אני אשכנזי, ההורים שלי לא רואים את עצמם ככאלה

כיצד האשכנזיות השתנתה מנקודת מבט של אשכנזים מדורות שונים – מתרבות למעמד, משקופה לנראית, מעבה לרזה. חלקים נבחרים מתוך מאמר בספר "מראי מקום: זהויות משתנות ומיקומים חברתיים בישראל"
אורנה ששון-לויאורנה ששון-לוי

אורנה ששון-לוי היא פרופסור במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ובתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר-אילן, עוסקת במחקר על מגדר וצבא, תנועות חברתיות ואשכנזיות

בכנס שכותרתו "האשכנזים", שנערך באוניברסיטת תל-אביב בפברואר 2008, חזרו הדוברים וטענו כי הצעירים של היום אינם מכירים את המושגים "אשכנזי" ו"מזרחי" או לפחות אינם משתמשים בהם, אלא היום כולם "ישראלים". "העדה הגדולה בארץ היא ישראלים", טען עוז אלמוג וחיזק את עמדת הדוברים. טענה נפוצה זו לא רק נובעת מהתפיסה המסורתית של כור ההיתוך, אלא גם טוענת להצלחתו בהציגה את האתניות והיחסים האתניים כלא רלוונטיים לחברה הישראלית היום, ובעיקר לא רלוונטיים להבנת המבנה הריבודי בישראל. בכך טענה זו מתעלמת משלל תופעות אתניות בחברה הישראלית: האתניות משתתפת גם היום בעיצוב המבנה הריבודי, בעיצוב התרבות הישראלית, בעיצוב המשפט והחברה, ובעיצוב זהויות אישיות וקולקטיביות. המבנה האתני של החברה בישראל אינו יציב; הוא משתנה, מתרחב ומתגוון, אולם האתניות מוסיפה להיות גורם מכונן של החברה, התחביר והדקדוק שלה.

בחברה שבה האתניות מהווה ציר מרכזי של אי-שוויון, כל אחת ואחד מה"שחקנים" בה מאופיין מבחינה אתנית. כלומר גם לאשכנזי, שנראה לעתים חסר אתניות, יש אפיון אתני, אשר מקנה לו עמדת יתרון בחברה הישראלית. אולם אף שלאשכנזיות, כקטגוריה חברתית לא מהותנית, יש מקום של כבוד במבנה הריבודי בישראל, המחקר על אתניות בישראל התמקד בקבוצות המסומנות/מוחלשות (מזרחים, פלסטינים אזרחי ישראל, יוצאי אתיופיה, מהגרים מברית המועצות לשעבר ומהגרי עבודה) ומיעט לבחון את האשכנזים כקבוצה אתנית. המחקר המועט הקיים על אשכנזיות כקטגוריה אתנית מציג את האשכנזים כקבוצה לא מסומנת: קבוצה שחבריה תופסים את עצמם כחסרי זהות אתנית פרטיקולרית. בהתאם לכך, אשכנזים רבים מציגים את עצמם כ"ישראלים" ובכך מציעים את האשכנזיות כמייצגת את האומה כולה, כלומר כתו תקן לישראליות. כפי שמראה המחקר על לובן, השקיפות של הקטגוריה האתנית אופיינית לקבוצות דומיננטיות בחברות רבות.

ואולם, בעקבות חוקרת הלבנות האמריקנית רות פרנקנברג אני מבקשת לטעון כי התפיסה של אשכנזיות כקטגוריה שקופה ולא מסומנת היא סוג של אשליה עצמית: אשכנזיות היא שקופה רק בעיני האשכנזים עצמם; היא איננה שקופה כלל ועיקר כשהיא נצפית מעיניהם של מזרחים, אתיופים, פלסטינים – כל ה"אחרים" שאינם זוכים לפריבילגיות של האשכנזים וממיקומם במערכת החברתית רואים אותה היטב… בעקבות פרנקנברג, במאמר זה בכוונתי לפרק מבפנים את התפיסה של אשכנזיות כקבוצה אחידה ושקופה, על ידי התחקות על הבדלים בין-דוריים בתפיסות של אשכנזיות. באמצעות ניתוח ראיונות עם אשכנזים מבוגרים (גילאי 60–75) ואשכנזים צעירים (גילאי 17–34) המאמר מראה כיצד האשכנזיות שינתה את פניה, את אופייה ואת מידת הנראות שלה.

הטענה העיקרית של המאמר היא כי אף על פי שהאשכנזיות שמרה על עמדת היתרון שלה בחברה הישראלית, החוויה והמשמעות של "להיות אשכנזי" השתנו במהלך הדורות. מניתוח הראיונות עולות שלוש תפיסות שונות של אשכנזיות, שכל אחת מהן מתעצבת מתוך הקשר היסטורי וחברתי ספציפי. בדור הראשון האשכנזיות מופיעה כזהות יהודית המתפצלת לשניים – זהות מזרח-אירופית וזהות מערב-אירופית. תפיסה זו של אשכנזיות התעצבה במפגש בין יהודי רוסיה ופולין ליהודי גרמניה, אשר התרחש באירופה באמצע המאה התשע-עשרה ובישראל באמצע שנות השלושים של המאה העשרים. זהו מפגש פנים-אשכנזי מסוכסך, שבו האשכנזיות מקבלת פנים שונות בהיבטים השונים של המפגש.

1כנס האשכנזים

בדור השני, שגם הוא שייך לקבוצה המבוגרת, האשכנזיות נתפסת כמופע המקומי של תרבות מערבית אירופית. ההבחנה בין מזרח-אירופה למערבה מטושטשת בתפיסה זו, והאשכנזיות מקבלת את משמעותה מתוך המפגש של האשכנזים הוותיקים עם העולים מארצות ערב. זהות אשכנזית זו, התופסת את עצמה כמאופיינת בתרבות גבוהה ובהביטוס (מכלול הדיספוזיציות המוטמעות בגוף) מערבי, משמרת את כוחה באמצעות תהליך כפול ומתמשך, שאעמוד עליו בהמשך, של סימון גבולות תרבותיים ומחיקתם בו זמנית.

בדור של הצעירים נראה כי מתגבשת תפיסה שלישית, לפיה אשכנזיות היא זהות מקומית ורזה: היא איננה נסמכת על מוצא או תרבות אירופיים ואינה מתהדרת במאפיינים תרבותיים ברורים, אלא בעיקרה זוהי אתניות המסמלת עמדת כוח בחברה הישראלית. כלומר, האשכנזיות אינה מלמדת על תרבות אלא על מעמד. המודעות הרפלקטיבית לאשכנזיות זו צומחת מתוך המפגש של צעירים אשכנזים עם צעירים מקבוצות מוחלשות במסגרת המשותפת של מוסדות המדינה, שהחשובים בהם לענייננו הם חטיבת הביניים, בית הספר התיכון והצבא.

ממצאים אלו מחזקים את ההבחנה בין אשכנזיות כמוצא לבין אשכנזיות כקטגוריה חברתית. אשכנזים, לצורך מאמר זה, הם יהודים שמוצאם מארצות אירופה ואמריקה. אשכנזיות, לעומת זאת, היא קטגוריה חברתית: תוצר של הבניה חברתית היסטורית ספציפית, דינמית ומשתנה, הניתנת לעיצוב מחדש בהתאם לתנאים ההיסטוריים המשתנים. אין חפיפה הכרחית בין מוצא אתני לבין השתייכות לקטגוריה אתנית: כדי לזכות ב"תגמולי האשכנזיות" אין הכרח להיות ממוצא אירופי או להזדהות סובייקטיבית כאשכנזי, אלא יש להתנהג בדרך שנתפסת כאשכנזית. החשיפה של ההבניות המגוונות של אשכנזיות, השתנותן הדינמית וזיהוין הנזיל עם קטגוריות מערביות, היא צעד בדרך לאתגור האשכנזיות כעמדת כוח וחלק מתהליך הפיכתה ממסמן שקוף לקטגוריה מסומנת…

קבוצת המבוגרים: האשכנזיות השקופה של דור המדינה

בקבוצת המבוגרים 16 מרואיינים – 11 נשים ו-5 גברים, כולם אשכנזים על פי מוצא הוריהם, אשר נולדו בין השנים 1934 ו-1948, השנים של טרום הקמת המדינה והתחלת ביסוסה. את מרביתם אפשר לאפיין כשייכים לאשכנזיות ההגמונית: שמונה מהם מתגוררים בקיבוצים (שני קיבוצים חילוניים ואחד דתי), ועוד שמונה ביישובים מבוססים במרכז הארץ. באופן מקרי רבים מהם עוסקים בחינוך, אך יש בהם גם רופא אחד, איש צבא קבע ואמנית אחת.

