אז למה הם מרגישים שהלכה להם המדינה

ENGLISH

את מערכת הבחירות של 2015 ניתן להבין לעומק אם תופסים מעט מרחק משתי מסגרות חשיבה מרכזיות שמבנות את השיח היומיומי של הרבה ישראלים, אך למעשה מתעתעות בנו, כולאות אותנו ומונעות מאיתנו פריצת דרך: החשיבה על ״ימין״ מול ״שמאל״ והחשיבה על ״חילוני״ מול ״דתי״. המפתח לפריצה של אותן מסגרות חשיבה היה נוכח בחודשים האחרונים בשיח הערבי של הרשימה המשותפת ובשיח המזרחי של ש״ס, שנותנים פרשנות אחרת על אירועי השעה וחושפים בפנינו את הקיבעון המחשבתי שלנו. אלו ממש לא רעיונות חדשים, ולמעשה הם נידונו ללא הרף בתקשורת, בטלוויזיה, בקולנוע, בספרות, ברשתות חברתיות ובפוליטיקה בשנתיים האחרונות – אבל איכשהו לא חלחלו ל״מחנה השלום״. אותו מחנה שבחר לנהל קמפיין מנותק שאינו מתבסס על אידיאולוגיה אמיתית, אלא על המנטרה: ״רק לא ביבי״.

החיבור שאני עושה בין אותו שיח מזרחי וערבי פוסט-ציוני לבין מערכת הבחירות האחרונה נועד בעצם כדי לבחון אפשרויות לעתיד, להציע נקודת מבט אלטרנטיווית ולשאול: כיצד התוצאות נתפסות כעגומות ומייאשות עבור חלק, וכמעודדות עבור אחרים? ומדוע התחזקות היסטורית של המגזר הערבי בנוף הפוליטי לצד התחזקות של מפלגות המציעות סדר יום כלכלי-חברתי שמאלני כמו כולנו של כחלון וש״ס של דרעי, עדיין נחשבות כתבוסה בקרב חלקים גדולים ממי שקוראים לעצמם ״שמאל״?

ראשית אציין שכאיש שמאל, תמיד התגאיתי בכך שצורת החשיבה של המחנה הזה מציעה לבחון את ה״עצמי״ לפני ביקורת האחר. עבורי, לקדם אג׳נדה של שמאל זה לקדם את התפיסה שאין ביכולתנו לשנות את ״האחר״ לפני שאנו משנים את עצמנו ושאם אנו רוצים לשפר מצב מסוים, עלינו לבקר את עצמנו בצורה החריפה ביותר במקום להאשים את הצד השני. אבל החודשים האחרונים הוכיחו לי שהשמאל לא באמת מבקר את ״עצמו״, כי אם את ״האחר״ שמשתייך לצד שלו: כך, הוא העתיק את הביקורת, הבוז והגזענות העיוורת שהימין מפגין כלפי ה״אחר״ הערבי והדביק אותם על ה״אחר״ הימני, הדתי, הרוסי, העני והמזרחי. באופן זה, השמאל ממשיך לשמר את מעמדו (בעיני עצמו) כרציונלי, נאור, משכיל וצודק שנפל קורבן לאויב שבפנים, במקום לבחון מה ניתן לשנות. בעיני זו אינה חשיבה שמאלנית, אלא ימנית במהותה.

ניתן היה לראות את מנהג האשמת ״האחר״ של השמאל בבירור ברשתות החברתיות בחודשים שהובילו לבחירות – השיח סביב נאומו של גרבוז, התיוג הגזעני שהוצמד לסרטון השוקולד ועוד. בימים האחרונים לאחר ״התבוסה״, חלק מאנשי השמאל אינם קוראים לחשבון נפש עם עצמם ועם המחנה הפוליטי אליו הם משתייכים, אלא מתבטאים באופן שמבדל אותם מהעם ופוטר אותם מאחריות קולקטיבית: נתקלתי בצילומים של דרכונים זרים שהועלו לרשת, הצהרות על מעבר לברלין, גידופים על אותו ״עם מטומטם״ שבחר מה שמגיע לו, ציטוט שיריו של שלום חנוך (בזמן שביבי הזמין את עמיר בניון לשיר את ״התקווה״ לאחר נצחונו) והצהרות גזעניות כמו: "שלום לך מסעודה משדרות, צר לי, לא נותר לי גרגר של סימפטיה עבורך… נשבר לי. את ומשפחתך מטומטמים מדי. לי אל תדאגי, שורשי באירופה. מתקתק אזרחות ועף. ומה איתך? תלכי לעזאזל!"; "שתי מדינות לשני עמים, ואני לא מתכוונת לפלסטינים״ או ״אני לא בוטח באף אחד שרושם את שמו בעברית בפייסבוק. או שהוא לא יודע אנגלית, או שאין לו חברים בחו״ל. והוא מצביע ביבי״.

