הַדְּבָרִים מְנֻשָּׁלִים מִנַּחַת מַשְׁמָעוּת: על "כשירדנו מהעצים"

רונית חכם קוראת בספרה החדש של יונית נעמן ומוצאת שירה מרובת רבדים, ביקורתית, מגחיכה וגרוטסקית (כולל נעלי קרוקס שצצות לפתע), ובו בזמן נטולת ססמאות ודגלים
רונית חכםרונית חכם

כותבת ספרים ומחזות לילדים, וחברה בעמותת הל"ה לחינוך בשכונות, בעיירות ובכפרים ערבים

בימים בהם שוב ושוב נחשפת המציאות אשר ממשיכה להדיר ממוקדי הכוח את כל מה ואת כל מי שאיננו לבן, כאשר שוב ושוב מתגלים גבולותיה של ההגמוניה, כאשר שוב ושוב ממליכים את מוקיריה ובניה היקרים (משמאל ומימין) ומדיחים את כל היתר באלימות דורסנית – על רקע כל זה יצא באחרונה ספרה הצנוע אך העשיר ורב-הרבדים של יונית נעמן ומערער את מוצקות התרבות השלטת, יוצר בה סדקים ומגחיך אותה, מסמן את כל האזורים שמחוץ לגבולותיה ומנכיח אותם. מבלי להניף דגלים וססמאות יוצרת יונית נעמן ב"כשירדנו מהעצים" עולם תוכן ודימויים שכולו רוטט את חוויית המקום הלימינלי, את הקיום שאינו דובר את שפת הכוח. היא משתמשת בכלים העדינים של השירה והשפה כדי לשבור מבנים מוצקים כביכול של המציאות שאליה היא לא שייכת כאשה מזרחית שואפת שוויון.

אני רוצה להציע כאן קריאה בספר השירים המרתק של יונית נעמן דרך הקולאז' שמופיע על הכריכה שלו. הקולאז', שיצרה האמנית הנפלאה חן שִיֹש, עשוי גזרי נייר בטכניקה מעורבת של צילום והדבקה של אלמנטים אתניים עיטוריים בשילוב עם חיות ריאליסטיות ומדומיינות – טבע מעובד ומלאכותי. כל המרכיבים האלה משקפים באופן מתומצת ומדויק את מה שמתרחש בשירים. אנסה להסביר בעזרת הרבה מילים את מה שחן שִיֹש (שגם זוכה לשיר מחווה שהוא אחד מהיפים בקובץ) עשתה בווירטואוזיות בדימוי המורכב שיצרה.

יונית
עליונים הופכים לתחתונים, תחתונים לעליונים, זהויות משתבשות ומערכות מתערערות. כריכת הספר שיצרה חן שיש

אפשר ליחס את העבודה על כריכת הספר, כמו גם את השירים שבו, לקטגוריה האסתטית שנקראת גרוטסקה. סגולותיה של הגרוטסקה, כך מיכאיל בכטין, שהיא פורצת את המחסומים החברתיים הרגילים ויוצרת מערבולת קרניבלית שבה עליונים הופכים לתחתונים, תחתונים לעליונים, זהויות משתבשות ומערכות מתערערות. וכך מהדהד הקולאז' הוויזואלי הגזור והמקוטע את הזהויות המקוטעות ואת הרכבות ה"כלאיים" שמופיעות בשירים כמו למשל: "כַּלבָּה עם בּיצים" ("לא עליך המלאכה", עמ' 67). יונית נעמן, כמו חן שיש, "מדביקה" מתוך כוונה חתרנית מרכיבים שאינם מסתדרים בנחת אלא מערערים ומתריסים ותוך כדי כך גם משקְפים מחוזות דמדומים. הגרוטסקה, על פי הגדרתה, היא צורת כלאיים של דמויות אדם ובעלי חיים המשולבים גם במערכת של צמחים. ההיברידיות שעל הכריכה, המהדהדת את זאת שבתוך הספר, פועלת כמטאפורה למציאות פגומה שסדר הדברים שבה מעוות.

