ממשלת ישראל וה-BDS מסכימים: האזרחים הישראלים הם לא פונקציה

בכל זאת היה משהו מיוחד בקיץ 2014. התעכבות על תחושת האין אונים ואפיסת הכוחות ולצדן הנדר של הממשלה שבעצם אין תכלית למלחמה והיא לא נועדה לשפר את המציאות, דורשים יתר חידוד, כדי להבהיר באיזה מצב פוליטי אנחנו נתונים. לפני כמה שנים, באחת ההתבטאויות שלו ביחס לטבח המתמשך של משטר אסד באזרחי סוריה, אמר ראש הממשלה הישראלי בנימין נתניהו שזהו לקח לישראלים לזכור שעליהם להגן על עצמם ולא לסמוך על הקהילה הבינלאומית שתבוא לעזרתם.

אמירתו של נתניהו נשמעה הגיונית לאזרחים רבים בישראל. למרות זיופה הניכר היא קיפלה בתוכה ניתוח שנראה שהדובר כיוון לו בכנות – כמו שלאיש לא אכפת מהסורים הנטבחים, אף אחד לא יבוא לעזרתם של הפלסטינים כשאלה יסבלו גורל דומה. מבצע צוק איתן, שנמשך כחמישים ימים, כמו בא להוכיח שלקהילה הבינלאומית באמת לא אכפת מהרג מסיבי של פלסטינים.

על פי דו"ח של המשרד לתיאום הומניטרי של האו"ם OCHA מספטמבר 2014 מספר ההרוגים הפלסטינים בצוק איתן הגיע ל-2,104 בני אדם: 1,475 זוהו כאזרחים, מהם 257 נשים ו-506 ילדים. זהות 629 בני האדם הנותרים, טרם נקבעה סופית. לפי דו"ח זה אם כן ידוע כבר כי 1,475 בני אדם חפים מפשע נהרגו הקיץ על ידי הצבא הישראלי. בה בעת, צוק איתן גם האיר את העובדה שממשלת ישראל עצמה אינה מכוונת להגן על האזרחים הישראלים עצמם.

ריבונות ניאו-ליברלית מהי?

הכלכלה הניאו-ליברלית היא נומרולוגית באופייה – למספרים יש תכונות שניתן לפרש. ומצד שני העולם הוא גימטרי בתכונותיו – ניתן להמיר כל דבר למספר במסגרת כלכלת הכסף. כדי שמודל כזה יעבוד, נדרש מעבר מכלכלה הנסמכת על עבודת ייצור (פורדיזם בו לרווחה הכלכלית של העובד יש משמעות ישירה על אפשרויות הצריכה ולכן להנהלה יש חשיבות בפיתוח וייעול תהליך הייצור שממנו גם ינבע העושר הכללי), לכלכלה של עבודת רבייה (פוסט-פורדיזם בו עדיין נשמרת תלות ביחסי הייצור והצריכה אבל בשל משטר החוב, התלות מתפרשת על סוכנים שונים, העובד יכול להתרושש, הצרכן נמצא בטריטוריה אחרת – זאת אומרת, רווחה כלכלית לא קשורה ביצרנות אלא באשראי).

המחאה מאז 2011 מבטאת את האירוניה במחאה תחת ריבונות ניאו-ליברלית. המוחים בעצם פונים לשלטון לומר לו "הבטחת ככה ולא קיימת," או "אמרת שאתה כזה אבל בעצם אתה כזה." במקומות שבהם המחאה התחילה (קהיר) והמשיכה (קייב), ההפגנות נועדו להוריד את המסכה משלטון בובה מושחתת – בכיכר א-תחריר היה זה חוסני מובארכּ, הבובה של הצבא, וביברומאידאן ויקטור ינוקוביץ', הבובה של הרוסים. בשני המקרים, הפלת הבובה הביאה איתה את הבובנאי – הצבא שולט במצרים ופוטין פלש לתוך אוקראינה.

