• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

מגרבוז ושטרנהל ועד "לא לתת", או מהמעברות ועד המועצות האזוריות

לפני הבחירות, יאיר גרבוז וזאב שטרנהל ייחלו לשינוי בישראל לכיוון דמוקרטי. אולם מי עוצר בגופו את השינוי הדמוקרטי לשליטה שוויונית בקרקע, לשוויון בייצוג של כל האזרחים במוסדות המדינה? מי? לבטח שלא "צאצאי יושבי המעברות". אלה דווקא מייחלים לשינוי
מאיר עמור

מתגורר במונטריאול ומלמד באוניברסיטת קונקורדיה

האיליאדה, סיפורה האפי של תרבות יוון אשר מיוחס להומרוס, נפתח בשורה: "שירי בת האלוהים, חרון אף אכילס בן פלס" (בתרגום של שאול טשרניחובסקי). אפשר להבין את מלחמת טרויה כמאבק אישי בין חרון אפו של אכילס וחמדנותו של אגממנון, אולם ברור לגמרי כי הסיבות למלחמת טרויה רחוקות היו מלהיות פסיכולוגיות בלבד.

ניתן לפתוח את הדיון על תוצאות הבחירות האחרונות בחרון אפה של מסעודה בוזגלו. אך ברור לגמרי כי הסיבות להצלחתו של בנימין נתניהו ומפלתו של המחנה הציוני רחוקות מאוד מלהסתכם בקסמיו האישיים של נתניהו או מהיעדרה של כריזמה באישיותו של הרצוג. נראה כי בישראל מתנהלת דרמה טרגית שבה חרון אפה האילם של מסעודה בוזגלו עושה שמות בגיבוריה של "ישראל היפה". לעומתם, נהנה בנימין נתניהו, על אף אשכנזיותו המוצהרת והעיקשת, מחסדם הפוליטי של בניה ובנותיה של מסעודה בוזגלו. חסד רב זה שמעניקים לו רבבות ומאות אלפי בוחרים ובוחרות אלה, פעם אחר פעם, מאפשרים את הכתרתו lo latet2המתמשכת כראש ממשלת ישראל ואת יצירת הדימוי של קוסם פוליטי אשר הודבק לו. כל זאת למרות אלימות חברתית-כלכלית ותרבותית של הסדר הפוליטי הניאו-ליברלי שבנימין נתניהו מפנה נגד קהלו לאורך שנים. אין ספק על כן, כי התדהמה, הפליאה וגם הכעס אשר מופנים על ידי דובריה של "ישראל היפה" כלפי מה שהם קוראים "מסעודה" ו"בוזגלו" וממשיכי דרכה, מחייבים תשומת לב. הקריאה "לא לתת" היא רק סנונית שמסמנת את החורף. נראה כי בחירות אחרונות אלה, אשר תוצאותיהן מטלטלות את הלבבות והמחשבות של רבים הנמנים על מחנה זה, מגבירים את מעיינות החימה השפוכה ומגיעים לתהומות ולשיאים שנראה שהם חסרי תקדים. לא ברור מה מסתתר מאחורי הקריאה "לא לתת"ֿ, אבל מה שבטוח הוא שקריאה זו הדהדה את תחושותיהם של למעלה מ-3000 איש ואישה עד כה.

בטרם הבחירות, הופיעו שני פמפלטים מעניינים. האחד נאמר על ידי יאיר גרבוז בעצרת המונים בכיכר רבין בתל-אביב וזכה לקיתונות של רותחין ובוז, והשני נכתב על ידי פרופ' זאב שטרנהל, פורסם בעיתון "הארץ", וחלף בדומיה דקה. אני חוזר אל מאמרים אלה משם שהם מבטאים תפיסה רווחת בחברה הישראלית. בשניהם מובעת דרישה עזה לשינוי. גרבוז פנה אל מאזיניו כאל "המייחלים לשינוי", ושטרנהל ייחל לשינוי בתודעת השנאה למפלגת העבודה של "צאצאי יושבי המעברות". שינוי שכזה הוא תנאי הכרחי בעיניו בדרך להחלפת שלטון הליכוד. פמפלטים אלה משקפים, מעשה אומן, את נהמת ליבה של קהילה רחבה שניתן לקרוא לה, בלי שום חשש לפיספוס: ישראל היפה בעיני עצמה. על פי שטרנהל, ישראל זקוקה לשינוי כפול זה משנאה לתמיכה, ומהליכוד למחנה הציוני. על פי גרבוז, ישראל היפה צריכה, מוכרחה וכמהה לשינוי. כפי שאנו יודעים נהמת הלב הזו נענתה בקול תרועה רמה של המנצחים בגני התערוכה ובאה לידי ביטוי בזעקה שלהם: "בוז'י אכל אותה"!