מבלי לצאת בהצהרות והכרזות פמפלטיות על אג'נדה חברתית תרבותית ופוליטית, עולה מתוך השירים של נאמן אי-נחת מן המציאות הגזענית, המפלה והבלתי-שוויונית של ההגמוניה הלבנה השלטת. "אני יו"ר החיים כתיקונם," מכריזה יונית נעמן ("קניתי סטטוסקופ", עמ' 43). אך בל נתבלבל: היו"ריוּת שלה איננה עוסקת בשמירת הסדר הטוב של ההגמוניה. היא יו"רית מצדו השני של המתרס, זרה, אורחת:

בְּאֹפֶן כְּלָלִי

אֲנַחְנוּ הָאוֹרְחִים שֶׁלָּהֶם.

מִדֵּי פַּעַם מְזַהִים מִין אֶת מִינו

בַּמֶּרְחָבִים הַגְּלוּיִים

זוֹקְפִים רֹאשׁ לְאוֹת הַכָּרָה

אוֹ קוֹבְרִים מַבָּט בְּמַעֲבֵה הָרֶגַע

שֶׁמָּא יִדָּרְכוּ מַרְעוֹמֵי הָעֶלְבּוֹן

שֶׁמָּא תִּשְׁתַּחְרֵר נִצְרַת הַתַּרְעֹמֶת

שֶׁמָּא יִשְׁתַּבֵּשׁ סֵדֶר הַיּוֹם ("גם בלשון נקבה", עמ' 31)

כך שעל מנת לשמור על "החיים כתיקונים", משגיחה היו"רית שהנצרה החוסמת עלבון ותרעומת לא תשתחרר בנקודת הערעור שבין הסדר כביכול לאי-סדר; או שבשיר אחר היא מפקחת מפני גיחתה של "הַשִּׁימְפַּנְז שֶׁהָיִיתִי עַד לֹא מִכְּבָר", הקוֹפָה שמאיימת לפרוץ "בְּכָל זְמַן נָתוּן / לְהַזְנִיק אֶת הַשֵּׁבֶט כֻּלּוֹ" ("כשירדנו מהעצים", עמ' 47).

אי אפשר שלא לשמוע את הגיחוך בקולה של המשוררת שבא לידי ביטוי כל כך עוצמתי בשיר הנושא את שם הספר. כבר בשם עצמו אפשר לשמוע את האירוניה ולגחך למראה המשוררת וסבתא שלה יורדות מהעצים כקופים מצווחים וקופצים מעץ לעץ. הסאטירה הגרוטסקית, מלאת ההומור, באה להתריס על סדר הדברים בעולם השבע נחת מהגדרותיו המוצקות – אלה שהושיבו אותה ואת סבתהּ על העצים מלכתחילה. וכמו בקולאז' שעל הכריכה, שם החיות המופיעות כייצוגים שבלוניים, כך גם הקופים הם רק דימויים שבלוניים מובְנים ומאולצים. יונית נעמן מגחיכה את הדימוים הקולוניאליים וחותרת לפריעת הקונוונציות התרבותיות האלו.

הפּריעה הקרנבלית שלה נעשית באמצעים רבים, כמו למשל על ידי טשטוש מגדרי:

בְּשֶׁל לִקּוּי

בְּכֹחַ אִשָּׁה

לֹא מָלוּ אוֹתִי

בְּגִיל הַמִּילָה

מֵאָז מִשְׁתַּלְשֵּׁל לִי

בֵּין הָרַגְלַיִם

גָּדוֹל

עִנְבָּלִי

דַּגְדְּגָן תּוֹעָפוֹת ("מטען חורג", עמ' 10)

או על ידי הפיכת הפנים לחוץ:

שׁוּב לָבַשְׁתִּי הָפוּךְ

אֶת הַנֶּפֶשׁ

כָּכָה שֶׁהַתָּוִית

מִתְנוֹסֶסֶת,

כָּכָה שֶׁכָּל אֶחָד רוֹאֶה

אֵיךְ הַפְּנִים בַּחוּץ וְהַחוּץ – קְרָבַיִם ("טחול וכשלון", עמ' 52)

או הפיכת תחתונים לעליונים ועליונים לתחתונים:

לְהִתְנַחֵל בַּעֲמִידַת יָדַיִם

מוּל בֵּיתוֹ שֶׁל

רֹאשׁ – הַמֶמְשָׁלָה

פּוֹתוֹת מִזְדַקְּרוֹת אֶל עַל … ("המהפכה הפמיניסטית צריכה", עמ' 19)

הפּריעָה הקרנבלית היא אם כן התרסה על האבחנות הקיימות המנהלות את העולם: "הגלובוס כולו מְנקַד אבחנות" ("ליידי לעולם לא", עמ' 50), האבחנות הללו מגדירות את גבולות הזהות וקובעות למי מתאים מה ולמי לא מתאים. כך למשל, שחקנית שחורה איננה יכולה להיות מלוהקת למחזה של צ'כוב, כי הקהל "עשוי להרגיש נבגד" ("באותיות קטנות כתוב 2", עמ' 39). בסדר הדברים הזה ערביוֹת, רוסיוֹת ותימניוֹת מלוהקות כעובדת נקיון, אבל הן קוראות תיגר על התפקיד שאליו הן לוהקו:

כשסבטלנה עושה שירותים,

הִיא מִסְתַּכֶּלֶת עַל סְבֶטְלָנָה

שֶבְּתוֹךְ הַמַּיִם

קוֹרֵאת לָהּ מִמַּעֲמַקִּים

הִיא זוֹרָה עָלֶיהָ חוֹל

וּמְקַרְצֶפֶת חָזָק ("דיוקן של עובדת נקיון 2", עמ' 23)

הדיל הילדה לוהקה לתפקיד המנקה בלי שם. אבל מתחת למנדיל היא יכולה להתפלל לאללה שאחת הסטודנטיות בעבודה יחליקו על הספונג'ה שלה ("דיוקן של עובדת נקיון 1", עמ' 20). יונית בעצמה, כמי שהגיעה ממורשת "שֶׁל עוֹזְרוֹת בַּיִת תֵּימָנִיּוֹת […]דוֹר שְׁלִישִׁי / לְעַבְדוּת מֶשֶׁקְבַּיִת צִיּוֹנִית", מצטרפת לעובדות הנקיון וגם היא כמוהן מסרבת לתפקיד ("דיוקן של עובדת נקיון 3", עמ' 24).

ההרכבה הקולאז'ית של זהויותיהן של עובדות הניקיון – רוסיה, ערביה ותימניה – יוצרות בו בזמן גם פירוק מתוך התרסה על הבניית הזהויות הללו. באותו אופן המשוררת היורדת מהעצים בנעלי קרוקס עם סבתא ממחישה את פירוק האותנטיות של הזהות המובנית:

כְּשֶׁיָּרַדְנוּ מֵהָעֵצִים

סָבְתָא סָעִידָה בְּשִׂמְלָה וְרִקְמָה

אֲנִי בְּנַעֲלֵי קְרוֹקְס ("כשירדנו מהעצים”, עמ' 47)

יונית נעמן.
יונית נעמן. מגחיכה את הדימוים הקולוניאליים

אין כמו נעלי קרוקס כדי להצביע על מלאכותיות וכדי להגיד כי כל זהות היא הבְניה סינתטית. כך למשל, כשאנחנו הולכים אחרי הרועה האורבנית (בשיר "ככה אני רוצה", עמ' 14) החוויה המיידית היא של תחושת הבד הסינתטי של המכנסיים השחורים המשפשפים את הירכיים בּחוֹם. מול אי הנוחות של הדוברת מופיעה האנטיתזה שלה: זו הלבושה "בְּשִׂמְלָה רַעֲנַנָּה מִבַּד דַּקִּיק, אַוְרִירִי, [ ….] נִיחוֹחַ בּוֹטֶה שֶׁל קְרֶם הֲגָנָה" ואנחנו שהולכים עם הדוברת וחבורתה נמצאים יחד איתה במקום הלא מוגן, החשוף, הכהה מן הסתם, השחור-הלא-נוח, עם המכנסיים השחורים-המשפשפים-את-הירכיים ואנחנו שומעים את המונולוג הפנימי המתרחש בתוכה, שמתערבב עם המונולוג הפנימי של הדודה עד שכבר לא יודעים מי חושבת מה ומי הולכת אחרי מי ומה בין הדוברת הדחוקה בתוך מכנסיה הסינתטיים לבין הדודה שפעם רצתה ורצתה ועכשיו היא חיה עם הדוד שהיה רוצה שהדוברת תיראה כמו ההיא עם הקרם הגנה.