אצלנו הדברים ענו להיגיון דומה, גם אם מיד שנייה – המחאה החברתית לא קראה להפלת הממשלה ולכן אפילו לא כוונה נגד שלטון הבובות של ההון. כך ניתן לקרוא את תוצאות בחירות 2013 אשר הביאו עמן מינויה של בובה, יאיר לפיד הפרזנטור של הבנק הגדול במדינה, לתפקיד שר האוצר.

חזרה להפקרת הפלסטינים. בעיצומו של צוק איתן נקרתה הזדמנות למדוד את האדישות מצד הקהילה הבינלאומית כלפי הרג פלסטינים. במקביל להתקפה האחרונה על עזה, נאט"ו התגייס לנהל מערכה דיפלומטית מול רוסיה בעקבות הפלת המטוס המלזי בטיסה MH 17 בידי בדלנים רוסים והרג נוסעיו מעל מזרח אוקראינה. כל הנוסעים וצוות המטוס נספו (193 מתוך 298 ההרוגים היו הולנדים). הפלישה הרוסית לקרים ולמזרח אוקראינה כמה חודשים קודם לכן עם הפלת שלטון הנשיא הפרו-רוסי ויקטור ינוקוביץ', בעקבות ההפגנות בכיכר מאידאן בקייב, שימשה רקע שאִפשר ביצוע המדיניות של נאט"ו באופן מיידי ללא השתהות או המתנה לתוצאות החקירה של חלקי המטוס.

איכשהו, האירועים באוקראינה (הפגנות המונים למען דמוקרטיה, פלישה והרג אזרחים חסרי הגנה), משתלבים בסיפור שלנו כאן. גם בלי המחאה נגד פינוי ההתנחלויות מעזה שלקחה את צבעה מ"המהפכה הכתומה" באוקראינה (2005-2004), מ-2011 ועד 2014 נראה בישראל תסריט בו רבים מהמרכיבים דומים, גם אם הם פזורים בין מדינת ישראל ושטחי הרשות הפלסטינית. שוב – הפגנות המונים למען דמוקרטיה, פלישה והרג אזרחים. אלא שבניגוד לאוקראינה, נאט"ו לא עשתה דבר בצוק איתן. 1,475 אזרחים פלסטינים הרוגים בחודשיים וכוחות נאט"ו, שכזכור הפציצו בזמן המלחמה בבוסניה (1995) ובקוסובו (1999), על פעולות דומות נגד הרג מסיבי של אזרחים, הפעם שתקו.

אז נכון שהמלחמה היא חלק מהמערך הכולל של התעשיות הצבאיות הישראליות – המלחמה המתמדת שמספק הכיבוש היא המעבדה כפי שקרא לזה יותם פלדמן (ראו "מערבון" 9), היא האימון ופלטפורמת הניסוי והמכירה של טכנולוגיות הרג ומעקב כחול-לבן. דוגמה נוחה ניתן היה לראות כשהתעשייה האווירית הודיעה שגייסה 450 מיליון ש"ח בסוף יולי האחרון תוך כדי המלחמה. אבל זה לא מסביר מצד אחד את הממד התיאולוגי-חינוכי שיש לאלימות בחיים של ישראלים ופלסטינים ובאופן פרטני יותר לא מסביר נקודתית לגבי צוק איתן את העניין העקבי שהיה לישראל בהפוגות – מצד אחד חתירה להפסקות אש ומצד שני הסלמה של הפגיעות, והגברת מספר ההרוגים הפלסטינים.

מלחמה ניאו-ליברלית מהי?

ארבעים שנה של ממשלות ימין קיצוני (עם כיס אחד של ממשלת אוסלו שהייתה בסופו של דבר גם היא ממשלה של החונטה הצבאית), תרמו ודאי לגזענות, לבורות, להפרדה ולאכזריות. שתי דוגמאות אקראיות מימי צוק איתן ניתן למצוא בדבריו של שר הכלכלה הישראלי נפתלי בנט בריאיון ל-CNN: "החמאס מבצע רצח-עם-עצמי מסיבי", ובכתובת הכניסה לנתיבות שתוארה בעיתון: "גם היטלר היה ילד".

