתה היתה 'תקון נפש האם'. הבעיות המרכזיות שהוזכרו בהקשר זה היו פינוק יתר, האכלת יתר והנטייה לפקוד את הרופא בכל מקרה פעוט. 'הדסה' אישרה את תכניתה של ד"ר פרל, אבל לא השתתפה במימונה.

אמהות אירופיות נתפסו כמי שמבינות את הצורך בהדרכה מן הממסד הרפואי ומסוגלות לחפש בעצמן טיפול הולם לילדיהן. האם המזניחה, לעומת זאת, לא הכירה בצורך לקבל טיפול או הנחיות מן הממסד הרפואי, ומשום כך צריך היה להכפיף אותה למשטר אינטנסיבי של חינוך ופיקוח של האחיות.

אולם למרות הטענה שאמהות משני הסוגים זקוקות להדרכה ולתיקון, שתי ההבניות לא היו שוות מעמד, לא רק מבחינת הדמות השונה של האם שהיתה מובלעת בהן, אלא גם מבחינת היחס שהשתמע מהן בין האמהות לממסד הרפואי. אמהות אירופיות נתפסו כמי שמבינות את הצורך בהדרכה מן הממסד הרפואי ומסוגלות לחפש בעצמן טיפול הולם לילדיהן. למעשה, בעייתה של האם המפריזה היתה טיפול יתר שהתאפיין, בין השאר, בפנייה תכופה מדי למוסדות הרפואיים. חלק מהטיפול היה אפוא מניעת טיפול. כך כתבה ד"ר ברמן על הסוג הראשון של האמהות:

ממה שנאמר לעיל ברור, שעם אוכלוסיה כה מגוונת, תפקידו של הרופא בתחנה גם הוא מוכרח להיות מגוון: עזרתו צריכה להיות בהתאם לצרכים השונים של הקהל המגוון. לאנשי הקבוצה הראשונה הצמאים לטיפולים ובדיקות, כל בדיקה נוספת וכל טיפול נוסף יוסיפו למותרות, שבלאו הכי הם מעניקים לילדיהם ומכל נקודות השקפה, על הרופא להמנע מטפל בקבוצה זו.

האם המזניחה, לעומת זאת, לא הכירה בצורך לקבל טיפול או הנחיות מן הממסד הרפואי, ומשום כך צריך היה להכפיף אותה למשטר אינטנסיבי של חינוך ופיקוח של האחיות. השיח הרפואי שיקף אפוא את התפיסה שכלל האמהות היהודיות נזקקו להדרכה, אך גם כונן ניגוד והיררכיה בין אמהות ממוצא אירופי לאמהות מזרחיות.

רחל פסח מדריכה נשים בתחנה. באדיבות אילנה וד"ר חגי רוזנברג
רחל פסח, אחות בריאות הציבור, מדריכה נשים בתחנה. באדיבות אילנה וד"ר חגי רוזנברג

האמהות המזרחיות נתפסו כקהל היעד החשוב ביותר לעבודת התחנות. בתפיסה שנשים שבאו מאירופה חשו צורך בהדרכה רפואית היה מן האמת, לפחות ביחס לאלה שנחשפו לתהליך המדיקליזציה של הטיפול בילדים עוד בארץ המוצא. לעתים באה הדרישה להקמת תחנה בשכונה מהאמהות עצמן. כך למשל בשנת 1927 פנו ללנדסמן נשות שכונת בת גלים בחיפה, שבאותה תקופה גרה בה אוכלוסייה אמידה ממוצא אירופי, בבקשה ש'הדסה' תפתח בשכונתן תחנה. אולם לנדסמן דחתה את הבקשה וכתבה לפונות שמכיוון שסוג האמהות בשכונתן הוא 'משכיל בעיקרו', טיפולן בתינוקות 'משביע רצון'. כתבה לנדסמן:

הן [נשות בת גלים] תמיד מוכנות לעשות כל מיני התאמצויות כדי לראות את האחות הציבורית לשם פתרון שאלות שונות. ולמעשה יודעת הנני שהתינוקות בבת-גלים כמעט 100% בריאים ונורמלים. אני בטוחה שהנכם מסכימים אתי: כי ראשונה עלינו לתת את שירותנו ולהפנות את תשומת לבנו לאותן האמהות שעוד טרם הגיעו לידי הכרת צרך כזה, ולא עוד, אלא מתנגדות ומעמידות לנו מכשולים וקשיים בהוראתנו אותן את היסודות האלמנטריים של הטפול בילדים, ההיגיינה וכו'. ולמעשה עזובה, הילדים נמצאים במצב ירוד מאד, רשלנות, אמונות שווא וכו'. אמהות מסוג זה יש לנו הרבה וגם בחלקים שונים של העיר חיפה. האחיות הציבוריות שלנו בחיפה מבלות את רוב זמנן בשכונות הללו.