"אַתְּ רוֹאָה? הוּא שׁוֹאֵל בְּלִי לְחַכּוֹת לִתְשׁוּבָה, כָּכָה אֲנִי רוֹצֶה שֶׁתֵּרָאִי." אבל הדמויות של נעמן אינן יכולות להיות מלוהקות לתפקידים הנחשקים כי:

נַקְנִיקִיּוֹת הַכּוֹבֶסֶת הַחוּמוֹת

אֵינָן מַתְאִימוֹת לְסֵפֶל הַתֵּה

אֵיךְ תִּזְדַּקֵּר מִתּוֹכָן אַחַת מְטֻפַּחַת

וצריך לזכור את האבחנות הקיימות בעולם לפיהן

יֵשׁ יָדַיִם צְרוּבוֹת יָדִיּוֹת נְשִׂיאָה

יֵשׁ יָדַיִם נִשָּׂאוֹת ("ליידי לעולם לא", עמ' 50)

ידי הכובסות חוזרות גם בשיר "כביסה עדינה ביד", שם הן מהדהדות את שירת הבלוז השחורה, שגם בה הייתה מידה של הסתכלות אירונית על מצבם של העבדים:

אֵלֵךְ לִשְׂפַת הַנָּהָר.

שָׁם, כְּמוֹ בְּכָל הַנְּהָרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם

כּוֹבְסוֹת אַחְיוֹתַי לְבָנִים

וּבַת צְחוֹק

וּמַיִם זוֹרְמִים

וְזֵעָה חָרוּצָה וְשׁוֹתֶתֶת,

כּוֹבְסוֹת כָּל הַיּוֹם (עמ' 55)

השירים מנכיחים את חוויית ההִמצאות במקום-לא-מקום, תמיד בין לבין, בין הלוקאלי לאוניברסאלי. בשוליים, בקצוות, במקום שאין בו אחיזה:

בּוֹרֵחַ לִי הָאֶמְצַע

תִּמְצְאִי לִי גּוּף,

עָמָל וַאֲדָמָה

אַתְּ

אָלֶפְדָּלֶד גּוֹרְדּוֹן,

אֲבָל אֶצְלִי תַּקָּלָה ("בעיות זהות", עמ' 44)

תחושת האי-מקום או העדר מקום מתוארת גם כהמתנה אינסופית ותמידית לאוטובוס:

רֹב חַיַּי עוֹבְרִים עָלַי

בְּהַמְתָּנָה לְאוֹטוֹבּוּס.

וְאִם לֹא רֻבָּם –

בְּוַדַּאי חֵלֶק נִכָּר מֵהֵם צִפִּיָה מְיֻזַעַת […]

לַחֲסוֹת שָעָה קַלָּה

בְּצִנַּת הָאוֹטוֹבּוּס

עַל כִּסְאוֹתָיו הַצִּבְעוֹנִיִים,

שֶׁהֲרֵי רֹב חַיַּי עוֹבְרִים עָלַי בְּאֵין מַחֲסֶה ("שעורי משך", עמ' 56)

זהו מקום שאין בו נחת:

תַּרְגִּיל מִסְפָּר אַחַת בַּדֶּרֶךְ לְחָכְמָת אֶמֶת

מוֹרֶה לִי לְצַמֵּחַ סָפֵק בְּמַרְאֶה עֵינַיִם

מִשׁוּם

שֶׁהַדְּבָרִים כֻּלָּם

מְנֻשָּׁלִים מִנַּחַת מַשְׁמָעוּת,

רֵיקִים מִצַּד עַצְמָם ("אני עומדת במעגל ומביטה סביבי", עמ' 35)