היום אפילו התפרסם קמפיין ויראלי בשם ״לא לתת״ שקורא ״להעניש״ את תושבי הפריפריה שהצביעו בעד הליכוד על ידי הפסקת התרומות עבורם.

חיבורים של שמאל אמיתי

השמאל ה״רציונלי״ של ישראל מתח ביקורת חריפה אודות שני מהלכים דרמטיים ונועזים שהתרחשו במערכת הבחירות הזו אך לא תאמו את מסגרות החשיבה שלו: הראשון היה סירוב ״הרשימה המשותפת״ להסכם עודפים עם מרצ ולהצטרפות לממשלת שמאל-מרכז ברשות בוז׳י. הצהרות בקרב תומכי המחנ"צ לפיהן הצבעה עבור הרשימה משמעה בזבוז קול, הראו שהשמאל הציוני לא מסוגל לראות מעבר למגרש שלו ולוותר על העמדה שלפיה חשיבה רציונליות שייכת רק לו. מנקודת המבט הערבית-ישראלית/פלסטינית ברור למדי שמשחקי ״השמאל״ ו״הימין״ משקפים שפה פנים-יהודית זמנית, מדומיינת וחסרת חשיבות. ממשלות שמאל וימין קמו, נפלו והתחלפו אך מצבו של הציבור הערבי נותר עגום.

מעבר לכך, בזמן שממשלות השמאל היו אחראיות למהלכים "ימניים" מבחינה מדינית, השתלטו על קרקעות, גירשו כפרים, הקימו התנחלויות והנהיגו מלחמות וכיבושים, ממשלות הימין חתמו על פינויי שטחים דרמטיים, הסכמי שלום, שחרורי מחבלים ושיקום כלכלי נרחב של הגדה המערבית. לא אתמם ולא אטען שהימין טוב עבור הערבים, אך אדגיש כי מנקודת המבט הערבית, האבחנה היהודית בין שמאל לימין זניחה מאוד, והציפייה מהרשימה המשותפת לומר ״אמן״ לכל בקשה של יהודי ציוני המגדיר עצמו כשמאלני היא מתנשאת ואגוצנטרית.

הצדקנות לפיה הציבור הערבי אמור להמליץ על מפלגה שתלתה שלטים במרכז הארץ שהכריזו כי הצבעה עבורה תמנע מהעם ״להיתקע עם הפלסטינים״ וששמה שיח ביטחוני, צבאי וציוני מובהק בקדמת הקמפיין שלה, המשיכה לסמן את השמאל כרעיון ששמור לאנשים מאוד מסוימים – יהודים, חילונים, בעלי פריווילגיות.

אבל פריווילגיות נוטות להיות שקופות, ובעבור אותם אנשים הבוקר שלאחר הבחירות הוא בוקר מדכא ומייאש שבו המדינה שוב נגנבה מהם. עבור הציבור הערבי והיהודי שתמך ברשימה המשותפת, לעומת זאת, היה זה בוקר של תקווה, שינוי ופריצת דרך היסטורית. הפער הזה בתחושות בין השמאל הציוני לתומכי הרשימה המשותפת מעיד על חוסר שיתוף הפעולה, הדיאלוג והאחדות שאידיאולוגיה שמאלנית אמורה לעודד, ועל הניתוק העצום בין השמאל לאוכלוסיות שהוא מתיימר ״להציל״. שמאל אמיתי עומד לצד הקורבן, לצד האחר, ללא תנאים, וכך הופך להיות כוח אמיתי של שינוי ותקווה.

בהמשך לנקודה זו, השתעשעתי לגלות כמה פעילים פלסטינים או ערבים-ישראלים מביעים תמיכה אירונית במפלגות כמו הליכוד, הבית היהודי וליברמן ולא בהצבעה עבור מרצ והמחנה הציוני משום שהראשונים לפחות "אומרים את האמת בפרצוף" ואינם "מעמידים פנים". הציבור הערבי והמזרחי אינו טיפש; הוא יודע מתי מפלגות מסויימות סולדות ממנו ומאורחות החיים שלו, גם אם הצהרותיהן אומרות אחרת. ״ובאיזו מפלגה כן היית מאמינה לא בקטע של הפוך על הפוך?״ שאלתי פעילת זכויות אדם פלסטינית. ״ראית את סרטון השקופים של ש״ס? שם ראיתי משהו אמיתי״. אמירה מרגשת זו מובילה אותי לנקודה הבאה.