עיקר הביקורת שהושמעה לפני הבחירות הופנתה למשמעויות האתניות-חברתיות של תיאוריו הפוליטיים-תרבותיים של גרבוז. לדעתו, הפרשנות לדבריו היתה פוליטית במקרה הטוב, וזדונית במקרה הרע. להגנתו טען גרבוז כי המיית ליבו היא חסרת דעה קדומה או התייחסות אתנית. על כן ובשונה מביקורת נפוצה זו, אני דווקא מעוניין לבחון את תוכנם המפורש והלא מובלע של הצעות שינוי אלה. מה הם מבקשים לשנות? ומי לדעתם צריך להשתנות? כיום לאחר שתחזיותיהם הקודרות ביותר התגשמו ניתן לשאול: היכן נמצאת השגיאה או הפתרון בעמדות שהובעו?

יאיר גרבוז
יאיר גרבוז, פונה אל המייחלים לשינוי שיפעלו נגד "הקומץ"

במאמרו מביע שטרנהל פליאה, תהייה ותקווה, ויאיר גרבוז מציג בנאומו חזון של התעוררות והתרסה, קריאה לדגל, ודרישה להכרעה. שטרנהל תוהה עוד כמה מערכות בחירות יעברו עד שרגשות שליליים של "צאצאי יושבי המעברות" נגד מפא"י ההיסטורית יפנו מקומם להבנה ריאלית כי מדיניות ממשלת הליכוד היא אשר יוצרת עוני ומפקירה את העניים.

שטרנהל הירהר במפגיע האם מישהו ערך מחקר או בירור בשאלה: עבור מי מצביעים אלה המפונים כיום מדירותיהם בדיור הציבורי? איך יתכן כי אין הם זוכרים את תרומתו ומאבקו ההרואי של רן כהן ומפלגתו – מפלגת מרצ – למענם? כיצד ציבור זה עדיין לא מבין כי תקציבי ענק המועברים להתנחלויות בשטחים הכבושים היו עשויים לשפר את מצבו? כל שאלותיו נותרות בגדר אמצעי רטורי. כדי לנצח בבחירות, טען שטרנהל, צריך לשכנע את בוחריו "התמימים" של יאיר לפיד, כי יש למחנה הציוני תוכנית אמינה לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים. מרצ, טוען הוא, אינה האויב הפוליטי של המחנה הציוני, אלא נתניהו והבית היהודי. לשם, ממליץ הוא, צריך לכוון את המאמצים. לסיכום, הדור השני והשלישי של "צאצאי יושבי המעברות" חיים בטעות עמוקה וחוסר הבנה ומדיניותו של המחנה הציוני מפספסת את המטרה. לו היו מקשיבים לשטרנהל, כך הוא מאמין, היה כאן שינוי גדול. נראה כי אין הוא רחוק מאוד מייאוש. לאור תוצאות הבחירות לא ניתן אלא לומר ששטרנהל צדק בחיזוי התוצאות אך אולי הוא שוגה בפירוש הסיבות.

