קדנציה חדשה למאבק הפליטים

המקום של ישראל

לפי סוכנות האו״ם לפליטים, העולם נמצא במשבר הפליטים החמור ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. מלחמות האזרחים במדינות המזרח התיכון מייצרות הרבה מהדלק במנוע שמזיז למעלה מ-50 מיליון אנשים עקורים ברחבי העולם. לתורכיה הגיעו 1.7 מיליון פליטים סורים, ויותר מ-1.3 מיליון נוספים בלבנון, ירדן ועיראק יחד. אפילו למצרים הגיעו רבים, ומחופיה הצפוניים יוצאות אניות לא-חוקיות עם סורים לכיוון אירופה. כפי שדווח, המסעות הימיים שנגמרים לא פעם במוות עמוסים במיוחד בפליטים פלסטינים ממחנות סורים.

לפני שלוש שנים בערך אברהם בורג דרש שישראל תקים בגולן ערי מקלט. הרעיון די רדיקלי מבחינת האופן שבו הוא מדמיין מחדש את ההשתלבות של ישראל במרחב הקרוע שמקיף אותה. באופן לא מפתיע, בפועל לא היה לרעיון הזה סיכוי. אמנם, ישראל הקימה בית חולים שדה בבסיס צבאי ליד גבול הצפון וטיפלה, על פי הדיווחים בתקשורת הישראלית, במאות פצועים סורים, אולם בשונה משכנות אחרות של סוריה, ה"ווילה בג'ונגל" לא קלטה איש מהמוני הפליטים ונותרה מבודדת ממיליונים הזקוקים לסיוע במרחק קצר מעבר לגבול.

בתוך ההקשר של המשבר העולמי הזה, ישראלים רבים סבורים שהמדינה כבר קלטה הרבה יותר מדי מבקשי מקלט. השאלה "כמה מבקשי מקלט הם יותר מדי" היא בראש ובראשונה סובייקטיבית, ואנשים שונים נותנים תשובות שונות, לאור ניסיונם האישי ונסיבות חייהם. מה שבטוח הוא שהממשלה הנוכחית, כמו קודמתה, תוסיף ללבות את התחושות הללו וגם תשדר שהיא נענית להן בעוצמה רבה.

אולי הדוגמה הראשונה למדיניות של הממשלה הנכנסת עולה מהדיווח של "הארץ" משלשום על מדיניות חדשה של משרד הפנים, לפיה מבקשי מקלט אריתראים יגורשו מישראל בלא הסכמתם. המדיניות תיושם, כך נאמר לנו, סמוך לחג הפסח.

מבט מערבה

הדיווח הראשוני של הארץ רצוף בלבול ושגיאות, אבל דווקא משום כך ניתן ללמוד ממנו משהו על מגבלות הדיון הפוליטי במבקשי המקלט. למשל, הכתב אילן ליאור מספר:

לגירוש מבקשי מקלט ממדינה מערבית למדינה אחרת אין תקדים בעולם. בעבר חתמה אוסטרליה על הסכם להעברת מהגרים עם מלזיה, ואיטליה עשתה זאת עם לוב, אך ההסכמים לא קוימו לאחר שנפסלו על ידי בתי משפט. בשני המקרים היו אלה הסכמים פומביים, שתוכנם היה חשוף לציבור וניתן היה להעמיד אותם לביקורת שיפוטית. בתי משפט קבעו שהם סותרים את אמנת הפליטים ומנוגדים לדין הבינלאומי והם מעולם לא יצאו לפועל.

הקביעות בפיסקה זו כמו גם ההנחות שעומדות בבסיסה הן בדיוק אלה שמאפשרות לישראל להתנתק לחלוטין ממשברי הפליטים המיידיים שסביבה. קודם כל אפשר לשאול, עד מתי ההנחה שישראל היא מדינה מערבית תהיה רלוונטית. שנית, הקביעה שלגירוש מבקשי מקלט ממדינה מערבית אין תקדים היא פשוט לא נכונה. ליוון יש הסכם ותיק עם תורכיה, שבמסגרתו ניתן היה במשך שנים רבות להחזיר לתורכיה מהגרים, כולל מבקשי מקלט ממספר מדינות במזרח התיכון. לאורך השנים היו הרבה בעיות ביישום ההסכם, ואני לא יודע יודע איפה בדיוק עומדים הדברים כרגע. בכל אופן, הפרוטוקול של ההסכם נמצא כאן ובו מפורטים ההסדרים המעשיים. ב-2013 חתמה תורכיה על הסכם דומה עם האיחוד האירופי. 