…קבוצת המרואיינים המבוגרים מתחלקת לשני דורות שונים על פי יחסם למלחמת 1948. המבוגרים שבהם הם מאחרוני "דור תש"ח" או "דור בארץ", כלומר אלה שהתבגרו בשנים שלפני קום המדינה ומלחמת העצמאות היא החוויה המכוננת שלהם גם אם לא השתתפו בה ממש…

שאר החברים בקבוצת מרואיינים זו שייכים ל"דור המדינה", שחבריו נולדו בשנים סביב קום המדינה. עבורם קיומה של מדינה ריבונית הוא חלק מהמובן מאליו. אף שאלה נחשבים לשני דורות נפרדים, רב המשותף להם על המפריד ביניהם: אלה וגם אלה קיבלו חינוך אידיאולוגי מאוד בתקופה שבה כל תחומי החיים – בריאות, חינוך, תרבות, עבודה, ספורט והתיישבות – היו מנוהלים על ידי מפלגות פוליטיות או מסגרות תנועתיות הקשורות במפלגות פוליטיות. "עקבות הפוליטיקה ניכרו בכל", אומר דן הורוביץ על דורו, ועיצבו תודעה דורית מגובשת, שאשכנזיות היא אחד מהמאפיינים שלה.

אולם האשכנזיות הייתה בלתי נראית. לפיכך לא מפתיע שאחד ההבדלים הבולטים לעין בין המבוגרים לצעירים הוא במידת הנראות של האשכנזיות. מכיוון שהבדלים אתניים נתפסו כלא לגיטימיים וארעיים, והאשכנזיות עצמה נתפסה כחלק מהמובן מאליו, מרבית המבוגרים הגדירו את עצמם חסרי אתניות. כך למשל מאיר, בן 61 מרעננה ענה לשאלה על זהותו האתנית: "היא די מסובכת. עקרונית אני ישראלי, כך אני מזהה את עצמי, גם באופן פנימי, זאת אומרת, לא רק כלפי חוץ". דינה, בת 71 מקיבוץ בגליל השיבה בנחרצות: "אני יהודייה, חילונית וישראלית. אז זהו, ככה אני מגדירה את עצמי. אם שאלת אותי על האתניות שלי ככה אני רואה את עצמי, שייכת לדת החילוניים, יהודים, ישראלים"… בתשובות אלו הדוברים מציגים את זהותם כזהות ישראלית כללית, המוצגת כהומוגנית ומאוחדת…

הזיהוי שהדוברים עושים בין האשכנזיות שלהם (שאותה הם מסווים) לבין ישראליות אוניברסלית איננו טבעי ומובן מאליו – הוא תוצר של תהליכי ההתמערבות שהציונות אימצה, שהיו כרוכים במחיקתה של התרבות האשכנזית הגלותית. נראה כי המרואיינים מזהים את המושג אשכנזיות עם התרבות של יהודי מזרח-אירופה, אשר נדרשה להשתנות על ידי הפרויקט הציוני ששם במרכזו את שלילת הגלות ונכחדה כליל במלחמת העולם השנייה. שרה חינסקי טוענת שאם יש מסורת שהופקרה להשכחה ונהרסה כליל הרי זו המסורת הדיאספורית האשכנזית, אשר הבוז, ההדחקה וההכחשה הונחלו לה מידי עצמה. הדבר מודגם היטב גם בדבריהם של המרואיינים המבוגרים. מחיקתה של האשכנזיות והדגשת הישראליות כזהות היחידה היא אפוא חלק מתופעת שלילת הגלות, ובה בעת, מחיקת האשכנזיות היא שמקנה להגמוניה אופי מערבי, אוניברסלי, מרובה סמכויות.

מורה חיילת
מרגלית, מורה ממוצא בולגרי מלמדת ילדים במעברת קולה, 13 בדצמבר 1950. צילום: דוד אלדן, לע"מ

 

האפשרות של האשכנזים לא להכיר באשכנזיות שלהם נובעת מהפרדה מרחבית-אתנית שהתקיימה באופן בולט בתקופה ההיא. הסיפורים של בני הדור המבוגר דומים – הם פותחים בתיאור ההוויה במרחב אשכנזי הומוגני, ובהמשך מתארים כיצד ההומוגניות הזאת מופרת עם העלייה ההמונית של תחילת שנות החמישים. סיפורים אלו מדגישים היטב את חשיבותו של מיקום גיאוגרפי בעיצוב תודעה דורית: הילדות עברה עליהם במרחב אשכנזי הומוגני לחלוטין ולפיכך זהות זו הייתה בבחינת המובן מאליו – "מובן מאליו כמו השמים והפרחים", כדברי רחל, בת 65. המודעות לזהות האשכנזית הפרטיקולרית מגיעה, כמין שמועה רחוקה, עם העלייה ההמונית. כלומר, השינוי הדרמטי בהרכב האתני של המדינה מאלץ אותם להכיר, אם כי באופן רופף למדי, גם בזהותם שלהם… צילה, ילידת 1935 שגדלה בהרצליה, ענתה תשובה דומה על שאלת הגילוי של הזהות האתנית, ומציינת את צבע העור כגבול העיקרי בינה לבין העולים מתימן:

אני חושבת שבמלחמת השחרור כשהתחילו להגיע עולים חדשים מתימן וממרוקו, ראיתי, ראינו שהם קצת שונים בצבע, אבל לפני זה לא שמעתי על הדברים האלה אף פעם. […] תראי, לא היה לי את המודעות הזאת בכלל שיש דבר כזה, שלא כל עם ישראל אותו הדבר, ורק יותר מאוחר התחילו לדבר על התימנים. רק אז נודע לי שיש דבר כזה. […] כולם היו אז, לא היה כמו היום, כולם היו אשכנזים. ואם הם לא היו אשכנזים אז הם נראו אותו הדבר. לא הבנו בכלל את הבעיה הזאת.

תהליך ההתיישבות שעיצבה המדינה יצר חלוקה אתנית ריבודית של המרחב. בגל ההתיישבות הראשון (1949–1952) הוקמו 85 קיבוצים ו-158 מושבים, בעיקר לאורך הגבולות הבין-לאומיים או באזורים שבהם ננטשו או נהרסו כפרים ערביים. בגל השני של ההתיישבות, מ-1948 ועד 1963, הוקמו 27 עיירות פיתוח ו-56 מושבים, ואלה אוכלסו בעיקר במהגרים מארצות האסלאם. עיירות הפיתוח מיושבות עד היום באוכלוסיות מוחלשות – מרבית תושביהן מזרחים וחלקם מהגרים מברית המועצות לשעבר. האשכנזים שיושבו בערי הפיתוח באותה תקופה מצאו את הדרך לעקור משם באמצעות קשרים עם השלטונות או עם רשתות חברתיות ותיקות. בגל השלישי של ההתיישבות (מסוף שנות השבעים ועד היום) הוקמו 167 יישובי פרבר קטנים ובינוניים המכונים "יישובים קהילתיים", שאוכלסו בעיקר באשכנזים בני המעמד הבינוני. יישובים אלו נקטו אמצעי סינון אוכלוסייה מפורשים ויצרו איים של קהילות מבוססות, הומוגניות, בעלות איכות חיים גבוהה ושירותים קהילתיים מפותחים, אשר הקפידו על התבדלות גיאוגרפית, חברתית וממסדית מערי הפיתוח.

תהליך ההתיישבות התלת-שלבי והחלוקה הלא שוויונית של משאבי המדינה בכל שלב של ההתיישבות יצרו מציאות גיאוגרפית-חברתית אשר כוננה מרחבים מובחנים מבחינה אתנית וחברתית עם רמת התבדלות גבוהה המלווה באי-שוויון בולט. גם הערים הגדולות נחלקו בתוכן למרחבים מובחנים מבחינה אתנית ומעמדית. מאחר שחלוקת המרחב והפיתוח הם גורמים קשיחים יחסית והדפוסים שנוצקו בנוף הגיאוגרפי-החברתי עמידים בדרך כלל בפני שינויים סוחפים, השפעתם היא רב-דורית והם משמשים תשתית לעיצוב זהויות קולקטיביות מחודשות…

לאי-הנראות של האשכנזיות יש תפקיד בשימור הכוח שלה… ההאחדה שעושים חברי קבוצה זו בין הזהות האישית לזהות הקולקטיבית קשורה באופן עמוק להיותם בנים של דור המדינה, אשר עברו כילדים את תקופת בינוי המדינה ומוסדותיה. כך אמרה לאה, ילידת 1936, מקיבוץ גדול במרכז הארץ:

תראי, אני יודעת שאני במהותי מאוד מאוד קשורה לארץ הזאת, למה שהתרחש. אנחנו גדלנו בתקופה מאוד משמעותית מבחינה היסטורית ובעצם המדינה קמה על ידנו. אנחנו היינו ילדים קטנים מכדי למלא תפקידים אבל הכול מסביב רחש וגעש. ידענו וראינו הכול. היינו שותפים להגעת האנגלים, 'השבת השחורה', מלחמת השחרור".

…כאשר אשכנזים מגדירים את עצמם כישראלים הם לא רק מביעים הזדהות עמוקה עם הקולקטיב הלאומי, אלא בה בעת הם כמו מכריזים על זכות ראשונים ועל בעלות על הקולקטיב, ובכך הם גם תובעים משאבים לאומיים. כלומר על ידי אי-הנראות של האתניות הם מייצרים זיהוי בין הקולקטיב, המדינה, לבין האשכנזיות. עם זאת, אף שרוב המרואיינים המבוגרים לא הכירו בזהות אתנית אשכנזית, חלק קטן מהם הכיר בה, והציג אותה במפורש כזהות המבחינה בין יוצאי מערב-אירופה ליוצאי מזרח-אירופה.

