• מימין- סמר חטיב, מיכל סלה, אסתי אהרונוביץ׳ ומריה טל
    רצח נשים
    כך מפקירה המדינה נשים למותן
  • Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות

פנתרים בשטח הפקר

כילד, לא הכרתי מילים כמו "קיפוח" ו"אפליה", למרות הידיעה הוודאית שאנחנו שונים מאוד מתושבי רחביה ובית הכרם. תשע נפשות בדירת שיכון קטנה, היעדר פרטיות, גבול עם מוקשים. הצלם אבשלום לוי תיעד את נופי וגיבורי ילדותו במוסררה # מדור תיק עבודות
אבשלום לויאבשלום לוי

צלם/אמן עם מודעות חברתית, בוגר מכללת הדסה בירושלים

התצלומים עוקבים אחר חוויות ילדותי. ככל שהתעמקתי בנושאים אותם צילמתי הבנתי שזה לא רק סיפור פרטי. זהו נרטיב של בן שכונות שנולד אל תוך מציאות מורכבת: צפיפות בדירה קטנה, ארבע-חמש נפשות בחדר, לעתים אף יותר, היעדר הפרטיות, ספרי לימוד משומשים שעוברים מהאחות הגדולה, נעליים ובגדים ממוחזרים מאח אחד לשני ותור שאינו נגמר בכניסה לחדר השירותים הקטן.

זהו סיפורם של עשרות-אלפי ילדים שנולדו אל מציאות דומה וכל בקשתם הייתה רק לצאת מאותה סביבה, לברוח מתנאי המציאות אל חלומות בהקיץ, ללכת אל הלא נודע גם במחיר אבדן הקיים.

כילד, לא הבנתי איך יכול להיות שאנחנו גרים על הגבול הממוקש מול הצלפים הירדנים ולמה רוב תושבי השכונה הם יוצאי מרוקו. לא הכרתי מילים כמו "קיפוח" ו"אפליה" למרות הידיעה הוודאית שאנחנו שונים מאוד מתושבי רחביה ובית הכרם. את המילה "עדתיות", הכרתי רק מניגוני התפילות השונים בבתי הכנסת, מהריחות והטעמים של המאכלים אותם בישלו אמהותיהם של חברי. אני זוכר את המורה נגה ואת המורה איבון – בזכותן אהבתי ללמוד, את מר הלוי, הספרן במועדון תקוותנו, שאפשר לי להחליף ספר בכל יום-להימלט אל מפלט החלומות שלי.

הרגליים הנדחפות של אחי לפנים שלי מתוך שינה על אותה מיטה בדירת השיכון הקטנה בה חיינו תשע נפשות, המילים הקשות של אבי כאשר היה חוזר מבוסם כהוגן ממועדון הקלפים של דוד יוסף – מובס ומופסד שוב, הידיעה ששוב אני עומד לחטוף מכות בחגורה, הסטירות והאגרופים שאמי אחי ואחיותיי ספגו, הדמעות של אמא מול עיני הפלדה של אבי, השתיקה וחוסר האונים שלה מול המכות והקללות שלו, אי-היכולת לרכוש נעלי ריצה לתחרויות, האלימות והזעם שהושלכו ממני אל האחרים בגיל ההתבגרות. גופת אחותי בת ה-16 שנרצחה – כרוכה בתכריכים.

הכול הודחק בשטח ההפקר, מלבד הרצון להיעלם.

+   +   +

שטח ההפקר הוא השטח הממוקש בין בתי השכונה לירדן.

שטח ההפקר הוא המרחק בין ילד השכונות לבין תקרת הזכוכית השקופה.

שטח ההפקר הוא ימי ההמתנה של נרקומנית שהרגע יצאה ממוסד גמילה לפגישה שנקבעה עבורה עם עובדת סוציאלית.

שטח ההפקר הוא הדרך של הילד מדרום העיר אל בית הספר התיכון בצפון העיר.

שטח ההפקר הוא יחסה של המדינה כלפי ניצולי שואה קשישים ממדינות אירופה.

שטח ההפקר הוא התעלמותו של הממסד משורדי שואה בני עדות המזרח שמעולם לא היה קיים בנרטיב הישראלי.

שטח ההפקר הוא גופו החולה של הילד מיכאל שאינו יכול לקבל טיפול מכיוון שהתרופה אינה כלולה בסל התרופות.

שטח ההפקר הוא הסם המרדים של תוכניות מדמות-מציאות המסרס את היכולת של עם שלם למחות.

שטח ההפקר הוא הבהייה במסכים הקטנים המרדדים כל מגע אנושי.

הילד שבי היום אינו מדחיק יותר אלא נלחם על הזכות לשינוי.

הצילומים מתוך הסדרות "פנתרים שחורים" ו"שיטוט לילי", אותן ניתן לראות לצד סדרות נוספות בתערוכה "שטח הפקר" (אוצר: אייל בן דב) המוצגת כעת בגלריה מוסררה שבירושלים, וכן בספר האמן של אבשלום לוי

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.