לנדסמן לא פירטה כיצד היא 'ידעה' שכל התינוקות בבת גלים 'בריאים ונורמלים'. ייתכן שהיא ידעה מה מצב התינוקות בשכונה על סמך הביקורים שערכו הנשים בתחנות מרוחקות, וייתכן שדבריה מבטאים את ההנחות המוקדמות שלה על נשים אשכנזיות מן המעמד הבינוני. על כל פנים, דבריה משקפים את טבען היחסי של ההנחות המוקדמות של הממסד הרפואי ביחס לקבוצות שונות של נשים. בהקשרים מסוימים תוארו הנשים האירופיות כמי שנוהגות להפריז בטיפול בילדיהן ומשום כך זקוקות להדרכה, ובהקשרים אחרים – בעיקר כאשר הושוו אל האמהות המזרחיות, בהקשר של סדר העדיפויות בהקצאת המשאבים – הן תוארו כמי שכבר יודעות כיצד לטפל בילדיהן ועל כן אינן זקוקות להדרכת האחיות.

מקרה זה מלמד כי תפיסתו של הממסד הרפואי את שתי קבוצות הנשים עמדה ביחס הפוך לתפיסתן העצמית. דווקא נשים מזרחיות ואורתודוקסיות, שנתפסו כמי שאינן יודעות כיצד לגדל את ילדיהן, ראו עצמן כמי שיודעות לעשות זאת על סמך ניסיונן (או ניסיונן של נשים קרובות להן), ועל כן לא חשו שהן זקוקות להתערבות של גורם חיצוני כמו האחות. ואילו נשים ממוצא אירופי, שהפנימו את התפיסה שעמדה בבסיס תהליך המדיקליזציה של האמהות, חשו שאינן יודעות כיצד לטפל בילדיהן ועל כן נזקקו להדרכה מקצועית. ניגוד זה בא לידי ביטוי גם במקרה של התחנה ברחובות, שנפתחה בשנת 1924 במטרה להפחית את תמותת התינוקות בקהילה התימנית במושבה. בשנת 1926 הציעה 'הדסה' להעביר את התחנה במושבה לשכונת התימנים, צעד שעורר את התנגדותן של אמהות המושבה. בתגובה כתבה לנדסמן לאחות בתחנת רחובות:

חושבת אני, כי רצוי יהא בשביל הסתדרות נשים עבריות לקרוא לאספה כללית יחד עם האמהות במושבה, ולבאר להן כי מרכז הבריאות הינו בעיקר בשביל המשפחות התימניות, שמספרן הוא בערך 150 (500 נפש). מתוך ההתענינות במשפחות התימניות נוצר הרעיון, בדבר יסוד מוסד כזה על ידי הסתדרות נשים עבריות, והדסה התיחסה לענין הזה ברצון. […] אנו מוצאים מתוך נסיוננו במשך 2 שנות העבודה ברחובות, כי נוכל לעשות עבודה יותר טובה אם התחנה תמצא בתוך שכונת התימנים. בנוגע לאמהות, הרי תנתן להן תשומת לב מספיקה על ידי הסדור שקליניקה לטפול בתינוקות תערך פעם בשבוע במושבה. מוצאים אנו, כי סדור זה יספיק, בהתחשב עם המספר המצומצם של הילדים במושבה, ועם השכלתן של האמהות, והמצב המצוין שבו נמצאים התינוקות, וביחוד כשהאמהות יכולות לבוא בדברים עם האחות הממונה על התחנה בכל עת בפנותן אליה בשכונת התימנים. על האמהות אשר איימו לצאת את הסתדרות נשים עבריות, אני חושבת יש להטיל דמי תשלומים, אם תוספנה לאחרי שתצאנה את הסתדרות נשים עבריות להנות משרות תחנת טפול בתינוקות. אני בטוחה בכל זאת, כי לאחרי שהסתדרות נשים עבריות, הרופא והגב' הסבירו להן את המצב באופן סימפטטי ופשוט, הרי רק מספר קטן של אמהות יהיה נגד הצעתנו. עד כמה שאני זוכרת, הרי האמהות מהמושבה הביטו על המרכז הזה כעל מרכז לטובת העניים והתימנים, וע"כ קשה לי להבין את עמדתן עכשו. למעשה, הרי סדור זה יהא יותר משביע רצון עבורן, כי לא תצטרכנה לבוא אל התחנה עם ילדיהן באותן השעות שבאות הנשים התימניות. (מבינה אני, כי מספר גדול מבין אמהות המושבה הנן מביעות מזמן לזמן את התנגדותן לזה שהן מוכרחות לבוא לקליניקה באותן השעות, שבאות האמהות התימניות). אין אני מתיחסת באהדה לעמדה כזאת כלפי אחיותינו הפחות מאושרות בחייהן, אולם בכ"ז על ידי הסדור הנ"ל, הרי יסוד הענין לטובתן.