ההרשאה להרג ניתנת מתוך היגיון הרמטי שרואה בקורבן את תליינו-שלו עצמו (הרג ילדים מתקבל על הדעת לפי הכתובת המצוטטת מכוח העובדה הבלתי-ניתנת לערעור שהיטלר בעצמו גם היה ילד).

את שני הציטוטים יש למקם בהקשר של תוכנית המגירה "שובו בנים" שבוצעה בשטחי הרשות הפלסטינית בגדה המערבית עם פרסום חטיפתם של שלושה נערים מתנחלים. העובדה שהממשלה שיקרה משך שבועיים לאזרחים לגבי מותם המיידי של הצעירים, הייתה חלק מניסיון למצות את הפעולה הצבאית אשר לא היה לה כמעט כל קשר לאיתור החטופים ובוודאי שלא היה בה כל ניסיון לחלצם, מאחר ומותם כבר היה ידוע לחברי הממשלה וראשי הצבא.

בכל מקרה, ציטוטים מפלילים אלה משתלבים בהרס המשמעותי ובהרג חסר ההבחנה של חיי פלסטינים והם נגזרים מתוך משמעות דבריו של נתניהו – שלאף אחד לא יזיז שימותו אלפי פלסטינים. אבל שוב, זה לא מסביר את החתירה לסיום הקרב שיזמה ישראל כל העת.

יש מקום להתעכב על פיטורי סגן שר הביטחון דני דנון במהלך צוק איתן כאשר זה ביקר את ראש הממשלה כאילו הוא אינו תקיף ורצחני דיו. אבל שלילת דבריו של דנון תהיה המפתח להבין את משמעותם. נדמה שדנון פשוט לא הבין מהי מטרת הלחימה ולא היה לו מושג על מה הוא מדבר – הרי אי אפשר להאשים את ראש הממשלה בתת-רצחנות במבצע צוק איתן.

דבר נוסף מעניין, הוא ההשוואה בין נתניהו עצמו לדנון – הרי נתניהו היה סוג של דנון לפני למעלה מעשרים שנה. ההבדל ביניהם הוא שהראשון צעד לפני ארון קבורה שכוון נגד ראש הממשלה ונאם בעצרות הסתה נגדו שהובילו לרציחתו, והשני לא עשה זאת עדיין. השלילה המופשטת מוכיחה שיכול עוד להבשיל תהליך בו נתניהו יידרש לשלם מחיר על "שמאלנותו", כפי שזו עלתה בביקורת מימין על ניהול צוק איתן.

ישנו עוד ציטוט שממקם את שדה הקרב או נכון יותר, את היעדר העניין של מפלגות הקואליציה בהגנה על אזרחי ישראל. בריאיון ל"הנבחרים", תוכנית בתחנת הרדיו רדיוס, מ-25 ביולי, 2014 אמר חבר הכנסת מוטי יוגב ממפלגת הבית היהודי שבראשה עומד בנט: "אני שמח שנפלו טילים על תל אביב." הדובר רצה להסביר משהו על פיצוץ איזושהי בועה כביכול שחיים בה מאות אלפי המגינים-האנושיים של מפקדת הצבא במרכז תל אביב, אבל במשמעות המילולית של דבריו יש משום ביטוי פשוט ומוחשי להפקרת ביטחונם של אזרחי ישראל בידי הממשלה. וכאן הכוונה היא לא לטעון לעניינים טקטיים של אפקטיביות כוח האש אלא לעניינים אסטרטגיים מן המעלה הראשונה שבעצם מלמדים אותנו על המבנה השלטוני בו אנו נתונים.

הרי בסיום הלחימה כבר הובאו דבריהם של תושבי היישובים שמול עזה, ורבים אמרו שלא ישובו לבתיהם – הקרבות הסתיימו ללא פתרון או הסכם מדיני וללא הכרעה של האיום שמולו הם חיים. אז למה ממשלת ישראל, שיצאה כביכול למלחמה לשם ביטחונם חזרה בה מכוונותיה? מהסיבה הפשוטה שסיום המלחמה, כמו גם תחילתה נגזרים מביטחונם של אחרים, ואלה אינם אזרחי מדינת ישראל.