קבוצת חניכי "השומר הצעיר" על סיפון אניה בדרכם מגרמניה לארץ ישראל, 1934. צילום: ארכיון עין השופט, cc by
קבוצת חניכי "השומר הצעיר" על סיפון אניה בדרכם מגרמניה לארץ ישראל, 1934. צילום: ארכיון עין השופט, cc by

אשכנזיות בין מערב-אירופה למזרחה

כאמור, רק מיעוט מהדוברים המבוגרים הגדירו את עצמם בריאיון באופן ישיר כאשכנזים, ואלה לא ראו באשכנזיות מאפיין כללי של הישראליות אלא זהות שמשייכת אותם לתרבות מערב-אירופה בניגוד לתרבות המזרח-אירופית. שמעון, יליד 1934 שגדל בחיפה וחי מרבית שנותיו בקיבוץ דתי, אמר במפורש כי מבחינתו ההבחנה העיקרית הייתה בין יוצאי מזרח-אירופה ליוצאי מערב-אירופה ולא בין אשכנזים למזרחים:

לא היה לי אף פעם קונפליקט בעניין הזה של ספרדים ואשכנזים. זאת אומרת, לא הייתי מודע לבעיה הזאת בכלל, גם לא חשבתי, האמת. הייתי מושרש בתרבות האשכנזית, המערבית האירופאית כמובן. משפחה, אירופה, גרמניה. גם התרבות הכללית הייתה בעצם, כולנו אירופאים מערביים סך הכול. אם הייתה איזה ניגודיות היא הייתה יותר בין מזרח-אירופאים ומערב-אירופאים, בזה נתקלתי יותר […]

האמת היא שנתקלנו יותר "בצד אחר" מה שנקרא, יותר המזרח-אירופאי, שהוא באמת היה בן הכיתה שלי ובן התנועה שלי, ואף אל פי כן התרבות שלו הייתה שונה מהתרבות שלנו, כי היינו מערב-אירופאים. וזה בא לידי ביטוי בתפילות, בהתנהגויות, ביחסי הורים–ילדים. יכולנו למנות את הדברים, אבל עם העולים מעדות המזרח אף פעם לא הייתה לי בעיה.

ההתייחסות של שמעון מפתיעה, שכן בעולם היהודי יש שוני לא מבוטל בין ספרדים לאשכנזים בפולחן הדתי, בסגנון התפילה ובפסיקות ההלכתיות, וכל מי שגדל במערכת החינוך הדתית בוודאי מודע לשוני הזה. למרות זאת, שמעון מתעלם מן השונות בפולחן הדתי, ולא מרגיש שקיים מרחק חברתי בינו ובין "העולים מעדות המזרח", כלשונו. הוא בוחר להדגיש בעיקר את השתייכותו לתרבות מערב-אירופה ואת הזרות והריחוק שהוא חש כלפי בני דורו שבאו ממזרח-אירופה.

עד המאה השמונה-עשרה השתייכו קהילות יהודי גרמניה ופולין למרכז יהודי אחד. הפערים בין הקהילות החלו להיווצר במחצית המאה השמונה-עשרה, כשמעמדם האזרחי של היהודים בגרמניה החל להשתנות. הם הורשו להשתלב בסדרה של מקצועות חדשים, הקשר שלהם עם הסביבה הנוצרית התהדק והם נחשפו להשפעותיה של החברה הנוצרית ולרעיונות עידן הנאורות. הנאורות עודדה היטמעות בתרבות הגרמנית והיהודים ויתרו על היידיש לטובת השפה הגרמנית. במהלך המאה התשע-עשרה השתנה מעמדם הכלכלי של יהודי גרמניה מהקצה אל הקצה. יהודי מזרח-אירופה, לעומת זאת, לא זכו לשוויון אזרחי, הוטלו עליהם מגבלות תעסוקתיות קשות והם חיו בסביבה יהודית מסורתית מבודדת. התפשטות הנאורות במזרח-אירופה הייתה קשה ואטית יותר, והיידיש הוסיפה להיות השפה העיקרית שבה ניהלו היהודים את חייהם. במאה התשע-עשרה כבר נבדלו יהודי פולין וגרמניה אלה מאלה בשפתם, בתרבותם, בתפיסתם הדתית ובריבודם החברתי. כשיהודי מזרח-אירופה ברחו לגרמניה באמצע המאה התשע-עשרה קיבלו אותם היהודים שם ברגשות מעורבים: מצד אחד היהודים הגרמנים ראו בהם אחים, אבל מצד אחר הם נתפסו כאוריינטלים, מלוכלכים, לא מתורבתים, נחשלים, נחותים ונבערים, ולכן כמי שעלולים לחזק את האנטישמיות ולעכב את ההתקדמות של יהודי גרמניה לקראת אסימילציה מלאה בחברה הגרמנית.

בישראל התהפך המצב: יהודי פולין ורוסיה הגיעו לפלסטינה כבר בתחילת המאה העשרים והקימו את המפעלים והמוסדות העיקריים של "המדינה שבדרך", לרבות צבא מחתרתי, החייאת השפה העברית, הקיבוצים, מפלגת העבודה. כשבשנות השלושים הגיעו מגרמניה 50,000 יהודים הם היו מיעוט תרבותי ומנטלי בחברה שהגורם הדומיננטי בה היה יוצאי מזרח-אירופה. אלה התייחסו לדוברי הגרמנית באופן פטרוני ומזלזל, ועם זאת ההתנשאות של היהודים הגרמנים כלפי יהודי מזרח-אירופה לא מיהרה להיעלם. כפי שעולה גם מהראיונות, היהודים דוברי הגרמנית ראו בבלגן, בנחשלות ובחוסר הנימוס בישראל את המשכו של השטעטל המזרח-אירופי, והמשיכו להאדיר את התרבות המערב-אירופית.

…יעל, בת 70 מקיבוץ במרכז הארץ, שאמה ממזרח-אירופה ואביה ממערבה, ממחישה בדבריה כיצד היחסים ההיררכיים בין מערב-אירופה למזרחה מוסיפים להתקיים גם בתוך מערך היחסים המשפחתי:

תראי, אני באתי ממשפחה מעורבת. אבא שלי הוא יקה ואמא שלי היא ליטאית. […] וכמובן, הצד הגרמני היה יותר חזק, והחזיקו מעצמם אלה שיודעים יותר הרבה, חזקים יותר שכלית. […] הייתה השפעה מאוד חזקה של התרבות הגרמנית, למשל ליחס לתיאטרון ולמוזיקה קלאסית, ולקריאת ספר, וללימוד. […] הליטאים היו יותר פשוטים.

מה שברור לי זה שאם הייתי יכולה לבחור הייתי חיה באירופה. אבל לא בעיירה, חיה בעיר כמו ברלין, כמו אבא שלי. יש לי משיכה אדירה לאירופה. אני נורא אוהבת את אירופה. […] הייתי לפני כמה חודשים באוסטריה והרגשתי כאילו הגעתי הביתה. הרגשתי נורא טוב שם. אני כל הזמן אומרת שהייתי צריכה לחיות באירופה, בשוויץ, אפילו בגרמניה. […] מבחינה אתנית באמת, אני לא מרגישה שום קרבה לליטאים. אין לי אפילו געגועים לראות את העיירה של אמא שלי, שהיא עדיין קיימת, אני יודעת שהיא קיימת… לא עושה לי את זה. לעומת זאת בברלין אני נורא רוצה להיות דווקא.

ציטוט זה הוא תחילתו של מונולוג ארוך העוסק במשיכה של יעל לאירופה. היא קושרת את שאלת האתניות לכמיהתה לאירופה, אבל מיד מסייגת: ההזדהות האתנית שלה קשורה רק לברלין, לא לעיירה הליטאית של אמה… יעל מחילה את החשיבה האוריינטליסטית על מזרח-אירופה: היא דוחה את האשכנזיות המיוצגת בעיירה המזרח-אירופית ומייצרת בדבריה אשכנזיות אחרת, וקושרת אותה עם עירוניות מערבית, תרבותית, מתקדמת.

השיח המבחין בין האשכנזים מגרמניה לאשכנזים מפולין מקביל באופיו לשיח המבחין בין אשכנזים למזרחים בישראל: כפי שהמזרחים מוצגים לעתים קרובות, כך גם הפולנים מוצגים כאנשים פשוטים, לא משכילים, חמים ודאגנים, בעוד היהודים מגרמניה מוצגים כמשכילים, נושאי התרבות הגבוהה, כמי שאחראים על החינוך וממונים על הסדר הטוב. … גם היום, בראיונות שנערכו באמצע העשור הראשון של המאה העשרים ואחת, האנטגוניזם העיקרי מבחינת המרואיינים האלה הוא בין מזרח-אירופה למערבה, והגבול התרבותי בין גרמניה לפולין מעסיק אותם יותר מהגבול התרבותי בין אשכנזים למזרחים בישראל.