בנאומו תיאר גרבוז היפוך יוצרות ישראלי. לאורך שנים אמר הוא: "שגינו ולימדונו לחשוב" כי ההזויים, המנותקים, השוליים המטורפים, הגזענים, הגנבים, לוקחי השוחד, אנשי כהנא חי, מחריבי הדמוקרטיה, מנשקי הקמעות ועובדי האלילים, המשתחווים והמשתטחים על קברי קדושים, המטרידים והאנסים, האנשים שסרחו, כל אלה ועוד "עשבים שוטים", הם "קומץ". עם הזמן הפכו אלה, לשליטים מושחתים של החברה הישראלית. נראה כאילו כל זה קרה אליבא דגרבוז בלי משים. החברה הישראלית, שיאיר גרבוז ואלפי מאזיניו הם פרסוניפיקציה מובנת מאליה שלה, התעוררה בבהלה אל תוך שינוי פניה. על פי גרבוז, דומה שהימין הישראלו-יהודי צמח בטעות, מתוך חוסר תשומת לב ונדידת מחשבה של ישראל היפה.

להסברת פיזור נפש זה והצדקתו הוא אומר כי היו מסעות הפחדה והסתה, מסעות של הסחת דעת, ודיכוי של שכל ישר. הפסיביות של "ישראל היפה" היתה הסיבה הישירה להצלחת שליטתו של אותו "קומץ" שהרס את כל "הגן". כך הושגה השליטה וכך גם נוצרו קיפוח וניצול מחפירים. אולם, פיזור נפש זה הגיע לקיצו.

על כן, גרבוז מבקש לפקוח את עיני הסומים. יש להרוס את מנהרות הבורות ולסתום את מנהרות השחיתות. מפעל שיפור זה ייעשה על ידי כינונה הדמוקרטי של חברה אזרחית ישראלית מתוקנת. צריך להקים "גן" מסודר ו"גינה" שתהיה בהן חדוות יצירה, רדיפת שלום ועשייה של צדק. גן וגינה מגודרים בגבול ידוע ומקובל. גן וגינה המנוהלים על ידי חוק, ונשלטים על ידי חוקה. גרבוז פונה אל ה"צעירים" וקורא להם לקום כאיש אחד, לצאת אל הרחובות, לצעוד בשדרות הערים, ליצור הפגנת ענק בדרישה בלתי מתפשרת, לחתור להחלפת השלטון ולחגור עצמם לתיקון עצמי וכללי. במקום יאוש הציע גרבוז תקווה של פעולה רבתי מתואמת. עת ההתנערות הגיעה. לאלה כמוני אשר פיקפקו בתזות של גרבוז ושטרנהל היתה ונותרה שאלה לשניהם: מדוע שינוי דמוקרטי זה לא התרחש לפני הופעתו של "הקומץ", או מדוע אין הוא מתרחש כיום למרות קיומו של "הקומץ"? עבור מי שינוי דמוקרטי הוא לרועץ? עם היוודע תוצאות הבחירות מן הראוי הוא כי תיאוריית "הקומץ" והסבר "הטעות" יעברו חריש ביקורתי עמוק. גם אם תהליך ביקורת עצמית כזה מתרחש במקומות מסוימים, עדיין מתקבלת תגובה כעוסה וזועפת מלאה באכזבה ובתדהמה מצידם של רבים ובעלי השפעה שתופסים את עצמם כנושאי הלפיד של "ישראל היפה" כנגד ישראל המכוערת בעיניהם.

זאב שטרנהל
זאב שטרנהל, מתי כבר צאצאי יושבי המעברות המזרחים ישתחררו ממועקת השנים הקשות ההן? צילום: עדו קינן, cc by-sa

שינוי אינו מתרחש, משום שכוחות השימור חזקים מכוחות השינוי של החברה בישראל. מי הם אלה אשר בכוחם למנוע שינוי דמוקרטי בחברה הישראלית מי הם הנהנים מהקיים? אם "הקומץ" הגיע לשלטון בהיסח דעת של ישראל היפה, ואת הסומים ניתן ללמד פרק אחר בתקווה, מדוע אין השינוי מתממש הלכה למעשה ומיד? מדוע פעם אחר פעם ישראל היפה בעיני עצמה מפתחת תקוות אשר הופכות לאשליות עם היוודע מתאר פניה של המציאות? כיצד יתכן שפעם אחר פעם המיית הלב ההומה מתחלפת במפח נפש עמוק? אנסה לענות על שאלות אלה דרך ניתוח משמעויותיהם של דרישות השינוי של גרבוז ושטרנהל.

