ללכת לאיבוד באפלת שיערך

קטעים משלושה סיפורים קצרים מאת אבי מוטהדה, שירה פנקס וברק מויאל, שיקחו חלק עם כותבים וכותבות נוספים בערב פרוזה תל אביבי

אספה: הדס רפאלי

ישועה אבי מוטהדה

הספסל האחורי תמיד הזכיר לו טיולים שנתיים. אבל הוא כבר לא נער, הוא כמעט ונעשה איש. עם השנים את מדי הזית החליף אוברול ספוג שמן מנועים שגם אותו כבר הספיק לפשוט. עכשיו, בבוקר הקריר הזה, הוא יושב שם עם ערימת דפים בין הידיים. גיבובי מילים בשפה זרה שהמרצה מהאוניברסיטה דרש שיקרא. בין שורה לשורה הוא פוזל לשכן שמימינו, אולי שם ימצא ישועה. אבל ישועה אַיִן. רק אוטובוס שמנמיך את מהירותו ומתחיל לזחול. עד שפוסק לנוע. פקק. מכוניות מסודרות כמו שיירת חגבים חסרי מעש, כאילו הטבע מעכב את האדם כדי שיבחין בו לרגע בבוקר הזה. שיבחין ביופיו, שיזכור את מגבולותיו. והוא שכמעט ונעשה איש, אהב את השורה האחרונה שמשקיפה אל כולם. בוחנת כל אדם ומעשיו. רק הוא אינו נצפה, מציץ מלמעלה על העגלות העמוסות ותיקיי המסע. ומבין כולם, זוג עיניים מבליחות אליו, מרקדות כשתי להבות שאחת אומרת תום והאחרת נושפת אש. לפתע היא עומדת לפניו, מפילה חפץ מהתיק, הנה הוא קם לעזור, ידו נוגעת בידה, הם מצחקקים, יְשׁוּבִים בבית קפה זה מול זו, נסחפים לשיחה ארוכה ואז שתוקים. שלמים ביחד. והוא אוהב להתאהב בה, לתור בה, להגות בה. בונה עולם לפי מידותיו עוד בטרם דיבר אליה דבר. ממליך אותה לאם ילדיו, מתכחש למגרעותיה. חומד אותה לעצמו. כשהקיץ, האוטובוס כבר החליק על הכביש כקוביית קרח נמסה, דוהר במלוא עוצמתו, פולט את אשת חלומותיו למציאות האחרת.

 

תני לי להיות מסרק בשערך שירה פנקס

זה התחיל בסלון עם חברה ואז נכנסו הבנים ואחד מהם אמר "למה בנות רואות כדורגל? מה אתן לא עושות שופינג?" וזה נמשך ברוּבֶן שהפך מלוזר שכל הזמן מנסה ונכשל, לווינר, ומקרים כאלה תמיד נותנים תקווה. וריברי מכוער כמו רוצח סידרתי, עד שבסוף הוא כבר יפה ומקורי, עם השיניים האלה, אחת על השנייה, משחקות לו רוגבי בתוך הפה. במחצית חתכתי עגבניות לסלט, והוא הכין טחינה וקצץ פטרוזיליה, כשהוא שר שיר בערבית של המשורר הסורי, ניזאר קבאני. לשיר קוראים: גופך הוא המפה שלי, והיו שם מילים כמו: אני רוצה להיות מסרק קטן משנהב, ללכת לאיבוד באפלת שיערך. חתכתי מאלן עגבניות, והסלט יצא אדום כמו זר כלניות, אבל במקום לראות את היופי הוא התעצבן שגמרתי את כל הלימון בלי לשאול, אז שאלתי אותו כמו במבחן רורשאך, אם הוא רואה בתוך הסלט את אור השמש הלימוני, מפציע מאחורי הכלנית הפצועה? והוא אפילו לא ענה, אז שאלתי אם אפשר לחתוך רק חצי בצל כדי לבכות רק מעט, אז הוא אמר לי, נו כבר תחתכי אחד שלם בלי יותר מדי מטאפיזיקה. עוד מעט תגידי לי שאת רוצה שנרוץ באחו של פטרוזיליה. שיר זה שיר וסלט זה סלט, אינעל אללה איתך.