אותו פער בין הייאוש שעמו התעוררו תומכי השמאל הציוני לתקווה שאליה התעוררו תומכי הרשימה המשותפת, הופיע גם בקרב האקטיביסטים המזרחים מהשמאל שעודדו הצבעה עבור מפלגות עם סדר יום מזרחי חדש – ש״ס וכולנו. מפלגות אלו שמות את השיח החברתי-כלכלי של השמאל במרכז החזון שלהן, אך הן חורגות מהמתאם האתני, הדתי, המעמדי והגיאוגרפי בין שמאל לימין ואינן כפופות לו. בדומה לשיח הערבי, גם השיח המזרחי מאפשר התפכחות מהנרטיב השמאלני דרך הביקורת החריפה שלו על הגזענות החבויה של השמאל מימי מפא״י ותדמיתה הסוציאליסטית שנבנתה על גב מעברות וכפרים ערביים, ועד נאומו של יאיר גרבוז שגינה את ״מנשקי הקמעות והמשתטחים על קברי צדיקים״ בהפגנה של השמאל הציוני בכיכר רבין ערב הבחירות.

אותו נאום לא רק סימן מחדש את גבולותיו החילוניים, האשכנזים והגזעניים של ״מחנה השלום״, אלא ממש דחף החוצה את מי שעמד בפתחו בהיסוס ולרגע חשב להיכנס. מעבר לכך, אולי התחושה שהחיים במדינה נעשו יותר ויותר קשים אינה רלוונטית עבור קהילות שהיה להן קשה מאז ומתמיד? אולי, מנקודת המבט של המעמד הנמוך, העובדה שצעירים ממרכז הארץ נאלצים להפגין ולהיאבק דווקא מעידה על צמצום פערים כלשהו שהתרחש בשנותיו של נתניהו?

פעילים חברתיים שאימצו את השיח המזרחי (ובאופן עמוק יותר מזרחים בכלל) שוברים את האבחנות שבין ערבי ליהודי, בין שמאלני לימני ובין דתי לחילוני. במקום לבדל עצמם במפלגה נפרדת בתור ״השפויים״ או ״המודרניים״, הם דווקא בחרו לעמוד לצד האוכלוסיות המוחלשות ולעשות את השינוי מבפנים. החלפת נתניהו בהרצוג ממש לא הייתה בראש מעייניהם של האקטיביסטים המזרחים או של מצביעי ש״ס הותיקים, כי בדומה לציבור הערבי הם רואים דרך האשליה שמדובר במהפך. ש״ס מציעה סדר יום חדש לפיו זהות דתית, יהודית, ערבית או מזרחית אינה כרוכה באידיאולוגיה ימנית לאומנית וגזענית – להפך, היא מאפשרת דיאלוג רענן ופרוגרסיווי יותר. אין זה מפתיע שגם בקרב הציבור הערבי יש תמיכה גדולה בש״ס, שקרובה יותר לעולם המסורתי, התרבותי והסוציו-אקונומי של הכפרים הערבים בישראל, ובכך אינה מתפרשת כניסיון מתנשא להציל את הקורבן אלא כמפלגה המשקפת שותפות גורל.

אבל גם מהלך זה זכה לביקורות חריפות וקשות בקרב השמאל הציוני של מרצ ושל המחנה הציוני, ששיקפו את גבולות החשיבה של מחנה זה. עיתון "הארץ" והרשתות החברתיות נמלאו ביקורות פטרוניות אודות פמיניסטיות מזרחיות שהביעו תמיכתן במפלגה דתית ללא נשים, שמאלנים שהביעו תמיכה במפלגה שחוברת לליכוד, ואריה דרעי על שסירב להצעתו הספונטנית של איימן עודה ל״ברית מדוכאים״. גם כאן, ברגע שמישהו לא ניגן לפי החליל השמאלני, ציוני, הומניסטי, חילוני וקוסמופוליטי, הלגיטימיות המוסרית והאידיאולוגית שלו אבדה. גם כאן, מי שבחר בשותפות אמיתית עם האחר ולא בבדלנות ״רציונלית״, נתפס כמסוכן וכמי שמערער על הסדר הישן ומונע את שובה של ״ישראל הישנה והטובה״.