אחת מדרישותיו של גרבוז, הינה קביעת גבול לישראל. גבול למדינת ישראל, כמו לכל מדינה, קובע את הטריטוריה אך גם את תחולת האזרחות ותוכנה של המדינה. על כן, גבול שכזה יחייב בהכרח גם רפורמה אגררית שבה יקבע לא רק גבולה של ישראל אלא גם מתודת השימוש הדמוקרטית באדמות המדינה. שינוי שכזה יחייב את ביטולה של הקרן הקיימת לישראל המפלה נגד ערבים מחד, ואת ביטולן של הפרקטיקות המעמדיות-אתניות של "בנים חוזרים" (לקיבוצים), "בנים ממשיכים" (למושבים) וועדות קבלה ליישובים קהילתיים אשר מפלות נגד מזרחים מאידך. קיומם של מושבים מזרחים לא מעטים, אשר נהנים מפרקטיקת "הבנים הממשיכים" אינה משנה את העיוות ששיטת ההעדפה היהודית והאשכנזו-ישראלית יוצרת מבחינה אזרחית. אם כך, גבול לישראל יחייב רפורמה אגררית אשר עשויה לאזרח את יעדיהם החברתיים-כלכליים של מזרחים וערבים, לבטל‎‎ את המועצות האיזוריות שבשליטת קיבוצים ומושבים ותיקים ולאפשר שליטה דמוקרטית ושוויונית יותר בקרקע‎‎. אך מי הם אלה העומדים לרועץ לרפורמה זו? האם אלה הם מנשקי הקמעות ועובדי האלילים או אלה המשתחווים והמשתטחים על קברי קדושים?

דרישה דמוקרטית לרפורמה בייצוג עשויה להיות דוגמה נוספת לתהליך טיהור ועיבוד הגן, הגינה והשדה של גרבוז. רפורמה שבה יקבע כי על מוסדות המדינה המרכזיים – המשפט, האקדמיה, התקשורת הציבורית ומשרדי הממשלה בארץ ובחו"ל – להיות מייצגים נאמנה של מגוון פניה ומתאר גופה של החברה הישראלית, עלולה לפגוע באינטרסים קיומיים של הנהנים מייצוג יתר במוסדות אלה. ברור לגמרי כי דרישה לייצוג ראוי של ערבים, נשים ומזרחים במוסדות אלה מאיים על מעמדם של אלה שמאכלסים גופים אלה כיום – בעיקר גברים ונשים אשכנזים. האם בין המתנגדים לרפורמת ייצוג שכזו יהיו רבים מדור שני ושלישי של "צאצאי יושבי המעברות" על פי שטרנהל?

בחינתה של פרשת הדרישה לייצוג של משוררים ומשוררות לא-אשכנזים על שטרות כסף ישראליים, זכתה לתגובה מתעלמת מכל מוסדות המדינה אשר טיפלו בה. יחס צונן זה בא לידי ביטוי בתגובתה הידועה של שרי רז שלא מכירה משוררים ומשוררות מזרחים. שרי רז לבטח אינה נמנית על צאצאי יושבי המעברות. כלומר, את מרבית השינוי בולמים דווקא אנשים וגופים אשר בשמם, בזכותם ולמענם מדברים שטרנהל וגרבוז. אבל דווקא גופים אלה אינם נתונים לשבט לשונם ולמבט עיניהם הבוחן של השניים. אין מוסדות וגופים אלה מוזכרים בדבריהם.

כמו כן, יש "קומץ" של יהודים לאומיים דתיים ושל ימין קיצוני המייעדים עצמם למלוכה. על קהל זה ניתן למנות את "בני (ובנות) עקיבא" לדורותיה, את חסידיו של הרב מאיר כהנא ובסיועם של גוש אמונים ונוער הגבעות. אלה לבטח אינם נמנים על "צאצאי יושבי המעברות". לבטח אין הם נמנים על "מנשקי הקמעות והמשתטחים על קברי הקדושים" של גרבוז. אמונתם של אלה האחרונים ב"ארץ ישראל" אוסרת עליהם אמונה – דלת אינטלקט תיאולוגי שכזו – ב"קברי קדושים". גם אם מכילים את טיעוניו של גרבוז על משתטחים חרדים אשכנזים על קברו של הרב נחמן מברסלב עוקצה של אמירתו נשאר מכוון בעיקר לבניה ובנותיה של מסעודה בוזגלו. ברור לגמרי כי "קומץ" זה הוא רב מניין וכי הוא נאבק על עמדת בכורה נגד "ישראל היפה". שניהם שואפים להשגת התואר "מלח הארץ". לפחות בעיני עצמם.

