• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

כינוס נכסים: הח"כים הזכורים לטוב ולרע

מה אמא של שושנה גבאי היתה שרה על בן-גוריון? על איזו הצעת חוק עבדו יחד הילה ויעל דיין? ומיהו חבר הכנסת שחלם בארבע שפות? כותבי וכותבות העוקץ מספרים על חברי וחברות כנסת שהותירו בהם חותם • בחירות 2015 – פרויקט מיוחד

הילה דיין על יעל דיין (העבודה)

מה לי, הדיין הבת ימית, ולדיין המיתולוגית?

פעם הייתי העוזרת הפרלמנטרית של יעל דיין. זה היה ב-1997, בשלהי הב.א. באוניברסיטת תל אביב. בעצם אם להודות על האמת הייתי מין תת-עוזרת, כי חברה של חברה ירושלמית מהצבא בת לאליטת משרד החוץ לקחה אותי לעבודה וסינג׳רה אותי כראוי לכל עוזרת ותיקה. שנה אחת של שכר דירה בתל אביב הספיקה לרושש אותי ועברתי עם אחותי לדירה ששכר אבי בקומה הרביעית בשיכון בבת ים בסוף רחוב האורגים, ליד אזור התעשייה, בשכונה שכונתה אז על ידי תושביה ולא בחיבה רבה ״המעברה״. האוטובוס לירושלים עבר ליד הבית וכך עליתי יום יום, פיזית ומטאפורית, מעלה-מעלה משכונת ״מצוקה״ האפופה דרך קבע בריח כימיקלים כבד ומעורר בחילה לאולימפוס השררה.

יעל היתה בוסית נפלאה, אינטנסיווית, וורקוהולית, שולטת בכל פרט ופרט אך מעתירה סמכויות. עוצמות האנרגיה שלה וההילה סביבה עוררו בי יראה של ממש. מה לי, הדיין הבת ימית ולדיין הזאת מהמשפחה המיתולוגית? הערצתי את יעל, איך אפשר שלא, אבל הפער בין עולמי לעולמה ולעולם הכנסת שהיא התהלכה בו כמלכה יפהפייה ואצילית בארמונה היה כמעט בלתי נתפס. ביום החופשי שלי הקמתי מעין חוג טבע לילדים בשכונה ויחד טיפסנו על הדיונות בין השכונה לים, למדנו על פרחים וחרקים. פגשתי ילדה מבריקה שמילאה מחברת שנתתי לה בסיפורים מלאי דמיון והיא שברה את לבי כשסיפרה לי שבבית הספר היא נחשבת לתלמידה חלשה ומפגרת. פגשתי גם ילדים שהתגוררו בחום הקיץ המעלף באוהלים של מחוסרי דיור בכניסה לבניין עיריית בת ים.

זה היה קיץ מדכא עד אימה. רק בדיעבד הבנתי מדוע מאבק מחוסרי הדיור כלל לא היה רלוונטי לעבודתי בכנסת. את מרבית הזמן שם העברתי בטיפול ב״פניות הציבור״ שאצל יעל התחלק לקטגוריות ברורות בהיררכיית חשיבות לפי הסדר הבא: להט״בים, נשים, נרדפי הממסד הדתי, משוגעי החיות, פגועי הנפש וכל השאר. את רוב המכתבים – שאז עדיין הגיעו בערימות דואר חלזון ונכתבו בכתב יד – גלגלנו למשרדי ממשלה שונים וחלפו שבועות עד שהם נענו, לרוב בלאקוניות. הדיסוננס בין העולם של השכונה ועולם הכנסת בסופו של דבר תרם להחלטה שהלכה והתגבשה בי לעזוב את הארץ בלי גרוש על התחת ללימודים בארה״ב.

