זה שלא מפחד מאף אחד ולא משרת אף אחד

שום דבר לא בסדר כאן, בבית. אני חוששת שלא הפלסטינים יהרגו אותנו ולא הכיבוש יכניע אותנו – החברה האזרחית היא שקורסת. והיחיד מבין המועמדים שיכול לפרק מוקדי-כוח מסורתיים ולפעול לכינונה של חברה חדשה הוא משה כחלון

כמאמר הבדיחה על הבעל שפוחד מאשתו, אפשר לומר שבמשך עשרות שנים עמדנו אנחנו, אזרחי המדינה, זקופים מתחת לשולחן. האידיאות היו חשובות מאתנו ('מדינת ישראל', 'העם היהודי', צה"ל, 'התיישבות', 'עליה'). כל הממשלות, מימין ומשמאל, השתמשו בהן כדי לא לראות אותנו. נראה לי שבבחירות האלה עולָה סוף סוף צעקה גדולה מכל האגפים: די, נמאס לנו. מגיע לנו טוב מזה.

אני לא מדברת רק על דיור במחיר סביר. להיפך; הוזלת מחירי הדירות הפכה לאחרונה למַנְטרַה פופוליסטית שמייתרת, כביכול, כל דבר אחר. אלא שהעניין הוא לא רק יוקר המחייה והדיור. העניין הוא מערכת פוליטית-כלכלית כוחנית, לא שוויונית ולא מוסרית, שצריך לערוך בה רפורמות מרחיקות לכת אם אנחנו רוצים רווחה ותקווה. אני מדברת על ילדים שיוצאים לעבוד מפני שאין מספיק אוכל בבית, על אמהות חד-הוריות שמוצאות את עצמן ברחוב, על עובדי-קבלן שמשתכרים שכר מחפיר, על מערכת-חינוך מפלה ומסלילה, על שירותים ציבוריים – בריאות, רווחה, ביטחון-פנים – כושלים ומייאשים. אני מדברת על הפער ההולך ומתרחב בין עניים לעשירים, בין המרכז הגיאוגרפי והחברתי לבין הפריפריה, בין מזרחים לאשכנזים, בין יהודים לערבים. יצרנו כאן חברה לא סולידרית וחסרת-חמלה.

עלינו להקים כאן חברה חדשה – צודקת, שוויונית ומוסרית. זה אומר חלוקה מחדש של הקרקעות וזכויות כלכליות שוות; זה אומר השקעה מסיבית בפריפריה הארצית והעירונית, בדיור, בחינוך, בתרבות ובתעסוקה; זה אומר הפסקת ההעדפה של קבוצות פריווילגיות כמו ההתנחלויות, הקיבוצים, הגרעינים העירוניים (תורניים ואחרים) ושל אינדיבידואלים פריווילגים, כמו הטייקונים; זה אומר ייצוג הולם לכל התרבויות שחיות כאן וההיסטוריוׂת שלהן. זהו מאבק על דמותה של המדינה.

בכוונה אני מרחיקה מהשיחה הזאת את הצורך בהסדר עם הפלסטינים. מפני שכאשר מימין צועקים "האיום האיראני" ו"רוצים לשחוט אותנו", ומשמאל צועקים "שלום עכשיו" ו"הכיבוש משחית", שני הצדדים מצביעים מהחלון של הבית שלנו החוצה ואינם רואים שהבית עצמו מתפורר. שני הצדדים טוענים שהבעיה היא "שם", לא "כאן". כשנפתור את ה"שם", הכל יהיה בסדר. אבל שום דבר לא בסדר כאן, בבית. אני חוששת שלא הפלסטינים יהרגו אותנו ולא הכיבוש יכניע אותנו; החברה האזרחית היא שקורסת.