את המשפט הנפלא האומר שהדברים מנשלים מנחת משמעות אפשר כמובן ליחס להרבה היבטים: של זהות ושל מקום ושל תחושת הרעיעות ואי-ההימצאות-במקום של הדברים ובלאו הכי הכול אשליה – שדות אלקטרומגנטיים וירטואליים:

אַתְּ קִרְצַפְתְּ מִרְצָפוֹת

וַאֲנִי מִלִּים

גִּדַּלְתְּ קָנִים שֶׁל סֻכָּר

וַאֲנִי מְפַרְנֶסֶת תַּאֲגִידִים בְּאָמֶרִיקָה הָרְחוֹקָה

אַתְּ בַּפַּרְדֵּסִים,

וַאֲנִי רוֹעָה בְּשָׂדוֹת אֶלֶקְטְרוֹמַגְנֵטִיִּים (עמ' 49)

אחרי פירוק האותנטיות, הזהויות, הגוף, המגדר, המקום, נשארת רק המלה שהיא עצמה איננה ממשות אלא וירטואליוּת. המילה היא על סף הדברים – היא הייצוג. היא המסמנת את מה שאי-אפשר להגיע אליו, שאי-אפשר לייצג – דהיינו את מצב החירום האמיתי שאותו אפשר רק לזכור. היא לא הכאב אלא הזיכרון של הכאב כמו בשיר "אוטופיה, מנואלה" (עמ' 18):

מוּטָב לוֹ לָאָדָם

שֶׁיַּחֲזִיק.

וְלוּ בִּקְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת

כָּל עוֹד דָּם מַוְרִיד אֶת צִפָּרְנָיו,

שֶׁדֶּלֶת בַּרְזֶל כְּבֵדָה נִטְרְקָה לְעֻמָּתָן פַּעַם, בְּמִקְרֶה

אוֹ שֶׁלֹּא בְּמִקְרֶה,

שֶׁיַּחֲזִיק,

וְלוּ זִכָּרוֹן שֶׁל כְּאֵב

המילה מסמנת את המקום הבלתי ניתן לנגיעה, שהוא גם המקום שלא מקיא את חולי הצרעת (מהשיר "אפידמיולוגיה", עמ' 28) ואת כל המופעים הגרוטסקיים שהסדר הקיים אינו יכול לבלוע, אינו יכול להכיל. המילה היוצרת את הדימויים הגרוטסקיים יכולה להחליף את האלימות והתשוקה. וכשאין מילה יש:

פֶּטֶל

רַב חֵשֶׁק עֲנָק

אֵין מוֹשֵׁל

מִתְהוֹלֵל ("מטען חורג", עמ' 10)

המילה היא האחריות והמלאכה שיונית נעמן מחויבת אליהן, אך זוהי מלאכה שאי אפשר לסיימה כי מאחוריה יש את כל מה שזועק ואינו ניתן לתמלול. ולכן כל מה שאפשרי הוא רק שיר לא גמור שדרך הקרעים הפרומים שלו מבצבצים "כֶּלֶב שָׂעִיר" או "כַּלְבָּה עִם זִקְפָּה" או ששומעים דרכם את "אִלְּמוּת הַגַּעְגּוּעִים" ("כשירדנו מהעצים", עמ' 48).

השירה "אֵינֶנָּה מַצְלַחַת לִגְמֹר / מַה לָּנוּ וְלָהּ / אֶלָּא כִּמְעַט" נאמר בשיר "לא עליך המלאכה" (עמ' 66) המסיים את הקובץ ומציין את אי סיום המלאכה. בצניעות הראויה, מתוך תובנות עמוקות ובמיומנות מרהיבה יונית נעמן מצטטת רק חלק מהמשפט "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין לבטל ממנה" הלקוח ממסכת אבות (ב, טז), כי כל מה שאפשר הוא לסמן את המלאכה החותרת תחת הסדר המלא מנַּחַת המשמעות ולהתחייב לה.

כשירדנו מהעצים

מאת יונית נעמן

עורכת: תמי ישראלי

הוצאת גמא והקיבוץ המאוחד 

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. חמוטל צמיר

    איזה יופי. עושה חשק לקרוא! 🙂