כעת, אפשר ורצוי להחזיר את השאלה אל גרבוז ושטרנהל: אם אתם מבקשים שינוי מדוע אינכם ממליצים על שינויה של ישראל היפה עצמה? חרון אפה של מסעודה בוזגלו, בניה ובנותיה נובע מעובדת יסוד ברורה. הם שומעים את זהבה גלאון, יצחק הרצוג, ציפי ליבני או יוסי שריד ואהוד ברק בזמנם, ואין הם מוכנים להקשיב למילים או למוזיקה. הם שומעים נביבות בבקשת הסליחה, מקשיבים היטב לצביעות בהצעת אחדות הגורל, מבחינים היטב בזחיחות הטמונה בהצעה המרומזת לעליונות תרבותית. הן והם שומעים ומבינים היטב את הדרישה לשינוי בלי שהדובר או הדוברת המזדמנים מוכנים להשתנות בעצמם. ברור להם ולהן לגמרי כי אין דבר כזה "שינוי מומלץ" לאחרים ואחרות. אם אתה מבקש שינוי אתה צריך להשתנות. זהו כלל גדול בתורה של שינוי חברתי. זאת עובדה חברתית ידועה וגם עובדה של ההגיון. אם אתה מחפש שינוי אתה חייב להשתנות. ניצחונו של נתניהו אינו פרי כישורי מנהיגותו. כל שנתניהו עושה הוא קריאה נכוחה ונכונה את אי אמינותה של "טענת השינוי" של ישראל היפה. כמו בגין לפניו, הופך נתניהו כחש ויומרה אלה לנשק פוליטי. כך, הופך הכעס והאלם של הרוב, את נתניהו כמו את בגין לפניו, לקטר הנושא את דבר האלם. זוהי דמוקרטיה ישראלית המתפתחת דרך הליכוד והימין. נתניהו, למרות דימוייו האישי כמנהיג שאין שני לו, הופך לכלי. נתניהו הוא שבט היד של רוב אשר עדיין לא מצא את קולו בעצמו ופועל באמצעות מתווך. פעולותיו בעבר ורהב ההווה אינם מותירים ספק באשר למטרותיו ותפיסת עולמו של נתניהו. שקריו של הימין, בגין ונתניהו בכלל זה, ידועים ומזוהים. הימין ונתניהו הם פיגום דרכו מזרחים רבים בונים את קולם הפוליטי באורח דמוקרטי. מורכבות זו מפוספסת על ידי ישראל היפה. על מנת לצעוד ביחד עם צאצאי המעברות לשינוי, על ישראל היפה ללכת את דיבורה הלכה למעשה. העובדה שאין היא עושה זאת מצביעה על כך כי שמרנות זהו שם המשחק שלה.

האם הגמוניית ישראל היפה שמרנית עד כדי התאבדות? מדוע אין הגמוניה זו ממליצה על חלוקתו המחודשת של משאב האדמה בישראל ונוקטת בו כך שתוכל לגייס לימינה את צאצאי יושבי המעברות? מדוע אין הגמוניית ישראל יפה זו פועלת באופן ממשי ומסיבי ליצירתה של שותפות דמוקרטית אמיתית ומייצגת במוסדות המדינה ובשלטון של כל אלה הנעדרים מייצוג ומחלוקת משאבים? את זאת צריך לעשות בימים שלפני הבחירות ובעיקר בימים שלאחר הבחירות. פעולות אלה אינן נעשות. מדוע חוזרים וטוענים דובריה של הגמוניית ישראל היפה, כי בישראל "מי שטוב" מצליח, בעודם ערים לעובדת קיומה של פגיעה גסה בזכויות האזרח ובזכויות האדם של מזרחים, נשים וערבים פלסטינים בישראל? האם לא ראוי כי שופטי בית המשפט העליון יהיו מייצגים של הציבור והחברה הישראלית? האם לא ראוי תרבותית כי משוררים מזרחים ופלסטינים יופיעו על שטרות הכסף העוברים לסוחר בישראל הדמוקרטית? מדוע כל זה אינו קורה?