בבחירות האלה אני אתן את קולי למי שיש סבירות גבוהה שיטפל בבית המתפורר שלנו, ושיוליך אותנו להתחדשות ולתקווה. היחיד מבין המועמדים שאני רואה אותו מפרק מוקדי-כוח מסורתיים ופועל לכינונה של חברה חדשה הוא משה כחלון. אתם יכולים לזלזל עד מחר ברפורמת הסלולאר שלו, אבל היא הוזילה את מחירי הציוד והשירות לכדי שליש עד רבע מעלותם קודם לכן, וחשפה את כיסי-השומן הבלתי-נתפסים של חברות התקשורת. היא מעידה על כך שהוא נחוש, אמיץ, ולא מתקפל מול גורמים חזקים במשק. הַבטחתו לטפל בבנקים ולהטיל מס על ירושות שמעל ל-10 מיליון שקלים מעידה על חתירה לשוויון ועל אומץ-לב פוליטי. לאף מנהיג אחר, לא מן הימין ולא מן השמאל, אין אומץ לדַבֵּר (קל וחומר לעשות משהו) בעניין הבנקים או בעניין מס-הירושה.

כחלון, זה ברור, לא מפחד מאף אחד ולא משרת אף אחד, זולתנו האזרחים. הִטיחו בו שהוא "חבר של טייקונים". לא מעניין אותי מי הם החברים שלו, כל עוד הוא איננו מקדם את האינטרסים שלהם, ועד כה אין שום סימן לכך שהוא עושה זאת. להפך, מס-ירושה יפגע בעיקר בהם. טענו כלפיו גם שהצביע נגד תיקונים חברתיים כמו העלאת קיצבת-הזיקנה, אבל כחלון כבר הסביר כמה פעמים שהוא היה כפוף לַמשמעת הסיעתית בליכוד, והליכוד התנגד לתיקונים הללו. פרישתו מהליכוד מעידה על עצמאות מחשבתית ועל עקביות. ברמה האישית משה כחלון הוא אדם שקוּל, נינוח ומעורר הערכה. בניגוד ללפיד, הוא לא פזיז ולא רברבן, והוא בודק דברים לעומקם לפני שהוא מצהיר הצהרות.

חסרונות? יש לו. המינויים השנויים-במחלוקת של גלנט ושל אלאלוף, הסירוב לדבר על הגזענות נגד מזרחים, ובעיקר הסכם העודפים עם ליברמן. מה, לעזאזל, עושה הג'נטלמן המתון הזה עם הביריון של השכונה? האפשרות שהקול שלי ינחת בכיסו של ליברמן היא אפשרות מטרידה; אבל כשאני שוקלת את המכלול בכובד-ראש, נראה לי שכחלון חשוב מכדי לוותר עליו. הוא היחיד שהאג'נדה שלו לתיקון חברתי-כלכלי היא עקבית וברורה. בהתחשב בכך שלא ביבי ולא הרצוג-לבני מחויבים לתיקונים עמוקים ומקיפים, חשוב שכחלון יהיה שם, עם עוצמה מספיק גדולה כדי לבצע רפורמות בעלות ערך. ורק משפט אחד על ההיבט המדיני: לא כחלון ישים רגל לְהסדר עם הפלסטינים.

+   +   +

וכמה מילים על ראשי-המפלגות הבולטים האחרים:

ביבי נתניהו

הספקנו להבין מה הוא מסוגל לספק לנו, ובעיקר מה לא. הוא לא מספק לנו לא חזון ולא תקווה לחיים טובים יותר. הוא מציע לנו את רמת-הקיום הבסיסית ביותר, הפרימיטיבית ביותר – הישרדות. מה שהוא אומר זה שאם נבחר בו, הוא ידאג לכך שהאיראנים לא יהרגו אותנו. זהו. לא שינוי, לא תקווה ולא שמחה. אין מדינת רווחה, אין דיור ציבורי, אין צימצום פערים, אין חזון אזרחי לְחֶברה טובה יותר. מצטערת. לא מספיק טוב בשבילי. ולא שאני מזלזלת בסכנות שמסתובבות לנו בחצר. ממש לא. אבל ראש-ממשלה אמור להיות מסוגל לטפל גם בהן וגם בדמותה של החברה האזרחית. אם יש לו הפרעת קשב וריכוז שאיננה מאפשרת לו לטפל בכמה דברים במקביל, שיילך הביתה. ודבר אחרון, האיש המתיימר להיות 'חזק' ו'לא מתקפל', נלחץ בקלות כשנדמה לו שהוא עלול לאבד את כסאו, ומיד הוא אץרץ להציע לכחלון מראש את משרד האוצר, מה שכמובן עשוי להשתנות מחר בבוקר, כפי שכבר ראינו אצלו. מכל נבחרי הציבור שאני מכירה, הוא מי שהכי מזלזל באינטליגנציה שלנו.