כאן מגיעה הנקודה המרכזית לגבי שאלת הריבונות היום וצוק איתן הוא כמו ביטוי מהספרים לתאר את המבנה הנוכחי של השדה הפוליטי. בגדול, במדינה הניאו-ליברלית, פוליטיקה לא מתרחשת בין האזרחים משלמי המסים לממשלה כפי שמסורת המאה ה-18 והמאה ה-19 של ריבונות קובעת. פוליטיקה היא שדה הכוחות המתקיים בין הממשלה למחזיקי החוב החיצוני. לכן, על הממשלה לתת קודם כול מענה לצרכיהם.

מישל פהר (Feher) מסביר שהמודל התאגידי מייצר משוואה לפיה הכוח עובר מההנהלה, שלה הייתה חשיבות מרובה בעידן הקפיטליזם התעשייתי, אל מחזיקי המניות (כמובן שאיש לא חושב על העובדים כעל בעלי מעמד שדרישותיו ראויות למענה). במעבר של המדינה למודל תאגידי, זוהי הממשלה שפועלת כמו ההנהלה, ובמקום בעלי מניות, יש לה בעלי אגרות חוב. אלה הם הריבון האמיתי, ולא העם.

זו הסיבה שהפרויקט הפוליטי הניאו-ליברלי מושקע כולו בטענה כי "אין אלטרנטיבה" כדבריה של מרגרט תאצ'ר – בתצורת שלטון זו, זאת באמת המציאות של האזרחים. הסיפור של הקדנציה הראשונה של ביל קלינטון וזו הראשונה של ברק אובמה הוא אותו סיפור – שניהם נכנסו לבית הלבן כנשיאים נבחרים של ארצות הברית עם תחושה שיש להם מנדט מהאזרחים להציג אלטרנטיבה, אבל אז נפגשו עם יו"ר מועצת הנגידים של הבנק הפדרלי וזה הבהיר להם מהי תצורת השלטון שבה הם פועלים. מכאן ואילך גם הם פעלו לקבע את הרעיון כי "אין אלטרנטיבה" ויצרו מציאות אסונית מכוח הפעלת אותו היגיון.

התייתרות האזרח/עובד בעידן הפשיזם הטכנוקרטי של ההון ניכרת עם התבהרות המעמד השליט של הסקטור הפיננסי אל מול הממשלה/הנהלה. "מפלגת וול סטריט" הוא כינויין המשותף של המפלגה הרפובליקנית והדמוקרטית בארצות הברית. אצלנו גל ההפרטות האינסופי בשירות המיעוט הכי קטן במדינה – הטייקונים הממונפים – מבהיר כי לאורך שנים לא משנה איזו מפלגה מרכיבה את הממשלה, יש קונצנזוס בין הקואליציות השונות: חייבים לנשל את האזרחים לטובת צבירת ההון של המגזר הפיננסי.

במסגרת הפוליטית הנוכחית, מפלגות הן מעין שלדים בורסאיים או חברות קש ממש שנועדו להעביר את כספי משלמי המסים לבעלי ההון. מקרה נוחי דנקנר ואיי-די-בי נתפש כעשיית צדק, והוא בדיוק דוגמה למעבר התפישתי שמתרחש מול עינינו, לפיו בעלי המניות צריכים לנהל ולא ההנהלה המושחתת. כמובן שלבעלי המניות האמיתיים, זאת אומרת הפנסיונרים שחסכונותיהם נזרקו לשוק ההון מתוך חוק על ידי נתניהו כשר אוצר, אין מושג מה קורה עם כספם.