זאת היתה גם תקופת הכהונה הראשונה של בנימין נתניהו אחרי רצח רבין. התסכול והזעם מהרצח הנורא, מתחילת הסוף של אוסלו עם תקופת פיגועי התופת הראשונה ומהישיבה באופוזיציה ניכרו היטב ביעל. היא השקיעה את כל כולה בעבודת הוועדה למעמד האשה שעמדה בראשה – היו אלה ימי השלמת החקיקה בחוק למניעת הטרדה מינית, אולי גולת הכותרת של פועלה בכנסת. לראשונה דובר על הטלת עונשים קבועים בחוק על מורשעים בהטרדה. בהזדמנויות הבודדות של העבודה הפרלמנטרית על החוק הרגשתי מחוברת ליעל בכל נימי נפשי מפני שזמן לא רב לפני, חוויתי בעצמי הטרדה מינית כשעבדתי כמזכירה באוניברסיטת ת״א. פרופסור מכובד אחד נעמד מאחורי בשעה שהייתי מרוכזת בעבודתי מול המחשב ותפס לי את הציצים בשתי ידיו. על ההלם וההשפלה התגברתי בעזרת קבוצה שהקמנו, שנלחמה בתופעה בקמפוס (אני שומרת עדיין על טי-שירט היסטורית של ״לא בבית ספרנו״).

כשהחוק עבר ב-1998 התפוצצתי מגאווה על ההישג הגדול. ידענו אז שהחוק הקדים את זמנו, שהוא חוק פורץ דרך. חלפו 17 שנה ובשנים האחרונות נדמה לי שהפער בין הנורמה שהחוק ביקש לקדם ובין המציאות הולך ומצטמצם, או לפחות כך אני רוצה להאמין. יעל ממשיכה להיאבק גם היום, אך בעיקר במחלתה האיומה. פעם היינו רצות אחריה במסדרונות הכנסת, עוזרות לה ללבוש את הז׳קט (תמיד עם דש סיכת יונת השלום) תוך כדי הליכה מהירה. היום היא מגיעה להפגנות על כיסא גלגלים. היא ממפלסות הדרך בפוליטיקה הישראלית, מדור הנפילות הזה של שולמית אלוני ז״ל, ושל תמר גוז׳נסקי ונעמי חזן שתחיינה. לא ברור לי איך זה בדיוק קרה, אבל נפלה לידי הזכות לראותה בשיא כוחה וללמוד ממנה שיעור בלתי נשכח בעבודה ציבורית.

יעל דיין על שער מוסף "הארץ", ספטמבר 2012
יעל דיין על שער מוסף "הארץ", ספטמבר 2012. החוק שלה למניעת הטרדה מינית הקדים את זמנו

לוגו

גדי אלגזי על תופיק טובי (חד"ש)

תושבים בלא מדינה

חבר הכנסת שלי הוא בלי ספק תופיק טובי. לוחם צדק, מנהיג מיעוט לאומי במאבקו, קומוניסט פלסטיני. עם חיוך קטן, שקט, עיניים טובות וחיבוק איתן.

אני יודע שלאחר פרישתו, אחרי שעשו לו את המוות ולאחר שעמד בהשפלות והתגזענויות לאין ספור, אהבו לתאר אותו כפרלמנטר מעולה. אבל אני אזכור אותו גם כאיש שנעצר פעם אחר פעם על-ידי הצבא כשניסו למנוע ממנו להיכנס לכפרים ערבים שהיו נתונים תחת הממשל הצבאי, כחבר הכנסת שיחד עם חברו, ח"כ מאיר וילנר, הגיע בסוף נובמבר 1956 לכפר קאסם ופירסם את דבר הטבח, ושנה לאחר מכן כבר נעצר בידי המשטרה בכניסה לכפר, כי הפריע לנסיונות הממשל הצבאי לכפות על תושביו את השכחת הטבח.