הרצוג את לבני

חוץ מזה שהם עשויים לסייע בהרחקתו של נתניהו – אני לא רואה אותם יוצרים כאן חֶברה חדשה. אני לא רואה אותם עורכים רפורמות מרחיקות לכת לטובת צימצום הפערים בין עניים לעשירים, לטובת צדק חלוקתי ולייצוג נאות של כל חלקי החברה הישראלית במרחבים המשותפים שלנו. הרצוג איננו רפורמטור גדול. להפך; אני חושדת בו שיש לו נאמנות בסיסית לַ"סדר הישן". הוא לא יהיה זה שיפרק את המעמדות המסורתיים. כך, למשל, בעוד כחלון מדבר על מס-ירושה, אומר הרצוג שהנושא הזה אינו עומד על הפרק אצלו. ובעוד נפתלי בנט ואורי אריאל דואגים לאינטרסים של המתנחלים, ידאג הרצוג לאינטרסים של המיוחסים הוותיקים מהצד השני – הקיבוצים. מבחינתי זה אותו הדבר. קבוצה פריבילגית שמקבלת יותר מהאחרים תחת מסך-עשן של סיסמאות

יש לשער שהרצוג גם לא יתמוך בשינוי הגבולות המוניציפליים בין המועצות האזוריות (קיבוצים ומושבים) לבין עיירות-הפיתוח. שוב, בגלל האינטרסים של התומכים המסורתיים של מפלגתו. תחת שלטונו תמשיך אפוא קרית שמונה להיות חנוקה על-ידי המועצות האזוריות שמקיפות אותה. הלאה הַסֵדֶר החדש, יחי הסדר הישן. באשר ללבני – בשנתיים האחרונות היא קידמה את השקיפות השלטונית, שזה מצוין. מעבר לזה, אין לי מושג מה היא רוצה. אם יש לה חזון ארוך-טווח כלשהו עבורנו, האזרחים, היא מצליחה להסתיר אותו היטב. אה, ויש לה הרגל מגונה להחליף מפלגות, מה שמעיד על קוצר-רוח ועל קושי לדחות סיפוקים. במילים אחרות, זה לא משדר אמינות. המחנה הדו-ראשי הזה עדיף על ביבי, אבל הוא איננו מצטייר כמי שיכונן כאן מיוזמתו חברה חדשה, צודקת והוגנת לכולנו, אלא אם כחלון ינשוף בעורפו.

יאיר לפיד

מוכשר בהנעת מילים מפה לשם ומשם לכאן, אבל לא בהנעת רפורמות. יותר מתאים לו להיות פרזנטור של הבנקים מאשר להגן עלינו מפניהם. בְּמובן מסויים הוא בן-דמותו של ביבי נתניהו. אצל שניהם הביטחון העצמי ושביעות-הרצון העצמית עומדים ביחס הפוך לַיכולת שלהם לספק לנו חיים ברווחה. בניגוד לנתניהו, אני מאמינה שלפיד באמת רוצה לשנות, אלא שבַּדרך יש לו שתי בעיות: האחת היא שלפיד הוא איש המעמד המרופד, לא רק מבחינת מעמדו הכלכלי, אלא גם מבחינת התודעה השמרנית שלו, ולכן אין שום סיכוי שהוא יוביל אותנו לְחברה מתחדשת. הוא גם הציג את עצמו מראש כמי שמבקש לדאוג למעמד הביניים. העניים הם לא כוס התה שלו. אין לו שום כוונה לקדם תיקון חברתי לטובת כלל החברה הישראלית, אלא לערוך תיקונים שייטיבו עם בני המעמד שלו.