אין כאן לטעון שהסדר הקודם היה צודק יותר, הכוונה היא פשוט שהיום צדק משמעו שהגופים הפיננסיים הם הריבון ולא ההנהלה וודאי שלא העובדים. אם כבר, בסדר-דברים זה, העובדים אשר להם פנסיה בצורת מניות אולי ירצו בפיטוריהם שלהם-עצמם מאחר ואם יש בידיהם מניות של החברה בה הם עובדים, "התייעלות" יכולה להעלות את מחיר המניה שמוחזקת בשמם – וכך הניכור שמרקס מתאר ביחס לשלב הייצור התעשייתי, נמצא שימושי גם סביב יחסי העבודה במציאות החוב הפיננסי.

אם כך, עניינה המרכזי, של המדינה הניאו-ליברלית הוא ניהול החוב החיצוני שלה. כל המדינות היום נדרשות לנהל את ענייניהן כך, והתקדים ההיסטורי למודל ריבוני זה הוא במידה רבה גרמניה אחרי התבוסה במלחמת העולם הראשונה – חוב חיצוני מאמיר הוא היום לחם חוקן של כל האומות. כולן במובן זה קדם-נאציות. הממשלה הישראלית, כמו כל ממשלה במדינה ניאו-ליברלית, מפחדת מדרדור דירוג האשראי שלה ועליית הריבית על החוב שלה וזה בדיוק הסיפור של הטבח בעזה מבחינתה; שדה התעופה הבינלאומי בלוד סגור, אזעקות בכל הארץ במשך חודש – ממשלה שרואה עצמה כמיטיבה עם אזרחיה חייבת לחסל את אי-היציבות שמאיימת להביא לדרדור בהשקעות, באשראי יקר ובעליית הריבית על החוב.

זו הסיבה ששר האוצר לפיד נמנע מהגדרת המלחמה בעזה בשם "מלחמה". כשאמר משהו כמו "לא ניתן לחמאס את התענוג לקרוא לזה מלחמה," הוא כמובן מנע פיצויים מהאזרחים הישראלים (כי למי אכפת מהם), אבל ביקש לאותת לבעלי האג"ח שמדובר בלא יותר ממכה קטנה בכנף (כי הוא עובד בשבילם). לממשלת ישראל שנתונה בידי המתנחלים אין כלים למעט שימוש בכוח צבאי שהוא גם מקור הכנסה בפני עצמו (שלום או הסכם פשרה לא באים בחשבון מבחינת הממשלה הישראלית), ולכן הבעיה שהיא מזהה בחמאס דורשת פתרון שלא נוגע לביטחונם של האזרחים, אלא של בעלי האג"ח.

הטקטיקה היא כוח-אש חסר-פרופורציות וחתירה להפסקה מיידית של הלחימה כשהאסטרטגיה היא להראות למשקיעים כי הבעיה היא נקודתית, היא בשליטה, היא סיכון שמנוהל בתקיפות.

העניין הוא כמובן, שהפתרון שמצאה ממשלת ישראל לבעיה שהייתה יכולה אולי להיפתר בצורה אחת הופך בעצמו לבעיה חדשה – בשביל האנשים שחיים כאן מדובר באסון של דור שלם שלא יראה פתרון. זהו הצוק של אפיסת הכוחות שהתיש את הכוחות הפוליטיים המתקדמים, זהו הממד האיתן שבעקבותיו החלו בסתיו 2014 הסיפורים הרבים על הייאוש מישראל וההגירה של טובי הבנים מהארץ. אבל שוב, במודל הריבונות הניאו-ליברלי, חייו של דור זה לא ממש משנים.

האופן בו תנועת ה-BDS הקוראת לחרם כלכלי ותרבותי על ישראל מנתחת את המציאות הפוליטית בדיוק בצורה זו; תנועת החרם מוותרת על הישראלים ככתובת לשינוי המציאות בה הם חיים. יכול להיות שזה ניתוח מדויק עד כאב של מצב הישראלים אבל הוא לא מאפשר תמרון לאזרח הישראלי וגם לא מציע מהלך אפקטיבי במסלול אחר.

