כוכבה לוי - גיבורה היסטורית, עוול היסטורי

בחודש שעבר מלאו 40 שנה לפיגוע במלון סבוי בתל אביב ואתמול התפרסמו הקלטות מהאירוע. במהלך האירוע ההוא השתלטו מחבלים על המלון, לקחו בני ערובה וניהלו משא ומתן עם צה"ל בדבר דרישותיהם. בסופו של יום פרצו חיילי צה"ל אל המלון, והמחבלים הפעילו את חומר הנפץ שהיה ברשותם: שמונה אזרחים (רובם תיירים, חלקם יהודים), שלושה חיילים ושבעה מחבלים מצאו את מותם.

הפיגוע במלון סבוי חשף רבות מנקודת התורפה של צה"ל בתקופה זו, ואין פלא כי נשכח מלב. מרבית הפיגועים עד אז נגד ישראלים התרחשו בחו"ל או באזורי פריפריה. היה זה הפיגוע הראשון בלב תל אביב, שנמשך שעות ארוכות כשבני ערובה מוחזקים בשבי ועיני העולם מופנות למתרחש. המחבלים חדרו לישראל דרך הים, שיטה שלא הייתה מוכרת עד אז, וחיל הים התקשה להיאבק בה שכן סירות גומי לא הופיעו על המכ"מ. הוא התרחש בתקופה בה לא ידעו חיילי צה"ל גם כיצד לנהל משא ומתן או כיצד להשתלט על מחבלים בשטח בנוי. הוא התנהל באזור הומה אדם ובעל משמעות סימבולית לריבונותה של ישראל, כשתושבי הסביבה וסקרנים רבים אחרים גודשים את האזור.

אחד משלושת החיילים שנהרגו היה קצין בכיר בדרגת אלוף משנה; חבר הכנסת זרח ורהפטיג טען אחרי האירוע כי "כדאי היה להגיד שלא נהרג על ידי המחבלים". שר הביטחון דאז, שמעון פרס, השתתף בישיבה שהתקיימה בסמוך למלון, וגילה כי הפעולה החלה עת כדור קלצ'ניקוב שנורה מנשקו של אחד המחבלים חדר לקיר החדר בו ישב. לאחר סיום האירוע המשיך מחבל נוסף שנותר בחיים להסתתר באחד מחדרי המלון ההרוסים. הוא אותר רק לאחר שנמלט והספיק לעבור כברת דרך.

בין אזרחי ישראל שנלקחו בני הערובה באותו הלילה, הייתה כוכבה לוי. איני יודעת אם כוכבה לוי שירתה בצבא ואם כן באיזה תפקיד, אך אין לי ספק, לאור מקומן של נשים בצה"ל בשנות ה-70, כי הכשרתה הצבאית הייתה פחותה בהרבה מזו של החיילים שהוכשרו להתמודדות עם מצבי חירום. היא הייתה אזרחית מן השורה, אישה רגילה שנקלעה לנסיבות בלתי רגילות. היא הייתה היחידה, כפי הנראה, בין בני הערובה, ששלטה בשפה הערבית, ותוך שימוש בידע זה החלה לתווך בין כוחות הביטחון לבין המחבלים.

במהדורת מבט בהנחיית חיים יבין, ששודרה ביום שלאחר הפיגוע, נראית כוכבה לוי מתרגמת בקול צלול, מאופק וענייני את דברי המחבלים, על אף תוכנם המצמרר: "או שהם [המחבלים, נ.ל] יצאו מפה בשלום… או מוות לכולנו ביחד איתם". היא הייתה זו שהציעה לפנות את הפצועים מן המלון, הצעה לה הסכימו המחבלים וצה"ל. בצילומים משעות האירוע נראית דמות גוררת את התייר הפצוע במורד מדרגות המלון, ורק כשהיא מגיעה לסופן מתברר שזוהי אישה קטנה, רזה, הסוחבת גבר שמשקלו וגובהו גדולים בהרבה משלה. אם מאזינים בזהירות לדברים שאומרת כוכבה כשהיא מפנה את התייר, ניתן לשמוע את המלים "רוח מן הון"("לך מכאן") שהיא אומרת למחבל.