אשכנזיות בישראל כתרבות מערבית לבנה

התפיסה השנייה שעלתה בקרב קבוצת המבוגרים היא התפיסה הנפוצה ביותר של אשכנזיות, שמציגה אותה כזהות כפולה: מצד אחד היא לא קיימת, היא כמו שקופה ובלתי מודעת לנושאים אותה, ומצד אחר זוהי אתניות המסמנת את עצמה כמזוהה עם תרבות מערבית על ידי הנגדה מתמשכת לכל מה שהוא "לא מערבי". אשכנזים רבים משתמשים אם כן בשיח אתני כפול: האחד מסמן גבולות תרבותיים היררכיים, והאחר מוחק או מטשטש את הגבולות האלה.

סימון הגבולות האתניים מתרחש בשלושה מישורים. הגבול הראשון הוא צבע העור, שמקבל בולטות רבה בשיח, הרבה מעבר למה שמקובל בעידן של תקינות פוליטית… ג'ני, אמריקנית שחזרה בתשובה ונישאה לגבר מזרחי, מספרת למראיינת על ילדיה:

תראי יש לי תשעה ילדים בלי עין הרע, כל אחד זה ממש משהו אחר. הודיה היא ממש אשכנזייה, גם מבחינת הפנים שלה, וגם מבחינת איך אני אגיד לך, היא ממש לבנה. הודיה, הפנים שלה יפות, חתוכות. גם הצבע עור שלה, היא ממש לבנה. […] את יודעת מה זה מזכיר לי? שבעלי תמיד היה אומר לי "את הבשר הלבן שלי", הוא ממש היה גאה שיש לו אישה אשכנזייה. לגבי הילדים שלי, את יודעת, יש לי ילדים שיש להם מין צבע עור זית כזה. זאת אומרת שיש לי כמו שאמרתי לך גם ילדים אשכנזים, וגם ילדים שנראים בין לבין, וילד אחד שהוא ממש נראה ספרדי. הוא ילד מדהים אבל מבחינה חזותית הוא נראה קצת ספרדי.

…סימון שני של גבולות אתניים התמקד במישור התרבותי ובהבחנות תרבותיות. לעתים קרובות אשכנזיות זוהתה בראיונות עם שאפתנות, השכלה גבוהה, הצלחה, איפוק רגשי, רציונליות, נימוס, חילוניות, תרבות גבוהה, שמאלנות, מעמד בינוני ומעלה, קור רגשי והתנשאות. בהיפוך כמעט מושלם זוהתה המזרחיות עם רעש (שהוזכר לעתים קרובות מאוד), אמוציונליות והחצנה של רגשות, פסיביות, התלהמות ואלימות, מוזיקה בכיינית, שקרנות, רגשי קיפוח ורגשי נחיתות, דתיות או מסורתיות, ויחסי מגדר היררכיים. בה בעת, אשכנזים רבים זיהו מזרחיות עם שמחת חיים אמיתית, עם משפחתיות מחבקת ועם חום רגשי. תפיסות אלה חזרו ועלו במרבית הראיונות. אציין שלוש דוגמאות על מנת להמחיש עד כמה תפיסות אלה מושרשות. דוד, בן 51 מחיפה, מדבר על מנהגי האבלות:

אצל האשכנזים הכאב פנימי. מאוד מאוד שקט. שקט. בעוד אצל עדות המזרח, זה פורץ החוצה בצעקות, בסצנות מאוד קשות, בזמן ההלוויה. בסצנות של צעקות, קינות, התפרצויות. עד כדי לשכב על הארון. אצל האשכנזים הדברים האלו כמעט ולא קרו. בכי כבוש, פה ושם, התעלפויות כן, אבל לא התמונות של מריטת שיער ובגדים…

אשר לריבוד האתני, אשכנזים רבים טוענים כי בעבר אכן היה אי-שוויון אתני אולם הוא לא קיים היום. כך למשל, מרואיינים רבים מכל קבוצות הגיל טוענים כי הוריהם היו גזענים (ההורים התנגדו לזוגיות עם מזרחים, החזיקו בתפיסות סטריאוטיפיות על מזרחים וכדומה), אבל הם עצמם לא גזענים. אחרים מכירים במבנה האתני אולם מסירים מעליהם כל אחריות אישית לגביו ומאשימים את המזרחים במיקומם במערכת החברתית. רגשי הנחיתות של המזרחים או הפסיביות שלהם, כך נטען, פועלים כנבואה שמגשימה את עצמה והם שמשאירים אותם במיקומם הנחות במערכת הריבודית. כך, ההכרה בקיומו של אי-שוויון אתני לוותה לעתים קרובות בהתרחקות מהמבנה האתני על ידי הפרדה בין העצמי לבין המבנה החברתי.

הריאיון עם רפי, רופא אשכנזי בן 60 המתגורר במושב בשרון, מדגים יפה את הפרקטיקה הכפולה של ייצור גבולות וטשטושם בשיח של אשכנזים. רפי פתח את הריאיון עמו בהצגת עצמי אוניברסלי וניטרלי מבחינה אתנית. לשאלה על הזהות האתנית הוא ענה:

זהות אתנית? [איך אני מגדיר] את עצמי? כ… ישראלי, חי במדינת ישראל, זו הקיימת, כלומר במדינה עצמאית, שטיפת מוח במורשת ישראלית.

זוהי פרקטיקה של מחיקת גבולות אתניים ותרבותיים. בהמשך הוא מבקש להוסיף ולטשטש גבולות כשהוא אומר

גדלתי בבית שבו לא עשו שום הבחנה בין אשכנזי לספרדי או שחור ולבן, הנושא הזה מעולם לא עלה, בכלל לא.

אף שבמשפט הזה הוא מנסה למחוק גבולות אתניים, הוא כורך בו יחדיו אשכנזי וספרדי עם שחור ולבן ובתוך כך מכניס לשיח את התפיסות שלו לגבי צבע עור ומקומו במבנה החברתי. להתייחסות הסמויה לצבע העור הצטרף בהמשך סימון של גבולות תרבותיים ברורים, הפעם לא סמויים כלל. רפי מספר על משפחתה של בת זוגו:

אני התחתנתי עם עיראקית. במשפחה שלה, כשהייתי נוסע בשבתות לבקר את הדודים או הדודות שלה, הם היו יושבים עם פחים של חמוצים, מלפפונים, בחצר, והתרנגולות היו מסתובבות בינינו. הם חיו כמו שהם חיו בעיראק, במושב הזה ליד ירושלים. יש פער אדיר בין סוזן למשפחה שלה. [כי] היא הייתה משוכנזת. […] יכול להיות מרוקאי אשכנזי, איזו שאלה. מרוקאי אשכנזי זה אחד שאוהב לאכול גפילטע פיש, לא, חמין אשכנזי! ואני רואה אותו יושב על ידי בקונצרט ובהצגת התיאטרון של הקאמרי, ומפגין אתי עם השמאל נגד הימין ולא הפוך…

…הוא תופס אשכנזיות כהביטוס ולכן אין בעיניו קשר הכרחי בין הזהות האתנית לבין המוצא האתני של הנושא אותה. בכך הוא מציג עמדה לא מהותנית, פתוחה ונזילה של אתניות. עם זאת, התיאור של משפחת אשתו גדוש בדימויים אוריינטליסטיים, בשעה שאת האשכנזיות הוא מסמן באמצעות מאפיינים של תרבות גבוהה (קונצרט ותיאטרון) והזדהות עם מחנה השמאל בישראל… השיח של רפי מדגים איך שתי הפרקטיקות הדיסקורסיביות – סימון גבולות ומחיקתם – משרתות בו זמנית את ההמשכיות של המעמד המועדף של אשכנזים בישראל…

קבוצת הצעירים: אשכנזיות מקומית, רזה, מודעת לעצמה

בקבוצת המרואיינים הצעירים היו חמישה גברים ועשר נשים בני 17–34. תשעה מהם גרים בגוש דן (מרעננה בצפון ועד נס ציונה בדרום) ושישה ביישובים כפריים (בעיקר בגליל). הצעירים בקבוצה זו עדיין היו תלמידי תיכון בעת עריכת המחקר, והמבוגרים שבהם סיימו לא מכבר את לימודיהם ונמצאים בראשית דרכם המקצועית. צעירים אלו, אשר נולדו בין השנים 1973–1990, גדלו לתוך מדינה שונה למדי מזו של בני הקבוצה הראשונה. הם גדלו לתוך מדינה גדולה יותר, שהכיבוש של רצועת עזה והגדה המערבית הוא חלק אינטגרלי מזהותה כמדינה, ושתי מלחמות לבנון ושתי אינתיפאדות ממושכות כמו נשזרות זו בזו ומגדירות מצב חירום/לחימה מתמשך. זאת גם חברה מורכבת יותר מבחינה אתנית ותרבותית, שכן לקבוצות של אשכנזים ומזרחים, חילונים, דתיים וחרדים, יהודים ופלסטינים נוספו מתחילת שנות התשעים מהגרים מברית המועצות לשעבר, מהגרים מאתיופיה ומהגרי עבודה.

המעבר מחברה קולקטיביסטית לחברה המדגישה אינדיבידואליזם וכן התעצמותם של תהליכי הגלובליזציה הטביעו את חותמם והעלו את רמת החשיפה של הישראלים לתרבויות שונות ומגוונות. עם הפוסטמודרניזציה של התרבות, הזהויות הדוריות נעשו גם הן נזילות ופרגמנטריות יותר, והזיכרון הדורי החל להתפצל ולהסתעף. זה אכן דור שגדל בחברה מגובשת פחות, פרגמנטרית יותר, ובהתאם לכך גם הזהות הדורית שלהם פחות מאוחדת ומגובשת. להקשר היסטורי ותרבותי זה יש ללא ספק השפעה על התפיסות האתניות של הצעירים.