בשנת 1985 הובא לכנסת תיקון מספר 9 לחוק יסוד: הכנסת, שאסר על התמודדותה בבחירות של רשימה השוללת את קיומה של מדינת ישראל "כמדינתו של העם היהודי". תופיק טובי אמר בדיון:

לבוא היום ולקבוע בחוק את מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, פירושו לומר ל-‎16% מכלל אזרחי מדינת ישראל שאין להם מדינה כלל, ולקבוע שהם תושבים בלא מדינה, שמדינת ישראל היא אך ורק המדינה של תושביה היהודים, וכי האזרחים הערבים, החיים בה ויושבים בה, יושבים וחיים בה רק בחסד בלא זכויות שוות לאלה של אזרחיה היהודים. האם מנסחי הפיסקה הזאת לא חשים, שהם באים לומר ל-700,000 אזרחי מדינת ישראל שהם אזרחים מדרגה שנייה?
להמוני העם הערבי החיים בישראל, אזרחי מדינת ישראל, אין מולדת אחרת. זוהי מולדתם, בה יחיו, בה ייאבקו למען שוויון זכויות ובה ירצו לחיות כשווים בין שווים. הם לא יסכימו להגדרות שמשמעותן שלילת זכותם השווה, לשלילת העובדה שמדינת ישראל היא גם מדינתם. יחד עם הכוחות היהודים הדמוקרטיים הם ייאבקו כדי לחיות בה בכבוד ובשוויון. אני שואל: האם מנסחי הגרסה הזאת [של החוק] לא מבינים שבהגדרה זאת הם מכתימים את מדינת ישראל כמדינת אפרטהייד, כמדינה גזענית?"

מדינת ישראל תהיה מדינת שני עמיה, מדינה יהודית-ערבית, או שלא תהיה.

היועץ המשפטי לממשלה מבקש להסיר חסינותו של ח"כ תופיק טובי, ‎06.11.57
היועץ המשפטי לממשלה מבקש להסיר חסינותו של ח"כ תופיק טובי, ‎06.11.57

לוגו

שושנה גבאי על בן גוריון (מפא"י)

הגמד שהכריח אותנו לאכול מרגרינה

ביום העצמאות, כשהגננת יודית תקעה לידינו דגלוני פלסטיק וסיפרה לנו בגאווה על בן גוריון, הרגשתי מצוקה: "בן גוריון? אבל אני מכירה את בן גוריון!". כל יום בשעה חמש בבוקר, כשאבא שלי היה יוצא בטריקת דלת מהבית, הוא היה צועק בכעס רב: "חראב אללה ובן גאריון (שייחרב אלוהים ובן גוריון). זאת הייתה תפילת השחרית שלו. גם כשהעמיס בחצר את המקדחות על המשאית עדיין שמענו אותו שורף בערבית את בן גוריון יחד עם זקנו של הרצל ומקנח באיחולי "מאת אללה (מוות לאלוהים) וחרא במושה רבינו".

גם לאמא שלי היו טענות לבן גוריון, כשהיתה יושבת על שרפרף נמוך מול גיגית גדולה ומכבסת ערימות בגדים גבוהות של שבעה ילדים. "ג'באנה בן גאריון עלא אל מרגרינה ואל סמון" (הביא אותנו בן גוריון למרגרינה וללחם), הייתה שרה. מרגרינת העוני לא נכנסה אלינו הביתה, אכלנו חמאה כמו במולדת הישנה. אצל השכנים התימנים, לעומת זאת, ראיתי את סמל המולדת החדשה, נח לו על המדף שבדלת המקרר עטוף בנייר לבן עם פסים כחולים ממש כמו הדגל בגן. ילדי השכנים היו יוצאים החוצה לחצר עם פרוסות לחם מרוחות במרגרינה שעליהם בזקו סוכר ונוגסים אותן בתאווה ולפעמים הם הסכימו להתחלף איתנו תמורת פרוסות מרוחות בחמאה.