יש להכיר בקיומן של שתי עובדות יסוד. אין ספק כי החברה הישראלית אינה מעוניינת בתהליך של פשרה עם הפלסטינים. לו היתה מוכנה לכך היינו חשים ברצון לממש שינוי חברתי. אין גם ספק כי העמקת השמרנות, ההסתגרות והצדקנות היהודו-ישראלית מובלות דווקא על ידי ההגמוניה האשכנזית-גברית (וגם נשית). אלה הן שתי עובדות יסוד מוכחשות. מחד ישראל מציגה עצמה לעצמה כרודפת שלום ומאידך הגמוניה אשכנזית היא עובדה פוליטית המוכחשת באורח פוליטי קבוע על ידי דובריה הראשיים של ההגמוניה הזו.

מדוע שנהני פריבילגיית "אדמת הלאום" ירצו להיפרד מהברווזה שמטילה ביצי זהב אל חיקם וחיק משפחותיהם? ביצי זהב אשר מסייעים בידם לשלוח את ילדיהם לכתוב דוקטורט בחו"ל, או למלא משרות נחשקות במשרד החוץ, הסוכנות היהודית, והקרן הקיימת לישראל ברחבי העולם? איזה סיכוי יש כי הגמוניית ישראל היפה תוותר על יתרונותיה הלא-דמוקרטיים בשם הדמוקרטיה? החברה הישראלית-יהודית נעה במעגלים הולכים ומצטמצים של שמרנות חברתית מעמיקה והולכת. זוהי שמרנות שנעה בין הקוטב היהודו-דתי פונדמנטליסטי לבין הקוטב של הקפיטליזם של חברים נואל ואכזרי במיוחד. מעגל שמרנות חברתית זה מתנהל על חשבון "העם היהודי" ו"הדוד סם" ובאמצעות דיכויים של אזרחי ישראל מזרחים ופלסטינים כאחד. מנהרת הבורות מרצון חפורה עמוק. זוהי בורות אינטלקטואלית לעילא ולעילא; בורות צברית כשרה למהדרין. חרון אפה של מסעודה בוזגלו נטוע בהבנה העמוקה של שמרנות זו.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. טולקו רה

    "אם אתה מבקש שינוי אתה צריך להשתנות." אז למה נדמה לי שקראתי את המסטיק הלעוס הזה כבר מאתיים פעם בעבר ולא חל בו אפילו השינוי הקטן ביותר? למה כל כך שקוף שאתה מטאטא מתחת לשטיח כל מה שלא נוח לך – החל באלי ישי וחסידיו (שהיו אמורים להיות אשכנזים לשיטתך), וכלה בזגורים ובבוזגלואים שנוסעים להשתטח באומן? פוליטיקת הזהויות השטחית הזאת אינה שונה כלל מפוליטיקת הזהויות שאתה מייחס לגרבוז ולשטרנהל – הפוסל במומו פוסל.

  2. ליכודניק

    נראה שגם הכותב וגם דוברי "ישראל היפה" שהוא מביא מיואשים מהסיכוי להפיל את הליכוד. המספרים אומרים אחרת.

    בחירות 2009: קדימה המפלגה הגדולה ביותר (28 מנדטים), אך ביבי מכונן קואליציה יציבה בזכות גוש חוסם של הימין (27 ליכוד+ 15 ישראל ביתנו+11 ש"ס של אלי ישי +4 איחוד לאומי+ 3 בית יהודי= 60 מנדטים). גוש השמאל+ערבים זוכה ל-27 מנדטים, 13 בלבד לעבודה.

    בחירות 2103: גוש הימין יורד ל-54 מנדטים (31 ליכוד- ישראל ביתנו+12 בית יהודי+11 ש"ס של אלי ישי), ואכן ביבי נאלץ לכונן ממשלת ימין-מרכז. גוש השמאל+ערבים עולה ל-32 מנדטים.