בהשוואה לאשכנזים מבוגרים שנטו להגדיר את עצמם הגדרה אוניברסלית כישראלים, צעירים רבים הגדירו את עצמם באופן ישיר כאשכנזים. בניגוד לטענה הפופולרית ולפיה הדור הצעיר תופס את עצמו רק כ"ישראלי", מהראיונות עולה כי דווקא עבור הצעירים האשכנזיות איננה זהות שקופה עוד, אלא הם מכירים במבנה החברתי ובמיקומם בו. לשאלה "מהי הזהות האתנית שלך" ענתה נירה, בת 34, שבאה מבית ירושלמי אמיד וגרה היום בפרדס חנה:

אני אשכנזייה מכל הכיוונים. יש לי שני סבים ייקים מגרמניה, אחד מקלן והשני מביטאו, ושתי סבתות, אחת מליטא ואחת מרוסיה…

ההגדרה העצמית של צעירים אלו שונה בתכלית מן האופן שבו המבוגרים הציגו את עצמם. המבוגרים, שנטו להגדיר את עצמם "ישראלים", לא רק הביעו הזדהות גדולה עם המדינה אלא גם תפסו עצמם כמי שמגדירים את המדינה ומסמלים את "תו התקן" שלה. הצעירים לעומת זאת אינם תופסים את עצמם כמייצגים את כלל הישראליות אלא כשייכים לקבוצה אחת – האשכנזים – מתוך מכלול רחב יותר של קבוצות. כאן היה מפתה להסיק שהאשכנזיות הייתה לזהות מודעת לעצמה כיוון שאיבדה מכוחה ההגמוני…

אולם התפיסה של האשכנזים כמיעוט נרדף, שאכן עלתה בחלק מהראיונות עם המבוגרים, כלל לא עלתה בראיונות עם הצעירים. כלומר, מודעותם של הצעירים לאשכנזיות שלהם איננה נובעת מתחושה של איבוד ההגמוניה או נרדפות תרבותית אלא להפך, כפי שאראה בהמשך, הם זיהו את האשכנזיות כעמדת כוח בחברה. מכאן שעלייה בנראות התרבותית של קבוצה איננה מלמדת בהכרח על ירידה במעמדה של הקבוצה או על היותה קבוצה נרדפת, חלשה, או אפילו שוות ערך לקבוצות אחרות.
…נראה כי יש היום עניין חדש באשכנזיות כתרבות יהודית אירופית, והוא מתבטא בתופעות כמו "התנועה לזהות אשכנזית", שיעורי רשות ביידיש בבית הספר היסודי, ולהקות כמו "אוי דיוויז'ן" ששרות ביידיש. ואולם נראה כי עניין זה של "החזרת עטרה ליושנה" הוא נחלתם של מעטים בלבד. כפי שהראיתי, עליית המודעות לאשכנזיות בקרב צעירים אינה קשורה על פי רוב בהתעניינות בתרבות היהודית במזרח-אירופה או במערבה, וגם לא בהתקרבות לזהות יהודית דתית.

לטענתי, אנשים צעירים מודעים היום לזהותם האשכנזית בשל עלייתה של פוליטיקת זהויות, שהתעוררה עקב התגבשותן של זהויות מובהקות אחרות בחברה הישראלית, ובעיקר התגבשות של זהות מזרחית מסומנת ומדוברת בשיח הציבורי. בשנות התשעים נשמעו קריאות הן באקדמיה והן בתנועות חברתיות לעיצובה של חברה בעלת אתוס רב-תרבותי בישראל. הגישה הרב-תרבותית צמחה כקריאת תיגר של קהילות אתניות ברחבי העולם על המושגים כור היתוך ומיזוג גלויות, אשר ביססו או אפשרו דיכוי כלכלי ותרבותי של קבוצות חברתיות. תנועות כגון הקשת הדמוקרטית המזרחית, קדמה, עדאלה, ש"ס, אחותי, קולך, וכן קבוצות להט"ב ורבות אחרות, העלו למודעות הציבורית מגוון רחב של זהויות קולקטיביות שעד כה היו סמויות מהעין או מוחלשות מכדי לקבל קול ציבורי. ריבוי התרבויות והזהויות בישראל לא היה חדש, אולם ההטרוגניות החברתית גדלה עוד יותר, ולצדה חלה עלייה במודעות הגוברת והולכת למתן לגיטימציה פורמלית לריבוי זה. במיוחד בולט הדיון המתמשך בזהות המזרחית, המתקיים תדיר באקדמיה, בתקשורת הכתובה והאלקטרונית ובשאר האתרים של השיח הציבורי. עלייתה של פוליטיקת הזהויות בחברה הישראלית, אשר קיבלה גם ביטוי ממסדי בתוכניות של משרד החינוך או במדיניות כוח האדם של הצבא, העלתה את האתניות למודעות הציבורית והשפיעה גם על האשכנזים, שהחלו להתבונן באופן רפלקטיבי יותר על זהותם שלהם. יתר על כן, בשיח של הצעירים מורגש החלחול של השיח האקדמי על אתניות, שדוחה את הקבלה הנאיבית של שיח כור ההיתוך.

הצעירים, או לפחות חלקם, מודעים אפוא לאשכנזיותם, אולם המשמעויות שלה שונות מאלו שהיו לה בדורות הקודמים. אם המבוגרים הדגישו בעיקר את המוצא האירופי או את ההבדל בין מערב-אירופה למזרחה, הצעירים אינם מודעים להבדלים האלה ואף ממעטים להתייחס לאירופה כאל מודל תרבותי מרכזי. רק שניים דיברו על אירופה באופן ספציפי, ואילו השאר ראו בה סמל אבסטרקטי כלשהו המסמל איכות, השכלה או קור רגשי, אך לא שורשים תרבותיים. נראה כי המוצא האירופי אינו משמש עוד בסיס לזהות, לתרבות או לפרקטיקות של אשכנזיות.

לעומת זאת, לעתים קרובות זוהתה האשכנזיות בדבריהם של הצעירים עם השכלה גבוהה, ידע, שאפתנות ומצליחנות. לפי תפיסה זו אשכנזיות היא סוג של הביטוס, מכלול של פרקטיקות שהן מעמדיות בעיקרן ואינן קשורות בהכרח למוצא אירופי או לתרבות אירופית. יוחאי הסביר בפירוט מדוע הפרקטיקות חשובות יותר מן המוצא:

עיראקי יכול להיות גם אשכנזי. היום אשכנזי לדעתי זה איפשהו, זה לא קשור לגיאוגרפיה, קשור לאופי. אותו אופי של רצון גדול להשכלה ולמצוינות זה נראה, זה לדעתי האשכנזי של… שנות האלפיים נקרא לזה. לא קשור בכלל לצבע עור או למוצא.

אפיונים נוספים שחזרו על עצמם היו זיהוי של אשכנזיות עם חילוניות, משפחות קטנות, קור רגשי ואיפוק, מופנמות וסגירות. התפיסות של אשכנזיות אם כן מצטמצמות לרפרטואר קטן יחסית של סמלים, הֶקשרים או דימויים. האשכנזיות לא נעלמת אולם היא נהיית למסמן רזה, בעל תכנים מצומצמים… גיא, בן 25 מרמת אביב השתמש בדימוי יפהפה של נייר צלופן כדי להדגים מהי אתניות רזה:

אה… היא לא… היא לא עטפה אותי, היא לא עוטפת אותי בשום צורה, זה לא איזשהו סוג של נייר צלופן שאני מוחזק בתוכו. הגבולות שלי מאוד ניתנים לפריצה, אני לא כבול בתוך האשכנזיות שבי. אני יכול לאמץ חברים מכל סוג שאני רוצה, כי זה הבחירה שלי, אני יכול לבחור את האוכל שאני אוכל ביום שישי, כי זו הבחירה שלי, את המקומות בילוי שלי בהתאם לחברים ובהתאם לרצונות שלי, זאת אומרת אני זה שבוחר והאשכנזיות היא לא כבלה אותי, לא גדלתי בבית שכבל אותי לאשכנזיות.

האשכנזיות, לפי תפיסתו של גיא, איננה סט של תכונות, טעמים תרבותיים ומנהגים ידועים וקבועים שהוא מחויב להם ("אני לא כבול"), אלא היא זהות נזילה, שאפשר לבחור בה או בחלקים ממנה.