כשמדובר במבקשי מקלט שהגישו בקשה רשמית לשלטונות, הגירוש אמנם בעייתי יותר. אבל מה שקורה בפועל הוא שמדינות משתמשות באמצעים שונים על מנת למנוע ממהגרים להרשם כמבקשי מקלט. כך, בפרקטיקה, הדברים הרבה פעמים הופכים לחמקמקים. לפני כשנה חשף ארגון זכויות האדם Human Rights Watch החזרה של מבקשי מקלט מספרד למרוקו, במסגרת הסכם דו-צדדי בין שתי המדינות וללא הליך הוגן. הדבר הזה כאמור לא היה לגמרי חדש.

ומה בעניין השקיפות שלכאורה מתקיימת במדינות מערביות, על פי הציטוט מהכתבה של ליאור? ממשלות מבקשות כמעט תמיד לשמור את התחום הזה בצל. גם כשיש הסכמים כתובים וגלויים, ההנחה צריכה להיות שהם מסתירים לא פחות משהם חושפים. את המהגרים הנקשרים בכוח לכסאות המטוס אנו ממעטים לראות בתקשורת. נכון לעכשיו, קשה יותר לבקר במתקן מהגרים בגוואנטנמו מאשר במתקן הכליאה הביטחוני שם. אף שלעתים מתקיימת ביקורת שיפוטית, ונכתבים פסקי דין חגיגיים, פעמים רבות פסקי הדין הללו משמשים בעיקר להסוות הליכים רבים ויומיומיים שנהנים מחסינות – דה פקטו או דה יורה – מפני כל בחינה מהותית. התכחשות להיבטים האלו היא תמימות, עצלנות או צביעות.

נוסיף על כך את העובדה שרק לפני זמן קצר הראה מוקד סיוע לפליטים ועובדים זרים בצורה מאד משכנעת שבנסיבות הקיימות, גם החזרה ״בהסכמה״ אינה מבוססת על הסכמה אמיתית. לפי הטענה של המוקד, הלחצים המופעלים על מבקשי המקלט, לא רק באמצעות כליאה אלא גם באמצעות התנכלות ופגיעה שיטתיות בסיכוי לחיות חיים חצי-נורמליים בישראל, דוחקים אותם למבוי סתום ולא מותירים להם ברירה אלא להסכים. אם כך, מה בעצם השתנה? כעת, ישראל כבר לא תדרוש ביטוי של הסכמה ריקה מתוכן.

מאבק מקומי בהקשר גלובלי

הטעות בעיתון "הארץ" היא לא מקרית אלא די מוכרת. היא משקפת רפלקס די שכיח של ארגוני זכויות אדם, בעיקר כאלה עם אוריינטציה של משפט בינלאומי. זהו רפלקס מזיק של פנייה החוצה אל העולם המתוקן לכאורה, לאמור: כך אנו רוצים להיראות! אבל לצערנו אנחנו תקועים עם עצמנו, ומדרדרים את המידה האירופית הטובה עד לתהומות המזרח התיכון. 

המטרה של הארגונים האלו היא, בין היתר, לשכנע קהל ישראלי שיש לישראל חובה כלשהי כלפי מבקשי המקלט שהגיעו אליה. אבל זו אסטרטגיה די גרועה, כי כשמגרדים אפילו קצת את הקליפה שמכסה את התקדימים שבתי המשפט ב״מדינות מתוקנות״ אוהבים להתהדר בהם, מתגלים פצעים שותתי דם בכל מקום. המציאות, מסתבר, היא מורכבת ורבת פנים הרבה יותר ממה שרואים בפסקי הדין. במציאות הזו, המדיניות שישראל נוקטת בה נראית דומה לזו של הרבה מקומות אחרים שממוקמים בשוליהן של מדינות עשירות.