מטרת תנועת החרם לבייש ולאיים על חברות שלא ישקיעו בישראל, בשאיפה שייווצר לחץ על הממשלה הישראלית שמפחדת מגידול החוב החיצוני ואתו דרדור דירוג האשראי שלה ועליית הריבית על החוב שלה – כל אלה אמורים לגרום לשינוי במדיניותה. הבסיס לפעולה הזאת הוא ההבנה שפוליטיקה לא מתרחשת בין האזרחים לממשלה. על עניין זה ה-BDS וממשלת ישראל מסכימים – האזרחים הישראלים הם לא פונקציה.

הלפיתה של הסדר הניאו-ליברלי הביאה ממהפכנות לאקטיביזם. במובן זה ה-BDS הוא עוד סימפטום לפוליטיקה שבבסיסה חבירה זמנית של יחידים, לפי פרויקט דוגמת מודל "קיקסטארטר" בו הסוכנות היחידה של הפרטים היא כצרכנים. זו פעולה של מוסר ולא פוליטיקה במובן המפלגתי שכולל ניתוח, ארגון ואסטרטגיה. מי שרוצה היום לאייש עמדה מבחוץ ביחס לישראל לא יכול שלא להצטרף ל-BDS. אין עוד פרויקטים רלוונטיים.

ברור שה-BDS הוא גם תגובה לאפקטיביות הישראלית – אחרי שחיסלו כל אופוזיציה או יריב פוליטי (חשבו על הקשר בין רצח רבין לעמדת מפלגת העבודה בזמן צוק איתן). עכשיו, אחרי שממשלת ישראל הביסה את כל יריביה – כל העולם נגדה.

באופק של קריאה כזאת של הפוליטיקה נמצא המודל היווני – יוון היום היא המדינה הניאו-ליברלית המושלמת; מנוהלת על ידי מדינות אחרות ומוסדות פיננסיים ששולטים בחוב החיצוני שלה, יוון היא החלום הרטוב של הריבונות הניאו-ליברלית ואִתה תאומתה, המחאה הניאו-ליברלית (דוגמת ה-BDS). גרמניה, ששולטת למעשה ביוון, דרך החוב החיצוני שלה, תרמה באמצעות המודל הריבוני הניאו-ליברלי לעליית הנאציזם של השחר המוזהב, ממש כאילו אתונה 2014 היא ברלין ב-1919.

התסריט האופטימי של ה-BDS לגבי ישראל אומר שאם מוסדות חיצוניים או אפילו מדינות ינהלו אותה מבחוץ, היא תידרש להיפטר מהשטחים. אלא שבישראל הייצוא הצבאי גדל וגדל על חשבון ענפים אחרים, ואת זה מגבים הנתונים המצטברים מהשנים האחרונות; בחמש השנים האחרונות הגדילה ישראל פי שש את יצוא הנשק שלה. יצוא הנשק וספיחיו הם היצוא המשגשג ביותר שלה. מקור ההכנסה של ישראל הוא הכיבוש – כשכוללים בסל היצוא יחד עם התוצר הביטחוני את תעשיות ההייטק שהן פעמים רבות תוצר לוואי של המודיעין והתעשיות הצבאיות, ישראל יכולה להיות מוגדרת כמשק חד-ענפי.

המלחמה היא הביזנס שלה ולכן כל מוסד פיננסי חיצוני שינהל אותה מבחוץ יעשה בחוכמה מבחינתו אם יימנע מכל שינוי מדיניות ביחס לכיבוש, למעט סיפוח אולי. לכן כל פתרון שמבקש להתקיים במסגרת ההיגיון של הקפיטליזם הגלובלי (אוסלו, BDS) הוא לא פתרון. זו גם הסיבה שהסיפור כאן, ככל שהתיש כבר את העולם, נותר משמעותי; הוא מבהיר את מגבלות האפשרויות הפוליטיות במסגרת הסדר הקיים של הפשיזם הטכנוקרטי של ההון. במילים אחרות, זו הסיבה מדוע נאט"ו לא תקפה.

המאמר פורסם בגיליון 10 של כתב העת 'מעין' שראה אור בימים אלה.