בניגוד למבוגרים, הצעירים היו מודעים לקיומו של ריבוד אתני בישראל ולמיקומם המועדף של אשכנזים במבנה הזה. רובם התייחסו למיקום זה באופן אמביוולנטי, אבל להבדיל מהמבוגרים הם לא הכחישו אותו… עינב, בת 31 מיישוב בגוש שגב…:

יש בי את האשכנזיות השחצנית. אני לא מתכחשת אליה. […] כל גוש שגב זה מין בועה של אשכנזים שאם אתה רוצה להיכנס אליה ואתה קצת שחור… זה קיים בי. הקטע הזה הבין-אישי. שֶמה, שאני אצא עם מרוקאים? אני מכירה הרבה אנשים שהם סבבה, אבל הדבר הראשון שאני שואלת מישהו זה "מה העדה שלו?" "מאיפה הוא?" […] האשכנזים הם הקבוצה האליטיסטית פה. אלה ששולטים באוניברסיטאות, שולטים ברפואה, בתקשורת. הם לא רוב, אבל אתה שומע אותם הרבה יותר. אנחנו בקטע שאנחנו הקמנו את המדינה אתם חייבים לנו תודה. זה קיים בתקשורת, קיים בממשלה. […] לא נוח לי עם האליטיזם הזה, לא נוח לי עם זה, עם התחושה שאנחנו מקפחים. אבל יש שני צדדים. הם נותנים לנו להרגיש שאנחנו מעליהם, כי אחרת לא היינו יכולים להתנהג ככה. זה לא נוח אבל זה קיים.

…ההתוודעות הרפלקטיבית של הצעירים לזהותם האשכנזית מיוצרת ומתעוררת תוך כדי ההשתתפות במוסדות המדינה – עם הכניסה לחטיבת הביניים, במהלך הלימודים בבית הספר התיכון ועם הגיוס לצבא. חטיבת הביניים (כיתות ז–ט) היא תוצר של תוכנית הרפורמה בחינוך שהונהגה בסוף שנות השישים והתמקדה בשני שינויים עיקריים – שינוי מבני של מערכת בתי הספר היסודיים והעל-יסודיים בישראל והנהגת אינטגרציה בבתי הספר בין תלמידים משכונות שונות ומשכבות אוכלוסייה מגוונות במסגרות לימוד משותפות. תוכנית זו נועדה לסייע בצמצום הפערים בין תלמידי ישראל ברמת הישגיהם הלימודיים ובסיכוייהם להשתלב בחברה ובשוק העבודה. חטיבת הביניים כמוסד אינטגרטיבי הייתה אמורה להוות חממה של "ישראליות" שוויונית. אולם מחקרים שונים מראים שההפרדה האתנו-מעמדית הוסיפה להתקיים בין כותלי בית הספר המשותף – הפעם בדמותן של ההקבצות ההיררכיות, כיתות של טעוני טיפוח ועוד. חטיבת הביניים הייתה אפוא לאתר שבו מתגלות, נחשפות ומתבלטות זהויות אתניות.

גלית, בת 17 מנס ציונה, מספרת כיצד התוודעה למיקום האתני שלה דרך השיח בחטיבת הביניים, בעיקר באמצעות בדיחות אתניות שלא הכירה ולא הבינה קודם לכן. בדבריה רואים כיצד בהדרגה הבדיחות מעצבות את התודעה האתנית שלה. לשאלה ממתי היא יודעת שהיא אשכנזייה, השיבה:

ממתי אני יודעת? אני לא אגיד מאז ומתמיד. מאז שזה התחיל לעניין איכשהו… בסביבות החטיבה, זה התחיל להיות קצת עניין. פתאום התחילו לדבר על זה, נגיד כשהתחילו כל הבדיחות על מרוקאים אז שאלתי מה, כאילו, מה זה? באמת, כל הקטע עם הבדיחות על, נו, בדיחות כאלה גזעניות, על מרוקאים ש… לא יודעת מה אומרים עליהם, שהם קמצנים וזה. בקיצור, אז זה התחיל באמת להיכנס קצת לתודעה. לא, כאילו לא הרגשתי שיש כזה הבדל וגם עכשיו אני לא חושבת שיש כזה הבדל. כאילו זהו, אז זה קרה בערך.

מראיין: מאז שהתחלתם בעצם לצחוק על זה, אז זה קרה?

גלית: כן. אז הבנתי. כאילו… זה היה מצחיק אותי בדרך כלל, זה העניין. מה אתה, פרסי? שהפרסים הם קמצנים כאילו איך שזה… לא ידעתי, תמיד לא ידעתי על מה לצחוק, לא ידעתי אם זה מצחיק. היו מספרים שבחדר עגול, שקל ודברים כאלה.

מראיין: ועלייך סיפרו בדיחות?

גלית: על האשכנזים? לא.

טל סולומון, סטנד אפיסט. צילום מסך מיוטיוב
טל סולומון, סטנדאפיסט. צילום מסך מיוטיוב

בדיחות הן דרך לעסוק בנושאים שנתפסים כטאבו, המושתקים במציאות החברתית. אף על פי שהתקינות הפוליטית משפיעה גם על השיח הציבורי בישראל, בדיחות אתניות הן נפוצות למדי ונשמעות לא רק במועדוני סטנד-אפ אלא גם בתוכניות טלוויזיה ובייחוד בפרסומות, שמצמידות מבטא מזרחי לפושעים או דימוי אשכנזי לגבר הרוכש מכונית יוקרה. הומור יכול לייצר סולידריות, לתפקד כשסתום לפירוק מתחים חברתיים, ולעתים אף לשמש ככלי להתנגדות חברתית ולפריצת גבולות חברתיים. ואולם לעתים קרובות הומור משמש ככלי להשפיל, לזלזל, לבזות ולדכא קבוצות חברתיות וכדרך סמויה לשמר אי-שוויון. הומור אתני מעודד סטריאוטיפים חד-משמעיים של אתניות או מגדר ומסמן גבולות ברורים בין קבוצות חברתיות – בין מי שבפנים למי שבחוץ. חברים בקבוצות אתניות דומיננטיות נוטים לספר בדיחות על קבוצות מוחלשות כגון נשים או שחורים, אבל לא על עצמם, כפי שגלית אכן העידה. כשהומור מסמן אילו הן הקבוצות המוחלשות שעליהן מותר לצחוק ועל מי אין צוחקים, הוא מלמד בעקיפין על יחסי הכוח בחברה.

פרויד טען כי בדיחות מאפשרות לבטא את התשוקות האסורות, את הטאבו. אם היום יש איסור חברתי על גזענות, הומור הוא הדרך "לומר את מה שאסור לומר" – to say the unsayable. אלא שכדי להבין את "מה שאסור לומר" וליהנות מהבדיחה יש להיות חלק מהידע הפנים-תרבותי, שכן בשימוש בהומור יש ממד של שיתוף בקוד סודי. כך אכן מרגישה גלית – בהתחלה היא לא מבינה מה מצחיק בבדיחות אתניות כי היא עדיין אינה מכירה את הסטריאוטיפים האתניים, עדיין לא שיתפו אותה בקודים התרבותיים של ההומור האתני בישראל. אבל כשתצא מבית הספר היא כבר תכיר אותם היטב. כלומר הבדיחות האתניות הן דרך ללמד ולשמר את יחסי הכוח האתניים בחברה.

גם יוחאי, סטודנט בן 26, ממקם את ההתוודעות שלו לאשכנזיות בחטיבת הביניים… כמו גלית ויוחאי, גם נירה ציינה את בית הספר כ"אתר ההתוודעות" לזהות האשכנזית שלה, אף על פי שהיא למדה בבית ספר שאינטגרציה היא הדגל החברתי העיקרי שלו. נירה הסבירה:

בבית הספר כאילו היו, ההנחות הבסיסיות היו ברורות. מי שאשכנזי אז הוא בא מבית יותר אמיד, ההורים יותר משכילים. אבל באופן כללי זה היה איזה משהו שהיה צריך להתעלם ממנו גם. כאילו, היה צריך באיזה מקום להגיד: אז מה, כל זה לא רלוונטי, אנחנו בני אדם. […] אני זוכרת למשל כשהיינו בכתה ה והיינו צריכים לבחור ועד כתה אז אמרו לנו לבחור שני ילדים מהשכונה ושני ילדים מחוץ לשכונה […] מהר מאוד הבנתי שמשתמשים בלשון נקייה ואומרים הילדים מהשכונה והילדים מחוץ לשכונה בשביל להגיד מזרחיים ואשכנזים. […] הביך אותי שלא קוראים לילד בשמו.

דוברים אלו מציגים את האינטגרציה במערכת החינוך כסוג של שקר שבית הספר משקר להם. לטענתם, בית הספר נכשל בניסיון לגשר על פערים אתניים והוא עסוק בעיקר בהסוואת הפערים. התלמידים האשכנזים יכולים, אם הם פוקחים את עיניהם, לראות מי נשאר בבית הספר ומי מועזב אחרי כיתה י, הם רואים את הפערים הכלכליים בינם לבין תלמידים מזרחים והם רואים, כפי שהעיד כמעט כל אחד מהמרואיינים, את החברות הסגורות שמקימות קבוצות של תלמידים אשכנזים בתוך בית הספר. כך, גם כשבתי ספר בעלי אידאולוגיה חברתית מתאמצים לכונן העדפה מתקנת סמויה עבור מזרחים, הם מייצרים תודעה אתנית וזהות אתנית.