    בחירות 2015: גוש הימין יורד ל-51-38 מנדטים (30 ליכוד, 8 בית יהודי, לא ברור איך לספור את 7 המנדטים של ש"ס בראשות אלי ישי ו-6 המנדטים של ליברמן: יתכן שהיו הולכים עם בוז'י בנסיבות מתאימות). גוש השמאל+ערבים עולה ל-42 מנדטים. ממשלת נתניהו תהיה, בהגדרה, ממשלת מרכז-ימין; הליכוד עצמו התחזק, אך ה-"חישוקים" מימין נחלשו (הבית היהודי) או עברו דוקא למרכז (ש"ס שעברה מראשות אלי ישי לראשות דרעי, ישראל ביתנו). זו ממש לא תהיה ממשלה טובה למתנחלים, למשל.

    כלומר, יש כאן מאז 2009 מגמה בה מצביעי ימין "צאצאי המעברות" עוברים למרכז, ומצביעי מרכז עוברים שמאלה, תוך שהמרכז עצמו כולל בקביעות בערך 27 מנדטים חילוניים+בערך 6 מנדטים חרדים של "יהדות התורה".

    אפשר בהחלט לחשוב על ממשלת ימין-שמאל בבחירות הקרובות בלי ש-"צאצאי המעברות" יתחילו להצביע עבודה ומרצ: די בכך שיצביעו כחלון ולפיד, ושתימצא נוסחא שתבטיח תמיכה של החרדים והערבים, ולו מבחוץ.
    זו, מצידה, לא תהיה "ממשלת ישראל היפה" ששטרנהל וגרבוז מייחלים לה, ואני גם לא רואה אותה הולכת על רפורמה אגררית מלאה מהסוג שהכותב מקדם. לטווח הארוך, אפשר לחשוב על מפלגה סוציאליסטית מזרחית ו/או על שינוי פני מפלגות השמאל הקיימות.

  3. לזה שאינו ליכודניק

    אין שום מגמה של מצביעי מרכז שעוברים שמאל. למקרה שלא שמת לב, בבחירות האחרונות מפלגת העבודה רצה עם מפלגתה של ציפי לבני שהרכיבה בערך רבע מהרשימה. זאת לא תזוזה שמאלה אלא התחפרות חזקה במרכז. המצע שלהם (או יותר נכון היעדרו) ביטא את זה גם היטב.
    ליברמן לא חלק מגוש המרכז בשום צורה, גם לא מבחינת הכוונות שלו וגם לא מבחינת היכולת הטכנית שלו לשבת בממשלה עם מרצ (שלא לדבר על הערבים). זה מזכיר את הפנטזיות מלפני הבחירות על ממשלת מן הגורן ומן היקב בראשות בוז'י הרצוג וציפי לבני, שבעצם לקחה 120 וחיסרה מזה את הליכוד ובנט ואמרה הנה, יש 60.
    לגבי הערבים, תהליך ההתנתקות שלהם מהשמאל היהודי, וכנראה גם מהפוליטיקה הישראלית בכלל, הוא חד משמעי. אלה לא אותם ערבים של 1992, לא תהיה שוב תמיכה מבחוץ.