שנית, הוא פוליטיקאי לא-מיומן ולא מוצלח. בשנתיים שבהן כיהן כשר-האוצר וכראש קבינט הדיור הוא אולי לא יכול היה להשלים רפורמות גדולות, אבל הוא יכול היה להתחיל תהליכים של שינוי. גרמן התחילה, פירון התחיל. לפיד כלום. שום דבר. הפארסה של ה"מע"מ אפס" מוכיחה עד כמה אין לו מושג איך להניע כאן רפורמות רציניות. ולמען האמת, למה אפשר היה לצפות?! לפיד היה עיתונאי שיושב בחדר-העבודה שלו וכותב הגיגים, ללא שום רקורד של פעילות ציבורית, משום סוג שהוא, ובאיזה-שהוא פֶּרץ של יוהרה קפץ משם אל המשרה הרמה של שר-האוצר, וּבַדרך הכריז שהוא יהיה ראש-הממשלה וש"תוך שנתיים יהיה טוב". זה הרי הזוי. אין לו ניסיון אפילו בלנהל תת-מדור ברשת גני-ילדים, אז משרד ממשלתי? ועוד משרד האוצר? תחשבו על זה. בעינַי זה מעיד על חפיפניקיות.

גם ההצהרות שלו על הישגים נשמעות כמו התרברבות ילדותית. נָתַן אלפי שקלים לניצולי-שואה…? ומה עם קשישים שאינם ניצולי-שואה? ומה עם אמהות חד-הוריות שאין להן קורת-גג? וילדים שיוצאים לעבודה כי אין אוכל בבית? ההכרזות האלה אינן אלא שליפות פופוליסטיות. הן אינן מבטאות ראייה רוחבית מעמיקה ורצינית. ברמה האישית לפיד מאוהב בפוזה שלו. לא להאמין כמה יוהרה יכולה בלורית אחת להכיל. הוא הביא את הדמגוגיה לשיאים חדשים. כששואלים אותו שאלות קשות הוא צועק ומתלהם, במקום לענות לעניין. ההישגים שלו קלושים, אבל הוא זועק אותם כאילו הזעקה תעניק להם נפח. כך למשל, הוא חוזר שוב ושוב על כך שהוא דאג שלא יהיו בממשלה שרים בלי תיק, והוא מתנפח לגבי זה כאילו הוא הנהיג את המהפיכה הצרפתית לפחות. מכיוון שאי-אפשר להפריד בין ההתנהלות האישית לבין ההתנהלות הציבורית, הרי שכך נראית גם העשייה הפוליטית שלו: הרבה רוח ואֶפס השפעה ממשית על החיים שלנו.

נפתלי בנט

נתחיל מזה שמפלגה שרודפת הומואים ולסביות, ושעושקת את זכאי הדיור הציבורי בניצוחו של אורי אריאל, היא מפלגה לא מוסרית. נמשיך בכך שכאשר דרעי דיבר בַּעימות הטלוויזיוני על גזענות כלפי מזרחים, נזף בו בנט והכריז ש"כולנו יהודים". נו, באמת. גזענות עדתית קיימת לא רק בחברה החילונית אלא גם ואולי בעיקר בחברה הדתית. אני לא אתן את קולי למפלגה עיוורת וחhרשת. מעל לכל והחשוב ביותר, בנט הוא אחיו הרוחני של ביבי. המסר שלו לאומה הוא ש"רוצים לשחוט אותנו". אה, והוא גם לא יוותר על "אף סנטימטר של ארץ-ישראל!" ואיך הוא רואה את חיינו ואת חיי ילדינו ונכדינו בארץ-ישראל הגדולה, לצד שניים וחצי מיליון פלסטינים בגדה המערבית? בנט לא נכנס לקטנות כאלה. אין זה פלא שהוא חָבַר ללפיד. שניהם נראים כמו נערי-שמנת שהיה להם משעמם בבית, אז הם החליטו יום אחד ללכת לשחק בחצר של הגדולים; שניהם נשמעים קלי-דעת ומסתבכים בהצהרות רברבניות וילדותיות; ושניהם לא הטביעו שום חותם על חיינו.