ההבנה שאשכנזיות היא מיקום מעמדי בעיקרו נובעת מכך שההתוודעות לזהות האשכנזית מתרחשת במוסדות שבהם ההיררכיה המעמדית בולטת לעין. כלומר למרבה האירוניה, דווקא מוסדות "כור ההיתוך", המוסדות שהמדינה יעדה לכינונה של אינטגרציה אתנית, הם האתרים שבהם האשכנזים נעשים מודעים לראשונה לזהותם האתנית. המפגש בבית הספר האינטגרטיבי או בצבא אינו מייצר אם כן ישראליות אחידה, אלא מחדד הבדלים זהותיים, פועל לחיזוק התפיסה העצמית של השתייכות לעילית חברתית ולעתים אף פועל לשימור סטריאוטיפים בנוגע לאחרים. התוודעותם של הצעירים אל הזהות האשכנזית שלהם נעשית תוך כדי הכרת המבנה האתנו-מעמדי של החברה הישראלית, והיא מלווה באנחת רווחה והקלה. כך הציג יהב, בן 26 מגבעתיים, את זהותו האשכנזית כעמדת פריבילגיה. יהב הציע למראיינת שאלה:

היום השאלה הכי מעניינת שאת צריכה לשאול אותי, שאני הייתי שואל את עצמי, זה אם אני שמח שאני אשכנזי או לא?

מראיינת: אתה שמח שאתה אשכנזי או לא?

זה גזעני להגיד דבר כזה אפילו על עצמך שאתה שמח להיות אשכנזי אבל השורה התחתונה, bottom line, אני שמח ולא יודע בדיוק מאיזה סיבות אני שמח, אבל אני שמח שאני אשכנזי. לא יודע להגיד לך למה בדיוק, אף פעם לא הרגשתי מן הסתם שדוחים אותי כי אני מזרחי כי לא הייתי מזרחי, אז אני לא יכול להגיד לך שאני מבין בדיוק על מה מדברים כשמדברים על הפער החברתי, במיוחד כשאתה נמצא כאילו בצד הטוב, שלא נתקל בחסרונות של העדה. אז קשה לי להגיד לך עד כמה זה חשוב שאני אשכנזי, או עד כמה זה טוב שאני אשכנזי כי אני לא מכיר את הבעיות. אני לא מכיר את הבעיה העדתית כי אני לא נמצא בצד הרע של הבעיה. אבל מצד שני אני אומר, לא יודע אם זה קיים או לא קיים, אבל יכול להיות שזה קיים, זה טוב שאני לא צריך לדעת כאילו מה הבעיות, טוב שאף פעם לא נתקלתי, טוב לי שאני אשכנזי כי אף פעם לא נתקלתי בקשיים שמדברים עליהם, אף פעם לא הרגשתי את הפער הזה. […]

מראיינת: כי מה זה אומר להיות אשכנזי?

טוב, זה אומר פשוט לא לחיות עם השאלה הזו של "האם יהיו לי את ההזדמנויות כמו לכל אחד אחר". לא צריך לשאול את עצמי את זה אף פעם. […] אני לא חושב שאני אהיה בסיטואציה בחיים שלי שאני אגיד "לא הצלחתי להתקבל לאנשהו או להגיע לאנשהו בגלל העדה שלי, בגלל איפה שההורים נולדו, בגלל צבע העור שלי, בגלל צבע העיניים שלי.

… כך, צעירים רבים שהוריהם היו עסוקים במאמץ למחוק מהתודעה שלהם את חשיבותה של האתניות בחיי היומיום מודעים היום לזהותם האתנית ולפריבילגיות שהיא נושאת עמה, אולם למודעות חדשה זו אין בהכרח קשר למאבק לשוויון חברתי. התפתחותה של מודעות אתנית איננה בהכרח טרנספורמציה שלה לתודעה של אחריות – שינוי כזה חייב להיות קולקטיבי…

דיון משווה: מהגמוניה של אשכנזים להגמוניה של אשכנזיות

עלייתה והתרחבותה של מדינת הלאום לוותה בהנחה שתהליכי המודרניזציה השונים – עיור, הגירה, תקשורת המונים, מערכת חינוך אחידה, שירות חובה בצבא, נישואי תערובת ותהליכי אסימילציה – יביאו להתגבשותן של זהויות לאומיות ולירידה בחשיבותן של זהויות אתניות…

אולם ההיסטוריה מראה שבמציאות התחולל תהליך הפוך… מאמר זה מראה גם הוא שזהויות אתניות אינן נעלמות ואינן מאבדות מחשיבותן בהבניית הסדר החברתי, אולם הן משנות צורה, אופי ומשמעות בהתאם להקשר ההיסטורי של פעולתן… הראיתי כי המבוגרים העניקו לאשכנזיות שתי משמעויות עיקריות: היא נתפסה הן כנורמה לישראליות והן כתוצר של תרבות אירופית. בדגש על התרבות המערב-אירופית המבוגרים הציגו למעשה זהות אתנית ברורה, המאופיינת ברגשות של המשכיות עם העבר. חשיבותן של זהויות העבר בלטו כשעבור חלקם ההבדל הפנים-אשכנזי בין יוצאי מערב-אירופה ליוצאי מזרח-אירופה היה משמעותי הרבה יותר מההבדל בין אשכנזים למזרחים. בה בעת, בתפיסתם את האשכנזיות כנורמה לישראליות האשכנזים המבוגרים הציגו את עצמם כחסרי זהות אתנית, כהתגלמותו של תו התקן של הישראליות.

הצעירים הציגו תפיסה שונה של אתניות. הם זיהו את עצמם כאשכנזים, אולם עבורם האשכנזיות היא מסמן "רזה" והקשר שלה לתרבות האירופית חלש ומטושטש. האשכנזיות לתפיסתם היא בעיקר סימון של עמדת כוח בחברה הישראלית. אפשר שהקטגוריה החברתית של אשכנזיות מלמדת היום על קשר או על הזדהות עם אמריקניות גלובלית כלשהי, ולא עם מוצא אירופי, כלומר היא מסמנת יותר כוח מתרבות.

ההתוודעות לזהות האשכנזית וההתכוננות של אשכנזיות כזהות סובייקטיבית מקושרות בקרב שני הדורות שנבדקו לאירועים בתולדות המדינה ולמוסדות המדינה… קבוצת המבוגרים מעידה שהתודעה האתנית שלהם התעצבה בעקבות ההגירה הגדולה של שנות החמישים, שהביאה למפגש כמעט ראשוני עם ה"אחר" המזרחי. אולם הייתה זו תודעה לא רפלקטיבית, שכן בני הדור המבוגר זיהו את המזרחים כנציגים של קבוצה אתנית ואילו את עצמם כישראלים, נציגים של הקבוצה הכללית.

לעומתם בדור הצעיר לא נשתמרה עוד האשליה בדבר אי-הנראות של האשכנזיות. ההשתתפות במוסדות המדינה – בית הספר והצבא – אשר שמו להם למטרה ליצור אינטגרציה אתנית, היא שהעלתה לתודעה את הזהות האתנית שלהם. כלומר, גם כשהמדינה מבקשת לטשטש זהויות אתניות, המדיניות שלה יכולה לכונן אותן, לעתים אף ביתר שאת, כפי שאכן קרה בקבוצת הצעירים…

נוכל אם כן לתאר את התהליך ההיסטורי שהתרחש כאן כמעבר מהגמוניה של אשכנזים להגמוניה של אשכנזיות: בעבר האשכנזים היו הקבוצה ההגמונית, ולפיכך האשכנזיות הייתה המודל שכולם היו חייבים לקבל ולאמץ. בדור הצעיר נראה כי לאשכנזים עצמם יש מעמד פחות הגמוני, אולם האשכנזיות כהביטוס נושאת עמה יתרונות חברתיים וסטטוס גבוה. קטגוריית האשכנזיות נשארה בעלת מעמד מועדף, אולם תכניה גמישים יותר ולכן קל יותר להצטרף אליה. כראייה להצטרפות לקטגוריית האשכנזיות אפשר להביא את התופעה הנרחבת של "השתאכנזות", שאין לה מקבילה הפוכה – אין מושג או תופעה של "התמזרחות" בחברה הישראלית. הצעירים המודעים לכך מנסים למקסם תועלות חברתיות באמצעות ההשתייכות לקטגוריה של אשכנזיות.

אם בעיני הצעירים האשכנזים שוב אין חשיבות למוצא התרבותי-הגיאוגרפי הספציפי, אלא הם רואים באשכנזיות קבוצה גמישה וחדירה המגדירה את האליטה בישראל, האם עדיין נכון לדבר על אשכנזיות כקבוצה אתנית? אם האשכנזיות היא יצירה מקומית, עכשווית, משתנה ונזילה וגבולותיה רחבים וגמישים, והיא שונה למדי מהאשכנזיות המתוארת בידי המבוגרים, הרי המבנה האתני דינמי ונתון לשינויים. אולם אם אשכנזיות מהווה הן מנוף להתקדמות חברתית והן קטגוריה אתנית המגדירה את הקבוצות הדומיננטיות בחברה, נדמה כי העיקרון המארגן האתני של הריבוד בחברה הישראלית שריר וקיים.