לאחר שצה"ל השתלט על המלון החלו הפוליטיקאים לשאת את דברם. רבין, ראש הממשלה, הבהיר כי ישראל לא תסור מדרכה לשלום, אך "עם המרצחים בשום אופן לא נדבר. איתם ניפגש אך ורק בשדה הקרב". שר הביטחון פרס התמקד בדבריו ביחידת צה"ל שפרצה למלון ושיבח את "יחידת צה"ל שפעלה באורח מעולה ונועז" ואת ניסיונם להציל את בני הערובה גם במחיר סיכון לחייהם. לגבי כוכבה לוי, הסתפק בציון האיפוק בו נהגה וקור רוחה.

אך בעוד הפוליטיקאים הסתפקו בהתמקדות בהיבטיו הביטחוניים והפוליטיים של האירוע, היו אלה השוטרים שגרמו לכוכבה את העוול האמיתי. הם הכירו אישה בשם כוכבה לוי שעסקה בזנות באזור רחוב הירקון, והניחו באופן מיידי ובלי לבדוק כי המדובר באותה אישה. בסיקור התקשורתי צוין בחלק מן העיתונים כי כוכבה הייתה "מוכרת היטב" לדיירי האזור. מאוחר יותר טענו אחרים כי גם אם לא עסקה בזנות קרוב לוודאי שהייתה במלון בנסיבות מפוקפקות, שכן היה ידוע בכך שהוא משכיר את חדריו לפי שעות.

טענות אלה הופרכו מכל וכל לאחר שפורסמו גם במגזין TIME. כוכבה לוי הגישה תביעה נגדו וזכתה ב-80,000 לירות, סכום נכבד באותם הימים. ואף על פי כן, לשמועה חיים משלה עד ימינו אנו. אך ספק אם היה בכסף זה כדי לפצותה, על העוול הכפול שנעשה לה – אי-ההכרה באומץ ליבה, כמו גם השמועות שדבקו בשמה והכפישוה. אמנם, היא זכתה לאחר הפיגוע לתהילה קצרת ימים: היא הוזמנה כאורחת כבוד לטקס חג הפסח של צמרת המשטרה, להדלקת המשואות ביום העצמאות בהר הרצל ואף לפרס על אזרחות טובה משלמה להט, ראש עיריית תל אביב דאז, יחד עם 11 תושבים נוספים. עם זאת, על אף שחוק העיטורים, שנחקק אך שלוש שנים קודם לכן, קבע כי ניתן להעניק עיטור גבורה, עיטור אומץ או עיטור מופת גם לאזרחים "לנוכח עבירה משוועת או אסון ציבורי או במטרה לסכל פעילות חבלנית עוינת שיש בה כדי לסכן את שלום הציבור", כוכבה לא זכתה באחד מאלה, כי אם רק החיילים שמצאו את מותם באירוע.

בהדרגה נבלע הפיגוע במלון סבוי בנבכי ההיסטוריה הישראלית הסוערת, ויחד עימו צללה כוכבה לוי לתהום השכחה. לא מעט שינויים התחוללו בארבעים השנים שחלפו: מלון סבוי נהרס ונבנה מחדש, כאשר רק שלט קטן הקבוע בחזיתו מנציח את שמות בני ערובה שמצאו את מותם באותו הלילה; יצחק רבין כבר שינה את עמדותיו בנוגע לדיאלוג עם המחבלים – ואף נרצח בגינן; פרס מונה לראש ממשלה, לנשיא ויצא לגמלאות; מה שנותרו על כנם הם האפליה המגדרית שזוקפת את ראשה המכוער כמו גם המדיניות הלוחמנית והלא פשרנית ביחס לפלסטינים.

העובדה כי ממש לאחרונה בחר צה"ל לכתוב בתעודות הערכה לחיילות שנלחמו ב"צוק איתן" כי הן "לא איבדו עשתונות" מלמדת כי אך מעט השתנה מאז ביחס לנשים. כיום, ארבעים שנה לאחר אותו אירוע דמים במלון סבוי, ואם כוכבה לוי עודנה בין החיים, מן הראוי כי נעניק לה את הכבוד לו היא ראויה. לא בזכות האיפוק בו נהגה; לא בזכות "האזרחות הטובה" שהפגינה; כי אם על גבורתה ואומץ לבה. בגין אלה בלבד.