בנגוריון
"ג'באנה בן גאריון עלא אל מרגרינה ואל סמון" (הביא אותנו בן גוריון למרגרינה וללחם)

באותה שנה הייתה אסיפת הבחירות ואנשים רבים מיהרו לכיכר העירייה כדי לחזות בפלא הזה, בן-גוריון. אבו-חסקאל השכן הציע להרכיב אותי במושב האחורי של האופניים שלו עד הכיכר, אבל אני סירבתי לחזות במי שהצטייר בדמיוני כגמד מפחיד עם הרבה שערות לבנות פרועות, שמכריח אנשים לאכול מרגרינה. כבר באותו ערב הצטערתי שלא זכיתי לראות את האיש הזה, בן-גוריון, שבטח עמד על הבמה והראה לאנשים את כל הזרועות הרבות שיצאו לו מהגוף ואת זה שהוא יודע להתפתל כמו נחש.

*קטע מעובד מתוך סיפור שפורסם ב-1993 בעיתון "חדשות"

לוגו

עמוס נוי על שלום כהן (הפנתרים השחורים)

הג'נטלמן שחלם בארבע שפות

לפני כמה חודשים, בצירוף מקרים מקרי אך סמלי, הובאו למנוחות באותו יום שתי נשים יוצאות דופן. שתיהן היו מורות אהובות ונערצות, שזכרן ומורשתן נחקקו היטב אצל דורות של תלמידים ותלמידות: תמר גידרון ובת שבע שביב, מנוחתן עדן. הראשונה היתה המחנכת שלי בכיתות האחרונות של בית הספר היסודי, והשנייה היתה המורה "להיסטוריה ואזרחות" בבית הספר התיכון. היה ביניהן דימיון רב: שתיהן היו דמויות מופת חינוכיות; הן גדלו ועוצבו בתוך האליטות (האשכנזיות) של מה שנקרא אז "תנועות הפועלים"; שתיהן הנחילו ללא לאות ובכישרון את האתוס, הרטוריקה והערכים של בית גידולן – גם כשאלה התקשו להדביק את השינויים החברתיים המפליגים.

אבל היה ביניהן הבדל משמעותי ועקרוני עצום: בעוד שהראשונה מימשה ותיווכה אתוסים וערכים כמו עבודה, הגשמה, פטריוטיות, קורבניות יהודית ולאומיות ללא היסוס, הבינה בת שבע שביב את המקצועות שלימדה כאמצעי להקניית כלי אבחנה וניתוח ביקורתיים. וכך היא לימדה אותנו, בתוך החברה הזו ששינאה ובוז לערבים היו חלק מהדיבור שלה, ושההדרה של מזרחים, דתיים, ורוויזיוניסטים היתה פראקטיקה יומיומית שלה – לקרוא עיתון יומי בתוך הקשרו ההיסטורי, או להתייחס לעדויות ולזיכרונות הסותרים גירסה רשמית כמקור לבחינה מחודשת של גירסאות אלו. וכך גם, בבוקר צח, היא טלטלה את תודעתה של כיתה מבולבלת אחת כשהפגישה אותנו עם שלום כהן, חבר הכנסת השביעית מטעם סיעת הפנתרים השחורים, ועם עוזרו הפרלמנטרי הכריזמטי וארוך השיער, עורך הדין אבי ברדוגו (צירוף של תואר ושם משפחה שהיה כמעט בלתי נתפש אז). אמנם כבר השתתפתי לפני כן, כמתבגר מרדן, בהפגנה של הפנתרים השחורים בדוידקה, אבל הפגישה הזו, בעצם, פירקה והרכיבה מחדש את כל מה שחשבתי שידעתי על פוליטיקה וחברה.

על חבר הכנסת לשעבר שלום כהן ז"ל ועל הקריירה הפוליטית שלו אפשר לומר בעצב את המשפט הנורא שאמרה אנה אחמטובה על ליריקן רוסי גדול (אפאנסי פֶט), שלא הותיר מורשת, אסכולה, או תלמידים מובהקים: "הוא חי בינינו כמו צל, ולא הותיר אחריו אפילו צל". רבים ורבות לא שמעו אפילו את שמו או שזוכרים אותו במעומעם כ"צל" של אורי אבנרי שנגוז מתישהו אל תהום הנשייה (ראו את הקריקטורה של זאב, עם אבנרי כדון קישוט וכהן כסנשו פנשה). אבל כמעט כל מה שיש להגיד עליו רלוונטי לשיח חברתי ומזרחי עכשווי, החסר כל כך ובצורה מתסכלת כל כך זיכרון היסטורי.