 

מראי מקום כריכהמראי מקום: זהויות משתנות ומיקומים חברתיים בישראל

זאב שביט, אורנה ששון-לוי וגיא בן-פורת (עורכים)

מכון ון ליר בירושלים והוצאת הקיבוץ המאוחד

442 ע'

תוכן העניינים

מבוא

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דןש

    הכל מתחיל ונגמר בתרבות. בין התרבות המערבית הנחשבת למודרנית ופתוחה לבין התרבות המזרחית הנחשבת ארכאית וסגורה.
    בין התרבות ה"מופנמת" והשקטה לבין התרבות ה"עממית" והרועשת.
    בין אלו הדוגלים בקדמה ובשוויון לכל לבין אלו הנשענים על מנהגי "בית אבא" ולההעדפה הגברית ושליטת הגבר.
    בין אלו שהמסורת, המנהגים והדת ( זאת המפרידה בין אשכנזים למזרחיים בפועל ועל פי כל דין ) שולטים בכיפה לבין אלו שהחדשנות והשאיפה לפריצת מסגרות מובילה את דרכם.

  2. שאול סלע

    רציתי לכתוב על הקשר בין זהות לתרבות משום שבפוסט של ארנה אין לכך התייחסות ,וטוב שהתעכבתי בתגובה כי דןש עשה לי חלק גדול מהעבודה.

    כאשר אנחנו מדברים על תרבות אנחנו מדברים על נכסי תרבות שהם שירה,פרוזה,מחול ,ציור ומוסיקה. ההשפעה הגדולה ביותר על התרבות היא המוסיקה משום שהיום המוסיקה נגישה לכל האוכלוסיה והצריכה שלה לא תלויה ברמת ההשכלה,בניגוד לשירה והיצירות בפרוזה בשיעור קומתן של יוליסס,ברלין אלכסנדרפלאץ ועגנון.

    על איכות התוצרים המוסיקליים האשכנזים שנוצרו החל מסוף שנות העשרים והמימסד ניסה להשליט אותם כקאנון כתבה שושנה גבאי במאמר בהעוקץ "מסעותיו של היי הג'יפ".
    [..]גם "שירי מולדת" שניסו לשאוב השראה מהמזרח לא משכו אותנו כלל. לא הבנו מה כל כך מזרחי במוזיקה המונוטונית שלהם. לפעמים התגנבו גם שירים מפעימים כמו "יפה נוף", מילותיו של רבי יהודה הלוי שהלחין ינון נאמן המוכשר, תלמידה של שרה לוי תנאי. כשנחמה הנדל מבצעת אותו בקול הפעמונים שלה הוא נשמע כמו שיר לדינו ישן. הנדל הענוגה, שהוחרמה לתקופה גם היא על ידי הממסד התרבותי, שרה את הלחן היידי המקסים "אל הציפור", מאותם שירי הנשמה הגלותיים שהצליחו להתגנב לעתים לרדיו הישראלי. השיר נשמע לי אז הולם יותר את צערם של האשכנזים ניצולי השואה שגרו בשכונתנו מאשר שועלי שמשון.

    היו גם יוצאים מן הכלל, כמו יוסף הדר שיצר שני שירים נצחיים: "תפוח חינני" ו"ערב של שושנים" שזכה לפרסום בינלאומי. רבות מעשרות הגרסאות הנפוצות באינטרנט של השיר אינן כלל של ישראלים או של יהודים, אלא רק של חובבי מוזיקה באשר הם.[..]

    לשירים אלה אפשר להוסיף את הפריצה של עופרה חזה באירופה דווקא משום שהשירים שלה היו בניחוח מזרחי.

    לזמר העברי יש קהל,יש אנשים שמתכנסים לערבי שירה בציבור וכבודו במקומו מונח. אלא שמה שנחשב לזמר העברי לא מגיע להמונים אלא לקהל מצומצם מאוד.

    התרבות הישראלית שעוצבה ומעוצבת ע"י אשכנזים סובלת גם מהפיכת העברית לישראלית כך שצעירים לא מסוגלים לקרוא את עגנון ולא מסוגלים להתמודד עם העברית הנפלאה של הספרות שתורגמה ע"י זלמן וולפובסקי ומרדכי אבישאול.

    מאידך למזרחים יש מקורות של מוסיקה קלאסית ערבית איכותית שהנגשתה באמצעות היוטיוב סתמה את הגולל על מזימתם של הקומיסארים האשכנזים לקבוע קאנון של "תרבות יהודית ישראלית ציונית" שנבנה ע"י משרדי תעמולה בנוסח ברית המועצות.

  3. עודד אסף

    המאמר הנדון כאן הוא סקירה של מחקר, והוא עצמו מנוסח בכלים של מדעי החברה, ונראה לי שאם כדאי להגיב עליו – ולדעתי, אפשר וכדאי – רצוי להתייחס אליו כפי שהוא ; לא כאל עוד אחד ממשחקי הפינג-פונג המילוליים הגודשים את הדיון סביב 'מזרחיים' ו'אשכנזים' בלי הפסקה, ודי ממחזרים את עצמם. הסקירה, פרי עטה של אורנה ששון-לוי, והמחקר, משתדלים 'לפרק',לנתח ולהגדיר במדויק, עד כמה שאפשר, תפיסות, תדמיות והגדרה עצמית של 'אשכנזיות' במהלך כמה דורות בישראל, ובעיקר לאתר את השינויים בכל אלה. ואכן, יש שינויים. הם אינם מבשרים בהכרח תפנית דרמטים במבנים ההייררכיים בחברה , בתרבות – נכון יותר : בתרבויות (לשון רבים) – ובשדה הפוליטי בישראל, אבל ההתוודעות לשינויי תודעה מסוימים, שהמחקר מצביע עליהם, עשויה ללמד הרבה מי שמעוניין להתמודד עם הסבך הישראלי (ואני לא בטוח, כמובן). לעומת זאת, הנוסחאות המופיעות בתגובתם של 'גולדן רן' ושל 'דן ש ' חוזרות, לצערי, להכללות הקפואות ולתדמיות הפופולריות והתקשורתיות המגלגלות את עצמן שוב ושוב. אכן, קיימת בעיה חמורה מאוד של קרע, של נתק ושל עוינות בין עמים, עדות ומסורות תרבותיות – ובהחלט לא רק בין 'מזרחיים' וערבים מכאן לבין איזושהי 'תרבות מערבית לבנה' או אמונה ב'קידמה' מכאן. הפיצול והשברים כאן עמוקים ורב-כיווניים (לאורך, לרוחב, באלכסון) הרבה יותר, והם גם כלכליים ( למי ששכח), ויש להם הסתעפויות בינלאומיות ( גלויות וסמויות), ויש להם שורשים היסטוריים – הרבה-הרבה לפני 1967 ולפני 1948 ולפני תחילת הציונות – שורשים שמחיקתם הקלה – בתוכנית לימודים זו או אחרת, או בבחירות לכנסת, או בפירוק כך וכך התנחלויות – היא אשליה. ובכן, לא 'הכל מתחיל ונגמר בתרבות' (כפי שמנסח 'דן ש ' – אבל צריך גם להבהיר ולהגדיר את המונח 'תרבות'!); ה'אשכנזיות' (הכללה משתנה ודי שברירית, כפי שכותבת המאמר מגלה במחקר) בהחלט אינה 'תרבות מערבית לבנה', כניסוחו של 'גולדן רן' ( האם יש, בכלל, תרבות אחת ויחידה ב'מערב'? האם כל בעלי הזיקות למסורות מערביות אלה ואחרות, בישראל ובעולם כולו, הם 'לבנים'? ); ומה פירוש 'מדינה שונאת ערבים', כפי ש'גולדן רן' כותב? מדינה היא ישות פורמלית-משפטית יבשה. אין לה רגשות. היא לא 'אוהבת' ( וגם הביטוי 'לאהוב את המדינה' מופרך לגמרי), ולא 'שונאת' וכו' וכו': יש בה אזרחים ומנהיגים ששונאים או אוהבים, ויש אלה שמסכימים למהלכים של שנאה או של מלחמה, או של פיוס והבנה, ויש רבים מאוד שמפקידים את כל ההחלטות האלה בידיהם של מנהיגים, ומשום מה מאמינים שמי ש'חושב ומרגיש' ועושה הוא 'המדינה', ולכן זה 'מייצג' אותם. הגיע הזמן, לדעתי, לשחרר את החשיבה שלנו מכל הקונוונציות האלה. המחקר והסקירה אודותיו אמורים לתרום משהו לשחרור הזה,אם כי רק בהיבט אחד ספציפי ( וגם זה חשוב!).

  4. מכלוף

    חבל שלא נוגעים בלב הבעיה!
    רוב האשכנזים הם יהודים חדשים!
    היהדות היא דת,ולא לאום!

  5. סמדר לביא

    שוכחת לה בנוחיות הפרופסור, שהכנס הראשון בנושא "אשכנזים" נערך ב 3 ביוני 2004. הכנס אורגן ע"י ד"ר רפי שובלי ועל ידי. הכנס אפילו הוזכר בבוקר ה 3 ביוני 2004 בחדשות של 7 בבוקר – משהו די נדיר בזמנו, בתקשורת האשכנזית הנשלטת ע"י נושא ה"סכסוך" http://www.ha-keshet.org.il/archive/haashkenazim.htm

  6. אורה

    מוזר לי שמאמר שנכתב לפני שנה לא מכיר מושג או תופעה של "התמזרחות" בחברה הישראלית.