צילום: דן חיימוביץ'
לא אתן את קולי למפלגה עיוורת וחירשת. צילום: דן חיימוביץ'

איווט ליברמן

ראש מפלגה שחשודה בשחיתות, ובקידום רשת של תן-לי-ואתן-לך – טובות-הנאה, תקציבים ומשרות. ליברמן מאמין שאפשר לפתור בעיות רק במכות. ב-2001 הוא הורשע בתקיפת ילד בן 12, בגרימת חבלה ובאיומים. כמו בנט, רק קצת יותר, הוא אוהב להסתכל על הערבים דרך כַּוֶונת-הרובה. היעדים שהוא הכריז עליהם בעימות הטלוויזיוני הם "חיסול שלטון חמאס בעזה" ו"עונש מוות למחבלים". מלבד זה, אין לו שום דבר להציע לנו, אזרחי ישראל. לא זו בלבד שאין לו שום עניין בקיום חברה צודקת ושוויונית, הוא אף הפריע לאחרים לקדם רפורמות חשובות לטובת כולנו (בקק"ל, במערכת הבריאות, בחטיבה להתיישבות). לא נראה שזכויות חברתיות מעניינות אותו בכלל. אולי רק אלה של מצביעיו מעולי רוסיה. מעניין אותו לבנות את כוחו ולקדם את מקורביו. ברמה האישית התנהלותו גסת-רוח וכוחנית. הוא דמות שאיננה מעוררת הערכה או אמון.

אריה דרעי

אם ציפיתי פעם שש"ס תפעל לטובת הקבוצות המוחלשות, ואם קיוויתי שהיא תיתן ביטוי לְרוחה של היהדות המזרחית, לַמתינוּת, לליברליוּת ולאנושיוּת שאני מכירה מבית-הורי, התבדיתי. רק הרב אמסלם ייצג את הערכים האלה, והוא, כידוע, נבעט משם החוצה. והנה, לקראת הבחירות הקרובות יצא מִדרעי הלוחם החברתי החד, הברור והנחוש. הוא נפגש עם קבוצה של אינטלקטואלים מזרחים חילונים שרבים מהם הם חברַי לדרך. הם התרשמו שכוונותיו כנות, והפגישה הניבה את "המועצה האזרחית" שתלווה אותו בְּהתנהלותו הפוליטית (קראו את מאמרה של שירה אוחיון בנושא). הוא, ואיתו כל מועמדי ש"ס לכנסת, גם חתמו עם "המועצה האזרחית" על אמנה שבה הם מתחייבים לקדם את האינטרסים של המזרחים ושל הקבוצות המוחלשות כולן. האם המהפך התודעתי שדרעי עובר הוא אמיתי? עושה רושם שכן. אבל חובת ההוכחה עליו.

זהבה גלאון

מרצ היא מפלגה מוזרה בעיני. מצד אחד, זו יופי של מפלגה. היא נלחמת על זכויות הפרט, מכריזה שאסור לנו לשלוט בעם אחר ומקדמת זכויות של נשים. ממש מותק. מצד שני, היא מעולם לא הכירה באפליית המזרחים בישראל והיא איננה נלחמת למען הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית. גזענות כלפי פלסטינים מוציאה אותה מדעתה, גזענות כלפי מזרחים לא מזיזה לה. היא תיאבק נגד החרדים, אבל לא נגד המועצות האזוריות שחונקות את עיירות-הפיתוח. היא מתחלחלת מן היחס הקשה למבקשי המקלט ולמהגרי עבודה, אבל לא ממש איכפת לה מתושבי השכונות בִּדרום תל אביב הסובלות מהשלכות הנוכחות המאסיווית שלהם בשכונות; היא מתגייסת לטובת הומואים ולסביות, אבל היא שותקת כשהמדינה ממשיכה לשקר לאמהות התימניות שילדיהן נחטפו מהן. מוסר כפול, קוראים לזה. והנה, ממש כמו ש"ס, גם מרצ יצאה באחרונה עם סעיפים חדשים במצע שלה, שמדברים על "שוויון לקבוצות מודרות ומוחלשות", על "חלוקה צודקת של משאבים, כולל קרקעות המדינה", ועל "שינוי תוכניות הלימוד כך שיְיַצגו בצורה שוויונית את ההיסטוריה והתרבות של כל הקבוצות בישראל". נו, טוב שהם התעוררו. אבל בהכרזות אין די. כמו במקרה של דרעי, חובת ההוכחה חלה עליהם. נראה מה הם יעשו בקדנציה הבאה. ולסיום, אי אפשר שלא להגיד מילה טובה על חבר-הכנסת אילן גילאון, שתמך במגורשי גבעת עמל בצורה עקבית ומעוררת הערכה.