באדיבות המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס, חולון
קריקטורה של המאייר זאב, אוקטובר 1965. "הוא חי בינינו כמו צל, ולא הותיר אחריו אפילו צל". באדיבות המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס, חולון

הביוגרפיה שלו והווייתו היו דוגמה מובהקת ל"אופציה לוונטינית" של רב-לשוניות (כשעבדתי לצדו לזמן קצר בבחירות להסתדרות הוא סיפר לי שהוא "חולם בארבע שפות", איזו הגדרה נפלאה ללוונטיניות), רב-תרבותיות, ואוריינטציה מזרח תיכונית הרבה לפני שהדיון באופציה הזו בכלל עלה לסדר היום – יליד בגדאד שגדל והתחנך בבית ספר אנגלי באלכסנדריה וסיים את חייו ככתב של עיתון צרפתי במצרים לאחר שהיה חבר כנסת בישראל; סוציאליסט וציוני, שבא לארץ ישראל לשהות קצרה בקיבוץ, ואחר כך לחם במלחמת 48' בחזית הדרום, שם הכיר את אבנרי. יחד הם רכשו את השבועון "העולם הזה", שבו עמד שנים בראש המערכת ויזם וכתב מאות כתבות, ויחד הם רצו לכנסת השביעית במסגרת "העולם הזה – כוח חדש", שאליה נבחר לצד אבנרי, וממנה פרש כדי לחבור לפנתרים השחורים במסגרת סיעה עצמאית (ולתת להם בסיס פרלמנטרי וכספי).

הוא רלוונטי, מפני שהוא מזכיר ששמאל מזרחי – כלומר, לא אנשים ממוצא מזרחי מקרי ובעלי השקפה שמאלית כללית, אלא אנשים ונשים שמיקמו את המאבק המזרחי הספציפי בהשקפה חברתית ובאסטרטגיה של השתלבות במרחב גם יחד – היה תמיד נוכח ופעיל, אלא שחלקו הושכח (הנשיא המייסד של המועצה לשלום ישראל-פלסטין היה יו"ר ועד עדת הספרדים אליהו אלישר, החליף אותו עו"ד פנחסי שעמד בראש התאחדות יוצאי בוכרה, והרוח החיה בהקמת המועצה הזו היה חביב שמעוני, יור התאחדות עולי כורדיסטאן, למשל; כולם הושכחו ונשכחו). כהן מיקם את היחס למזרחים בישראל ואת המאבק המזרחי בהקשר של "קולוניאליזם" (עוד מלה שנמחקה מהשיח המזרחי העכשווי) – הוא חיבר אותו למלחמת סואץ ("מבצע קדש"), למאבק באלז'יריה, להתקוממויות עממיות אנטי-קולוניאליסטיות באיראן, עיראק, מצרים, צפון אפריקה הצרפתית, לאפריקה המתעוררת, לצורך בנייטרליות בין-גושית, ולחזון של מזרח תיכון חדש, שבו ישתלבו היהודים-הישראלים בתיווכם של מזרחים כמוהו.

והוא הכי רלוונטי, כפי שאפשר כבר לנחש, מפני שהיה דוגמה לאופן שבו "שמאל לבן" התייחס לפעילים מזרחים – לקרע עם אבנרי, שעליו כתב במרירות, היה אופי אתני מובהק. כהן התרבותי, רחב האופקים ונעים ההליכות הבין שהתפקיד שאנשים כמו אבנרי ייעדו לו ולשכמותו (למשל נעים גלעדי, עוד שמאל מזרחי שעבד אצל אבנרי) הוא, לכל היותר, להיות באמת צל ונושא כלים כמו סנשו פנשה, בשעה שהם יזכו בתהילה. ההשתכחות שלו מעידה שצדק: כל אדם פוליטי יודע מיהו אורי אבנרי. אף אחד לא זוכר את שלום כהן. ולהשתכחות הזו – כמו גם למאבק בה – יש משמעויות סמליות ומעשיות גם יחד.