מדבריה של לנדסמן קשה לדעת מדוע הנשים שבתחילה ראו בתחנה מוסד שמיועד לנשים עניות ותימניות התנגדו להעברתו לשכונת התימנים. ייתכן שתגובתן ביטאה את התנגדותן למגע בינן ובין הנשים התימניות בתחומי המוסד,ולהשלכה של מגע זה, לדעתן, על דימוין כאמהות. סיפורן מדגים שהתחנות היו מוסד שבו התקיים לעתים מגע כזה, למגינת לבן של הנשים האשכנזיות. אולם גם פיזור התחנות הושפע מן ההפרדה המרחבית בין אשכנזים למזרחים ולעתים קרובות גם בין קהילות מוצא, הן ברמת היישוב והן ברמת השכונה ביישובים המעורבים. האמהות המזרחיות נחשבו לקהל היעד החשוב ביותר לעבודת האחיות ולכן נפתחו תחנות רבות בשכונות שבהן התרכזה אוכלוסייה זו, שהיו לעתים מרוחקות מהיישוב שבשוליו הוקמו.

באנו הנה להביא את המערב"'באנו הנה להביא את המערב': הנחלת היגיינה ובניית תרבות בחברה היהודית בתקופת המנדט"

דפנה הירש

מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. פריץ היקה הצפונבוי

    1)עם התיוג וההכללה.צריך להבין שבשנים בהן מדובר רוב האוכלוסיה חייתה בתנאי מצוקה ועוני שבהם קשה לקיים אורח חיים היגייני גם כשהמידע קיים. עקר בשקבוצות יוצאי העולם האיסלמי האפריקאי-אסייתי. וכמובן גם באוכלוסיה הפלסטינית שרובה הייתה כפריתשל חקלאים קיומיים או נודים-נוודים למחצה.
    2)אם כי אין לזלזל במידע ונסיון החיים של דורות קודמים בנושאי לידה וגידול ילדים ( דודות אחיות בוגרות וסבתות) הרי גם אם אלו כמובן תהליכים טבעיים אין הם נעדרי סיכון . ובכ׳׳ז לא מעט מקרי הריון ולידה דורשים התערבות רפואית. זו לא תמיד תרופת פלא ובאירופה עד להתפתחות הרפואה המודרנית עתירת המכשור והידע המחקרי ,בזמנו, בתי חולים נועדו למעוטי יכולת. בעלי/לות האמצעים קבלו טיפול רפואי וסיוע ללידה בבית. המקרה הידוע של התפרצות,,קדחת הלידה׳׳ זיהומים מסכני חיים של יולדות שנגרמו בשל אי שמירה על אמצעי היגיינה וחיטוי פשוטים .כשהרופא ד׳׳ר זמלוייס התריע על כך לעגו לו עמיתיו ונחשב למטורף.
    דפנה היקרה אפ תקראי תגובתי ,תודה לך. פריץהיקה משיעורי הערבית.

  2. יונה ניצן

    אבל לאבות שהשקיעו את מרצם וזמנם בבניית המולדת ולא כל כך הכירו את ילדיהם לא קראו אז ואני רואה שגם היום:הורים מזניחים. אני באופן אישי למרות שעבודתי והקריירההמקצועית שלי היתה חשובה לי אבל הבן שלי קדם. אבל זו אני ומותר גם אחרת. בייחוד שיש גם אבא. ואבא הוא אבא ולא תמונה על הקיר.למזלי בעלי המנוח חשבכמוני ומידת ההשקעה של שנינו בבן שלנו היתה שווה. מאד מקווה שהוא יקח את זה לחיי הנישאין אם וכאשר ימצא בת זוג