  4. דןש

    כל עוד לא תתקבל ההבנה שהסדר/שלום עם סביבתנו, הפרדות מן הפלסטינאים והתייחסות שוויונית מלאה לכלל אזרחי מדינת ישראל היא המפתח לרווחת – לא יהיה כל שנוי במצבן של השכבות החלשות. לצערי השימוש המופרז ב"פעמוני ההפחדה" והליכה עם ה"ראש בקיר" כדי שיבוש היחסים עם ארה"ב וכנגד העולם כולו, רק מרחיק את פתרונן של המצוקות.
    כל הטענות כנגד ה"יפים" בנושאי חלוקת המשאבים הצודקת – חייבות להיות מופנות אל השלטון הקיים כמעט ברציפות מ – 1977 – והוא איננו שלטונו של השמאל ה"נורא". דווקא באפיזודות הקצרות של שלטון השמאל, נעשו מעשים לטובת השכבות החלשות. מעשים ש"טושטשו" עד לבלי הכר ע"י השלטון הנוכחי.
    אני מסכים שחייב להיות שנוי במדיניות הקרקעית, בביטול הקק"ל והסוכנות היהודית, שעבר זמנם ומשמשים היום כזרוע בידי השלטון למעשים שהחוק הממלכתי אינו מאפשר לבצוען ע"י הממשלה. מה שגורם לעוול ולהפליה של מגזרים שלמים באוכלוסיה.
    ואחרון בהתייחסות הזאת – הוא הנושא הדתי-עדתי. כל עוד הדת תתנהל בשני ראשים ( אשכנזי וספרדי ), ימנע האיחוי של האוכלוסיה היהודית. שני דברים חייבים להעשות בשטח הזה: האחד, הפרדת הדת מן המדינה; והשני ביטולן של הרבנויות השונות על רקע עדתי.

  5. ישראלי

    מאיר עמור ממחזר בפעם המי יודע כמה את טענותיו הידועות על החוקה הלא צודקת, לדעתו, של הקרקעות כגורם מרכזי למצוקת המזרחים ונטייתם להצביע לימין. אני מכיר מועצה מקומית, אולי עיר, יקנעם עילית שעם 8250 דונם בלבד בשטח השיפוט שלה התפתחה יפה מאד והפכה למקום מבוקש עם מחירי דירות גבוהים בזכות מנהיגות מקומית מעולה, בראשות סימון אלפסי שהוא ראש הרשות הזאת כבר שנים רבות.
    מועצות אזוריות קיימות כדי לאפשר ליישובים קטנים, מושבים וקיבוצים לקבל שירותים מוניציפליים שאין בכוחם לקיימם לבד. ביטולן יגרום עוול גדול ליישובים רבים שמאוכלסים על ידי מזרחים כאשכנזים
    בניגוד לדברי עמור, יש מועצות אזוריות שראש המעוצה ומרבית תושביהן הם מזרחים. את העובדה שבמושבים יש מזרחים רבים שנהנים מהסדר בן ממשיך הוא מבטל בהבל פה כי היא סותרת את התזה שלו.
    הגורמים להצבעת הפריפריה לליכוד הם הפערים המעמדיים, התחושה שהימין חזק יותר בביטחון מאשר השמאל וההתנשאות התרבותית של חלקים מ"השבט הלבן,.
    הניתוח של עמור הוא חלקי ושטחי ואינו תורם דבר להבנת המצב ולשיפורו.

  6. אלון פילץ

    הי מאיר .
    אני חושב שאתה לא מזכיר ובמכוון את היבחרותו של פרופסור יוסי יונה לרשימת המחנה הציוני בפריימריס פתוחים. אני חושב שגם העובדה שעמיר פרץ עמד בראשות מפלגת העבודה הינה נתון שמצביע שדווקא במרכז שמאל מנסים בדומה לגישתך,לפרוט את הבעיות החברתיות והכלכליות לכדי מעשה פוליטי.
    ההכללה של תפיסת הרוב ההגמוני את השימור של הסדר הישן לא מתיישבת עם הרבה פעולות אפילו מהאופוזיציה שננקטו על ידי מפלגות השמאל.
    גם אתה חושב שביבי הינו ניאו ליברל כלכלי שמזניח את החלשים.
    במקרה של ישראל המונח חלשים עודנו כולל יותר מזרחיים (אבל גם רוסים וערבים ואתיופים) ולכן הימין הכלכלי בראשות ביבי הוא אויב שכלל לא נאבקים בו.
    יתכן שהרצוג וציפי ליבני ולפיד נתפסים כתואמי ביבי ולכן אין למה לטרוח, אבל לא מאמין שכך נתפסת כל הרשימה משמולי,שלי יחימוביץ, עמיר פרץ, דני עטר או אפילו רוזנטל ומשה מזרחי. אכן החביאו את השמאל הכלכלי בקמפיין אבל הוא קיים ויהיה נוכח גם בכנסת הבאה.

    בברכה

    אלון פילץ