צילום: The San Diego Museum of Art, cc by-nc-nd
צילום: The San Diego Museum of Art, cc by-nc-nd

 

רישום פלילי ברק מויאל

הוא נשכב על המיטה ונרדם כמעט מיד. הוא התעורר כמה שעות אחר כך כדי להתפשט וחזר למיטה, נשאר שם עד הערב שלמחרת מתעלם מהרכבת שמעירה אותו כל בוקר, מצלצולי טלפון ודפיקות על הדלת מהשותף ששואל אם ירצה לאכול איתו. כשהתעורר לבסוף, מעט צמא אבל ערני, היו על צג הפלאפון כמה שיחות שלא נענו, רובן מהעבודה – הם בטח כבר הבינו שחזר והכול בסדר, עוד שיחה מישראל וכמה לא מזוהות. הוא התהפך במיטה עוד כשעה קלה ויצא להטיל את מימיו בשירותים. בדירה חשוך וגם חדרו של השותף חשוך, בלי להדליק אור הוא שותה כוס ועוד אחת של מים מהברז. אחרי זה הוא מתלבש ויורד במדרגות התלולות, עובר על פני הדירה של בעלת הבית ויוצא אל הרחוב. בחוץ חשוך אבל אורות הרחוב החזקים לא משאירים מקום לערב והמדרכה בוהקת. עיניו קצת כואבות מהשינה הארוכה והוא נשרך אל הרחוב המקביל הראשי, מתחת לפסי הרכבת יש חנות וגם טיפה חשוך יותר. הוא מחייך לעצמו ונכנס אל סניף דאנקן דונאטס הקרוב, קונה קפה ושני דונאטס. ממול על המדרגות העולות לרכבת שמעירה אותו כל בוקר, ילגום את הקפה הרותח, מקרר אותו בעזרת דונאטס מתקתק להחריד וישביע את רעבונו. משם יילך במעלה הרחוב עם פסי הרכבת, מעט מכוניות ברחוב ועוד פחות אנשים וקורי השינה האחרונים מתפוגגים. ראשו מפסיק להכביד עליו לרגע, הוא פונה ימינה במעלה הגבעה שמובילה לבית הקברות הקתולי שסגור עכשיו. קיצור הדרך המועדף עליו חסום אז הוא ממשיך אל הבית במעלה הגבעה, עובר ליד האוטו שהביא אותו לפה. מחר בבוקר אני צריך להחזיר אותו לחברת השכרה הוא חושב, בשדה תעופה, כן, שם. ואז בחנות שפתוחה כל הלילה מוכר תימני שבלחיו אפשר לזהות את מה שהיה מוכר לו כל כך מהבית. המוכר שזוכר אותו שמח לקראתו, זכר שנסע. קופסת סיגריות וכסף מחליפים ידיים ועוד קצת חיוכים ולחיצות ידיים מעבר לדלפק ושוב לרחוב עם אותן המדרכות, עכשיו פחות בוהקות כשהרחוב נכנע ללילה. שוב מדרגות תלולות ושטיח כחול וספרים שנקראו. במרחקים אפשר לשמוע סירנה מייללת והוא שוב על המזרן, מנסה לשווא לשוב אל השינה הנוחה, מצית סגריה ומביט על התקרה.

ביום שני 06.04 ייערך בתל אביב הערב "תורת הסיפורים הקצרים". לכל הפרטים

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. טל שביב

    שלושה קטעים יפים מאוד. אהבתי במיוחד את הקטע מאת שירה פנקס משום שבנוסף לאיכותו הספרותית מצאתי בו את קיצור תולדות הבהמיות הישראלית. ואילו הקטע מאת אבי מטהדה, על הסטודנט הבודד המפנטז על בחורה נאה באוטובוס, עורר בי נשכחות (מי מאיתנו לא נתפס לפנטזיות כאלו?) ונגע ללבי. מדוע שלא תפרסמו את שלושת הסיפורים במלואם?