יצחק רבין, טבעונות, היכל התרבות

ממאמרו "מעבר לגן ולג'ונגל" של פרופ' ניסים מזרחי, ראש החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, עולה כי שיח זכויות האדם ההומניסטי, ליברלי, אוניברסלי וחילוני של ארגוני השמאל נדחה באופן מחשיד על ידי הקהילות אותן הוא אמור לשרת ברחבי העולם. הסיבה לכך, הוא טוען, היא שאותו שיח לא מאפשר מרחב זהויות מגוון ומצריך ויתור כבד מדי על מערכת אמונות וערכים אתניים, דתיים ואידיאולוגים. החילוניות של השמאל, עם סמליו התרבותיים והגיאוגרפיים החל מיצחק רבין, דרך טבעונות ועד היכל התרבות, היא לא פחות מדת בפני עצמה, בעלת סתירות מוסריות ואידיאולוגיות מרובות. בעוד שאותו שמאל לא מתבקש לוותר על דתו, תרבותו או מוצאו האתני, כדי להשתייך למועדון האקסקלוסיווי של בעלי המוסר והבינה, הקהילות המוחלשות ביותר נדרשות לעשות זאת שוב ושוב. התוצאה היא, שלמרות שארגוני השמאל נאבקים עבור חלוקה שווה של משאבים הם אינם מציעים הכרה אמיתית בזהותן של אוכולוסיות מוחלשות ולמעשה מאבדים את הרלוונטיות שלהם.

למרות טענת החילון שלפיה העולם נע מעבר דתי לעתיד חילוני ומודרני, ישראל (ורוב העולם) אינם נעים לעבר הדת החילונית כלל והחשיבה במונחים הללו בעייתית מראש. הדתות היהודית, המוסלמית והנוצרית ממשיכות לתפוס מקום אדיר וחשוב בעולמם של קהילות רחבות וענפות. למרות חזונן ההומניסטי ופעילותן הפרלמנטרית החיובית, מפלגות כמו מרצ, המחנה הציוני ויש עתיד בחרו להתהדר במאבק אנטי-דתי ובכך מנעו הקמת קואליציית מרכז-שמאל עם יהדות התורה וש״ס למרות הקרבה הגדולה בתפיסות החברתיות, הכלכליות והבטחוניות שלהן. מאבקים אלו, למרות שמקורם בהרבה רצון טוב לקידום חיים חופשיים ושוויוניים על ידי הפרדת דת ממדינה, ממשיכים להרחיק את המפלגות הללו מהקהילות שהן אמורות לייצג, מצמצמים את יכולתם להכיל שוני ורב-תרבותיות ומקבעים את המרחב הגיאוגרפי בו אותן מפלגות שמאל פועלות כמרחב של מאבק בין הפכים במקום דיאלוג ואחדות.

בסרט ״סלמה״ אודות מאבקו של מרטין לותר קינג בחוקי הגזע והאלימות של הממשל האמריקאי, ניתן לראות בבירור כיצד שיח דתי מובהק לא חייב להיות שיח של גזענות, לאומנות ושנאה אלא להוות בסיס איתן לרדיפת צדק ושלום. התנ״ך, הברית החדשה והקוראן מהווים מקורות חיוניים ועשירים להנחלת אידיאולוגיות של שינוי, קדמה ומוסר; הדחייה האתאיסטית/מודרניסטית מהם מתפרשת כדחייה מהקהילות היהודיות והפלסטיניות שמאכלסות את המרחב. ארגונים כמו רבנים למען זכויות אדם וממזרח שמש שואפים לשבור את הדואליות הזו ומחזיקים מפתח לפריצת דרך של שיח השמאל הישראלי. בינתיים, נותר רק להתמקד בפריצות הדרך התודעתיות שמערכת הבחירות הזו כן אפשרה ולקוות שמפלתו הנוספת של ״מחנה השלום״ תייצר אופוזיציה חזקה ואפקטיבית, לצד הרשימה המשותפת, וחשבון נפש שבו יוכלו הקולות השונים לעצב קול אותנטי, רחב ולא מהסס ששואב השראה ממגוון הזהויות, המסורות והתרבויות של המרחב כדי לקדם ערכים כמו אהבת האחר, צדק ושוויון.