לוגויונית נעמן על ישראל קיסר (העבודה)

הישתה קיסר תה?

בגרון ניחר היינו מצווחים את הלחן המוכר אלה לעומת אלה, כשכל קבוצה מבזה את המועמד של הקבוצה השנייה: "ארץ ישראל יפה, בסוגריים מלוכלכת, פרס/בגין ינקה אותה כי הוא פראייר של הכנסת." הימים היו ימי טרום בחירות, סטיקרים, כובעי מצחייה וחולצות של אמת בלבן-אדום ומחל בכחול-לבן חולקו ביד נדיבה, וההורים שלנו, שהיו שייכים לאחד מהצדדים, עשו דברים דומים בלהט הנאמנות למחנה, אולי ברמת תחכום מעט יותר גבוהה. זו הייתה מערכת הבחירות הראשונה שלי, עם האהבה היוקדת למי שפדה את כבודנו הנרמס בנאום הצ'חצ'חים. קצת אחר-כך הגיע מבצע הלוחמה לשלום הגליל ובגין נכנס לדיכאון, כמו חלק ניכר מאזרחי ישראל ולבנון, ואז גם הבורסה התמוטטה וכל הג'אז הזה של המשיח שלא הגיע והאנשים הקופצים מהגגות.

בבחירות 1984 קיבל ישראל קיסר, שהיה מזכ"ל ההסתדרות, מושב בכנסת. אצלנו בבית הייתה חשדנות גדולה כלפי כל מה שקשור בהסתדרות, וזלזול מופגן בהפסקות התה הארוכות, הנפוטיזם העדתי והאבטלה הסמויה היה עניין שבשגרה. אלה היו ימים אוקסימורוניים של מלחמה לשלום, והפצעתו של קיסר על המסך הייתה בגדר אחד כזה, כי איך זה שמישהו שנראה כמו הדוד שלי מזמר זמירות של מפא"י. מילא דוד לוי – הוא ליכודניק ובזכותו אפשר ליישר קו עם תו התקן בבית הספר, כי עליו כולם ששים לצחוק, וארסנל הבדיחות הגזעניות ("מרטיני? לא, מר לוי") מתרחב והולך ככל שלוי צובר כוח – אבל מערכניק?! על רקע הרביניזם יפה הבלורית והתואר, ולמרות המהוגנות שנישבה אצל קיסר בכל הליכותיו, ואולי דווקא בעטיה, ניכרה הצרימה למרחוק. ציפור ציפור מה את שרה, מישהו אחר מזמר מגרונך.

קיסר (עם המשקפיי). צילום: נתי הרניק, לע"מ
קיסר (עם המשקפיים). איך זה שמישהו שנראה כמו הדוד שלי מזמר זמירות של מפא"י? צילום: נתי הרניק, לע"מ

מה ידענו אז על פוליטיקאים שלא הגיעו מבלארוס? מה ידענו על משפחת כסאר? על שושלות רבנים מפוארות שצאצאיהן עברתו את עצמם והותכו עד כדי אובדן זהות? הנהג שלנו חברה'מן, הוא ייקח אותנו לתימן. במחוזות המיינסטרים אמת מול מחל של ראשית שנות השמונים, חיפשנו אמיתות ברורות, ואם כבר מבטא אז כמה שיותר פולני. אל תבלבלו אותנו עם תימנים במפלגת העבודה או עם שושנה ארבלי אלמוזלינו שתפסה יותר מדי מרחב פונטי עם שם המשפחה המשונה – אלה כנראה לא לגמרי יהודים! אחים! לוחמים?! איזה רימוני יד נצרו בלבותיהם בבית ההסתדרות? מחתימים שעון והולכים להכין תה.