כל זה לא אומר שגירוש של מבקשי מקלט, בין אם בהסכמה פורמלית בלבד, או בהעדר הסכמה, הוא מוסרי או אפילו חוקי. חשוב יותר הוא שאין דרך להתחמק מדיון מוסרי כן יותר, ומעול השכנוע והמאבק הפוליטי שדרוש כדי לממש מדיניות מקלט עבור אלו שזקוקים לה. אפילו אם יש תקדימים משפטיים מחו״ל, אלה לא יעניקו לאף אחת מקלט, אם אין ציבור שמוכן לקבל שותפים חדשים לתוך החברה, באופן זמני או באופן קבוע.  כעת  יש צורך בעבודה פוליטית ליצור את הציבור הזה, במקום להטיח בציבור את אי מוסריותו לפי סטנדרטים שנתפסים כזרים. מה גם שבקדנציה הנוכחית של נתניהו, צמצום נוסף בסמכויות בג״צ הוא כמעט הימור בטוח. 

אם יאשר שר הפנים הנכנס, אריה דרעי, מדיניות חדשה זו של גירוש מבקשי מקלט, יכול להיות שמה שכן ישתנה הוא הקצב. לפי נתוני רשות האוכלוסין, בשנתיים האחרונות עזבו את ישראל ״מרצון״ 9,026 מבקשי מקלט אפריקאים. הקצב עלול להתגבר, ושיעור הכליאה עשוי לעלות אם אנשים יסרבו לעלות על מטוסים. כעת כבר ברור למי שלא היה ברור, שהמאסר ישמש אמצעי לחץ לצרכי גירוש.

כנראה שהמדיניות  הזו תגיע בשלב כזה או אחר לבג״ץ. אבל בניגוד לאייל גרוס, לא נראה לי שכדאי הפעם לשאת עיניים לבית המשפט, לפחות לא כאסטרטגיה מרכזית. בלי תמיכה פוליטית רחבה יחסית, תקדימים זרים לא יעשו את העבודה. גם הפסילה הכפולה בבית המשפט העליון של התיקונים לחוק ההסתננות לא מבוססת על החוק בלבד. המאבק המשפטי המפואר הזה נשא פרי בין היתר בזכות מחאה ופעילות ציבורית מרשימה של מבקשי מקלט ושל אקטיביסטים לאורך כמה שנים. המסר לעתים קרובות התייחס לא (רק) לענייני משפט בינלאומי, או לעקרון אי-ההחזרה. לא פחות חשובים הם ההיסטוריה של רדיפת היהודים, המסורת היהודית הנוגעת ליחס לגר, והיכולת לייצר אג׳נדה משכנעת לפיה תמיכה בפליטים לא תבוא על חשבון השכבות החלשות בחברה הישראלית.

בחשבון אחרון, מה שבאמת יכול לעשות הבדל ביחס לגורל הפליטים בישראל הוא לא בית המשפט. השאלה החשובה יותר היא אם מכונת גירוש משומנת יותר תצית התנגדות אזרחית. האזרחים האריתריאים בישראל הוכיחו כבר כשרון מיוחד למחאה לא-אלימה ולעתים קרובות מאד אפקטיבית. אני מקווה ומאמין שיידעו איך להמשיך את המאבק שלהם באותה דרך מעוררת השראה בה עשו זאת.

אבל הפעם, יש סיכוי טוב שההתנגדות האזרחית של האריתראים לא תהיה דווקא נעימה, ולא בטוח שהיא תצטלם יפה או תפנה ישירות לקונצנזוס. דווקא ברמת ההתנגדות האזרחית – הרחוקה מבית המשפט – אפשר ללמוד משהו, מהעולם על מה שטומנת בחובה קדנציה נוספת של ממשלה נגד פליטים. לאורך קווי התפר בין מדינות עניות למדינות עשירות, הדפוס של אוכלוסיות מבקשי מקלט במצבי ייאוש קיצוני הוא תמיד אותו הדפוס. מחאה לא-אלימה היא השלב הראשון. אחר כך מגיעות שביתות הרעב וההשחתה העצמית. כבר ראינו כמה כאלה בישראל, אבל יש להן עוד מקום להתרחב. מעשים קיצוניים מעין אלו אינם תמיד יעילים בשכנוע. לפעמים, לפחות, הם מצליחים לתפוס קצת תשומת לב.