איימן עודה

על-פי הסקרים, "הרשימה המשותפת" עומדת לזכות בנוכחות מרשימה בכנסת. זה טוב, מפני ששוויון-זכויות לערביי ישראל הוא הכרחי. לכולנו, לא רק להם, לטובת הבית המשותף שלנו. זה טוב גם מפני שעודה הכריז שהרשימה שלו תדאג לא רק לאינטרסים של הפלסטינים אלא לקידומן של כל הקבוצות המוחלשות. אני מאמינה לו. אני לא מכירה מספיק את המפלגות שמרכיבות את הרשימה שלו, אבל נראה שהיא תהיה שותפה חשובה לרפורמות שיובילו לצדק ולשוויון עבור כל אחד ואחת מאתנו. ברמה האישית, עודה מקרין פתיחות, מתינות, רצון לשיתוף פעולה, ובעיקר אופטימיות, שהיא מצרך חשוב במסע שאנחנו יוצאים אליו. הלוואי שיצליח.

והלוואי שאחרי כל זה יְסַמנו הבחירות האלה מיפנה והתחדשות. אני מקווה שנבחר חכם. אני מקווה שפּנֵינו לרפורמות מרחיקות-לכת; אני מקווה שנחזיר לעצמנו את התקווה, ושבעוד שנים ספורות נחיה כולנו חיים טובים יותר – ברווחה, בביטחון אישי ומשפחתי ובתחושה שרואים אותנו. מגיע לנו טוב יותר ממה שיש לנו עכשיו.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. חזי

    אפשר לקחת את מה שכתבת על לפיד ולכתוב על כחלון, רק להחליף "ניצולי שואה" ב"פלאפונים".

  2. bob

    כחלון לראשות הממשלה… כל המפה הפוליטית משתנה תוך יום אם ישראלי ממוצא לוב הופך לראש ממשלה. סיר הלחץ במזרח התיכון ישתנה לטובה. אפילו הבעיה הפלשטינאית תקבל נפח ריאליסטי יותר. הוא אומנם רוצה ליהיות שר אוצר חברתי אבל הוא יהיה הרבה יותר מזה אם יצביעו עבורו בצורה מאסיבית. אין מועמד טוב יותר ממנו…

  3. אירית דלומי

    יעל. הכל נכון- ניתוח חכם. מחזיר את הצדק למקומו החשוב. ובכל זאת- הסכם עם ליברמן לא בא בחשבון

  4. לחלחלח

    את יודעת שמרצ היתה מהיוזמות של חוק הדיור הציבורי, נכון?
    נשמע כמו תעמולת ליכוד

  5. נעה

    בראיה לאחור, לאחר שכבר חצינו את הרובריקון – עדיין המאמר הזה חשוב. כחלון הולך לשרת אצל נתניהו וזו בעיה. במיוחד שלא ברור שיש לו איזה משנה ס"ד ברורה, כזו או אחרת.

    אבל הניתוח בכללותו – עקבי, ישיר, אמיץ, לא מתלהם – ובעיקר, משרטט את הבסיס הנכון בעיני להמשך הדרך.