לוגומרזוק אלחלבי על שולמית אלוני (מרצ)

געגועים ל"שולה"

כעיתונאי צעיר המתבונן בסביבתו וכל עיסוקו במלים, נקלטה בעדשה שלי ח"כ צעירה ולוחמת ללא חת למען צדק. זו הייתה שולמית אלוני, שנונה ורהוטה ומשדרת "שפה" שאני מבין ואוהב. הומאניות, זכויות אדם, התנגדות לעושק, לגזל ולכיבוש ועוולותיו. דמותה עלתה אלי מהכנסת, מכנסים, מהמדיה ומהתקשורת הכתובה. אשה אמיצה הנלחמת בעוולות בתוך עמה. הערכתי אותה מאוד ועקבתי אחרי השיח האלטרנטיווי שהצליחה לחולל.

ביום פרישתה מהפוליטיקה ב-96' הייתי עורך תורן בעיתון "אלאיתחאד". בזמנו, כבר לא הייתי חבר במפלגה הקומוניסטית שעזבתי ב-89' ומנוע מלכתוב את דברי המערכת. במקומן, כתבתי פרשנויות לאירועים שונים. בחרתי להקדיש ל"שולה" כ-200 מלה בעמוד השער האחורי. דברי שבח לחיים ציבוריים עשירים במיוחד ולעמדה עקבית של ביקורת הרוע. אלא  שדברי השבח לשולה ומפעל חייה עלו לי למחרת בנזיפה מחבר בכיר ביותר במפלגה דאז. גיחכתי בחיוך מיתמם, והוספתי בפניו דברי הלל לאשה שכל כך הערצתי כח"כ, כשרה, ויותר מכל כאדם המקפיד לערער על כל עוולה שניכרת בדרכה.

מייחל לדור העיתונאים הצעירים "שולה" חדשה להעריך וללמוד מהלכותיה ורעיונותיה.

שולה אלוני
שולמית אלוני. דברי השבח לשולה עלו לי למחרת בנזיפה מחבר בכיר במפלגה

לוגוגל לוי על מאיר כהנא (כך)

כאילו "הוא" אינו "אנחנו"

אולי הכל היה קורה גם ללא הרב מאיר כהנא. אך בראשית שנות ה-80, הוא שהציב את הציונות מול הדילמה שלה, ובאופן פרדוקסלי, הדבר פעל בשני כיוונים מנוגדים. עד הרגע בו כהנא העמיד את תורתו למבחן הבחירות, ישראל הציונית חיה עם סתירותיה בשלום. עם הכרזתה היא העניקה לתושבים הפלסטינים אזרחות, וכלאה אותם תחת ממשל צבאי. היא הקימה לפלסטינים מפלגות של קידמה ופיתוח, בזמן שהפקיעה את אדמותיהם וניצלה את כוח עבודתם. על גבם של אויביה המובסים היא הכריזה על עצמה כדמוקרטיה ליהודים. רק לרגע קצר בין דצמבר 1966 ליוני 1967, היא היתה למדינה שבה שרר שלטון חוק אחד בגבולותיה, לכל אזרחיה.

אך ישראל סירבה להתמודד עם סתירותיה והעדיפה את הרעיון הציוני-יהודי על פני סדר מדיני-אזרחי. כהנא צדק. לו רציתי לחיות במדינה דמוקרטית, כך מצטטים אותו, הייתי נשאר בארצות הברית. אבל רציתי מדינה יהודית. זה היה הרעיון הציוני בעיניו. שלדון אדלסון יסכים. כאשר הוא נבחר, הכנסת דחתה אותו מעל פניה לא בשל גזענותו, אלא כי הוא אמר את האסור. אחרי 1967, המדינה חששה מהמפגש בין הפלסטינים וביקשה לתקוע טריז ביניהם. הטריז היה האזרחות – מצדו האחד של הקו הירוק, פלסטינים שכבר שבעו מנחת זרועו של הממשל הצבאי יהיו לאזרחים, ומצדו השני, אוייבים כבושים תחת ממשל צבאי.

אבל אזרחות ישראלית אינה תעודת כניסה לחברה הישראלית, כי בישראל התנאי לחברוּת הוא אתני ולא אזרחי. הפלסטינים יהיו למיעוט אתני-תרבותי ערבי – "ערביי ישראל" נקרא להם – ולהם זכויות אזרחיות, שיבחינו אותם מהעם הלאומי הפלסטיני. כהנא חשף את הבלוף. בתנאים האלה אין דרך אלא להיות גזען. הגזענות היא הדרך לשמר את ההירארכיה בין שלוש השכבות הללו – יהודים-ציונים, אזרחים-פלסטינים ופלסטינים-כבושים. שלושה עשורים אחרי הוקעתו, ראש ממשלה מכהן מזהיר את ציבור בוחריו מהצבעה דמוקרטית של ערבים.

כהנא
כהנא. חשף את הבלוף

הגזענות שעלתה עם האזרחות הולידה פרדוקס. מדיניות ההפרד ומשול, והצורך להוקיע חוקית את כהנא, כאילו "הוא" אינו "אנחנו", כפתה על המדינה להתחייב גם למשטרה הדמוקרטי. זה אולי מס שפתיים לציונים, אך לא לאזרחים הפלסטינים. גם ברגעים הקשים, הפלסטינים, כפי שכהנא כתב בספרו מהכלא, נותרו מחויבים למאבק הדמוקרטי לביטולה של מדינת היהודים. לא לחיסולה הפיזי, אלא לביטול דמוקרטי של משטר הפריווילגיות היהודי.

ועל זה נאמר: יותר מששמרה הדמוקרטיה הישראלית על אזרחיה הערבים, שמרו אלה על הדמוקרטיה בישראל. ואמרו אמן.

*   *   *

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עמוס נוי

    בתגובות בפייסבוק כתב לי עו"ד אבי ברדוגו (שהיה, כאמור, עוזרו של ח"כ שלום כהן) את הדברים הבאים, ואני משתף אותם כאן. כך כותב ברדוגו:
    עמוס הבאת אותי לדמעות…העברתי עם האיש ימים ולילות במסעות בין כפרים ערביים ועיירות פיתוח…ועבודה פרלמנטרית סיזיפית ומתישה…
    פרוץ מלחמת יום כיפור על רקע החסך ההכרה האידיאולוגית, ריסקה את התנועה…
    אחרי הכל הועמד למשפט על תליית כרזות של התנועה על ידי הפעילים…כמו מפלגות אחרות הוטל עליו קנס…או מאסר תמורתו…והוא לא היה מוכן לשלם קנס על הבעת הדעה …
    וישב … ואני הייתי בא אליו למעשיהו…מתחנן שנשלם והוא יפסיק להתענות… אבל הוא לא נכנע… אם החוק אומר שצריך לשלם במאסר על הבעת דעה… הוא אינו פודה את מאסרו…
    האיש חסר כל הזמן… חבל שאין איש יגלה את פועלו העתונאי… עת התחפש לעובד דחק…וחי חודש בין העולים … יוצא יום יום לעבודות הדחק…
    או את פועלו בתחום המדינאות הבין לאומית…הוא האיש שקישר בין השמאל הישראלי למחתרת האלג׳יראית…והיה בין מקימי הועד לידידות ישראל אלג׳יריה…עת המדינה כולה שרה בקול אחד:
    ״בינינו אין כל דיפראנס
    ויו למהנדס פראנס (רוה״מ צרפת באותם ימים…)
    בינינו אין גם כל הבדל
    ויו לפרנס וישראל…״
    היה קרוב לקסטרו וחבורתו… לפלסטינים…לשמאל הצרפתי…
    אפשר לשבת ולדבר אודותיו קורותיו ומעשיו ימים רבים…ולא יעלה אלא קצה קצהו של מפעלו…

  2. עטרה

    עמוס, כתבת מעולה. גם הילה דיין. וגם האחרים